למה אנחנו מעדיפים לחשמל את עצמנו

מדובר בשאלה שמהדהדת לאורך הדורות – האם בני האדם, על אף שהם אינם מושלמים, הם בעיקרם יצורים טובים, רגישים, נדיבים ובעלי טבע חיובי? או שמא אנחנו, בעומק מהותנו, מחווטים להיות רעים, עיוורים לסובב אותנו, בטלנים, יהירים, נקמנים ואנוכיים? אין תשובות פשוטות, וברור שיש גם הבדלים גדולים בין בני אדם ספציפיים, אבל בדברים שאנו מביאים כאן, אנו שופכים על השאלה מעט אור מבוסס-ראיות, באמצעות עשרה ממצאים לא מעודדים שחושפים את ההיבטים האפלים יותר, המרשימים פחות, של הטבע האנושי.

אנחנו מייחסים פחות אנושית למיעוטים ובני אדם פגיעים

דוגמה בולטת לדה-הומניזציה הבוטה הזאת עלתה ממחקר שהתבסס על סריקות מוח, ואשר גילה שאצל קבוצה קטנה של סטודנטים נצפתה פחות פעילות עצבית הקשורה למחשבה על בני אדם כשהם צפו בתמונות של חסרי בית או של מכורים לסמים, בהשוואה לתגובותיהם נוכח תמונות של אנשים בעלי סטטוס גבוה. מחקר אחר הראה שבני אדם המתנגדים להגירת ערבים נטו לדרג ערבים ומוסלמים כפחות מפותחים בממוצע, ממש כך. בין יתר הדוגמאות, יש גם ראיות לכך שצעירים עושים דה-הומניזציה לאנשים זקנים; ושגברים ונשים עושים דה-הומניזציה לנשים שיכורות. יתרה מכך, הנטייה לדה-הומניזציה מתחילה מוקדם – ילדים צעירים, אפילו בני חמש, מייחסים פחות אנושיות לפנים של מי שאינם שייכים לקבוצת ההתייחסות שלהם (אנשים מעיר אחרת או ממגדר אחר לעומת הילד) מאשר פנים של אנשים בקבוצת ההתייחסות שלהם.

אנו חווים שמחה על מצוקתו של הזולת כבר מגיל ארבע

כך לפי מחקר משנת 2013. התגובה מועצמת אם הילד תופש את אדם כמי שמגיע להיות במצוקה. מחקר חדש יותר מצא שבגיל שש, ילדים ישלמו כדי לצפות בבובה שנראית בעיניהם אנטי-חברתית סופגת מכות, ויעדיפו זאת על פני בזבוז כסף על קניית מדבקות.

אנחנו מאמינים בגורל – בהנחה שלרמוּסים בעולם מגיע הגורל שלהם

הוכחות לתוצאות המצערות של אמונות כאלו הוצגו במחקר משנת 1966, שהיה בינתיים לקלאסיקה, שבוצע על ידי הפסיכולוגים האמריקנים מלווין לרנר (Lerner) וקרולין סימונס (Simmons). בניסוי שהם ערכו, שבו תלמידה ספגה עונשים של מכות חשמל על תשובות לא נכונות, נשים שהשתתפו בניסוי דירגו אותה בעקבות זאת כפחות חביבה וראויה להערכה כשהן שמעו שהן עתידות לראות אותה סובלת פעם נוספת, ובמיוחד אם הן הרגישו שאין להן יכולת למזער את הסבל שלה. מאז, המחקר הראה את הנכונות שלנו להאשים את העניים, להאשים קורבנות אונס, להאשים חולי איידס ואחרים בגורלם הקשה, הכול כדי לשמר את האמונה שלנו בעולם צודק. מתוך כך, אותם התהליכים, או תהליכים דומים, אחראים ככל הנראה לראייה הוורודה הלא-מודעת שלנו ביחס לאנשים עשירים.

אנחנו עיוורים ודוגמטיים

אילו בני האדם היו רציונליים ופתוחים, הרי שהדרך הטבעית והישירה לתקן את אמונות השווא של אדם הייתה להציג בפניו את העובדות הרלוונטיות. אלא שמחקר קלאסי משנת 1979 הראה שלגישה הזאת אין תוחלת – משתתפים שתמכו תמיכה נחושה בעונש מוות או התנגדו לו באורח נחוש התעלמו מן העובדות שערערו על עמדתם, ולמעשה התבצרו עוד יותר בדעתם המקורית. נראה כי הדבר קורה חלקית בגלל שאנו רואים עובדות מנוגדות כמערערות את תחושת הזהות שלנו. העובדה שרבים מאיתנו חשים ביטחון מופרז בבואנו להעריך עד כמה אנחנו מבינים דברים, ושכשאנחנו מאמינים שדעתנו עליונה על דעתם של אחרים אינה עוזרת –   אלא  מרתיעה אותנו מלחפש ידע רלוונטי נוסף.

