האם אנחנו אכן יצורים נעלים? או שמא אנחנו עוד מין של בעלי חיים? מין, אוכל, פילוסופיה ואמנות: האם אפשר להבחין בין הנאות גבוהות והנאות נמוכות?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
הורים רבים אומרים כי לא אכפת להם מה ילדיהם יעשו בחיים, כל עוד אלה יהיו מאושרים. אושר והנאה נתפשים כמעט בכל התרבויות האנושיות כנחשקים ביותר. רק הזעפנים סרי המזג ביותר יפקפקו בכך שהנאה פשוטה היא טובה. אולם אם תשאלו האם סוגים מסוימים של הנאה טובים מאחרים, יחלו ויכוחים. האם זה משנה אם הנאותינו הן רוחניות או גופניות, אינטלקטואליות או שטותיות? ואולי כל ההנאות בעצם די דומות?
תועלתנות, כתפישה מוסרית, מציבה את ההנאה במרכז וטוענת כי מעשים נכונים הם אלה שמגדילים את האושר ומקטינים את הסבל, ומעשים אינם ראויים אם הם גורמים לתוצאה הפוכה. עם זאת, אפילו התועלתנים הראשונים לא יכלו להסכים בשאלה האם יש לדרג הנאות. ג'רמי בנת'ם סבר כי כל מקורות ההנאה זהים באיכותם. "אם נתעלם מדעות קדומות", הוא כתב בספרו The Rationale of Reward (שראה אור בשנת 1825), "משחקי ילדים זהים בערכים לאמנות ולמדע, למוזיקה ולשירה". בן טיפוחיו ג'ון סטיוארט מיל חלק עליו, וטען בספרו "התועלתיות" (משנת 1863) כי: "עדיף להיות אדם לא מסופק, מאשר חזיר מרוצה; עדיף להיות סוקרטס שאינו מסופק על פני טיפש מרוצה".
רבים טוענים כי איננו בעצם אינטלקטואלים נוסקי-מחשבה כפי שנדמה לנו, וכדאי שנשלים עם כך שאנו לא יותר מבעלי חיים שעוצבו על ידי הביוכימיה והדחפים החייתיים
מיל טען כי יש הבדל בין הנאות "גבוהות" ו"נחותות". ההבחנה שלו לא קלה מאוד להבנה, אבל היא פחות או יותר מחלקת את ההנאות לאלה הנגרמות הודות ליכולות הנחשבות ייחודיות לבני אדם, לעומת אלה שאנו חולקים עם בעלי חיים אחרים. הנאות נשגבות תלויות ביכולות שהן אנושיות בלבד, יש בהן מרכיב קוגניטיבי מורכב יותר, והן דורשות יכולות כמו חשיבה הגיונית, מודעות עצמית או שימוש בשפה. הנאות נחותות, לעומתן, תובעות רק יכולת חישה. בני אדם וכמותם חיות אחרות נהנים להתחמם בשמש, לאכול מזון טעים או לקיים יחסי מין. לעומת זאת, רק בני האדם עוסקים באמנות, פילוסופיה וכן האלה.
מיל בהחלט לא היה הראשון שהצביע על ההבדל הזה. אריסטו ואחרים חשבו שחושי המישוש והטעם הם "משניים וגסים", ושאת הנאות האכילה אנו חולקים עם הנחותות שבחיות ולכן יש להן ערך נמוך יותר מן ההנאות שמשתמשות במוח האנושי המפותח יותר. יחד עם זאת, רבים המשיכו לצדד בבנת'ם, וטענו כי איננו בעצם אינטלקטואלים נוסקי-מחשבה כפי שנדמה לנו, וכדאי שנשלים עם כך שאנו לא יותר מבעלי חיים שעוצבו על ידי הביוכימיה והדחפים החייתיים.
הקושי בפתרון המחלוקת הנוגעת לסוגים של הנאה אינו נובע מכך שאנו מתקשים להסכים על תשובה נכונה. הוויכוח כולו מניח חלוקה ברורה בין האינטלקטואלי לגופני, בין האנושי לחייתי, חלוקה שכבר לא ניתן להצדיק. בימים אלה, מעטים מאיתנו נאמנים לתפישה הדואליסטית, המאמינה כי אנחנו עשויים מנפש שאינה חומרית ומגוף גשמי. יש לנו ראיות מדעיות רבות לחשיבותם של הביוכימיה וההורמונים בכל מה שאנו עושים וחושבים. עם זאת, הנחות דואליסטיות עדיין מעצבות את צורת המחשבה שלנו. אז מה יקרה אם ניקח ברצינות את הרעיון לפיו הגופני והמנטלי אינם ניתנים להפרדה, שאנחנו יצורים גופניים לגמרי? איך ישתנו התפישות שלנו את ההנאה?
