יום אחד, כל זה יהיה שלנו

את הרומן הדיסטופי ״1984״, בחר ג׳ורג׳ אורוול לספר דרך עיניו של וינסטון סמית׳, פקיד במחלקת המסמכים של מיניסטריון האמת. בספר, מיניסטריון האמת אחראי על שכתובה של ההיסטוריה מטעמה של המפלגה השלטת. לווינסטון, כפקיד, תפקיד מצומצם יותר, הוא אחראי על השינויים בעיתון היומי ה״טיימס״. הוא מספר שלאחר ש״נאספו כל התיקונים שנמצאו דרושים בטופס מסוים של ה'טיימס' והושוו זה לזה, מדפיסים [את] אותו טופס מחדש, משמידים את המקורי, ומכניסים את החדש לתיקים במקומו. תהליך זה של שינוי מתמיד נהוג לא רק לגבי עיתונים, אלא לגבי ספרים, כתבי-עת ... – כל דבר ספרות או מסמך שיכולה להיות לו משמעות פוליטית או אידאולוגית כלשהי״. במילים אחרות, כל טעות, ניבוי שגוי או הבטחה פוליטית שהופרה, משוכתבים כך שיתאימו למציאות.

בעזרת תוצרי הפקולטות העליונות יכול השלטון לשפר ולהאריך את שליטתו, הם מהותיים ליציבות משטרו, ומכאן שלשלטון יהיה אינטרס בהם

הפחד שמתעורר אצל קוראיו של אורוול, הפחד מהתערבות המדינה בהיסטוריה, התעורר גם אצל עמנואל קאנט. קאנט, שלא הספיק כמובן לקרוא את אורוול, חשש מהתערבות מדינית בנעשה באוניברסיטאות. ב״ריב הפקולטות״ (Der Streit der Fakultaten) הוא מבקר את השפעתם של מוסדות המדינה על המוסד האמון על הידע החברתי – האוניברסיטה. את האוניברסיטה קאנט חילק לשניים: שלוש פקולטות עליונות [תאולוגיה, משפטים ורפואה] ופקולטה תחתונה אחת [פילוסופיה]. פקולטה מקבלת את התואר ״עליונה״ כאשר לתוצריה האקדמיים יש השפעה על צורות השליטה ואפשרויות השליטה. כיוון שבעזרת תוצרי הפקולטות העליונות יכול השלטון לשפר ולהאריך את שליטתו, הם מהותיים ליציבות משטרו. מכאן שלשלטון יהיה אינטרס בהם. לכן, המשטר שומר לעצמו את הזכות להטיל סנקציות ורגולציה על תורות הלימוד, כדי שהן יפיקו אפשרויות שליטה יעילות יותר.

אדם נאור, איש התבונה: עמנואל קאנט, דיוקן (1768) מאת יוהן גוטליב בקר. תצלום: ויקיפדיה

מנגד, פקולטה נחשבת תחתונה, אם תוצריה אינם תורמים דבר למשטר. הפקולטה התחתונה, לעומת העליונות, עוסקת במדע שאותו היא חוקרת בלבד, מחקר שלרוב אינו מייצר אפשרויות שליטה יעילות יותר. ומכאן שלממשל אין עניין בה. עם זאת, כאשר מלומד מהפקולטה התחתונה דן בנושאים שקרובים ללבו של שלטון גם עליו תוטל סנקציה.

לפתח הדבר של המאמר קאנט מצרף מכתב תגובה שקיבל ממלך פרוסיה על ספרו ״הדת בגבולות התבונה בלבד״. לדבריו של המלך, שימושו של קאנט בפילוסופיה שפיתח אינו ראוי כיוון שהוא מסלף את כתבי הכנסייה. בזמן כהונתו, המלך קידם בכוחנות תפישה מסוימת של נצרות. בה בעת, פרשנויות אחרות הודרו וצונזרו. הצנזורה הייתה כה נוקשה, שמחבריהם של ספרי תיאולוגיה מן השוליים נאלצו לפרסם את ספריהם מחוץ לגבולות פרוסיה. למעשה, בדומה לדיסטופיה האורווליאנית, קאנט מראה כיצד התערבות מדינית יכולה להשפיע על עבודתו של האינטלקטואל.

