איינשטיין אמר שאלוהים לא משחק בקוביות. אבל למה הוא התכוון? ולאיזה מין אלוהים? שאלות פתוחות שממשיכות להטריד אותנו גם היום
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
"התיאוריה מסבירה לא מעט, אך אינה באמת מקרבת אותנו ולו מעט לסודו של 'הזקן'", כתב אלברט איינשטיין בדצמבר 1926. "אני, בכל אופן, בטוח שהוא אינו משחק בקוביות".
איינשטיין כתב זאת בתשובה למכתב מהפיזיקאי הגרמני מקס בורן. בורן טען כי ליבה של התיאוריה החדשה, מכניקת הקוואנטים, פועם באורח אקראי ולא בטוח, כאילו הוא סובל מהפרעות קצב. בעוד שהפיזיקה שקדמה לזו הקוונטית ידעה לקשור באורח ברור וחד משמעי בין מעשה לתוצאה, נראה כי מכניקת הקוונטים אומרת שכאשר אנו עושים דבר מה, התוצאה אינה ודאית אלא תלוית הסתברות. ובנסיבות מסוימות יכולה להיות שונה לגמרי.
איינשטיין לא הסכים, והתעקשותו על כך שאלוהים אינו משחק בקובייה עם היקום הדהדה לאורך הדורות כאמירה מוכרת ועם זאת לא לגמרי ברורה, ממש כמו משמעות הנוסחה E = mc2.
למה התכוון איינשטיין? ומהו אלוהים על פי תפישתו?
הרמן ופאולין איינשטיין היה יהודים אשכנזים חילוניים. למרות חילוניותם של הוריו, אלברט בן התשע גילה ואימץ את היהדות בתשוקה לא מעטה, ולזמן מה אפילו קיים מצוות באדיקות. בהתאם לנוהג היהודי, הוריו נהגו להזמין אל שולחנם מדי שבוע סטודנט עני, ומתלמיד הרפואה האביון מקס תלמוד (לימים תלמי) איינשטיין הצעיר והנוטה להתרשם, למד על מתמטיקה ומדע. הוא בלע את כל 21 כרכי המדע הפופולרי שכתב בשנת 1880 אהרון ברנשטיין. תלמוד הוא שהמליץ לו לקרוא את "ביקורת התבונה הטהורה" של עמנואל קאנט (1781) ומשם נדד אלברט הצעיר אל הפילוסופיה של דייוויד יוּם. מיוּם, הדרך הייתה קצרה יחסית אל כתבי הפיזיקאי האוסטרי ארנסט מאך, שהפילוסופיה שלו, האמפירית מאוד ואשר על פיה 'כדי להאמין יש לראות', תבעה דחייה מוחלטת של המטפיזיקה, ובכלל זה מושגים של חלל וזמן מוחלטים וקיומם של אטומים.
אלוהים של איינשטיין היה אלוהים פילוסופי, לא דתי: "אני מאמין באלוהים של שפינוזה, שמתגלה בהרמוניה הסדורה של כל מה שקיים, אבל לא באלוהים המוטרד מגורלם ומעשיהם של בני האדם"
ההתעמקות הנלהבת הזו בפילוסופיה האמפירית הועילה לאיינשטיין מאוד 14 שנה לאחר מכן. דחייתו של מאך את מושגי החלל והזמן המוחלטים סייעה בעיצוב תורת היחסות הפרטית של איינשטיין (ובכלל זה המשוואה האיקונית E = mc2), שאותה ניסח בשנת 1905 בעת שעבד כ"מומחה טכני מדרג שלישי" במשרד הפטנטים השוויצרי בעיר ברן. עשר שנים לאחר מכן, איינשטיין הפך על פיה את ההבנה שלנו את החלל והזמן, כשניסח את תורת היחסות הכללית, במסגרתה כוח הכבידה מוחלף בחלל-זמן מעוקם. אבל ככל שהזדקן (והחכים), איינשטיין הלך והסתייג מהאמפיריות הקיצונית של מאך ואף הכריז כי "מאך הצטיין במכניקה אך היה גרוע להחריד בפילוסופיה".
