הבשורה שאין לה תחליף

עיון ברומן האחרון של עמוס עוז מגלה שהוא קרא לנו לא להיות קצרי רוח, לא לרוץ אחר פתרונות אינסטנט, ותמיד לאמץ אל לבנו ספר טוב
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

עלילתו של "הבשורה על פי יהודה", הרומן האחרון של עמוס עוז, מתרחשת בירושלים, בחורף 1960. זוהי הצטלבות גורלית בקריירה של עוז, כי בה מתחיל הרומן הידוע ביותר שלו, "מיכאל שלי". וכמו ב"מיכאל שלי", גם ברומן החדש מככבת ירושלים על חתוליה, אצבעותיו של הגיבור "עבות וקצרות" והדמות הראשית שוברת את הקרסול לאחר שמעדה במדרגות.

ה"בשורה על פי יהודה" הוא רומן מועט אירועים, אבל יש בו מעין סיכום ותמצות של סיפורי עוז ושל רעיונותיו המרכזיים לאורך כשישים שנות כתיבה. הסטודנט שמואל אש, בן 25, הפסיק את לימודיו בגלל אהבה שנכשלה, מחקר על יהודה איש קריות שנתקע, ובעיקר מפני שאביו התמוטט כלכלית ושמואל נאלץ לחפש לו עבודה. הוא עוזב את דירתו ועובר לגור בדירה בחברת קשיש נכה בשם גרשום ואלד ואישה מושכת כבת 45 בשם עתליה. תמורת אי אילו שירותים פעוטים כגון הכנת תה והאכלת דגים, ובעיקר תמורת נכונותו לשוחח עם הזקן שעות מספר מדי ערב, מקבל הסטודנט קורת-גג, שכר צנוע וכמובן – את ההזדמנות להתאהב. עם הזמן, מתברר כי אביה המנוח של עתליה, שאלתיאל אברבנאל, התנגד בזמנו להקמת המדינה היהודית בשם חזון על-לאומי, כונה בוגד ופוטר מהוועד הציוני. בעלה של עתליה, מיכה, שילם בחייו על הקמת המדינה: הוא נפל בקרבות על שער הגיא, הלא הוא באב אל וואד, מעין הר נבו בפתח ירושלים, בפתח הגאולה.

הרומן הזה דן במושג הבגידה, ביחסים בין היהדות לנצרות, בדמותו של יהודה איש קריות ובמידת ההצדקה שבהקמת מדינת ישראל

הרומן הזה דן במושג הבגידה, ביחסים בין היהדות לנצרות, בדמותו של יהודה איש קריות ובמידת ההצדקה שבהקמת מדינת ישראל. אלא שמתחת לרובד הגלוי הזה מתקיים בו דיון נוסף, עמוק יותר, על זמן ועל רגש.

קרל בלוך, הסעודה האחרונה, יהודה איש קריות

"יהודה איש קריות עוזב את הסעודה האחרונה" (סוף המאה ה-19), קרל בלוך. תצלום: ויקיפדיה

הזמן

שאלתיאל אברבנאל הרבה לדבר נגד הקמתה של המדינה היהודית ונגד מדינת הלאום בכלל. "עצם הרעיון של עולם המחולק למאות מדינות עם מחסומי גבול, גדרי תיל, דרכונים, דגלים, צבאות ומערכות מטבע נפרדות, נראה לו כרעיון עִוועים ארכאי, פרימיטיבי, רצחני, רעיון שעבר זמנו והוא עתיד לחלוף עד מהרה מן העולם "... במהרה ממילא תחלופנה כל המדינות מן העולם ובמקומן תבואנה קהילות-קהילות של דוברי לשונות שונות החיים זה לצד זה וזה בתוך זה בלי הצעצועים הקטלניים של ריבונות וצבאות ומחסומי גבול וכל מיני כלי משחית... את החרדה הערבית, האמין שאלתיאל אברבנאל, עדיין יש בכוחנו לשכך אם נפעל בסבלנות... בהדרגה אולי תתפוגג החרדה הערבית... וכך, לא ביום אחד ולא בשנה אחת, האמין אברבנאל, אולי יצוצו ניצנים ראשונים של אמון ואפילו ניצנים של ידידות אישית בין ערבים ליהודים".

