שברים

נתן. במכתב ההמלצה שכתב דני רוטמן, ידידו של נתן, צוין כישרונו יוצא הדופן ופורטו יכולותיו המיוחדות, המשלבות ידע מחקרי וטכני עם כושר ניהול אנשי צוות. כמו כן סופר על האופן שבו הצליח נתן, בניגוד לכל הסיכויים, רגע לפני פרוץ מלחמת לבנון, להתקין תאורה סולרית בכל הקיבוצים שלחוף הכינרת ואפילו בחלק מן הקיבוצים הגבוהים – אלומות, מבוא חמה, מזרע ואחרים. עוד דובר במכתב על החיסכון האדיר שהושג מכך, בפרט משום שהעניין עלול היה להידחות בכמה שנים, עד שיחזרו הטכנאים מן המלחמה ויתפנה זמנם משימונם של ברגים מזנים וממינים שונים המתברגים בתצורות ובזוויות משתנות במכונות הירייה. לסיום המכתב, כמין קינוח, ציין דני רוטמן כיצד נהג נתן לצאת בשעות החשכה ולהביא אבטיח אדום ועסיסי לחברים, מעשה שעודדם בשעות הקטנות של הלילה שבהן המשיכו ועמלו על פיתוח המערכת הסולרית. הוא הוסיף וציין, במין חדוות כתיבה, שאמנם פרטים שוליים מסוג זה הם לכאורה חסרי משמעות, אבל ברגעים מסוימים, כמו אלו במבנה הקרוון הקטן בעמק הלח החם, דווקא אבטיח כזה הוא שגורם לדברים לנוע אל הצלחתם ולנסוק מעלה, לגעת בשולי האור.
נתן לא חש בנוח עם המכתב רווי ההווי שכתב לו ידידו. ואמנם, בראיונות שאליהם הוזמן הוא שב ונשאל שאלות משאלות מביכות שאינן מן התחום המקצועי, על מצב הביטחון ("מה יהיה?"), ועל הקיבוץ ("אותו פרויקט יישובי מיוחד שהיה חלום יפה כל כך"), ולעיתים הזכירו קרובי משפחה ("בת דודה שהתנדבה שם לפני שנים ומאז לא הפסיקה לספר על הכינרת ועל המים הקדושים"), או שחקרו בדבר אבטיח אותנטי מן המזרח ("מה מרקמו? מה טעמו? יש בו גרעינים?"). בעקבותיהן נאלץ נתן להשיב תשובות מתפתלות שלא ממין העניין באנגלית רצוצה ובמבטא ישראלי נונשלנטי ומשונה. והוא החל לחשוד שייתכן כי המכתב אינו אלא חרב פיפיות המשיבה אותו שוב ושוב אל הספה של ג'ייקוב בבית הברוקלינאי הצר. עוד חשד כי בשל נטיותיו הספרותיות של דני רוטמן, אנשי העסקים הענובים, על ציפורניהם העשויות היטב, קוראים מבעד למילים גם את כל מה שלא נכתב. חובות, עזיבה בהולה, שוק אפור, אישה וילדים שמחכים להיגאל, בית גדול ארעי שאפילו לא הספיקו לתלות בו תמונות, קרובי משפחה כעוסים שרחקו, אחרים שנותרו קרובים מחוסר ברירה. את מבטם התמה של הבת הגדולה והחבר הפילוסוף שלה, שכל כך העריכו אותו לפני כן. וגם את מבטם של הוריו המתים, ממקימי המושבה באזור השפלה, שעבדו קשה כל חייהם ולא העיקו עליו מעולם עם כל מיני שאריות מן הארצות הקרות במזרח אירופה שמהן רחקו. מבטם מן החוף, עומדים ומתבוננים אחריו, מבלי להבין איך זה קרה דווקא לו.
הימים החלו מתארכים ובה בעת הלכו וקלשו, נדמים כלא-כלום. בבקרים קם, התלבש ונסע ברכבת התחתית מברוקלין למנהטן. כמי שאינו מכיר, אינו שייך ואינו יכול לבזבז כסף, ראה רק את שולי הדברים: מסגרות של חלונות ראווה, קצוות של מעילים, ציפורניים משוחות בלכה של גברים ושל נשים, פליירים על חלונות קדמיים של מכוניות שפרסמו ניקוי שטיחים, שוערים של בניינים בוהקים. רק נקניקייה בדוכן מזדמן וחנויות המכולת הגדושות זימנו לו רגעים קטנים של נחת.
בביתו של ג'ייקוב ניסה נתן להתהלך בין הטיפות. החליף בגדים פעם ביום ודאג לניקיונו. השתדל לאכול במידה. לתפוס מקום במידה. להימנע ממבטי האחות המשונה, במידה. לנהוג בנימוס בנעמה ואִשתה, להתעניין במצלמות שג'ייקוב הרכיב ובנה. אך על אף ידידותם ואף על פי שהצילום היה אהבה משותפת לשניהם – לא הצליח להשתלב. הוא חש כאילו נגרר אל קווי תפר, להוויית ביניים שנדמתה בה בעת קמאית, כאילו זכר אותה באורח עמום כלשהו, וגם נטולת הקשר, מעוקמת ומבישה, יחידאית. אולי לכן מצא את עצמו כועס על התנהלותם השגרתית של כל השאר – הכנת הארוחות, ההסעות לחוגים, קניית הבגדים, חגיגותיהם, ריביהם, ריכוליהם. או שלכל הפחות השקיף על כך בתימהון – איך השמש עולה, איך היא נעזבת, איך מצייצות ציפורים, איך משפצים בתים, איך מתכרבלים מול טלוויזיה, איך מתפייסים, איך בודקים שיעורים, איך הולכים, איך שבים.