עם הזמן, איינשטיין פיתח תפישה יותר ריאליסטית. הוא העדיף לקבל את תוכנה של תיאוריה מדעית כאפשרות של ייצוג "אמיתי" של מציאות פיזיקלית אובייקטיבית. ואף שהסתייג מכל דת, האמונה באלוהים שנשארה עמו מאז הרומן הקצרצר שלו עם היהדות, הפכה לאבן יסוד בפילוסופיה שלו. כשנשאל על הבסיס לעמדתו הריאליסטית, הוא הסביר: "אין לי ביטוי מוצלח יותר מן המונח 'דתי', לתיאור האמון הזה באופייה הרציונאלי של המציאות ובהיותה של זו נגישה, לפחות במידת מה, להבנה האנושית".
אבל אלוהים של איינשטיין היה אלוהים פילוסופי, לא דתי. כשנשאל שנים רבות לאחר מכן האם הוא מאמין באלוהים, הוא ענה: "אני מאמין באלוהים של שפינוזה, שמתגלה בהרמוניה הסדורה של כל מה שקיים, אבל לא באלוהים המוטרד מגורלם ומעשיהם של בני האדם". ברוך שפינוזה, בן תקופתם של אייזיק ניוטון וגוטפריד לייבניץ, תפש את אלוהים כזהה לטבע. משום כך הוא נחשב לכופר מסוכן, והוחרם על ידי הקהילה היהודית באמסטרדם.
אלוהים של איינשטיין עליון לחלוטין אבל אינו אישי ואינו מוחשי, הוא מתוחכם אבל אינו מרושע
אלוהים של איינשטיין עליון לחלוטין אבל אינו אישי ואינו מוחשי, הוא מתוחכם אבל אינו מרושע. הוא גם דטרמיניסט גמור. בעיני איינשטיין, ה"הרמוניה הסדורה" של אלוהים נוצרת ברחבי היקום בזכות קיומם של עקרונות פיזיקליים של סיבה ותוצאה. לכן אין בפילוסופיה של איינשטיין מקום לרצון חופשי: "הכול נקבע מראש, ההתחלה וגם הסוף, על ידי כוחות שעליהם אין לנו שליטה... כולנו רוקדים לצלילה של מנגינה מסתורית, המושמעת מרחוק על ידי נגן בלתי נראה".
תורות היחסות הפרטית והכללית מספקות דרך חדשה לגמרי לתפישת המרחב והזמן והאינטראקציות הפעילות שלהם עם חומר ואנרגיה. התורות הללו תואמות לגמרי את ה'הרמוניה הסדורה' שיצר האלוהים של איינשטיין. אבל התיאוריה החדשה, מכניקת הקוונטים, שאיינשטיין סייע גם הוא לניסוחה בשנת 1905, סיפרה סיפור אחר. מכניקת קוונטים עוסקת באינטראקציות הקשורות בחומר ובקרינה, ברמת האטומים והמולקולות, על רקע של חלל וזמן פסיביים.
בראשית 1926, הפיזיקאי האוסטרי ארווין שרדינגר שינה באופן קיצוני את התיאוריה כשניסח אותה במונחים מעורפלים למדי של "פונקציית גל". שרדינגר עצמו העדיף את הפרשנות הריאליסטית ולהשתמש בתיאור "גלי חומר". אבל בקרב מדענים הלכה והתגבשה הסכמה, שבין מוביליה היו הפיזיקאי הדני נילס בוהר והפיזיקאי הגרמני ורנר הייזנברג , שאין להתייחס לדימויים הקוונטיים החדשים באופן מילולי.