אחת משליחויותיו של אינטלקטואל היא להיות מחנך ציבור. וככזה, על דעותיו להיות נגישות לציבור. צנזורה תפגע בעבודתו ובתועלת שלו לחברה

על פי קאנט אחת משליחויותיו של אינטלקטואל היא להיות מחנך ציבור. וככזה, על דעותיו להיות נגישות לציבור. לכן, צנזור של כתבים מסוימים עורר את חששו של קאנט שמא תפגע עבודת האינטלקטואל.

אך מדוע אנחנו צריכים מחנך? על פניו, אנחנו מודעים לרצוננו ואפילו בוחרים בהתאם אליו. אך למעשה, איננו פועלים בריק אלא תמיד נמצאים באינטראקציה עם החברה הסובבת אותנו. כל החלטה אנושית מושפעת הן מתנאים חברתיים והן מאופיו האישי של האדם (אופי מתעצב כמובן בהתאם לתהליכי חיברות). לחץ חברתי, למשל, יכול להשפיע על אדם לפעול באופן הנוגד את אמונתו או רצונו, וזאת רק כדי להימנע מדחייה.

למרות זאת, קאנט בטוח כי בעזרת אימון יכול כל אחד להתגבר הן על תכתיבי טבעו הפנימי (אופיו) והן על תכתיביו טבעו החיצוני (התרבות והחברה). לפי קאנט, ההתגברות היא התבגרות, ״יציאת האדם מחוסר-בגרותו שהוא עצמו אשם בה״, כפי שהוא כותב במאמר ״מהי נאורות?״. חוסר הבגרות שעליו קאנט מדבר הוא חוסר היכולת שלנו להשתמש בשכלנו ללא הדרכה, כתוצאה מפחד, מעצלות או משניהם. מכאן, שכמו כל שריר, גם המוח זקוק לאימון כדי לפעול. כאשר אדם נשען על הֶרגֵלים או על נורמות חברתיות בלי להשתמש בכשרים המנטליים שלנו – הם מתנוונים. אין זה אומר שבכל הרגל טמון בהכרח ניוון, שכן ההרגל הוא אחת מאבני היסוד לבניית תרבות. אבל במקרה שבו אנו נסמכים רק על כוחו של הרגל או ממלאים רק אחר פקודות, כשרינו המנטליים מתנוונים. כאן, לדידו של קאנט, ברורה חשיבותו של האינטלקטואל – בעזרת דוגמה מן האינטלקטואל, יוכל הציבור לפתח את כשריו המנטליים ולהתבגר, התבגרות שמובילה להבטחת הנאורות, בה נדון מאוחר יותר.

סמל עתיק לידע וחוכמה. תצלום: רנה הייסטן

מכאן יכולה לעלות השאלה בנוגע להבדל בין הדרכתו של האינטלקטואל לזו של כל אדם אחר הנמצא בעמדת השפעה ציבורית. בשונה מהשפעתו של מלך, אשר מצווה עלינו מה לחשוב ואיך לפעול, האינטלקטואל מחויב לאמת. כלומר, בעוד פעולתו של המלך נעשית ממניעים אינטרסנטיים, שכן בעזרתה הוא מרוויח מכך שהציבור פועל, אם מפחד או אם מהרגל, כעדר –  האינטלקטואל מחויב לתהליך מציאת האמת, או באופן מדויק יותר – לתהליך חשיפת השקר, שבו מציאת האמת היא תוצר הלוואי. מהלך מחשבה זה גורס כי בעזרת הדגמת תהליך חשיפת השקר יחד עם הצגתו לכלל הציבור נוכל לפתח את כישורי המחשבה הדרושים כדי להתגבר על הכוחות החיצוניים והפנימיים שמנסים להכתיב לנו מה לחשוב וכיצד לפעול. קאנט אם כן חושש מהתערבותם של אותם כוחות בעבודתו.