שולחן האוכל הוא מקום טוב להתחיל בו. לצד יחסי מין, אוכל נחשב בדרך כלל להנאה נמוכה אופיינית. כל החיות אוכלות, כולן משתמשות בחוש הריח והטעם. כדי להגיע למסקנה שמשהו טעים מאוד אין צורך במחשבה מורכבת. פילוסופים הניחו בדרך כלל שהנאה מאוכל היא פשוט השבעתה של תשוקה ראשונית. לכן, למשל, אפלטון חשב שבישול לעולם לא יוכל להיות סוג של אמנות, כי הוא "הוא אינו בוחן את הטבע או את הסיבה של ההנאה שלה הוא מוקדש, אלא נוגע ישירות בתכליתה".
אולם אפלטון והפילוסופים שבאו אחריו לא הבינו משהו שהגסטרונום הצרפתי ז'אן אנטלם בריה סאווארן ידע להגדיר בתמצות בספרו "הפיזיולוגיה של הטעם" (La Physiologie Du Gout משנת 1825): "בעלי חיים ניזונים, האדם אוכל. רק אדם חושב יודע איך לאכול". בריה סאווארן הבחין בין חיות שרק ניזונות, כלומר מעכלות מזון כחומר דלק, ובין בני אדם האוכלים, כלומר יכולים לעסוק ביותר מאשר התשוקות הגופניות שלנו בלבד. אכילה היא פעולה מורכבת. עצם איסוף המצרכים תובע מחשבה, משום שהקניות שלנו תובעות תכנון ומשפיעות על רווחת המגדלים, המייצרים, החיות וכדור הארץ. בישול כרוך בהיכרות עם המצרכים, יישום של יכולות, איזון בין טעמים ומרקמים שונים, התחשבות בערכים תזונתיים, ודאגה לסדר המנות או מקומן במהלך היום. אכילה, כשהיא במיטבה, משלבת את כל אלה ומוסיפה תשומת לב והערכה אסתטית לתוצאה הסופית.
אכילה מדגימה כיצד ההבדל בין הנאות גבוהות ונחותות אינו נובע ממקור ההנאה, אלא מהאופן שבו נהנים
אכילה מדגימה כיצד ההבדל בין הנאות גבוהות ונחותות אינו נובע ממקור ההנאה, אלא מהאופן שבו נהנים. בליסת מזון כמו חזיר היא הנאה נחותה. הכנת המזון ואכילתו תוך שימוש במחשבה ותשומת לב שרק בני אדם מסוגלים להן, הופכת את האכילה להנאה גבוהה. צורה כזו של הנאה גבוהה אינה צריכה להיות אינטלקטואלית במובן האקדמי. שף מוכשר עשוי להבין אינטואיטיבית כיצד לאזן את הטעמים והמרקמים. בשלן ביתי עשוי פשוט לחשוב על מה שיגרום לאורחיו הנאה מרבית. ההנאה הופכת לגבוהה משום שהיא כרוכה ביכולות האנושיות המורכבות יותר שלנו. היא מבטאת יותר מתשוקה חייתית לסיפוק של השתוקקות.
בכל הנאה, לא קשה לראות כי ה"איך" חשוב יותר מן ה"מה". יתרה מזאת, ההנאות הנשגבות ביותר אינן רק משתמשות ביכולות האנושיות הייחודיות שלנו – הן עושות זאת לטובת מטרה בעלת ערך. כשמישהי הולכת לאופרה כדי להיראות בשמלה חדשה היא אינה חווה את ההנאה הגבוהה מן המוזיקה, אלא נהנית הנאה נמוכה הנגרמת כתוצאה מיהירות. מי שקורא את "דוקטור סוס" תוך הקשבה זהירה לשפה נהנה הנאה גבוהה יותר ממי שמצטט באורח מכאני את "ארץ הישימון" מבלי להבין מה ט.ס. אליוט חולל.
אפילו סקס, הנחשב להנאה האנושית הראשונית מכולן, עשוי להיות מוערך בדרכים גבוהות או נמוכות
אפילו סקס, הנחשב להנאה האנושית הראשונית מכולן, עשוי להיות מוערך בדרכים גבוהות או נמוכות. אם להשתמש במילותיו של בריה סאווארן, בעלי חיים מזדווגים, אך בני אדם עושים אהבה. בסערת הגירוי המיני והאורגזמה, נדמה אולי שהיכולות האנושיות המפותחות שלנו אינן נדרשות במיוחד. אבל סקס תלוי מאוד בהקשר ומשנה את טבעו אם הוא חלק ממערכת יחסים אמיתית בין שני בני אדם, חפוז מאוד או משמש לסיפוק דחף חייתי בלבד.
