מי כאן מנותקים?

ברגע הראשון, הזעזוע. איש צעיר, אמריקני טעון באידאלים, נרצח בידי תושבי אי נידח בהודו. לזעזוע נלווה רעד מקפיא של פחד. מקום זר ורחוק, תוקפים לא מזוהים, חץ וקשת, אולי ראש חץ מורעל, אלימות שהופעלה מיד, לפתע. וחסר סיפור שיסדיר לנו את האירועים שהתרחשו לפני מותו של ג'ון אלן צ'או (John Allen Chau). עד מהרה תמונתו ממלאת את חלל הסיפור החסר, ויחד איתה סיפורים אחרים. חיים צעירים שנגדעו באחת, אמונה באל הנוצרי ובשליחות שצ'או חש שהלה הטיל עליו, לצאת אל העולם, אל הפינות הנסתרות שעוד נותרו בו, ולהביא אליהן את הבשורה.

רצח הוא רצח. אדם נטל חייו של אדם. לבנו יוצא אל הנרצח, בוודאי כשמדובר באיש צעיר, שכוונותיו היו בוודאי טובות

לצ'או יש פנים, יש סיפור. בן 26, יליד מדינת וושינגטון, בוגר אוניברסיטת Oral Roberts, מטפס הרים, שייט קיאקים, שיצא לאיי אנדמאן (Andaman), ובמיוחד לאי הצפוני סנטינל (Sentinel), כי שם עוד לא שמעו על ישו הנוצרי, בנו של האל, שחסידיו מפיצים את תורתם מזה כמעט אלפיים שנה. בניסיון קודם ליצור קשר עם בני-האדם שהאי הוא ארצם ומולדתם, כשצ'או הרגיש מאוים על ידי שני תושבים חמושים בקשתות וחצים, צורחים בכעס מופגן, הוא קרא לעברם בקול "קוראים לי ג'ון, אני אוהב אתכם וישו אוהב אתכם". הוא גם נתן להם דגים. ג'ון לא היה ליוחנן המטביל, קריאות האהבה שהוא השמיע לא נענו, בוודאי לא הובנו כלל, וגם נס דגים לא התרחש.

"יוחנן המטביל מטיף" (1665), מתיא פרטי. תצלום: The AMICA Library, ויקיפדיה

ה"ניו יורק טיימס" סיפר שלפני שנים אחדות, אנתרופולוגים הצליחו לתת לתושבי האיים מספר אגוזי קוקוס. גם זה לא אפשר הרחבה של המגע או יצירת מצע להמשך ההיכרות. לא ידוע מה חשבו אנשי האי על האגוזים, על היצורים המשונים שהגישו להם אותם, וכיצד דבר מכל זה, ומניסיונות קודמים למגע, משתלב בעולמם, בסיפוריהם, במיתולוגיות שלהם, באמונות המגדירות את תפישת החיים שלהם. אולי גם לאל (או לאלים) שלהם יש ילדים, ואולי יש לקוקוס מעמד מיוחד, אולי הוא מסמל משהו, ואולי לא. ולא מן הנמנע שיש להם זיכרונות רעים ממפגשים קודמים, שהרי בסוף המאה ה-19 קצין ימי בריטי בשם מוריס וידאל פורטמן הצליח לקחת איתו, ומדוע לא לומר זאת – לחטוף - אחדים מהתושבים בני סנטינל. המבוגרים מתו עד מהרה, ואת הילדים הוא החזיר לאי. לאחר מכן הוא כתב: "איננו יכולים לומר שעשינו דבר פרט להגברת האימה והעוינות שלהם כלפי כל מי שבא". פורטמן דיווח שהם אוכלים שורשים וצבים, ועורמים גולגולות של חזירי בר.

כל מה שהתפרסם מורה על כך שהמפגש של צ'או עם אנשי סנטינל היה אופייני, ולכן גם הרצח היה צפוי מראש. את גופתו לא חילצו מן האי, וספק אם יעשו זאת. בינתיים, שמו וסיפורו של ג'ון אלן צ'או הקיף את העולם ומילא את כלי התקשורת. אביו ענה לשאלות כתבים, חברים ללימודים ולפעילות המיסיונרית העידו עליו, על אופיו, אישיותו, שאיפותיו והרפתקאותיו. מיליוני קוראים בעולם למדו שצ'או התגורר בדרום אפריקה ועסק באימון כדורגל לילדים. במפגשים שלו עם אנשי סנטינל, כשהוא נושא עמו תנ"ך וברית חדשה חסינים למים, הוא ניסה לקרוא לעברם מלים ב-Xhosa, שפה הנפוצה באזורים רחבים בדרום אפריקה. על פי רוב, הילידים שתקו, פעמים אחרות הם פרצו בצחוק. צ'או התעקש לנסות להגיע אליהם, בכל דרך. באחד הניסיונות הללו, ספר הקודש שלו ספג ראש חץ מתכתי, דק וחד ביותר. סיפורו של צ'או נחתם במכתב שהוא הותיר אחריו, לאחר שהוא מסר אותו לדייגים הודים שלקחו אותו בסירתם אל האי סנטינל. במכתב הוא שאל את אלוהים האם סנטינל הוא "מאחזו האחרון של השטן", וגם כתב: "אני לא רוצה למות!" וחתם בבקשה למשפחתו לא לכעוס על אלוהים אם הוא ייהרג באי. ה"ניו יורק טיימס" פרסם את סיפורו בהרחבה, והוסיף והרחיב אותו על פני ימים רבים.