ההתערבות החיצונית בעבודתם של אינטלקטואלים לא נעשית רק מצדו של הממשל. כיום, השפעתם של גופים פרטיים על הציבור שווה, ולעיתים אף עולה, על כוחן של מדינות

גם היום אנחנו עדים להתערבות ממשלתית בנעשה בפקולטות האקדמיות, אך ההתערבות החיצונית בעבודתם של אינטלקטואלים לא נעשית רק מצדו של הממשל. כיום, השפעתם של גופים פרטיים על הציבור שווה, ולעיתים אף עולה, על כוחן של מדינות. כשמלומד בתקופתו של קאנט רצה לחשוף את דעותיו לציבור היה עליו להדפיס ספרים, והרבה מהם. הפצת מסריהם של אינטלקטואלים בקרב הציבור הרחב הייתה תהליך ארוך ויקר שהזדמן רק למעטים לקחת בו חלק. אך השינוי המהותי שיצרה המהפכה הדיגיטלית מאפשר להפיץ רעיונות להמונים באופן שהיה בלתי אפשרי בעבר. המהפכה הדיגיטלית שינתה את מהלך החיים המודרני ללא היכר בעשורים האחרונים ומשפיעה על חיינו גם היום. יצורם ההמוני של לוחות אם דיגיטליים אפשרו את הפצתם של מחשבים, טלפונים סלולריים ומכשירים אלקטרוניים נוספים. המהלך היה מהפכני במהותו, כיוון שהוא אפשר התנהלות שונה לחלוטין בכל הנוגע לנגישות למידע. קודם לכן, אם רצית לקרוא את ״בעקבות הזמן האבוד״,היה עליך להחזיק פיזית בכל שבעת הכרכים, או לפחות במנוי לספרייה. היום, לעומת זאת, מכשיר "קינדל" אחד יכול להכיל את שבעת הכרכים יחד עם עוד אלפי ספרים אחרים.

המהפכה לא עצרה שם. חיבורם של המחשבים לרשת אחת – האינטרנט – אפשר שיתוף חופשי של המידע שנמצא על כל מחשב ומחשב. למעשה, כל מה שאדם צריך היום הוא מחשב וחיבור לאינטרנט כדי להגיע בחופשיות לכמויות מידע שעד עכשיו נמצאו אך ורק בספריות. הפוטנציאל של פיתוח כזה הוא עצום. בעזרת האינטרנט יכול כל אחד להגיע לידע שיעזור לו להתפתח בכמעט כל תחום שבו הוא מתעניין. אדם המתעניין בגננות, למשל, יכול למצוא עשרות קבוצות פייסבוק, פורומים ייעודיים וערוצי יוטיוב שבהם הוא יכול לגלות מידע חדש ובהם יוכל לשתף אחרים בניסיונו. כל זה לצד אתרים למכירת או החלפת אביזרי גינון שבהם ייעזר ודרכם יוכל לשכלל את הציוד שברשותו.

מכאן יצמח איטלקטואל: כיסא בבית ספר בעולם השלישי. תצלום: קרלי ג'ין

השפעת האינטרנט על היקף הידע העולמי ואופן הפצתו יצרה ישויות חדשות, לאו דווקא פוליטיות, המעוניינות לשלוט בו. ב-2008 כתב ארון שוורץ (Aaron Schwarz) את "מניפסט הגרילה לגישה חופשית באינטרנט" (Open Access Guerilla Manifesto). הוא זיהה כי זרימת המידע החופשי שאפיינה את האינטרנט בתחילת דרכו הולכת וקטנה. המניפסט מתחיל כך: ״מידע הוא כוח. אבל, כמו כל כוח, תמיד יש מי שרוצים לשמור אותו לעצמם״. שוורץ מתאר עולם שבו העושר התרבותי שהאנושות יצרה ומייצרת מוגן תחת זכויות יוצרים. אלפי ספרים, מאמרים ומחקרים שנכתבים ברחבי הפלנטה נשמרים כעותקים דיגיטליים במאגרי מידע אינטרנטיים. אולם, רק למעטים ניתנת גישה חופשית אליהם. אחד מאותם מאגרי מידע דיגיטליים הוא JSTOR, שתכניו חשופים, בין היתר, לסטודנטים ולסגל באוניברסיטה. JSTOR פועל בעצם כמו ספרייה, רק דיגיטלית – כזו שהגישה אליה היא דרך המחשב. עבור הסטודנטים, השימוש במאגר המידע הזה ובדומיו הוא בחינם. אבל אם איתרע מזלכם ונולדתם במדינה שבה החינוך האקדמי יקר, כמו לדוגמה בארצות הברית, או אם אינכם נמנים עם סגל האוניברסיטה או שאינכם סטודנטים, מנוי לספרייה האינטרנטית JSTOR יעלה לכם כמעט 200 דולר לשנה.

