אפליקציות חיות שלנו

בעלי החיים ראויים ליחס הוגן, והם שותפינו לטבע ולעולם. אבל אולי הפכנו את בעלי החיים לתירוץ כדי לא להתמודד עם כשלינו האנושיים? ואולי אנחנו מנצלים לרעה את חיות המחמד?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מערכת היחסים שלנו עם בעלי החיים היא עניין עתיק, מורכב, רב-פנים, שלאחרונה תופש מקום גדל והולך בתודעה הציבורית. בעשורים האחרונים מתפתחות גישות של טבעונות, החורגות מעבר למה שאנשים מוכנים לאכול ומה לא, וגם התגבשה עמדה המכונה animalism, שבכל הקשור למאמר הזה מתייחסת לדעה שבעלי חיים יכולים להיות שווים לנו, בני האדם, ואף להיות בעלי זכויות זהות לזכויות שאנו מייחסים לעצמנו, אם לא מעבר לכך. כלומר: בעלי החיים נתפשים כשותפים לנו בזמן, במרחב, בזכויות ובהתייחסות המוסרית.

עבור רבים מאיתנו בעלי חיים הפכו להיות מרכז תשומת הלב, הכוונות והרגש

כשמדברים היום על animalism אין הכוונה רק להיבטים התרבותיים והאנתרופולוגיים הקשורים לביות של בעלי חיים, אלא לכך שעבור רבים מאיתנו בעלי חיים הפכו להיות מרכז תשומת הלב, הכוונות והרגש. אם בעבר עמד אלוהים במרכז היקום, ולאחר מכן עלתה גישה שסברה שהאדם הוא קנה המידה לכל דבר, הרי שה-animalism מרחיק לכת עוד יותר מכך. חלק ממנו הוא התפישה שבין האדם ובעלי החיים יכולה להתקיים אהבה ללא תנאי, אהבה מוחלטת, מתוך שכנוע עמוק (מצד האדם) שמתקיימת הדדיות ואותה אהבה מופנית אליו מצדו של בעל החיים. הגישה היא ללא ספק תוצאה של שינויים חברתיים ותפישתיים שהתרחשו בעשרות השנים האחרונות.

יחד עם זאת, גם בגרסה הרדיקלית ביותר של ה-animalism, קשה להניח שהתנועה הלא פורמלית הזאת תגיע לדגול ב"עליונות אנימליסטית", כלומר באמונה שבעלי החיים עדיפים עלינו עקרונית או בכלל. הסיבה לכך פשוטה: מי שעומדים מאחורי הגישה הם בני אדם, וסיבותיהם גם הן אנושיות בתכלית.

כפי שהיטיב להעיר האנתרופולוג הצרפתי ז'אן-פייר דיגאר (Jean-Pierre Digard) במאמר משנת 2012, animalism הוא מושג כולל, המייצג תנועה או אידאולוגיה המגינה על זכויות בעלי החיים, מתוך גישה שוויונית, שתוצאתה היא גם שוויון בין האדם לבעלי החיים האחרים.

חתלתול

מרכז היקום. תצלום: ג'פרי בוכבינדר

אותה "שוויוניות" אינה בהכרח מובנת מאליה. גם המצדדים הנלהבים ביותר בזכויות בעלי החיים, הפועלים ללא לאות להגן עליהם, בכל זאת מקדישים אמפתיה וחמלה רבה יותר לבעלי חיים מסוימים על פני אחרים.

בקו החיכוך בין האנושי לחייתי ניצבות שאלות של עצם הגדרת האנושיות, הרגשות, האינטליגנציה, בנוסף לשאלות של מוסר, אתיקה, איכות חיים, מהות החיים

אקטיביזם לטובת מעט בעלי החיים מוכר לנו לפחות משנות ה-70. דוגמה לכך היא פעולתו הנמרצת של הפסיכולוג והפילוסוף הבריטי ריצ'רד ד. ריידר (Richard D. Ryder) שטבע את המושג "specism" [ובעברית "סוּגנות"] כדי להוקיע את האפליה המוסרית בין המינים. ריידר היה חבר בחברה המלכותית למניעת התאכזרות לבעלי חיים (RSPCA), וב-1985 הפיץ את מושג ה-painism (כלומר "כאביזם"), לציון הצורך לכבד כל יצור העלול לחוש כאב.