אנחנו מעדיפים לחשמל את עצמנו מאשר לבלות זמן עם המחשבות שלנו

הדבר הזה הוכח במחקר שנוי במחלוקת משנת 2014, שבו 67 אחוזים מהמשתתפים ו-25 אחוזים מהמשתתפות העדיפו לתת לעצמם מכות חשמל לא נעימות מאשר לבלות רבע שעה בהרהורים שלווים.

אנחנו יהירים וסובלים מביטחון עצמי מופרז

חוסר הרציונליות והדוגמטיות שלנו לא היו כל כך גרועים אילו הם היו כרוכים במידה של ענווה והתבוננות על עצמנו, אך רובנו מתהלכים עם דעה מנופחת באשר ליכולותינו וסגולותינו, כמו למשל כישורי הנהיגה שלנו, האינטליגנציה שלנו והמידה שבה אנו מושכים – תופעה שמכונה אפקט Lake Wobegone על שם עיירה בדיונית שבה "כל הנשים חזקות, כל הגברים נאים למראה וכל הילדים מעל לממוצע". באופן אירוני, הפחות מיומנים בקרבנו הם אלו הנוטים יותר לביטחון עצמי מופרז (מה שמכונה אפקט דאנינג-קרוגר). נראה כי ההפרזה היהירה הזאת בערכנו העצמי היא קיצונית ואי-רציונלית ביותר בכל הנוגע למוסריות שלנו, כמו למשל בדעה שיש לנו על היותנו בעלי עקרונות והגונים. למעשה, אפילו פושעים היושבים בכלא סבורים שהם אמינים יותר, ישרים יותר וחומלים יותר מאשר האדם הממוצע בציבור.

אנחנו צבועים מבחינה מוסרית

משתלם להיזהר מאלו הממהרים ביותר לגנות כשלים מוסריים של אחרים, ועושים זאת בקול הרם ביותר. רוב הסיכויים הם שמטיפי המוסר פוסלים במומם, אך מגלים סלחנות רבה הרבה יותר בכל הקשור לכשליהם שלהם. באחד המחקרים, חוקרים גילו שבני אדם דירגו בדיוק את אותה התנהגות אנוכית (להטיל על עצמם את המטלה היותר קלה מבין שתי מטלות שהוצעו) כהרבה פחות הוגנת כשהיא נעשתה על ידי אחרים. באורח דומה, קיימת תופעה שנחקרה כבר מזמן, המכונה אסימטריית שחקן-צופה, שבחלקה מתארת את הנטייה שלנו לייחס מעשים שליליים של אנשים אחרים, כמו בגידות מצד בני זוג שלנו, לאופיים, בעוד שאם אנו עושים בדיוק את אותם מעשים שליליים, אנו מייחסים את הדבר לנסיבות. המוסר הכפול הזה, שבו מתגלה העדפה שלנו לטובת עצמנו, עשוי להסביר את התחושה הרווחת שחוסר האדיבות עולה – מחקר שנעשה לאחרונה מראה שאנו רואים את אותם מעשים גסים וחסרי חינוך באור הרבה יותר מחמיר כשהם נעשים על ידי זרים לעומת מקרים שבהם הם נעשים על ידי חברינו או על ידינו אנו.

אנחנו טרולים בפוטנציה

כפי שיעיד כל מי שמצא את עצמו מעורב במריבה בטוויטר, המדיה החברתית מעצימה אחדים מההיבטים הגרועים ביותר של הטבע האנושי, חלקית בגלל אפקט אובדן העכבות בסביבה המקוונת, והעובדה שהאלמוניות (שקל להשיג אותה בסביבה המקוונת) ידועה כמגבירה את הנטייה שלנו לנהוג באורח לא מוסרי. בעוד שהמחקר הראה שבני אדם הנוטים לסדיזם יומיומי (אחוז מדאיג מאיתנו) נוטים במיוחד להתנהג כטרולים בסביבה המקוונת, הרי שמחקר שראה אור ב-2018 גילה כיצד להיות במצב רוח רע, ולהיות חשופים לטרולים שפוגעים בנו, מכפילה את הסבירות שנפנה גם אנחנו לפעול כטרולים. למעשה, הטרלה מצדם של אחדים עלולה ליצור כדור שלג  של שליליות גוברת, ממש כפי  שהחוקרים מצאו כשחקרו דיונים של קוראים ב-CNN.com, וגילו ש"אחוז הפוסטים שסומנו כלא ראויים ואחוז המשתמשים שפוסטים שלהם סומנו כלא ראויים... עלו על פני הזמן".