שוורץ רצה לפוצץ את הסכר שמצר את זרימת המידע באינטרנט. מעל דפי המניפסט הוא קורא לקחת בחזרה את המידע שנלקח מאתנו, ״לקחת את המידע, לא משנה איפה הוא שמור, להעתיקו ולשתפו עם העולם״. במילים אחרות, עלינו להציע חלופה לשימוש במידע, שהוא נחלת הכלל, כמקור להכנסה של תאגידים מסחריים. ואכן הוא עשה כך. במשך מספר חודשים נהג שוורץ להתגנב לקמפוס של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), לחבר מחשב לשרתיהם ולהוריד, בצורה לא חוקית, עשרות אלפי מאמרים מ-JSTOR כדי לשתפם בחינם ברשת.

ניתן להבין את קו המחשבה שהוביל את שוורץ לביצוע "הגניבה" הזו. אנחנו מתמקדים כאן ב-JSTOR משום שלמאגריהם פרץ שוורץ, אך בפועל היא רק דוגמה אחת מני רבות לספריות דיגיטליות, שהן למעשה חברות המוֹכרות לנו, הצרכנים, את הרכוש שנמצא בבעלותן. מובן שבמסגרת כלכלת השוק הנוכחית, כדי שפרויקט יוכל להתקיים, עליו להרוויח. השכרת שרתים, העסקת עובדים שיסרקו את המידע ותפעולו של אתר אינטרנט, כולם עולים כסף. אך על אף שיקולים כלכליים אלו, אין בעיני להתבלבל ולראות בישויות כגון JSTOR ספריות ״תמימות״, שכל מטרתן היא הנגשת הידע. לראיה, ב-2015 הרוויחה JSTOR שמונים ושישה מיליון דולר. JSTOR נוקטת צעדים משפטיים כדי להגן על מה שנקבע כרכושה. כך, היא יכולה למנוע את גישת הציבור אליו ולמכור מנויים לספרייתה. כלומר, JSTOR מרוויחה, והרבה, מכך שהמאמרים ששמורים במערכותיה מוגנים תחת זכויות יוצרים.

זכויות היוצרים מבקשות לקבע מעמד משפטי ליצירה רוחנית שבעזרתו יכול היוצר לאכוף שימושים ביצירתו: אך מה הוגן לקבוע כשהיצירה נעשתה בכספי ציבור מראשיתה ועד סופה?

שוורץ נהג להתגנב כך במשך מספר שבועות עד שלבסוף נתפס והועמד לדין. העונש המקסימלי על מעשיו עמד על שלושים וחמש שנים בכלא וקנסות שמסתכמים בכמיליון דולר. כתב האישום נגדו מציין ארבעה סעיפים בחוק Computer Fraud and Abuse Act. המשותף לכולם – פריצה למחשב שבעקבותיה נגרם אובדן או נזק לרכוש. מובן שבמקרה של שוורץ, הנזק אינו פיזי אלא כלכלי. שוורץ גרם לחברה הפסד כספי.