בעיקרון, בוהר והייזנברג טענו כי המדע הגיע סוף סוף אל הבעיות המושגיות הכרוכות בתיאור המציאות שהפילוסופים הזהירו מפניהן כבר מאות שנים. בוהר מצוטט כאומר: "עולם קוונטי אינו קיים. ישנו רק תיאור קוונטי פיזיקלי מופשט. טעות לחשוב כי משימתם של פיזיקאים היא לגלות מהו הטבע. פיזיקאים עוסקים במה שאנו יכולים לומר על אודות הטבע". ההצהרה הכמעט פוזיטיביסטית הזו נשמעה גם בדברי הייזנברג: "יש לזכור כי מה שאנו רואים אינו הטבע עצמו, אלא הטבע הנחשף בפני שיטת החקירה שלנו". "פרשנות קופנהגן", שהייתה בעיקרה אנטי-ריאליסטית ועל פיה פונקציית הגל אינה מייצגת את מצבה הפיזיקלי האמיתי של מערכת קוונטית – הפכה במהרה לדרך החשיבה העיקרית על אודות מכניקת הקוונטים. גרסאות עכשוויות יותר של פרשנויות אנטי-ריאליסטיות כאלה רואות בפונקציית הגל פשוט דרך ל"קידוד" החוויה שלנו, או האמונות הסובייקטיביות שאנו גוזרים מהאופן שבו אנו חווים את הפיזיקה, והמאפשרת לנו להשתמש במה שלמדנו בעבר כדי לחזות את העתיד.
אם אלוהים יצר את העולם, דאגתו המרכזית בוודאי לא הייתה לדאוג לכך שנבין אותו בקלות
אבל הדבר לגמרי לא תואם את הפילוסופיה של איינשטיין. איינשטיין לא יכול היה לקבל פרשנות שבה אובייקט הייצוג המרכזי – פונקציית הגל – אינו "אמיתי". הוא לא יכול היה להסכים כי אלוהים יאפשר ל"הרמוניה הסדורה" להתפרק לחלוטין ברמה האטומית, ולגרור אינדטרמיניזם חסר כללים וחוסר ודאות, שאת תוצאותיו לא ניתן לחזות לחלוטין ובאורח ברור לגמרי מסיבותיו.
על רקע זה נולד העימות המרשים ביותר בהיסטוריה של המדע, במסגרתו בור ואיינשטיין התנגחו זה בזה סביב הפרשנות של מכניקת הקוונטים. זו הייתה התנגשות בין שתי פילוסופיות, שתי מערכות מנוגדות של מושגי יסוד מטפיזיים על אודות טבע המציאות ומה שאנו יכולים לצפות מן הייצוג המדעי שלה. הוויכוח החל בשמת 1927, ואף שהאישים שבמרכזו כבר אינם איתנו, הוא עדיין חי וקיים.
ולא נפתר.
אני לא סבור שהדבר היה מפתיע מאוד את איינשטיין. בפברואר 1954, רק 14 חודשים לפני מותו, הוא כתב מכתב לפיזיקאי האמריקני דייוויד בוהם: "אם אלוהים יצר את העולם, דאגתו המרכזית בוודאי לא הייתה לדאוג לכך שנבין אותו בקלות".
ג'ים באגוט (Bagott) הוא כתב מדע בריטי עטור פרסים. כבר למעלה מ-25 שנה הוא כותב על מדע, פילוסופיה והיסטוריה. ספרו האחרון Quantum Space: Loop Quantum Gravity and the Search for the Structure of Space, Time, and the Universe ראה אור בשנת 2018.AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: טבע ואמנות, כוונה ומקריות. תצלום: טאן ג'נה, unsplash.com
תגובות פייסבוק
5 תגובות על אלוהים, ולא במקרה
"אלוהים של איינשטיין עליון לחלוטין אבל אינו אישי ואינו מוחשי, הוא מתוחכם אבל אינו מרושע. הוא גם דטרמיניסט גמור." - או בקיצור, אלוהים של איינשטיין הוא לא מה שמכנים אותו "אלוהים" הרוב המכריע מאלו המאמינים באלוהים בדתות האברהמיות.