מיל צדק אם כך, כשחשב שישנן הנאות גבוהות ונמוכות, אבל הוא טעה כשחשב שאנחנו יכולים להבחין ביניהן על פי הדבר שממנו אנחנו נהנים. מה שחשוב הוא כיצד אנחנו נהנים, כלומר הנאות גבוהות ונמוכות אינן שתי קטגוריות נפרדות אלא הן נמצאות על רצף. אני חושב שההתעקשות על החלוקה המופרכת להנאות גבוהות/נמוכות היא תוצאה של העבודה שישנם דברים שניתנים בבירור להערכה מורכבת מאחרים. ההנאה מאמנות דורשת על פי רוב מחשבה, מזון נצרך לעתים קרובות באורח חייתי. משום כך אנחנו מבלבלים בין קשר וזהות.
הטעות מסגירה גם תפישה מוטעית של טבע האדם, הרואה בהיבטים האינטלקטואלים או הרוחניים שלנו את מה שהופך אותנו באמת לאנושיים, ורואה בגופנו לא יותר מאוסף של כלים מביכים להיבטים אלה. כשאנחנו לומדים כיצד ליהנות מהנאות גופניות בדרכים שמערבות את לבנו ומחשבותינו בנוסף לחמשת החושים שלנו, אנחנו מוותרים על האשליה לפיה אנחנו נשמות הלכודות בגוף גשמי, ואנחנו לומדים כיצד להיות אנושיים במלוא מובן המילה. איננו מלאכים המתעלים על פני הנאות גופניות וגם לא בהמות המשועבדות להנאות אלה, אלא ישויות שלמות המשתמשות בלב, במחשבה, בגוף ובנשמה בכל מה שהן עושות.
ג'וליאן באג'יני (Baggini) הוא פילוסוף וכותב אנגלי. ספרו האחרון How the World Thinks: A Global History of Philosophy ראה אור ב-2018.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: גם הדובדבן, גם הקצפת. תצלום: לואיס ריינוסו, unsplash.com
Photo by Luis Reynoso on Unsplash
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על בליסה, אכילה ומה שביניהן
אחלה מין אחלה..
תודה
המילה הכי הודית
אם יש מילה שנקשרת מיד להודו הרי שזו המילה "קסְטה". כל הצגה ולו הקצרה והשטחית ביותר של הודו, תרבותה, החברה שלה, תולדותיה והכוחות הפועלים בה תזכיר את תופעת הקסטות. מדובר בחלוקה בסיסית ועמוקה של החברה ההודית לקבוצות. אדם נולד לקבוצה (קסטה) מסוימת, והדבר מכתיב את מקומו בחברה, עם מי הוא רשאי להתחתן, מה הוא אוכל ומה הוא נמנע מלאכול, במה הוא אמור לעסוק לפרנסתו (לפחות במובן הכללי, בחברה ההודית המסורתית) ובעיקר עם מי הוא אינו רשאי לבוא במגע מסוג מסוים. הקסטות אינן בנויות רק על פי הגדרה חיובית, אלא גם מתוך הפעלה של עיקרון של הדרה. על אף שמושגית, "קסטות" משמשות כדי לתאר חברות שונות, אפילו חברות של חרקים כמו דבורים ונמלים, היסטורית ועד ימינו, הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה היא החברה ההודית. ואין מדובר בחברה ההינדית בלבד, שעליה נמנה הרוב הגדול של ההודים. גם המוסלמים בהודו מחולקים לפי קסטות, וגם יהודי הודו, בוודאי יהודי קוצ'ין, חולקו או התחלקו לקבוצות נבדלות במערכת פנימית של קסטות, וגם זכו להיחשב מקבילים לקסטות הינדיות מסוימות מבחינת המותר והאסור במגעיהם עם מי שאינם יהודים. מי מפנה דרכו למי ברחוב, מי רשאי לשאת סימני כבוד מסוימים, מי רשאי לאכול בחברת מי, למי אסור לגעת באנשים או בדברים מסוימים מסיבות של טהרה – כל אלו ועוד נוהלו, ובמידה רבה עדיין מנוהלים, על פי מפתח הקסטות. שורשי המבנה והתופעה עמוקים מאוד והם מגיעים לשחר התיעוד שיש לנו ביחס להודו, ובוודאי לראשית התרבות ההינדית ככל הידוע לנו. עניין עתיק מאוד.
היות שכך, המילה "קסטה", באנגלית caste, הפכה לאחד מסמליה של הודו, אחד המונחים המזוהים איתה ביותר.