זכויות יוצרים הן צורה של הגנה על קניין רוחני. בעוד שקניין מוחשי הוא תוצר אנושי שבו אפשר לגעת, הקניין הרוחני הוא יצירה אנושית לא מוחשית. בין כיסא פיזי ובין יצירה מוזיקלית, למשל, יש הבדלים מהותיים. קודם כל, בעוד שלכיסא יש מגבלות פיזיות, כמו למשל העובדה שבכל רגע נתון יכול רק אדם אחד לשבת עליו, שיר אפשר לשמוע, או לבצע, ללא הגבלה ועל ידי אינספור אנשים במקביל. קיימות דרכים שונות למנוע מאנשים שונים להשתמש בתוצרים פיזיים, כמו למשל נעילתם במחסן. אך הגבלת השימוש בתוצרים "רוחניים" מסובכת יותר, כיוון שברגע שהיצירה פורסמה קשה למנוע מאנשים להשתמש בה בניגוד להוראותיו של היוצר. באלבומו "נקודה טובה", למשל, מבקש הזמר שולי רנד שהאלבום לא יושמע בשבת. עם זאת, הוא אינו יכול לאכוף את בקשתו, ובסופו של דבר כל מאזין רשאי לבחור בעצמו מתי ואיפה להאזין לאלבום. למעשה, זכויות היוצרים מבקשות לקבע מעמד משפטי ליצירה רוחנית שבעזרתו יכול היוצר לאכוף שימושים ביצירתו.

חופשי, פתוח, שקוף ושל כולם. תצלום: סיפריאן בוי'צ'וץ'.

כמובן ששוורץ עבר על חוקי זכויות היוצרים במודע. הוא טוען שהכללים הכלכליים שמכוונים את פעולותיהם של תאגידים מעוררים תאוות בצע בקרב בעלי העניין בחברה. כל ניסיון לפעול בניגוד לתמריץ להרוויח יביא למרד בקרב בעלי המניות. כדי להגדיל את שורת הרווח ממנים התאגידים שדולות (Lobbying) שמקדמות חוקי קניין המיטיבים עמן. בפשטות, חברות גדולות מנצלות את חוקי הקניין הרוחני כדי לרכז אותו בידיהן, מה שיוביל לגריפת רווחים גדולים. למעשה, אף שהאינטרנט טומן בחובו את הפוטנציאל לשחרר את הידע ולהפכו לנחלת הכלל, השימוש שנעשה בו על ידי חברות פרטיות דווקא מגביל את נגישות הידע לכלל הציבור והופך אותו למקור להכנסה פרטית.

כיוון שהאוניברסיטאות ממומנות ברובן על ידי המדינה, או במילים אחרות על ידי משלמי המיסים, הגיוני ואף הוגן יהיה להניח שהציבור הרחב צריך להיות הראשון ליהנות מהמחקר האוניברסיטאי

אבל אם התשלום עבור מנוי לספרייה האינטרנטית הוא בסך הכול גמול הגון עבור עבודתן, מה בדיוק הבעיה כאן? כיוון שהאוניברסיטאות ממומנות ברובן על ידי המדינה, או במילים אחרות על ידי משלמי המיסים, הגיוני ואף הוגן יהיה להניח שהציבור הרחב צריך להיות הראשון ליהנות מהמחקר האוניברסיטאי. בשנים האחרונות אנו עדים לדרכי מימון חדשות – למשל, תרומותיהן של חברות פרטיות לאוניברסיטה. בסוף שנת 2018 הייתה צפויה להסתיים בנייתו של בניין חדש למדעי המחשב ונוער שוחר מדע באוניברסיטת תל אביב, בניין שאת בנייתו מימנה חברת ״צ׳ק פוינט״. המבקרים טוענים כי אישור מהלך כזה יכול למנוע ביקורת עתידית על עמדותיה ומטרותיה של צ׳ק פוינט. אך שאלה אחת נותרת בעינה, האם בעזרת הכסף שהושקע תוכל צ׳ק פוינט להשפיע על הנלמד בפקולטה? אולי כן ואולי לא, התשובה תתברר בעתיד. אבל ברור כי טרנד המימון פוסח על הפקולטה למדעי הרוח. ערך החליפין של תוצריה נמוך וזה הופך אותה לפחות אטרקטיבית להשקעה. כך שהקהל היחיד שלו היא נשארת ״חייבת״ הוא הציבור.