סבלנות. בהדרגה. לא ביום אחד. ואין הדברים יפים רק למישור המדיני. השינוי ביחס לזמן הוא גם אחד התהליכים המרכזיים שעובר גיבור הרומן שמואל אש. בתחילת הספר אנו פוגשים אותו כסטודנט הסובל מאסתמה, כלומר הוא קצר נשימה וקצר רוח, נלהב ממהפכות, מתעייף מהר. אלא שבהמשך אנו מדווחים כי "יש לפעמים שמהלך החיים מואט"  ושמואל אף מושווה לדב. פרישתו מן העולם וממאבקיו לבית המרתפי והמבודד אכן נראית כשקיעה דובית בתרדמת חורף, שהיא כידוע לא רק שינה עמוקה, אלא גם האטה דרמטית של הדופק וקצב הנשימה – בדיוק ההפך מאסתמה.

עוז מרמז לנו כי החיפזון מן השטן, וכל האסונות והכישלונות בספר הזה מתרחשים במהירות ובפתאומיות או כתוצאה מלהיטות יתר

תהליך דומה של ריפוי והאטה עובר הרומן עצמו. הוא מתחיל בפרקים בני שניים עד ארבעה עמודים, מכות קצרות וחדות של מידע, תמונות המתחלפות בקצב מסחרר כמו בטריילר, ולאחר מכן הולכים הפרקים ומתארכים משל היה הרומן אדם, שמתחיל את חייו כילדון קופצני ומסיימם בפסיעותיו הרחבות המתונות והמהורהרות של המבוגר והקשיש.

עוז מרמז לנו כי החיפזון מן השטן, וכל האסונות והכישלונות בספר הזה מתרחשים במהירות ובפתאומיות או כתוצאה מלהיטות יתר. הוריו של שמואל אש איבדו "בבת אחת" את כל חסכונותיהם , ושמואל עצמו נפצע משום שהוא רץ אל עתליה, שאומרת לו "אלמלא רצת לא היית נפצע... לא הייתה לך סיבה לרוץ". לאחר מכן אנו קוראים כי שמואל בוש ונכלם על הבהילות הקדחתנית במגעו המיני הראשון עם עתליה, זמן רב חלף מאז הפעם האחרונה שנגע באישה, בהילות שהביאה לכך שהעניין נגמר כמעט עוד לפני שהתחיל.

ארון, קקטוס

נוף מקומי. תצלום: ג'יוזפה מונדי

וזה גם בדיוק החשש של שאלתיאל אברבנאל: שאחרי תרדמת חורף של אלפיים שנה, שבהן העם היהודי לא נגע באדמה משלו, בהילותו תביא לכך שהעניין – כלומר המדינה היהודית הריבונית – ייגמר כמעט עוד לפני שיתחיל. שלפרויקט הציוני אין קיימות. שלהיטותם המוגזמת תחרוך את הציונים, בדיוק כפי שהתה חורך את לשונו גרשום ואלד קצר הרוח, שנוהג לגמוע אותו רותח. שמה שבא במהירות באותה מהירות ייעלם.

והרי חוסר הסבלנות הוא אולי התכונה הישראלית המובהקת והמאפיינת ביותר, חוסר הסבלנות של החותכים בכביש, של העוקפים בתור ושל הנכנסים לתוך דבריך (חוסר הקשבה הוא אחד המוטיבים הבולטים ברומן). חיכינו אלפיים שנה וכבר אין לנו כוח לחכות יותר. יעצו לציונים להמתין עוד קצת, החרדים הזהירו אותם מפני דחיקת הקץ, אבל אבות המדינה מאסו בהמתנה. "לפעמים נדרשת פעולה חדה ומהירה", הסביר ואלד לבן הפלוגתא שלו אברבנאל; בן גוריון זיהה חלון הזדמנויות נדיר והזדרז להיכנס בו לפני שנסגר, אחרת העם היהודי היה נשאר בחוץ, ללא פיסת אדמה משלו.

בכל הנוגע לקצב שבו מתקדם הרומן, ההכרעה בדילמה בין בהילות לאיטיות היא לטובת האחרונה. יש בו מעט מאוד אירועים, וכמעט כולם מדווחים במילים ספורות ובדיעבד, זמן רב לאחר שכבר הסתיימו. כמו בספרים רבים של עוז, לא המעשה הוא העיקר, אלא הרגש.