ריידר היה אחד החלוצים בתחום, אך הוא בהחלט אינו יחיד ובמקביל לו וגם אחריו באו רבים שפעלו בתחומים זהים או משלימים, כך שתקצר היריעה מלציין את כולם. יחד עם זאת, יש טעם להזכיר את ה-People for Ethical Treatment of Animals (המוכר בראשי התיבות PETA), ארגון שגם קמה לו התנגדות משמעותית.

הדו-קיום בין בני אדם ובעלי חיים עומד על הפרק מדי יום, בין אם כקיום ביחד ובין אם במצבים של עימות. בקו החיכוך בין האנושי לחייתי ניצבות שאלות של עצם הגדרת האנושיות, הרגשות, האינטליגנציה, בנוסף לשאלות של מוסר, אתיקה, איכות חיים, מהות החיים ועוד.

שאלת הביות של בעלי החיים קיבלה בשנים האחרונות תפנית מאתגרת עם עליית הרעיון שהאדם עצמו הוא בעל חיים הניתן לביות. ההיסטוריון הבריטי וויל דורנט (Will Durant) כותב ב"תולדות הפילוסופיה" שלו: "האדם הוא בעל החיים האחרון שבוית, וזאת על ידי האישה". דורנט נסמך על וולטייר ועל הסיפור הידוע שלו "התמים" שבו וולטייר מדבר בקולו של אדם שחי בשלב חייתי: "הייתי חמוס במשך עשרים שנה. נוהגים לומר שחמוסים הם ברבריים כיוון שהם נוקמים באויביהם; אך הם לעולם אינם גורמים נזק לחבריהם".

החמוס הוא טורף שבני האדם בייתו לפני אלפי שנים, כדי להשתמש בו לצורך ציד ארנבות. בעניין הזה התבטא הסופר הספרדי חוויאר ולאסקו (Xavier Velasco):

"בגיל תשע אתה מציל ארנבות, ובגיל שמונה עשרה אתה לומד לאכול אותן. אני זוכר את עצמי נכנס למעבדת ביולוגיה בתערובת של אימה וגועל, ושעה לאחר מכן חותך רגל של ארנבון, מבחינתי כדי להכין לעצמי קמיע, לאחר ששיחקתי בעקירת עיניו והשלכתן לכיס של חלוק של מישהו אחר. אתה חושב שתחשוש מהדם, אתה מניח שכל מעשה קונדס מדמם סביר, והנה פתאום מגיע היום שבו אתה מגלה שנפלת קורבן לסחרור החושי של האכזריות, שבו הדם הוא בסך הכול עוד נוזל שניגר כדי לענג את הגוף. מה שזמן קצר מאוד קודם לכן נראה לנו לא פחות מבגידה בעצמנו, הופך לדחף תאוותני, ובאותו אופן מה שהיה מקור לגועל גורם לנו כעת לתאוות בשרים. הדבר נראה כחגיגה: הדיון הפנימי על נקיפות המצפון שאבדו. הרגע לקבל שכל רצון טוב שהתקיים קודם לכן לא היה אלא סטייה של נרקיסיזם חסר תועלת. במלים אחרות, הקושי היה בפתיחת הקופסה הראשונה. להשלים עם כך שאני לחלוטין לא ראוי לאמון, שאיש ממכריי לא היה צריך לתת לי להיכנס לביתו, אילו הכירו אותי באמת".

צפרדע

כל מפגש הוא מבחן מוסרי: אכזריות או חמלה? נרקיסיזם או כבוד והתחשבות? תצלום: דייויד קלוד

בנובלה "זאדיג" וולטייר שוב מעמיד סאטירה על היחסים בין אדם לבעל חיים, כשהוא מספר על גמד שהיה גם אילם, אך לא חירש: "תמיד סבלו את נוכחותו: הוא היה עד לדברים הסודיים ביותר, כמו בעל חיים ביתי".

רעיון הביות פותח בפנינו עולם שלם. חשוב לזכור שביות אינו אילוף. לאחרונה המדע מחפש את שורשי הביות ברמה הגנטית, למשל במחקר שנערך באוניברסיטת ברצלונה בראשות החוקר סדריק בוקס (Cedric Boeckx). כפי שהמדע מחפש את המקור לסובלנות, לנועם ההליכות, ליכולת לשתף פעולה ולחיות במסגרת חברתית, ובעצם את התכונות המתקיימות ביצור נוח, קל לעיצוב ואפילו פלסטי מבחינה אישיותית, בדיוק כמו מה שהמשורר פרננדו פסואה כינה "כלב שההנהלה סובלת כיוון שהוא אינו מזיק".