למרות אפשרויות ההנגשה החדשות של העידן הדיגיטלי, גישת הציבור לידע האקדמי בכללותו נחסמת על ידי הספריות האינטרנטיות. מהלך זה מסרס את הביקורת הפילוסופית, כי כאמור, כדי שהאינטלקטואל יוכל להשפיע על הציבור, דעותיו חייבות להיות נגישות לכל. כשכתביו – המניפסטים, הניתוחים וטורי הדעה – נשארים נעולים מאחורי מנעולים דיגיטליים, נגרמת פגיעה משמעותית בעבודתו, שאמורה לקדם את האנושות במהרה אל עבר המטרה שקאנט הציב – לייצר את התנאים עבור התבגרות האדם. אבל אם תמנע מהאינטלקטואל האפשרות להשמיע את דעותיו, תמנע גם ״יציאתו לבגרות״ של האדם. לכן, שאלת חופש המידע היא מהותית לשינוי האדם, שינוי שקאנט ראה בו מימוש הבטחת העידן שלו, עידן הנאורות.

קאנט מבחין בין ״שימוש ציבורי״ ו״שימוש פרטי״ בתבונה, אך לדעתי הבחנותיו אינן מספיקות. העידן הדיגיטלי מביא עמו קשיים חדשים, ומאחר שמילים אלו נכתבות בעידן הדיגיטלי, נדמה לי שכדי שהאדם יוכל להתגבר על טבעו עלינו לדבר מחדש על ההבחנה של קאנט. אם כן ״שימוש פרטי בתבונה״ מתאפיין בצנזור או הגבלת הידע – יהיו המצנזרות מי שיהיו, בין אם ממשלות או חברות פרטיות. שימוש כזה הוא למשל שימושן של ספריות אינטרנטיות, או ארכיבים דיגיטליים אחרים המשמרים ושומרים את אוצרות הידע האנושי. מנגד, ״שימוש ציבורי בתבונה״ מתאפיין בכך שלציבור ניתנת האפשרות לגשת לאותו הידע. וזה המצב שאליו שוורץ, או דומיו, רצו לממש.

קאנט בטוח שהישועה תגיע מבין כותלי הפקולטה לפילוסופיה. לדעתו, החופש היחסי שמוענק לה על ידי הממשל הוא תנאי להופעתה של האמת. אבל, אין זה מספיק שהידע יישמר ויישמע רק בין כותלי האוניברסיטה. כדי שתהליך ההתבגרות יושלם והבטחת הנאורות תמומש, על הידע המיוצר באוניברסיטה להיות ציבורי. מכיוון שהפצת כתביו של האינטלקטואל – המניפסטים, הדעות, הניתוחים וכו׳ – מהותית להרחבת אפשרויות השחרור, על הידע שמיוצר כחלק מתהליך חשיפת האמת להיות ציבורי. רק כך יוכל האדם להשתמש בידע שנצבר ולחתור להגשמת הבטחת הנאורות.

לחופש נולד. תצלום: ג'ארד קרייג

שוורץ רצה לייצר את התנאים לפריחתו של פרויקט הנאורות, שמשמעו התפתחות האדם לאדם אוטונומי, דבר שדורש, בתקופתנו, לחשוף את הידע ולהפכו לנחלת הכלל

למעשה, ניסיונו של שוורץ לשחרר את הידע מידיים פרטיות ולהפכו לנגיש לכלל החברה יכול להתפרש כניסיון להניע מחדש את פרויקט הנאורות. במילים אחרות, שוורץ רצה לייצר את התנאים לפריחתו של פרויקט הנאורות, שמשמעו התפתחות האדם לאדם אוטונומי, דבר שדורש, בתקופתנו, לחשוף את הידע ולהפכו לנחלת הכלל.