אנחנו מעדיפים מנהיגים לא אפקטיביים ובעלי תכונות פסיכופתיות

דן מק'אדמס (McAdams), פסיכולוג אמריקני המתמחה באישיות הסיק לאחרונה שהתוקפנות הגלויה והעלבונות המפורשים של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הם בעלי "כוח משיכה קדמוני", ושה"ציוצים מחרחרי הריב" שלו הם כמו "הפגנות של תקיפה קרובה" מצדו של שימפנזה זכר-אלפא, "שמעוצבים כדי להטיל מורא". אם ההערכה של מק'אדמס נכונה, הדבר עשוי להתאים לתבנית רחבה יותר – הממצא שבקרב מנהיגים, תכונות פסיכופתיות נפוצות יותר מהממוצע. קחו למשל את הסקר שנערך בקרב מובילים בתחום הפיננסי בניו יורק, ושגילה שהם קיבלו ציונים גבוהים בתכונות פסיכופתיות אבל ציונים נמוכים מהממוצע בכל הקשור לאינטליגנציה רגשית. מטה-אנליזה שפורסמה בקיץ 2018 הגיעה למסקנה שיש אכן קשר צנוע אך משמעותי בין רמה גבוהה יותר של תכונות פסיכופתיות ובין השגת עמדות הנהגה –  זהו ממצא בעל חשיבות, שכן קיימת קורלציה גם בין פסיכופתיה ובין מנהיגות גרועה.

אנחנו נמשכים מינית לאנשים בעלי תכונות אישיות אפלות

לא זאת בלבד שאנחנו בוחרים אנשים בעלי תכונות פסיכופתיות להיות המנהיגים שלנו, אלא שהממצאים מורים על כך שגברים ונשים נמשכים מינית, לפחות בטווח הקצר, לאנשים שמגלים מה שמכונה "השילוש האפל" של תכונות – נרקיסיזם, פסיכופתיות ומקיאווליזם – ובכך יוצרים סיכון להתפשטות נוספת של התכונות הללו. מחקר מסוים גילה שהמידה שבה גבר נתפש מושך בעיני נשים עלתה כשהוא תואר כמתעניין בעצמו, מניפולטיבי וחסר רגישות. אחת התאוריות גורסת שהתכונות האפלות משדרות בהצלחה "איכות זיווג" בכל הקשור לאמון ולנכונות ליטול סיכונים. האם הדבר חשוב לעתיד המין שלנו? אולי – כך סבור מאמר אחר, משנת 2016, שגילה שהנשים הללו, שנוטות יותר להימשך לפנים של גברים נרקיסיסטים, נטו ללדת ילדים רבים יותר.

אך אל לכם לחוש מיואשים  מדי – הממצאים הללו אינם אומרים דבר וחצי דבר על אודות ההצלחה של אחדים מאיתנו במאמץ להתגבר על האינסטינקטים השפלים ביותר שלנו. למעשה, אפשר בהחלט לטעון שדווקא על ידי הכרה והבנה של הפגמים שלנו נוכח להצליח יותר להתגבר עליהם, ובכך לטפח את הצדדים הטובים והנעלים ביותר של הטבע האנושי שלנו.

כריסטיאן ג'ארט הוא חוקר מוח וקוגניציה שהפך לכותב על אודות מדע. מאמריו התפרסמו ב"גרדיאן", ב-"Psychology Today" ובכתבי עת נוספים. הוא עורך הבלוג Research Digest של החברה הפסיכולוגית הבריטית, ומגיש את הפודקסט שלה, PsychCrunch. ספרו האחרון הוא: "Personology: Using the Science of Personality Change to Your Advantage".

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: "שחקני הקלפים" (1894-95), פול סזאן, מוזיאון אורסיי. תצלום: ויקיפדיה