אך היכן פניהם של הרוצחים? או שמא היה זה רוצח אחד, שנושא את נטל הייצוג של תושבי המקום? מה אנו יודעים עליהם? כיצד נוכל לתת להם דיוקן אנושי?

רצח הוא רצח. אדם נטל חייו של אדם. לבנו יוצא אל הנרצח, בוודאי כשמדובר באיש צעיר, שכוונותיו היו בוודאי טובות. ולאיש הזה יש שם, ויש לו פנים ומשפחה, חברים ומכרים, והוא הותיר אחריו זיכרונות הטמונים בקרב מי שהכירו אותו, וגם תצלומים ומלים כתובות באנגלית, שפת העולם המכנה עצמו תרבותי. מסעותיו, פרקי חייו במקומות שונים בעולם, המגעים שלו עם אנשים כמוהו, כולם מוסיפים שכבות של היכרות לדיוקנו שאינו רחוק מאיתנו, גם אם איננו נוצרים מיסיונריים.

אך היכן פניהם של הרוצחים? או שמא היה זה רוצח אחד, שנושא את נטל הייצוג של תושבי המקום, שמי שניצבים מולו כזרים מכנים בשם סנטינל? מה אנו יודעים עליהם? כיצד נוכל לתת להם דיוקן אנושי?

ובכן, כמעט שום דבר. תושביו כהי העור של האי סנטינל, הנתון תחת ריבונותה של הודו, הם קבוצה מבודדת. גם מספרם אינו ידוע, והוא מוערך בין עשרות ומאות בודדות, באי שדומה בגודלו למנהטן. חוקרים רבים סבורים שמדובר בצאצאים של אוכלוסייה אפריקנית שהגיעה לאיי אנדמאן לפני אלפי שנים. חוקרים מסוימים דווקא סבורים שהתושבים הללו עשויים להיות קרובי משפחה של אבות-אבותיהם של מי שיישבו את אוסטרליה, שצאצאיהם הם האבוריג'ינים (כינוי משונה, יש לדעת, שכן משמעותו בסך הכול "מקוריים"). מצד לשונם, תושבי האי סנטינל, ליתר דיוק North Sentinel, שבו אירע הרצח של צ'או, דוברים שפה שאינה מתועדת על ידי בלשנים. משערים שהיא אמורה להיות קרובה לשפות אחרות של איי אנדמאן, אך זוהי רק השערה. יתרה מכך, השפה מוגדרת כשפה "בסכנת הכחדה" בגלל מיעוט דובריה, אם כי לא מתועדת סיבה אחרת לסכנה כזאת, באי שאנשים מן החוץ למעשה מעולם לא הצליחו לחדור אליו באמת וגם לא לתקוע בו יתד ממשי. מתועד שב-1991, מול משלחת הודית, ילידים אמרו: "nariyali jaba jaba", משפט שמובנו ככל הנראה "אגוזי-קוקוס, עוד עוד". קושרים את המלה nariyali למלה בסנסקריט שפירושה קוקוס. אבל דבר מכל אלו אינו מבטיח לנו שהמשפט הוא בשפתם, ושהם לא שחזרו, אלתרו או העתיקו ממפגש קודם. מי יודע, אולי ב-1991 שלחו ילידי סנטינל חבורה של "יודעים" לפגוש את הזרים, כלומר שלחו את המעטים שיכלו לומר משהו בשפה שאולי תובן על ידי זר.

איי אנדמאן, חשוב לציין, רחוקים מהודו, וקרובים יותר לבורמה, מלזיה ותאילנד, ולא מן הנמנע שהשערות בדבר לשונם של התושבים ואולי אף לגבי השתייכותם הגזעית, מושפעות מן המיקום של האיים על מפות הידע שלנו – מהמפה הגאוגרפית ועד למפות של נדידות פרה-היסטוריות של אוכלוסיות אנושיות –  יותר מאשר מממצאים מוחשיים אחרים הקשורים לבני-האדם הללו. ממשלת הודו מרחיקה סקרנים מן האזור וממעטת מאוד להתקרב לאי סנטינל. מעבר לעדויות ראיה, תיעוד מצומצם בווידאו, ומחקרים אחדים שעיקרם סקרים, ידוע מעט מאוד על תושבי סנטינל.