ציטוט נוסף של איינשטיין בהקשר הזה הוא:
"מובן שמה שקראת על אמונתי הדתית הוא שקר, שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. אינני מאמין באל אישי ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי את הדבר בבירור. אם יש בי משהו שאפשר לכנותו אמונה דתית, הרי זו ההתפעלות חסרת הגבולות ממבנה העולם ככל שהמדע שלנו מסוגל לחשוף אותו.”
...
“אינני מאמין בנצחיות הפרט, ואני רואה במוסר עניין אנושי בלבד שאין מאחוריו כל סמכות על-אנושית.”
השאלה הגדולה שאטריד את איינשטיין היית: "האם היה לאלוהים בחירה ליצור את היקום, או שהאלוהים גם מוכרח"
הוויכוח האם האלוהים משחק בקוביה, היא וויכוח על עובדות על מציאות, זה או כן או לא. וכל צד בוויכוח יכול רק לספר לנו מהם רוצים מהאלוהים. למשל איינשטיין רצה מאוד שהאלוהים לא ישחק בקוביה.
וניסל בוהר ניצח באמרו לאיינשטיין: "אל תאמר לאלוהים מה לעשות"
ההכרעה האם האלוהים משחק בקוביה או לא, הוכרעה כבר ביום שהמדע אימץ את תורת האטומים (ראו בויקי ערך "אפיקורוס").
אינטואיטיבית כל אדם מרגיש שהאלוהים משחק בקוביה.
וגם הטבע\האבולוציה עצמה מבינה את זה הרי למה הטבע בכדי ליצור ילד הוא תוקף עם כמאה מיליון תא זרע על ביצית אחת ?
כלומר, האבולוציה יודעת שבכדי להשיג את הביצית הוא חייב לפעול הסתברותית.
נראה לי שאלוהים של איינשטיין הוא אלוהים של לייבוביץ. טוב שכך!
בקיצור אינשטיין האמין באלוהים - כח שיוצר ומארגן את העולם.
כן אכפת לו מבני אדם או לא אכפת לא זה כבר יותר שאלה של נוחות של מה שמסתדר לנו בראש. דתי, לא דתי, פילוסופי.. בקיצור הוא האמין באלוהים
קיימת הסכמה מלאה בין אינשטיין והרמבם לגבי קיום חוקים המארגנים כל ארוע בעולם.הרמבם ניסה להסביר לסכלים שזאת הכוונה של הביטוי הפרסוניפיקתי "מלאכים".נראה לי שאלוהים של רמבם ברא את כל חוקי הטבע,כולל מפץ גדול,אבולוציה וכו' לנו יש כבר מושג זעיר מהסיבות לכל ארוע שקורה.אין אקראיות,הקוביה נופלת על פן מסויים בגלל סיבה שאיננו יכולים בדרך כלל להסביר מחוסר ידיעה,אבל הסיבה קיימת,אבל לא באקראי.לכן הרגיש אינשטיין ש"הזקן אינו משחק בקוביות" אלא אירגן חוקים לקיום העולם נתן להם להמשיך לעבוד.עד כאן,זו ,נראה לי,קיימת הסכמה בין הגאונים היהודים.מכאן נפרדת הדרך.הרמבם מאמין שאלוהים לא הלך לישון אחרי זה אלא נשאר לטפל בבני האדם ,ההומוספינס.והעיקר:נתן בצורה כלשהי ,דוקא לבני ישראל,את התורה. בהשראת אלוהים נוסדה גם התורה שבעל פה והתפתחה ההלכה.לייבוביץ יודע מה אלוהים רוצה מאיתנו בפרט ומיתר הגויים בכלל.אני לא יודע,אבל לא עסקתי בנושא כי אני יודע שלעולם לא אדע.לעומת זאת,אינשטיין מאמין שאלוהים אירגן את כל מה שדרוש ,לדעתו ,לעולם, ונשאר בתוך הבריאה.הבריאה ובעיקר כל חוקי הטבע,ביקום הזה ואחרים,אם היו,אם ישנם,ואם יהיו.זה "אלוהים מתמטי" שלא לכבודו להתקשקש עם מוצר תת-מיקרוסקופי כמו בן אדם.בתורה היהודית יש בסיסים אתיים יפים ובחלקם מקוריים מאד.ניתן לתקן מה שצריך.מה רע ביהדות?? קנט למשל הגיע למוסר אנושי בסיסי גם בלי עזרה משמים.