אך אין מדובר במילה ממקור הודי. המקור הוא המילה casta בפורטוגזית. המילה קיימת גם בספרדית, אך הקריירה הבינלאומית המרשימה של "קסטה" המריאה מתוך התבטאויות של הפורטוגזים שהגיעו להודו בסוף המאה ה-15. המובנים שלה בפורטוגזית של אותה תקופה היו "גזע" או "שבט", "שושלת", "מוצא" או שותפות של בני אדם לקו הולדה ארוך ימים, אילן יוחסין של היוולדות מתוך קבוצה המוגדרת ככל מי שנולד מתוכה בעבר, וכך עד לראשית הזמנים. מובן דומה היה למילה בספרדית של ימי הגעתם של הספרדים לעולם החדש, מה שיכונה לימים "יבשת אמריקה". בפי הספרדים ההם, casta ציינה משפחה מורכבת או שושלת משפחתית. אלא שעם הגעת הפורטוגזים להודו, הם נתקלו בחברה מורכבת ביותר שבה משלה מימי קדם חלוקה לארבע קטגוריות, וגם התקיימה מערכת מורכבת של קבוצות, וכל אדם נולד לקבוצה שהיו לה מאפיינים חברתיים על פי פרמטרים של עיסוק, מעמד כלכלי, מנהגים, שיוך אתני, כאשר לא תמיד כל הפרמטרים הם חלק מההגדרה של הקבוצה. מה שברור הוא שאדם נולד לקבוצה מסוימת ושייך לה כל חייו, מעצם מהותו.
הפורטוגזים הביטו בכל העניין וקראו לקבוצות "castas". המילה הפורטוגזית "casta" כללה תמיד, מבחינה לשונית, גוון ברור של טוהר, של היבדלות והבדלה. יש מי שקשרו את התואר הפורטוגזי "casto" לאותו מקור כמו המונח האנגלי chaste, כלומר "טהור", "שומר על טהרתו". במקרה כזה, נהוג להצביע על מקור לטיני, castus, שנושא מובנים של היבדלות ("לחתוך [מתוך]") והיעדר דבר מסוים. ההיגיון הוא שחיתוך מתוך משהו גדול יותר, הגדרה שלילית על פי תכונות – ייתן בהכרח חלוקה ברורה לקבוצות. בלטינית, castus ציין את מי שהוא טהור מוסרית, ללא רבב, נקי לגמרי ולכן גם קדוש או נבדל בקדושתו או בדבקותו. המילונים הפורטוגזיים הולכים בדרך הזאת, ומדברים על טוהר, על שושלת ואילן יוחסין, על גזע ועל דם (במובן של זיהוי אתני, משפחתי, גזעי וכדומה). בפורטוגזית של ימינו מקובל לומר על אדם שמדבר בלשון צחה במיוחד שהוא מדבר פורטוגזית castiço, תואר שגם ניתן לשירי פאדו "מקוריים", שכביכול לא נגעה בהם השפעה זרה, שלא דבק בהם רבב של ז'אנר, סגנון או תרבות שאינם "אמיתיים". בשני המקרים, בענייני לשון, כמו בענייני מוזיקת הפאדו ומילות שיריה, ברור שמדובר במוסכמה חברתית. בפורטוגזית ובספרדית אנו מוצאים את casta במובנים מטפוריים, ולאחרונה רב השימוש בה בפוליטיקה, בפי מי שמוקיעים את הממסד הישן והשתלטן, שמחלק לעצמו הטבות ואוחז בקרני המזבח של השלטון – אלו מכונים בשתי השפות "casta", כלומר מי שכבר הפכו את שיוכם לקבוצה השלטת לעניין כמו ביולוגי, תורשתי, כאילו מהטבע נגזר שהם יהיו שם.
אין הגדרה ל"נקי" שאינה נסמכת על הגדרה של "מלוכלך" או "נגוע", וכל "טהור" זוהר לעינינו וברוחנו מול "טמא" או "מזוהם". במידה רבה, צחוק הגורל הוא שהמילה "casta" הפורטוגזית לא רק נפוצה לאנגלית וללשונות רבות נוספות, אלא שהיא קנתה לה אחיזה עמוקה בהודו המודרנית. כך יוצא שהמערכת היסודית ביותר בחברה ההודית נקראת בשם שהוא מילה זרה. אולי יש פה סמליות: עניין כה מורכב שכולו פרמטרים של טוהר, ניקיון, טהרה, בידול וייחוד, כנראה אינו יכול להיות מוגדר בפני העולם באמצעות מילה פנים-תרבותית.
מארק טוויין היהודי
ויליאם דרסביץשלום עליכם היה המתעד הגדול של היהודים בעשורים שבהם המושב שגשג והתפרק...
X 17 דקות
פֶּסֶל חידה
שלומית כהן-אסיףעל מתנה מוזרה ומלחמה העומדת בשער. | יום אחד באו שליחיו של המלך...
X 3 דקות