אם נישיר מבט אל ההיסטוריה של מאות השנים האחרונות, אנחנו יכולים לראות מה צפוי לקבוצות כאלו כשזרים, מערביים, מודרניים, לבנים יותר או פחות, באים איתם במגע

אבל על הסכנה הנשקפת להם אנו יודעים הרבה מאוד. רצח ג'ון אלן צ'או אכן העלה לדיון את השאלה האתית האם ראוי ליצור מגע עם קבוצות של בני-אדם החיות בבידוד מובהק. השאלה עולה באורח תדיר ביחס לתושבים של אזורים מסוימים באמזונס. אם נישיר מבט אל ההיסטוריה של מאות השנים האחרונות, אנחנו יכולים לראות מה צפוי לקבוצות כאלו כשזרים, מערביים, מודרניים, לבנים יותר או פחות, באים איתם במגע. אין לכך כמעט כל קשר לכוונות של הצד הניגש אל החיים בבידוד. מוות ממחלות, הכחדת התרבות וכל בסיס לקיומה, השחתת חייהם של השורדים, ועד מהרה גם ניצול של כל משאב המתגלה במקום, עד להקמת מלונות ובתי קזינו לתיירים, אם לא מתגלים מחצבים יקרי ערך, מיהלומים ועד למתכות נדירות המשמשות את תעשיית הסמארטפונים.

האם אין זה הסיפור של "גילוי" אמריקה בידי הספרדים והפורטוגזים? האם אין זה הסיפור של המיסיונריות הנוצרית ברחבי העולם כולו? במידה רבה מאוד, הללו הביאו מחלות, שעבוד ומוות של עשרות מיליוני בני-אדם. אמנם חבילת המוות הזו מגיעה עטופה בכוונות שונות, על קשת רחבה שבין רשע וציניות מצד אחד ורצון כן להביא בשורה אלוהית ומוסרית ואף להיטיב עם בני-האדם המבודדים מצד אחר – אך התוצאות עד כה הן לא פחות משואה מתמשכת.

חברה אנושית נבחנת גם בסובלנות שלה כלפי השונה המוחלט: שום תועלת לא תצמח ממאמץ ללכוד את רוצחו או רוצחיו של ג'ון אלן צ'או האומלל

הודו נוהגת בחוכמה, ואינה מנסה להטיל את עצמה על האי המבודד ועל תושביו המועטים. היא נוהגת כמי שקיבלה מנדט לשמור על המקום (על אף שיש בהודו גם לחצים להשתלטות קולוניאלית על סנטינל וסביבותיו). בעולם שבו אין מקום שיכול להיות פטור מהשתייכות למדינה, קבוצות אנושיות קטנות כאלו נתונות לחסדיהן של רשויות, בידיהם של בני-אדם שמוטב להם להבין שהם אוצרים בשם המין האנושי, ולא פקידים קולוניאליים הנוטלים לעצמם זכות לנהל, "לתרבת", להביא את הבשורה או לאנוס. בעבר, הקולוניאליזם נטה לעשות את כל אלו, ועל פי רוב תחת דגל הצלב.

המאזן ההיסטורי-אנושי של המיסיונריות הנוצרית צריך ללמד אותה ענווה. אחרי עשרות מיליוני קורבנות ללא קבר, תרבויות שהוכחדו ואוכלוסיות שהושמדו בכל ממד אפשרי, יכולות הכנסיות באשר הן לקחת לעצמן 50, או 500, שנות הפוגה כדי להרהר ולעשות חשבון נפש. מעבר לכך, חברה אנושית נבחנת גם בסובלנות שלה כלפי השונה המוחלט: שום תועלת לא תצמח ממאמץ ללכוד את רוצחו או רוצחיו של ג'ון אלן צ'או האומלל. להפך, כמעט מובטח שמאמץ כזה יכחיד את כל אוכלוסיית סנטינל.

הודו, שבתחומה אירע הפשע, וארצות הברית, שאזרח שלה הוא הקורבן שלו, חזקות מכדי להביא צדק או מזור לאחר מה שקרה. בואו נניח לבני סנטינל, שגם שמם הממשי אינו ידוע לנו. נותיר אותם לחיות את חייהם, נרחיק מהם את הרעש של תרבותנו, ניתן להם את המרחב של אי-ההתערבות בסביבתם הקדומה. אולי יום אחד הם יחליטו שהם מעוניינים לשלוח שליח עם בשורה חשובה. אולי יום אחד הם יסייעו לנו להיות פחות מנותקים.

תמונה ראשית: אגוזי קוקוס באיי אנדמאן: מקור עיקרי לתזונה. תצלום: וייצ'סלב ארגנברג, אימג'בנק /גטי ישראל