לאחר זמן הצליחו להכיר לנתן סוכן כוח אדם מובחר, וזה הבטיח פתרון איכותי ודי מהיר: "קצת סבלנות צריך. הרי שום דבר לא מגיע ברגע אחד," הסביר הסוכן ברוֹך ששמר לאנשים שהאמין בכישרונם המיוחד. כשדיבר עם רינה שב נתן על דברי הסוכן ועל נימתו הרכה. הוא הסביר שצריך סבלנות, צריך סבלנות כי הדברים לא מתרחשים ברגע, היא צריכה למצוא דרך להירגע, שהרי דבר לא נפתר ברגע אחד. אך בעודו מקשיב למילים היוצאות מפיו לא תפס כיצד עוברים הדברים דרך החוטים הארוכים שמתוחים תחת האוקיינוס. לפתע תהה איך מתאפשרת הקִרבה הרפאית של הגוף, המוזגת את הקולות דרך שפופרת הטלפון ומוליכה בתוך כך את ריחוקם. זה היה משונה, שהרי הוא זה שנהג להסביר פעם לבתו איך המכונות עובדות – איך הרדיו, הטלוויזיה, המאווררים, המחשבים, המנורות. והוא זה שענה אי אז לשאלותיה: "מה מעביר את החשמל?", "את האוויר?", "מה מעלה את המטוס?", "למה כבר לא רואים כוכבים?" ונהנה ממראה פניה הקטנים שקדרו – קמט במצח, עווית בפה – משום שדבר-מה בה מיאן להבין. עכשיו רגליו כבדו, כאילו שקעו באדמה תחת הבניין והוא ניסה להיזכר בתחושה שחש אז – גדול וסמכותי. "תראי, רינה, פשוט צריך קצת סבלנות, הרי שום דבר לא נפתר ברגע," חזר בנימה שריככה רעשים שעלו כקצרים בקווי הרשת, ושניהם השתדלו להאמין.