בלי גלימה ובלי כנפיים
דריוס פורולעשות הכול? להספיק הכול? לטפל בכל? להיות אחראים לכל? האם זה מה...
X 4 דקות
הלם 11/8
ננה אריאלהאמריקאים מסתובבים בעיניים טרוטות. בשבועות שלאחר הבחירות, תילי-תילים של פרשנויות נכתבים בניסיון...
X 4 דקות
אצטדיונים זה לא משחק
דרכיה של הלשון מסתוריות והמשתנים הפועלים בה רבים ולא כולם ידועים או גלויים במבט ראשון ופשוט. בניסיון שלנו למצוא חוקיות ולחשוף מבנים אנו נתקלים לא פעם בקושי גם נוכח דברים שקל לנו לנסח מה היינו רוצים להבין בהם.
למשל: יושב אדם וצופה בשידור של משחק כדורגל בליגה האנגלית. מתמודדות שתי קבוצות, אחת מליברפול והשנייה מוולברהמפטון (Wolverhampton), שגם מארחת את ההתמודדות. האצטדיון הביתי של הוולבס, הוא אצטדיון הכדורגל הוותיק ביותר באנגליה. האצטדיון הוקם ב-1889, והוא נקרא Molineux Stadium, שכן הוא הוקם על קרקע שנרכשה עוד ב-1744 על ידי סוחר מקומי מצליח בשם בנג׳מין מוליניו (Molineux). למרות הכתיב הצרפתי של שם המשפחה, הוא נהגה "מוֹלִינְיוּ", וכמובן כך גם נהגה שמו של האצטדיון, והוא אפילו כונה כך בעברית של השדרים במהלך המשחק. התהייה עלתה, כפי שהיא עולה תמיד, כשהשדרים העבריים התעקשו לדבר על "המוליניו" – שראה ימים יפים, שהגיע אליו קהל למשחק המסקרן, שהוא ניצב במרכז העיר וכו'. "המוליניו", בעקביות. השם הפרטי זכה להא הידיעה.
והוא לא לבד. "הסנטיאגו ברנבאו" במדריד, הוא אצטדיונה הביתי של ריאל מדריד – על שם Santiago Bernabéu, שחקן עבר של הקבוצה ויושב ראש אגדי של המועדון במשך 35 שנה. איש מסוים מאוד, ושמו הוא שם פרטי לכל דבר, וכשהשם ניתן לאצטדיון נוצר שם פרטי חדש, המציין את האצטדיון. ובעברית של עולם הספורט בישראל על כל המעורבים בו, זוכה השם הפרטי להיות מיודע. גם כאשר אצטדיון כדורגל אינו נקרא על שם אדם מסוים, התופעה חוזרת ושם האצטדיון זוכה ל-הא הידיעה, במקרים רבים: מדברים על אצטדיונה של קבוצת הפאר פורטו מפורטוגל, Dragão ("דרקון"), ומתייחסים אליו כ"הדרגָאוֹ", ואילו בהתייחסות ל-Camp Nou ("מגרש חדש"( מדברים על "הקמפ-נואו".
הבה נביט על אצטדיונים בישראל שנקראים על שם אדם מסוים: "בלומפילד", "סמי עופר", "טדי" וגם על אצטדיון שנקרא על שם עיר – ושמו הפרטי זהה לשם העיר – "דוחא". אף אחד מהם אינו זוכה ל-הא הידיעה כשמתייחסים אליו. הם אינם "הטדי" או "הבלומפילד" או "הדוחא". יכולנו להעלות השערה שיש פה הבדל בין אצטדיונים מקומיים ביחס לעולמם המיידי של דוברי העברית ובין אצטדיונים במקומות אחרים, רחוקים או זרים. אך ההשערה סופגת לחובתה שער ברור: "ומבלי", המכונה "היכל הכדורגל העולמי" ושמעמדו ההיסטורי והאיקוני אינו מוטל בספק, אינו זוכה בעברית להא ידיעה. במקרים אחרים, אצטדיונים ישראליים נושאים כבר הא ידיעה בשמם הפרטי: "הקופסא", "המושבה", "המכתש" (מנוחתו עדן) ועוד.