ב-11 בינואר 2013 ארון שוורץ התאבד בדירתו שבניו-יורק. רק לעיתים רחוקות אנחנו מתוודעים לסיבות שבגינן אדם מחליט להתאבד, מה שנכון גם ביחס למעשה הסוקראטי של שוורץ. עם זאת, קולו שנדם אחרי ההתאבדות זועק. במסגרת הסכם טיעון שהוצע לו, היה צריך שוורץ להודות בשלוש עשרה עבירות פדרליות, שבגינן ייאלץ לרצות רק שישה חודשים בכלא. אז למה להתאבד? הרי אם היה מקבל את הסכם הטיעון, שוורץ יכול היה להמשיך להילחם עבור חופש המידע לאחר שחרורו. על אף שלשאלה זו לעולם לא נקבל תשובה חד-משמעית, ניתן לראות בהתאבדותו חוסר הסכמה עם אופני השלטון הנוכחיים, ואולי אפילו יותר מכך – ביקורת חריפה ביותר עליהם. לפי קו מחשבה זה, חתימה על הסכם הטיעון הייתה מתפרשת ככניעה לחוק שב״חוקיותו״ הטיל שוורץ ספק. לכן, כשידיו כבולות והאפשרויות לפעולה מוגבלות, בחר שוורץ, בדומה לסוקרטס, להתאבד. כ״צוואה״ הוא השאיר אחריו את המניפסט שכתב, כמדריך לשינוי המצב הקיים.

המדריך של שוורץ מעורר תחושת דחיפות, ואכן בשנים האחרונות נעשו מהלכים בכיוון דומה לשלו. אחד הפרויקטים שבו היה שותף בחייו הוא Creative Commons, פרויקט שתכליתו הרחבתן של זכויות היוצרים המוכרות לנו כיום. מדובר בארגון אמריקני שלא למטרות רווח, המבקש להגדיל את היצע התוצרים שאותם היינו מכנים "יצירתיים", כדי שיוצרים אחרים יוכלו להשתמש בהם ולשתפם, ובכך להרחיב את מאגר הידע הציבורי. .

דוגמה נוספת היא הספרייה הדיגיטלית The Internet Archive, שמהווה אופוזיציה לספריות אינטרנטיות. ״ארכיב האינטרנט״ מציע לאנשים להעלות את יצירותיהם לאתר ולשמור על זכויות היוצרים של הכותבים, המוזיקאים, הממציאים וההוגים שיצרו אותם. עם זאת, הספרייה הדיגיטלית אינה הופכת את המידע השמור בה, תחת זכויות יוצרים, לפרטי ובלתי נגיש לציבור. ״ארכיב האינטרנט״ משמש ארכיון פתוח, וכך מממש את הבטחת האינטרנט. חלומו של שוורץ מתחיל לקרום עור וגידים דרך פרויקטים כאלה, שבעזרתם כל מי שמחובר לרשת יכול להגיע אל המידע ששמור בספרייה, לקרוא, להגיב או לכתוב תוצרים שאותם יעלה כדי להרחיב את המעגל.

בעולמנו היום התערבות של גופים אינטרסנטיים בחופש המידע אינה חייבת להיעשות בצורה בוטה כמו שמתאר קאנט. השימוש בזכויות היוצרים כדי לייצר רווחים, למשל, הוא אלגנטי הרבה יותר משימושים אינטרסנטיים אחרים בידע שנעשו בעבר, ולכן הוא גם עשוי לחמוק בקלות מן העין. אך אין זה אומר שהתעדנותם של אופני ההתערבות בידע הציבורי משמעה שהשפעתם בימינו פחותה. עד שאלו לא ייעלמו לחלוטין מהחברה, לא יוכלו להיווצר התנאים להתפתחות אנושית. שוורץ ניסה להסב את תשומת ליבנו למגמה זו, אך תשומת לב אינה מספיקה. לכן, כדי לראות שינוי בעולם יש צורך בפעולה.

ביבליוגרפיה

ג׳ורג׳ אורוול, 1984, תרגום: ג. אריוך, תל אביב: עם עובד (2003).Immanuel Kant, The Conflict of the Faculties, tras. Mary J. Gregor and Robert Anchor, P.248.Aaron Schwarz, Guerilla Open Access Manifesto,עמנואל קאנט, ״מהי נאורות?״, מתוך הנאורות – פרויקט שלא נשלם?, עזמי בשארה, הקיבוץ המאוחד (1997).  

בן שרוני מסיים תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ומתגורר בברלין

תמונה ראשית: בקריאה, השמיים הם הגבול. תצלום: קרל ג'יי, unsplash.com