בלילות התקשה נתן להירדם על הספה הצרה בעלת הקפיצים החורקים. הוא התנועע מפה לשם, מאזין לרחשים, לצרצורי עמודי החשמל, לקריאות ציפורים ליליות או לקריאות דומות, הקריאות המסוכמות מראש שקוראים הנערים ברחובות. קור טיפס בעורפו משהצלילים נבללו בעייפותו, מזמנים את רחשי עמדות הבידוק בשדה התעופה "קֶנֶדי". רגעי השקט המצרצרים, הארוכים מנשוא, עד הישמע דפיקתה הקופצנית של חותמת כבדה הקובעת את רשות המעבר, הפנים האטומות של השומרים, הניקיון הקר, התקרות הגבוהות שלא ניתן לראות את קצותיהן. הוא הסתובב בחוסר נחת. ציפור השמיעה קול משונה, "איל", "איל", "איל" ומחשבותיו נדדו. בילדותו קרא ב'מוטל בן פייסי החזן' כיצד הגיעו בספינה דחוקה לאליס איילנד, שער הכניסה לאמריקה. חוסר הון ראשוני ופגמים כלשהם, ובמיוחד דלקת עיניים, מנעו את המעבר, ולכן כונה האי "אי הדמעות". מילים נחרטו בזיכרונו מבלי שידע: ""Tranten insel, "טרערן-אינדזל", "isola della lagrima", "wispa lez". אבל מוֹטל קרא לאי "עֱלִי איילנד". "למה עלי?" צץ קול ילדותי מהצגת תיאטרון שאולי חזה בה פעם. "כדי לכתוש בו את האוויל במכתש." השיבוש הזה שב ונשנה באוזניו, מילים שנשמעות אחרת ממובנן נטבעות בך כפי הנראה באופן מיוחד. עיניו כבדו והלכו וכבר כמעט נקשרו זו בזו, אבל עלי ומכתש הסתובבו סביבו כמו כבשים – עלי-מכתש עלי-מכתש עלי-מכתש – אך במקום להרגיע וליישן עלי-מכתש עלי-מכתש עלי-מכתש השמיעו קול גדול, כותשים אווילים לגרגירים גסים ואזי לאבקה, אוויל ועוד אוויל. מתוך התכתשות עם הספה הן הזכירו את זעמו של פיני, אחיו הגדול של מוטל. עיניו נמלאו דמעות זעם על הגדֵרות שגדרו אנשיה של ארץ החופש בפני הנודדים העניים, על כך ששילחו אותם חזרה אל רעב, רדיפות, אל ים אימתני בסירות רעועות. דמעות הפתע טלטלו אותו. פניו של פיני קרבו באורח מבעית וניתן היה לחוש בהבל פיו, לשים לב לשריטה על אפו, לכתם דיו משונה סמוך למצחו. נתן ניסה להרחיקו כאילו היה חרק טורדני שניתן להדוף, אך פיני התקרב והתרחק התקרב והתרחק, מצרצר. הוא בוודאי לא דומה לו, קבע, גודר את דמיונו מפני פיני, לגרשו. הוא בוודאי לא דומה בכלל בשום פנים ואופן לכל המסתופפים בקרקעית אוניות, לכל העולים על סירות חשופות, לכל הפליטים שמדפנים תנועות אדירות בין היבשות, לכל הזבים והמגורשים על עיניהם הגדולות. העיניים הגדולות, הטבועות בתחתיות התודעה כתצריב שחור-לבן של עצב ותקווה מכמירה. ידיו נשלחו, מנפנפות, להדוף את שזמזם בסמוך לפניו, לגרש, לגרש. אך פניו של פיני התחלפו בפני שומר גבולות חתום המסרב לחתום על אשרה ומחזיק באוויר חותמת. תקרות גבוהות, קירות בוהקים, דפיקות חותמת קופצנית בכל תאי הביקורת האחרים. בכל תאי הביקורת האחרים. גם קפיצי הספה המשיכו בקונצרט זמזמני מקפיץ ומעייף, ונתן התנועע והתהפך. לבסוף נרדם, חותמת כבדה גדולה עודנה תלויה מעל ראשו.

