הנה גם את מבני גזענו

יום תמים ישנה וכשהקיצה כבר ניגר האור בחלונות. היא זכרה כי נדדה הרחק בתוך עצמה. לא זכרה היכן. היתה זו שינה כבדה והיא חתרה בה כבתוך נוזלים סמיכים. עתה נחלצה. היא קמה וישבה על המיטה. היה זה חדר ריק ומנוזר מכל קישוט, על מדף הכוננית כמה בקבוקי קוסמטיקה, ספרים אחדים ומספריים. משמע אישה התגוררה כאן.

היא קינחה את הזיעה שעל מצחה. הפעולה הזו העלתה כבקסם את פני בתה. פנים מגושמים מצער. מאז נישאה לג׳ורג׳ איבדו ידיה את חירותן וכל עמידתה כשל בעל חיים מרוסן. עתה חשה אליה איזו קרבה שלא ידעה אותה כבר שנים. היא רצתה לחבוק את ידיה הנפוחות ולאמץ אותן אל לבה.

בפרוזדור שוב היתה מהומה. אישה לא צעירה, לבושה אלגנטית, עמדה ליד האשנב והטיחה את טענותיה בגרמנית נאה, עירונית, ובלא שום כתם של אקצנט זר. ניכר היה כי הסדרים כאן העבירו אותה על מידותיה. אין היא יכולה לשאת עוד את הערבוביה הזו. הרברט עמד לידה גבוה ונבוך וניסה לרצותה. ״אין זו אלא הטבחית. אישה בלא נימוסין, נלמדה לקח.״ הוא דיבר באופן ענייני ושקט. אך האישה עמדה על דעתה ולא קיבלה את טיעוניו. כל הסדרים כאן משובשים. היא כינתה אותם, משום־מה סדרים יהודיים להחפיר. לא ולא. אני לא מוכנה להישאר כאן, אמרה כדרך שפונים לבעל בית מלון שמעונו נמצא מוזנח.

הרברט, שלא מש ממנה, והבין כנראה את רוגזה, אזר עוז והכריז בקול בוטה: ״אנו נערוך כאן בדק בית.״ המשפט הזה עשה רושם על האישה. היא העבירה את יד ימינה על מצחה, כלאחר מאמץ, פסעה פסיעה לאחוריה וחדלה. הרברט, כנראה, העריך מאוד את מחוותה של האישה ואמר, ״אני ניגש מיד למנהל המכון,״ וכך בתנועה אלגנטית הוציא אותה מאתר השרפה.

האישה, קומתה כמו נזקפה, היא צעדה היישר אל האולם. פניהם של האנשים שעמדו סביב האשנב והקשיבו, הביעו שביעות רצון. קשה היה לדעת אם זוהי הערכה לכושר השידול של הרברט או לכוח עמידתה של האישה. הרוחות, על כל פנים, נרגעו.

על השולחנות פזורים היו כמה קומקומים ופרוסות לחם מרוחות בריבה. המראה העלה על לבה של לוטה סעודה חפוזה בקנטינה צבאית. אך היא היתה צמאה מאוד והתגברה על הסלידה. הקפה הפושר חצה את אורך הוושט והכאיב לה. בחודשים האחרונים שוב ניעור הכּיב מתרדמתו. איברי העיכול היו לה מאז ילדותה, מקור המועקות. לאחר שנפרדה מבעלה שככו במפתיע הכאבים אבל בשנים האחרונות הקיצו ועלו גלים, כנשימות זעם. הכיב בסופו של דבר נתגלה; כשהודיע לה הרופא על האבחנה פרצה בבכי. זה היה לפני שבע שנים. סערות רבות שטפו אותה מאז. בנפשה החליטה: איש לא ידע סוד זה. ובעוד היא עומדת נשמע קול מבפנים האולם. מסתבר כי פרשתה של האישה לא תמה. היא ישבה בכיסא הנוח ודיברה בקול שקט אך ברור, ״מה אני עושה כאן. הסדרים היהודיים הללו. אפילו קפה בוקר לא מגישים.״ שרידי היופי ניכרים היו בפניה. גם הלבוש במלוא הדרו הפשוט. איש לא עמד לידה והיא הביעה את רחשיה בשקט מריר. הרברט הופיע מן הדלת הצדדית ומיד הודיע לה, ״הייתי אצל מנהל המכון. הוא הבטיח לי לנזוף בה. למחר יהיה האשנב פתוח עד שעה תשע.״

״הרי כבר הבטיח,״ לא שכך רוגזה של האישה.