הקביעה לפיה האדם הוא בעל החיים היחיד שבוית על ידי עצמו יכולה לשמש אותנו נוכח המציאות העכשווית. די לחשוב על אותם אנשים שדומה שלא היו מתנגדים להיות "מבויתים מחדש" על ידי חיות הבית שלהם, או שהיו מוכנים למות כדי להציל את הכלב או החתול האישי שלהם. האם שכחנו שגאולת האדם, במיתוס המבול המקראי, הייתה תלויה בכך שהאל הנדיב יעמיד לרשות המין האנושי מגוון עצום של בעלי חיים? שוב, כדאי לפנות לוולטייר לצורך פרשנות סאטירית:

"כה אמר האל לנוח: 'דע לך שאכרות ברית איתך ועם צאצאיך אחריך. וכן עם כל בעל חיים שנמצא איתך, עופות כבעלי חיים ביתיים וחיות השדה שיצאו מן התיבה, וגם עם כל הבהמות'. כיצד יכול האל לכרות ברית עם בהמות?! קוראים בקול המתקשים להאמין. אך אם הוא כורת ברית עם האדם, מדוע שלא יכרות ברית עם הבהמה? בעלי החיים ניחנו ברגש ויש ברגש יסוד אלוהי כמו במחשבה המטפיזית ביותר. מעבר לכך, יש בעלי חיים שניחנו ברגשות טובים יותר מאותם בני-אדם שאינם מפעילים שיקול דעת הגיוני. ללא ספק, תודות לברית הזאת, פרנציסקוס מאסיזי, מייסד המסדר המלאכי, נהג לומר לציקדות ולארנבות: 'שירי, אחותי הצידקה, הפכי במחשבותייך אחותי הארנבת הקטנה'. אך מה היו התנאים של הברית? שבעלי החיים יאכלו אלו את אלו, שהם יזינו את עצמם מבשרנו ואנו מבשרם, ושלאחר שנאכל אותם, אנו, בני האדם, נשמיד אלו את אלו. אם נכרתה ברית כזאת, הרי שהיא ראויה לשטן. קרוב לוודאי שכל הקטע הזה לא בא לומר אלא שהאל הוא האדון, השליט העליון על כל מה שנושם בארץ. הברית הזאת אינה יכולה להיות יותר מאשר פקודה, ולכן אל לנו להתייחס למושג 'ברית' באורח מילולי, אלא להתייחס לתקופה שבה נכתב הספר, שהוא מקור להתקוממות לחלשים ומקור להשראה לחזקים".

כשהחיבה הקיצונית כלפי בעלי חיים אחרים מוציאה מן הכלל או מפחיתה את האהבה כלפי בני האדם, האם אין מדובר בצורה מוסווית של נרקיסיזם?

לאחרונה, המדע אכן מוצא תשובות רבות בכל הנוגע לחייהם של בעלי החיים. האדם, לעומת זאת, עדיין נוטה להגדיר כ"בעלי חיים" כל יצור שאינו אדם. וכשהחיבה הקיצונית כלפי בעלי חיים אחרים מוציאה מן הכלל או מפחיתה את האהבה כלפי בני האדם, האם אין מדובר בצורה מוסווית של נרקיסיזם? האם לאהוב ברוב תשוקה חתול או כלב עלול להביא אדם לאבד מאיכותו האנושית?

תהיה התשובה אשר תהיה, אי-אפשר להתעלם מכך שבעלי החיים חיוניים לאדם. בין אם כספקים של אמצעי הישרדות, תחבורה, תקשורת ועוד, ובין אם כסמלים לחיים הרוחניים של האדם. מהתקופה העתיקה ביותר, לבעלי החיים נודע התפקיד הכפול הזה, החומרי והרוחני. כיום, עבור רבים, המצב עוד יותר קיצוני מאשר אותה "אהבה ראשונה", שאליה מתייחס המשורר הברזילאי הדגול מנואל בנדיירה:

"כשהייתי בן שש
קיבלתי אוגר.
כמה כאב לי הלב
כי החיה הקטנה רצתה רק להיות תחת התנור!
לקחתי אותה לסלון
למקומות הכי יפים, הכי נקיים,
והוא לא אהב אותי:
הוא רצה להיות מתחת לתנור.
והוא לא נענה לשום גילויי חיבה שלי...

האוגר שלי היה אהובתי הראשונה".