לאחר זמן מה התקשר הסוכן המובחר לכוח אדם בהתרגשות ומסר שכפי הנראה יעלה בידיו לקבוע בעבורו ריאיון במשרדיו של האל גריפית'. מקולו של הסוכן ומתגובותיהם של ג'ייקוב ושל בני משפחתו הבין נתן כי זהו ריאיון חשוב ביותר. כמעט בלתי מושג. הוא ניסה להבין במה מתמחה אותו משרד אבל לא העז לשאול את הסוכן הרהוט, הממהר, ואילו בני משפחתו של ג'ייקוב ענו לו בפיזור, מבועתים משהו מעצם השאלה. "תראה, יש לו עסקים בכל מקום, הוא בראש צוותי הפיתוח העולמיים, ולאחרונה נודע שהוא עומד להרחיב את עסקי הייעוץ בהודו, סין והמזרח בכלל, ולבסס את השלוחות באירופה, אמריקה הדרומית, אפריקה ואוסטרליה. אפילו במדבר סהרה יש לו קווים. אם תתקבל לריאיון, רצוי שתסביר בפירוט מה ההתמחות שלך והוא, או אחד משלוחיו, כבר ימצאו לאן תתאים."
נתן בלע את הרוק. הוא גמר אומר כי דווקא לקראת הריאיון אצל האל גריפית' לא ינוח על זרי דפנה אלא ירבה בראיונות משנה ויעשה כל שביכולתו להתקבל בהם. כך, משיגיע לזה שיתקיים אצל האל גריפית', מתוך הביטחון המסוים שיקנו לו הניסיון והאפשרויות שילכו וייפתחו בפניו – ישדר נינוחות שתיטיב עם סיכוייו. והוא בישר זאת לסוכן במין חגיגיות של אדם שגיבש תוכנית.

אמנם הראיונות שאליהם הגיע תחילה התנהלו כרגיל – מרובי שאלות משונות, שערערו את ביטחונו. אבל בריאיון השלישי כבר היו פני הדברים אחרת, שכן באותה הפעם לא התעכבו על עניין הטכנאי של הטנק ולא שאלו על הקיבוץ או על טעמו של אבטיח. באותה הפעם התעניינו ברעיונותיו בדבר הפיתוח הסולרי שאפשר להציע לעולם. וכשנתן דיבר על פתרונות סולרייים – לא המבטא ולא הכרס ולא הלבוש הבלתי מהוקצע ולא הציפורניים שאינן מטופחות בקרם, ולא השריקה המשונה שנפלטת לעיתים מבין שיניו ולא ההתנשפויות ובוודאי שלא השפה המופשלת או השיער השומני מעט, דבר מכל אלה לא משך תשומת לב.
"ניצור איתך קשר. דרך הסוכן, כמובן," אמרה המזכירה בעודה מחזיקה חותמת כבדה. נתן הנהן. היא מסרה לו נייר צהבהב איכותי מפוספס בסימן מים. "בעוד יום-יומיים," הוסיפה וחייכה חיוך צחור שיניים ומסודר כל כך עד שלא ניתן היה לחשוב אחרת. הכול כאן גדול כל כך, חשב נתן בדרכו מטה, אפילו החותמות.