״הפעם הבטיח לי בהן צדקו.״

האישה הרימה את ראשה ובתנועה שהיה בה הרבה הכרת ערך עצמי אמרה: אינני מאמינה בהן צדקם של האנשים הללו.

״מה את שחה.״

״היהודים הללו, הכסף הוא הכתר שעל ראשם. מעשיותם מעבירה אותם על דעתם.״

״אני,״ אמר הרברט ברוב זהירות מכוונת, ״נוטה להאריך את רוחי.״

״סבלנותי פקעה,״ קיצרה.

ידע הרברט כי עתה לא יועילו עוד מילים, טיעונים, פניו החיוורים, המאורכים לבשו איזו דאגה. איש לא בא לעזרתו. המילים החדות עמדו באוויר. לוטה פסעה פסיעות אחדות וקרבה אל הרברט. ״אתה זוכר אותי.״ כך נוהגת היתה להתקרב לאנשים מוכרים ואהובים שלא ראתה אותם שנים, במעין ביטחון עצמי מופגן. והרברט שהיה שרוי בדאגתו הקטנה אמר בפיזור דעת, ״לוטה שלוס, מי לא יזכור. נא להכיר, לוטה שלוס,״ פנה הוא אל האישה.

״איזדורה רוטנברג,״ אמרה האישה ביובש מכוון.

״אנו דנים בעניין העומד ברומו של עולם,״ אמר הרברט.

״במה,״ תמהה לוטה.

״הטבחית שלנו. מחלוקת רבת־חודשים. ממתי ועד מתי יהיה פתוח האשנב לקפה בוקר. תיאולוגיה שלמה כבר נרקמה.״

״אם כן ראויה לתהילה,״ נקטה לוטה לשון גבוהה.

״בת בליעל,״ רשפה איזדורה.

״מי היא,״ שאלה לוטה בלחש.

״אישה. לא סתם טבחית, ויש לה גם אמביציות חינוכיות. היא רוצה ללמד אותנו דיוק, סדר ומה שהיא מכנה משמעת עצמית. תודה לאל שתחום שליטתה הוא צר, תודה לאל שזהו אך האשנב, שאלמלא כן היתה הופכת את חיינו גיהינום.״

״את האשנב הוא מכנה תחום צר. את קפה הבוקר הוא מכנה תחום צר.״ הקיצה איזדורה. ״אם זהו תחום צר אינני יודעת מהו תחום רחב, אדרבה, יואיל להסביר לי.״

פניו של הרברט איבדו בבת אחת את רצינותן והוא פרץ בצחוק, ״אני מבקש סליחה, לא תחום צר. אדרבה ואדרבה.״

פניה של איזדורה לא נעו. היא קימצה את שפתיה כמבקשת לקלוט טיעון חדש. הטיעון איחר לבוא.

״הגם את מבני גזענו,״ פנתה איזדורה אל לוטה כדרך שאישה ישישה נוטה לפנות אל צעירה ממנה.

״אכן.״

״עוד צפויות לך כאן הפתעות.״

״אני נכונה,״ אמרה לוטה ופשטה את שתי ידיה.

״הגברת שלוס היא שחקנית במקצועה,״ אמר הרברט.

״מה לכהן בבית קברות זה,״ אמרה איזדורה בלא ניד עפעף.

״אני,״ אמרה לוטה, ״למדתי שלא להצטער.״

״יש לנו עוד מה ללמוד,״ פנתה איזדורה אל הרברט לא בלי אבק אירוניה.

 

מתוך "הפסגה", מאת אהרן אפלפלד, הוצאת כנרת זמורה, 2019

תמונה ראשית: מתוך "פרחים ופורצלן: טבע דומם" (1912), ניקולאי ספונוב. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אהרן אפלפלד.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"פרחים ופורצלן: טבע דומם" (1912), ניקולאי ספונוב. תצלום: ויקיפדיה

תגובות פייסבוק