הרגש

בקריאה שטחית, עולה הפיתוי להאשים את "הבשורה על-פי יהודה" בעיסוק מופרז ברגש, אולי אף בקיטש. את ריבוי החתולים, שהם מגנטי הלייקים החזקים ביותר, כבר הזכרנו. שמואל מתואר כמהלך "מכורבל" ברחובותיה צלופי הגשם ודקורי הקור של ירושלים, ומותר להניח שיותר מקוראת אחת חשה צורך לחבקו. יגונו של ואלד הוא "כבוש", ועולה ממנו "אד קל של ריח זקנה" ולא חלילה צחנה ממש ("הקיטש הוא הכחשת קיומו של החרא", כתב פעם מילן קונדרה). הרוח המערבית שעוברת בברושים המוזכרים ברומן היא "קלה", המוסיקה "חרישית" ויריית הצלף הירדני רק מעצימה את דממת הסמטאות. הירייה היא כמובן "בודדת", כמין הד מעורר אמפתיה לבדידותם של הגיבורים, ואולי של בני האדם בכלל.  בבדידותו, מדמיין שמואל אש את האור בחדרה של עתליה, החדר שאסור לו להיכנס אליו, כאור "מעומעם" והאור שמכסה את קירות ירושלים בחורף אינו "אור התכלת העזה" כשם אחד מספריו של עוז, אלא "אור דבש". ריח בושם הסיגליות העולה דרך-קבע מעתליה הוא כמובן "עדין".

קל לראות את הקשר בין התיאורים האלה לבין עניין הזמן. הדברים משקפים מיאוס בבהילות, בדחיפות, במרפקים, בצעקות, במטחי היריות הבלתי פוסקים, בצפירות, באזעקות ובאור המסנוור שאחוזים בהוויה הישראלית כפי שפוליטיקאים רבים נאחזים בכיסאותיהם. היה זה עוז שאמר, אחרי מפלתו של אחד מהם ועזיבתו את השלטון: "הרגשתי שהוציאו לי גנרטור מחדר השינה".

עוז, אם כן, מבקש למתן את הקצב, את הרעש ואת האור. כמו אנשים רגישים שסובלים במיוחד מגירויים חזקים

עוז, אם כן, מבקש למתן את הקצב, את הרעש ואת האור. כמו אנשים רגישים שסובלים במיוחד מגירויים חזקים; כמו אוטיסטים (יש משהו אוטיסטי בהסתגרותו של שמואל אש ובהתנתקותו מהעולם); כמו מבוגרים שמבקשים להחליש את המוסיקה בחתונות. אבל אצל עוז זה לא עניין של גיל, אלא של אידיאולוגיה: הרי עוד בנערותו הוא עזב את הבית הרביזיוניסטי שבו גדל, אולי גם משום שלא הסכים עם האמירה הז'בוטינסקאית לפיה "שקט הוא רפש".

אבל מה עם האפשרות ששקט מוגזם הוא אכן רפש? או לפחות קיטש? האם אין ממד בלתי ריאליסטי, חנפני, מבקש-לנחם-את-הקוראים-בכל-מחיר באותם מוסיקה חרישית, רוח קלה ואור מעומעם? האין עוז מגיש לנו כאן כדור משכך כאבים או ממתק מרגיע בצורת רומן?

אולי לא לגמרי. ראשית, עוז מודע היטב למה שהוא עושה. "לאט-לאט[!] אנחנו כאן אולי נטשטש אותך קצת, שיכאב פחות", הוא שם את המילים בפי עתליה. "הקירות האלה רגילים לבלוע כאב" . במקום אחר, הוא מזכיר את התקפתו של נתן זך על כתיבתו "המלאכותית והמצועצעת" של אלתרמן. שנית, עוז עצמו מבקר אמנות סנטימנטלית, כאשר הוא מזכיר סרט "בינוני" על בדידות וייאוש ששמואל צפה בו בקולנוע אדיסון. שלישית, וחשוב מכל: לאורך כל הקריירה שלו, כבר מספרו הראשון "ארצות התן", לעג עוז לדמות הצבר, היהודי החדש, זה שמדחיק רגשות; ולא רק לעג – אלא גם הצביע על ההשלכות הטרגיות, הפסיכולוגיות והמשפחתיות, שיש לריסון מופרז של הרגש. באחד המקומות ברומן החדש הוא מעיר בקריצה מיתממת, כי בתקופה המתוארת לא מקובל היה שגברים יבכו. עוז אף סונט בשמואל – כפי שעשה לדמויות רבות אחרות שלו – על ניסיונו הפתטי להתאים את עצמו לאידיאל המאצ'ואיזם הצברי:

ואלד: 'אולי שמת לב לכך שמפעם לפעם מתגנב אל בין צליליו של מנדלסון איזה הד מתוק-מריר, הד צובט לב של ניגון יהודי ישן?"

אש: "מנדלסון. כן. מוזיקה רגשנית מדי לטעמי".

גרשום ואלד גיחך: "הלא אתה עצמך בחור כל כך רגשן".