הסוגיה נעשית עוד יותר מורכבת כשאנו מסתכלים על אצטדיונים בעולם ששמם מקובע בתודעה ובשימוש כך שהוא כולל את המונח "אצטדיון" או "ארנה" (כלומר "זירת התמודדות"): למשל, ה-Stadio Olímpico ברומא, ה-Allianz Arena במינכן וה-Stade de France בפריס. כולם מקבלים בעברית הא הידיעה. בשפות המקור, במידה שהדבר רלוונטי בכלל לעיון העברי, הצירופים הללו שהם שמות של אצטדיונים, נושאים ידוע, בעיקר על רקע העובדה שיכול להיות וגם יש תמיד אצטדיון אחר, ארנה אחרת, וצריך להבדיל בין המקרה המסוים שמתכוונים אליו בצירוף ובין כל אצטדיון או ארנה אחרים.
לפעמים, אצטדיונים בארצות אחרות, בשפות אחרות, מכונים בשם הכולל ידוע: La Bombonera, בבואנוס איירס הוא דוגמה טובה. במקרים כאלו אין לנו להתפלא שדוברי עברית מכנים את המקום "הבומבונרה", ואפילו לא מתרגמים בחזרה את משמעות השם ל"הבונבוניירה", כמובן. אפילו האצטדיון ההיסטורי, רב התהילה, במונטווידאו "Estadio Centenario", שהוא קיצור של הביטוי הספרדי שפירושו "אצטדיון יובל המאה", שכן הוא הוקם ב-1930, גם לציון מאה שנה לאישור החוקה הראשונה של הרפובליקה של אורוגוואי, מכונה בעברית "הסנטנריו" ומובן מאליו שאין איש חושב לתרגם את שמו לעברית. יש לשים לב ששמו של האצטדיון הנהדר הזה אינו נושא במקור את תווית היידוע "el". שמו הפרטי הוא "Estadio Centenario", כמו מותיר מקום לאפשרות שיהיה פעם עוד אחד, או אולי הכוונה ששמו יתייחס ל-"Centenario", לאותו יובל 100 שנה, כאל אירוע חד פעמי עד כדי כך שהוא מכונה בשם פרטי (וככזה, ללא תווית ידוע).
התמונה מסובכת מאוד. ובכל זאת, נציע להרחיב את המבט מבחינת העברית: יתכן שהתופעה שלפנינו היא חלק מנטייה כללית יותר בעברית הישראלית, הנטייה ליידע שמות פרטיים של מקומות ומוסדות שהפכו לשם דבר, לאושיות בחיי הציבור. שמות של מקומות בילוי, שמקורם לועזי בתכלית, זוכים ל-ה' הידיעה, והדבר דורש עיון בפני עצמו, אולי ביחד עם אצטדיוני הכדורגל. בינתיים הפרמטרים שעולה חשד שיש להם חלק בתופעה הם אכן רבים: מקור לועזי או לא, שם פרטי (ודרגת הספציפיות שלו), מלה אחת או צירוף, משמעות שקופה לדוברי העברית או לא, מידת הפיכתו של המקום לידוע ומוכר לדוברי העברית, הרגלים לשוניים מדורות קודמים שמתעקשים להתקיים על אף הנטייה החדשה יותר להוסיף הא הידיעה, ומן הסתם מניתי פה רק חלק. מובן שצריך לאסוף מספר רב ככל האפשר של מקרים וכן טקסטים שבהם מתייחסים לשמות המקומות הללו, ולנסות לראות מה החוקיות ומה הגורמים המשחקים באצטדיונים הללו, ואולי גם במועדוני הלילה ובמרכזי בילוי אחרים.