ברחוב ביקש נתן להתמהמה מעט ולא לשוב לברוקלין בדרך שסיגל לעצמו, שבה כבר נסע במין מכניות, כאילו התמהמהות תמתח את תחושת ההצלחה הקטנה שחיממה את בטנו. הוא החל להתהלך כך סתם, מפינת רחוב אחת לעבר פינה אחרת מבלי להתעניין במספרי הרחובות ובכיוונם. הוא יישר את גבו מעט, וכמי שקיבל אישור מחודש לקיומו הֵעֵז להרים את העיניים מן המדרכות. לפתע נרחב הרחוב בפניו כמחייך והוא השתלב באחת השדרות היוקרתיות, כשהבניינים החומים מובילים אותו ביניהם. השמיים השתקפו בחלונות-מראה ולכן נראו אפלוליים למרות מזג האוויר הנינוח, אבל אם התבוננת הרחק מעלה, בכל זאת נראו קרע שמיים ומחצית הענן. אחורי-משאיות לבנים, אותיות לבנות על שלטי הרחובות, קמרונים אחדים, ז'קט של אישה, חייכו אליו בצחותם והזכירו את שיניה של המזכירה ואת הבטחתן. הוא סקר את החנויות הבוהקות, המוצלות בפרגולות ירוקות כהות, שבהן השתכנו בפינוק צעיפי משי ותיקי מעצבים מעלי ניחוח עור, בגדי ילדים תפורים במלאכת יד, כריות בדמות חיות שבהלה מסוימת נאחזה בהן – מוסווה בצבעים עליזים ובבדים נעימים. קולרי עור לחיות מחמד, שנראו רכים במיוחד והשתלבו עם רצועה בעזרת טבעת מוזהבת, נדמו כקורצים אליו. הו, טבעות מוזהבות, חשב נתן, מעביר את המילים על לשונו כגלגל.
בין שני בניינים עלה עשן מארובה זמנית, מפוספסת בכתום ולבן, שניטעה באספלט כדי לטפל בקיטור שעלה מן התחתיות. היא גודרה בקרשים ובמחסומי פלסטיק כבדים. סביבה רחשו אנשים לבושים סרבלים ירוקים-אפורים שעלו וירדו במדרגות מוסתרות. איש לבוש בלויים עמד בסמוך. הוא סיפר שבעבר נהגו הממונים על הפתחים התחתונים לפעול בלילות, אבל עתה, משנשתנו הסדרים, הבוקר חביב עליהם. לכן החלו לעבוד ולהעביד לאור יום. הרי בימינו ממילא איש אינו רואה בהם ממונים על דבר-מה, צחק בפה חסר שיניים שנפתח לעומק סירחונות קדומים.
הארובה המעשנת מלב האדמה הזכירה לנתן ציור כלשהו של מִכרֶה. מה נפלט מן האדמה? תהה, שוכח שהאדמה היא שהוצאה מכאן אי אז, לאפשר למכונות לדהור תחת העיר. מחשבותיו נדדו אבל הוא ארגן אותן מחדש בין המבנים הישרים, בניינים בגוון חום סולידי מצופים אבן משויפת היטב, שהתנועעו בין שמרנות לחדשנות באיפוק עשיר. הפועלים נעלמו ואנשים בטוחים במהלכם שָבו והופיעו, לבושי מקטורנים וחליפות ואוחזי תיקי עור רכים וחופני כלבלבים זעירים רועדים מקור גם ביום אביבי – כאילו נותרו גורים-של-דבר-מה לנצח. עוד אותיות לבנות ועוד אחורי-משאיות וקמרונים ועקבים לבנים חייכו אליו ודרבנו אותו להוסיף וליישר את ראשו. הוא סקר את החנויות ביתר עניין ואף כמעט שנכנס לאחת מהן – חנות שעונים שקרצה לו. אבל מחירו של שעון כסוף שמחוגיו נעו במעין ריקוד, זוהרים בקצותיהם, חרוטים בתחריט של חיצים, ומבטו של המוכר שעבר מעל ראשו, זגוגי כחלון הראווה עצמו, השיבו את דלת החנות הכבדה למקומה. גם על חלק מן הבניינים נחרטו סימנים – כמה משולשים על אחד, חיצים משולבים בעיגולים על אחר. מה כוונתם?
צמרות עצים נראו בקצה של רחוב צדדי וריחות מזון הגיחו מכיוונם אל השדרה. מבלי משים הרים את אפו, נותן לריחות להרחיב את חזהו, ופנה לעברם. הוא עצמו היה לרגע אחד רחוב נרחב שדברים זורמים בו ונספגים בו או נפלטים ממנו. נדמה כי מאז נעוריו לא התהלך סתם כך מבלי מטרה ומבלי שעה יעודה, מבלי לנוע הלאה למשימה הבאה, לנקודה הבאה שיש להתייצב בה. הוא פנה אל עבר העצים ונכנס לסנטרל פארק למרות אזהרותיו המוקדמות של ג'ייקוב, שמסוכן שם אם אין מכירים.

 

מתוך הרומן "נתן" מאת עדי שורק, שראה אור בהוצאת "כתר", בעריכת עודד וולקשטיין, 2018.

תמונה ראשית: יום ראשון רטוב במנהטן. תצלום: מתיאו קטנזה, unsplash.com

Photo by Matteo Catanese on Unsplash

 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עדי שורק.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שעריום ראשון רטוב במנהטן. תצלום: מתיאו קטנזה, unsplash.com

תגובות פייסבוק