מדבר, תקשורת, סלולרי, טלפון, צעיר

לאט ומהר במדבר. תצלום: מקסין יאנג

מצד שני, עוז לועג לא רק למדחיקי הרגש אלא גם למפריזים בו. לא רק למי שמתיימרים להתעלות מעל כל צורך בקיטש מנחם, אלא גם למי שמתמכרים אליו. ואת עיקר הביקורת בהקשר זה סופגת באופן מפתיע דווקא אירופה. זה המקום להזכיר שהספר יצא במקביל גם באנגלית, וכי לעוז יש קוראים אירופאים רבים יותר מקוראים ישראלים. דומה שאליהם הוא מכוון כשהוא כותב כי דתו של ישו הייתה גרסה "רכה ומזוככת של היהדות", וכי "אביה של עתליה היה מאלה האנשים הסבורים שכל ריב בעולם אינו אלא אי הבנה: טיפה או שתיים של רצון טוב – ומיד נהיה כולנו אחים בלב ונפש... השונאים ייפלו בדמעות זה על צווארו של זה, כמו ברומן של דוסטוייבסקי".

כשניטשה כתב שהצמדת הברית החדשה לברית הישנה בכרך אחד היא מעשה ברברי, הוא התכוון לזיגוג האבקה הסכרינית של הנצרות על פני ראייתו הנוקבת, המחוספסת והריאליסטית של המחבר המקראי. ואכן, יש משהו קיטשי, סנטימנטלי ונאיבי בראייה הנוצרית את המזרח התיכון, המעדיפה לזהות אוטומטית את הצדק עם הפלסטיני החלש.

לא לחינם אומר גרשום ואלד כי הרעיון שהערבים יקבלו את עובדת נוכחותנו בארץ הוא "מחשבה ממותקת". ואלד מתנגד לאהבה אוניברסלית, לחזון הקוסמופוליטי של חיים ללא גבולות בשם אהבת האנושות כולה, בטענה שמדובר ב"מליצה". מליצה, כלומר קיטש. זהו המקום ברומן שבו האידיאולוגיה והפואטיקה מתלכדים.

לפי ואלד, שאלתיאל אברבנאל היה "בעל חלומות... הוא האמין, כמו ישו, באהבה אוניברסלית, אהבת כל הנבראים בצלם אל כל הנבראים בצלם... אני, יקירי, איני מאמין באהבת הכול לכול. מידת האהבה מצומצמת היא. יכול אדם לאהוב חמישה אנשים ונשים, אולי עשרה, לעתים אפילו חמישה-עשר. וגם זה – רק לעתים רחוקות. אבל אם בא אדם ומודיע לי שהוא אוהב את כל העולם השלישי, או אוהב את אמריקה הלטינית, או אוהב את המין הנשי, הרי אין זו אהבה אלא מליצה. מס שפתיים. סיסמה. לא נולדנו לאהוב יותר מאשר קומץ קטן של בני אדם".

גם הלאום, כמו האנושות כולה, הוא קהילה מלאכותית שהחברים בה אינם מכירים זה את זה

כמובן, את טיעונו זה של ואלד אפשר להפנות נגדו. הרי גם הלאום, כמו האנושות כולה, הוא קהילה מלאכותית שהחברים בה אינם מכירים זה את זה. אלא שהאמונה הממותקת והאשלייתית הזאת בלאום ובמטרתו נחוצה לוואלד כדי להעניק משמעות לאסון הנורא שפקד אותו: מות בנו במלחמת העצמאות. זה בדיוק מה שלימד אותנו בנדיקט אנדרסון בספרו "קהילות מדומיינות": שהלאום הוא אמנם יציר מלאכותי, אבל הוא נולד כתוצאה מהצורך שלנו להעניק למגנים עלינו סיבה למות למענה. ועל אף מלאכותיותו, ואת זה שוכחים נביאי האוניברסליזם שלנו, הלאום בכל זאת יותר מוחשי, יותר לכיד פנימית, יותר מאפשר סולידריות ויותר ראוי לאהבה מהאנושות כולה. במלים אחרות, על פי עוז אין לוותר על אף אחד מהקודקודים במשולש יחיד-לאום-אנושות; כל אחד מהם חיוני לחיים אנושיים עשירים ומלאים, ואילו ויתור על אחד מהם ירושש אותם ועתיד לפגוע באותנטיות שלהם, ליצור ניכור או לערער את המוסר.

עכשיו נותר רק לאסוף את כל הקצוות: הזמן, הרגש, הפואטיקה והלאום – ולהראות כיצד הם מתקשרים לפרויקט הכללי של עוז.

מגן דוד

מגן דוד חלול. תצלום: יוסף פרגדיו

הפרויקט

הפרויקט של עוז, בספר הזה ובכלל, הוא לסלול במילים שביל זהב בין הפסיביות הממאירה לפעלתנות-היתר ההרסנית

הגולה הייתה תקופה של המתנה סבלנית ופסיבית; של געגועים מלאי רגש ופאתוס לארץ ישראל; של חיים ללא אדמה וריבונות, כלומר ללא מסגרת לאומית חיה ומתפקדת. הציונות ביקשה לרפא את כל הפגמים האלה, אך כמו כל תרופה – היו לה תופעות לוואי קשות, בעיקר כשהיא נלקחה במינון-יתר. כך, ההמתנה הסבלנית והפסיבית הפכה לפעלתנות-יתר ולקוצר-רוח, תרתי משמע. עודף הסנטימנטליות והרגש הומרו בנכות רגשית ולאחר מכן – בציניות. היעדר האדמה בפולחן אדמה. היעדר הלאום בלאומנות מופרזת. הכתיבה המופנמת, ההססנית ומלאת ההתחבטויות הפנימיות של תקופת "התָלוש" הומרה בכתיבה הרזה ומלאה הפעולה של שנות התשעים (בערך, מאוד בערך).

הפרויקט של עוז, בספר הזה ובכלל, הוא לסלול במילים שביל זהב בין הפסיביות הממאירה לפעלתנות-היתר ההרסנית. בין הפאתוס הסנטימנטלי לבין העקרות הרגשית והאירוניה. בין מנדלסון לכוורת. בין גנסין לאתגר קרת. בין התלישות הקוסמופוליטית הנאיבית ללאומנות המשיחית המסתגרת. בין דתיות קנאית משיחית לחילוניות ריקה ומנוגבת מרוחניות. בין הבגידה לבין ההתעקשות המוצדקת על הפרטי לנוכח לחצי הכלל – הנושא הנצחי של אמנות הרומן. בין השמאל הרדיקלי האנטי לאומי, שמשמעות חזונו האוניברסלי היא מדינה אחת עם רוב ערבי שולט, לבין הימין הרדיקלי האנטי דמוקרטי, שמשמעות חזונו הפרטיקולרי היא מדינה אחת עם מיעוט יהודי שולט. בין הסוציאליזם, שמוזכר ב"בשורה על-פי יהודה" כמוחק את הייחוד המקודש של כל פרט לבין ההפרטה הפראית והמנכרת של הקפיטליזם החזירי, שקורעת את הפרט מכל קשריו האנושיים ומבודדת אותו בפרטיותו. בין הבית הרביזיוניסטי לקיבוץ חולדה. בין ירושלים, לערד, לתל אביב. בין שלום עכשיו לשלום אף-פעם.

בסיום הספר עוזב שמואל אש את ירושלים לערד. העיירה המנומנמת והשקטה תרפא אותו כנראה מהאסתמה שלו. ומקוצר הרוח. התהליך הזה בעצם כבר החל: בדרכו דרומה מתבונן שמואל בעץ תאנה ונזכר בתאנה שישו קילל משום שלא נתנה לו פרי, אף שאותה תאנה פעלה על פי קצב הדברים הטבעי המתון וחנטה את פגיה כדי להימנע מלידת נפל מוקדמת.

ב"בשורה על-פי יהודה", אם כן, עוז רומז לנו כי קוצר הרוח הוא אחד מסימני תקופתנו: הנהייה הקפיטליסטית אחרי חידוש; הקואצ'רים והיועצים ונביאי העידן החדש שמבטיחים פתרונות אינסטנט וגאולות מיידיות; הגירויים המהירים המתחלפים; המרדף אחרי העונג הבא; הפרעת-הקשב של כולנו; הסטטוסים והציוצים ותוכניות הריאליטי התזזיתיות שבאים במקום ספר טוב.

 

ד"ר אבי גרפינקל הוא סופר, מרצה ועורך פורטל מס"ע במכון מופ"ת. ספרו האחרון, "איך כותבים: מדריך לכתיבה אקדמית ועיונית", יצא לאור בידיעות-ספרים

תמונה ראשית: מטבח של פעם. תצלום: קמבאני רומנו, unsplash.com

Photo by Kambani Ramano on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אבי גרפינקל.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על הבשורה שאין לה תחליף

03
דני בן אוליאל

יפה כתבת, אבי. נזכיר כי הזדהותו של שאלתיאל אביה של עתליה, עם דון יצחק אברבנל נושא עוד רובד סמוי מן העין שבמסגרתו היה זה אברבנל שלא רק כשל בנסיונו למנוע את גירוש יהודי ספרד אלא לימים כתב את מכתב התוכחה הטראגי בו הוא לועג לנחיתותו של האתוס הנוצרי לעומת זה היהודי. קשה להיות שאלתיאל בעולמנו.