אוגר

אהבתו הראשונה של המשורר. תצלום: The.Rohit

המחשבה שלבעלי חיים יש רגשות רחוקה מלהיות חדשה, כמובן. יש שפע התייחסויות לרגשות של בעלי חיים עוד הרבה לפני העידן המודרני. אך מה שחשוב יותר הוא לא לדעת האם בעלי החיים מרגישים וחושבים או באיזו דרך הם עושים זאת. זהו החלק הקל בסוגיה. אפשר לדון בכך כבשאלה של "כן או לא", אך חשוב יותר, ומאתגר יותר, לחמוק מן הקוטביות הזאת ולהבין שהבעיה הגדולה יותר היא שאלת היחס. היחסים בין האדם והאחר. וה"אחר" הזה יכול להיות כל בעל חיים, אפילו האדם עצמו.

האדם אינו מסתפק בהמצאת אל בצלמו ובדמותו, אלא טורח ליצור בעלי חיים וגם מכונות שיוכלו לשקף אותו, לחקות אותו, למלא את מקומו

כמעט כל הבעיות האנושיות נובעות מההתנהלות נוכח המחשבה שיש לאדם גבול וסופיות, ומתוך כך עולה מבחינת האדם ההתמודדות עם מקומו ביחס לזהותו ואחרותו. הדבר נכון ליחס בין האל ואלוהיו כפי שהוא נכון ליחס בין האדם וחיית המחמד שלו. האדם אינו מסתפק בהמצאת אל בצלמו ובדמותו, אלא טורח ליצור בעלי חיים וגם מכונות שיוכלו לשקף אותו, לחקות אותו, למלא את מקומו. בכל דרך שהאדם יגדיר בעל חיים אחר, בהגדרה יימצאו פניו של האדם, המסכה שלו עצמו, הנפש שהוא מחפש בתוככי עצמו.

היות שכך, אולי אפשר להגדיר את האדם כך: האדם הוא היצור שאינו מסוגל לשרוד ללא כלים או פרוטזות, ובלי שיהיה לרשותו מישהו לשרתו, לעזור לו, בהיבטים המגוונים ביותר של חייו. העובדה שהאדם כמעט אינו מסוגל להתקיים בבדידות אינה נובעת מכך שיש לו נטייה בלתי ניתנת לעצירה לסולידריות או להתרועעות, אלא מתוך חסר, מתשוקה, מסקרנות, מחלום, מהצורך להשיג הנאה ולגבור על הכאב.

ב"מטמורפוזות" של אובידיוס, קורה לא פעם שאדם הופך לבעל חיים כעונש או כדרך להשפילו. בימי הביניים, כשאדם חי באזור פתוח או כפרי, הוא התקרב למצב פראי, למצבם של בעלי החיים, ואילו תושבי העיר, אנשי ה-civitas ("עיר" בלטינית) היו אנשי הציוויליזציה (מלה שמקורה בדיוק במונח הלטיני לעיר), כלומר הם היו "בני התרבות".

משונה להיווכח שבימינו, במידה גוברת, בני אדם מוכנים לראות בבעלי החיים שטח להבעה רגשית ובה בעת מוכנים להאציל על מכונות היבטים ומשימות של אינטליגנציה

אף שרבים סבורים שכיום, בראשית המאה ה-21, אנו עדים להופעתו של מין אנושי חדש, אי-אפשר לקבל את הדבר בלי לבחון את העבר, ובכלל זה את היחס לבעלי חיים בתרבויות שונות – יחס שמשקף גם את תפישת האנושיות שמאפיינת תרבות מסוימת. וכך, מה שאפשר לראות הוא בני האדם איטיים מאוד להסכים לקבל צורות את אינטליגנציה בקרב בעלי חיים אחרים. קל יותר לאדם בן זמננו לקבל אינטליגנציה מלאכותית, כיוון שמדובר בהסתעפות של הפעולה והיכולת של האדם. משונה להיווכח שבימינו, במידה גוברת, בני אדם מוכנים לראות בבעלי החיים שטח להבעה רגשית ובה בעת מוכנים להאציל על מכונות היבטים ומשימות של אינטליגנציה. באותה מידה, מדאיג להיווכח שהאדם מוכן להשקיע פחות בשיפור האינטליגנציה שלו עצמו, בהעלאת רמתו המוסרית והאתית מאשר בחיפוש אחר חיים תבוניים בכוכבים אחרים.

פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, קאראווג'ו

דיבר עם בעלי חיים: "פרנציסקוס הקדוש מאסיזי באקסטזה" (1595), קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

הסופר האמריקני אמברוז בירס  הגדיר בדרכו ההומוריסטית את בעל החיים באופן הבא: "אורגניזם חי, שבהיותו נזקק למספר רב של בעלי חיים אחרים לקיומו, מדגים באורח ברור את הנדיבות שבה ההשגחה העליונה דואגת לשימור חייהן של ברואיה". הציטוט לקוח מתוך "מילון השטן" הידוע של בירס. באותו עמוד בספר המחבר אומר שהחייתיות היא "תכונתו של הטבע האנושי שבגללה אנו גאים בכך שאנו דומים ל'בהמות שסופן ידוע'".

לא מעטים הם אלו המגוננים על זכויות בעלי החיים. הקיצוניים ביותר שבהם מסוגלים להרוג את השכן שלהם אם הוא מהווה איום על כלבם. האם כך מכתיב השכל הישר? האם גישה כזאת היא גילוי של אינטליגנציה?

לא מעטים הם אלו המגוננים על זכויות בעלי החיים. הקיצוניים ביותר שבהם מסוגלים להרוג את השכן שלהם אם הוא מהווה איום על כלבם. האם כך מכתיב השכל הישר? האם גישה כזאת היא גילוי של אינטליגנציה? להפסיק לחשוב ולשים את כל הדגש על הרגש העירום הוא מרשם לאבדן עשתונות, המבשר את חורבנו של השכל. בשנת 1991, במהלך מלחמת המפרץ בעיראק, תמונה של ציפור קורמורן גוססת לאחר שגופה טבל בנפט גולמי עוררה התרגשות בקרב קוראי עיתונים וצופי טלוויזיה במערב. אבל דומה שההתרגשות הזאת, תחושת השערורייה המוסרית, עלתה על עוצמת התגובה נוכח מותם של אלפי חפים מפשע בכוויית, בעיראק, מקרב הכוחות האמריקנים ובישראל. העובדה שלאחר מכן הוכח שהתמונה הייתה פוטו-מונטז', זיוף פשוט, לא שינתה את המאזן הרגשי, או את העובדה שהרגש הכניע ללא תנאי את השכל הישר ואת ההגינות האנושית.

אדישותו של היצור האנושי לסבלם של יצורים אנושיים אחרים, חוסר החמלה שלו, יחד עם התגברות ההתרגשות הנרעשת נוכח סבלם של בעלי חיים אחרים אינה הופכת אף אדם לטוב יותר. וגם ההיפך נכון, בספרו "אנושי, אנושי מדי", ניטשה מעיר:

"יתכן שהמין האנושי אינו אלא שלב קצר בהתפתחותו של מין של בעל חיים; כך שהאדם, לאחר שהיה בעבר קוף, שוב הפך לקוף. כפי שהציוויליזציה הרומית חזרה לברבריות, כל הציוויליזציה הרומית, כך כל ציוויליזציה אנושית יכולה לחזור לפראות. ואם נוכל לחזות דבר כזה, ננסה למנוע אותו".

ההימנעות מאכילת בשרם של בעלי חיים אינה מחוללת תמורה אוטומטית בבני האדם, ואינה הופכת אותם למלאכי שרת מיטיבים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות המוכיחות את ההפך. בדיוק כפי שלהתרחץ פעמים רבות מדי יום ולהקפיד על כל היבט של ניקיון אישי אינו הופך אדם לטהור. הניסיון מראה שבמקרים רבים, מה שמפריד בין הדימוי האנושי המתורבת שלנו ובין מהותנו החייתית הוא מידת הרעב שאנו חשים. רעב עשוי לגרום לנו לממש את התיאור של ניטשה, לפשוט מעלינו את הציוויליזציה. המשורר הספרדי מיגל ארננדס, בשיר שעניינו רעב, קבע:

"אדם אינו אדם עד כדי כך שהוא יחנוק
ציפורים בלי לחוש פצע במצפונו:
או יהיה מסוגל להטביע בשלג קר
יונים שאינן יודעות אלא תמימות.

בעל החיים משפיע עלי באורח קיצוני,
חית הטרף פועמת בכל כוחי, בכל תשוקותיי.
לעתים, עלי לעשות מאמץ עליון
כדי להשקיט את קול האריות שבתוכי.

התואר בעל חיים ממלא אותי גאווה בחיי,
אך אני מתמיד בקיומי בבעל החיים האנושי.
ואני מחפש ברחבי גופי את הטהור ביותר המקנן בו,
תחת סבך רב כל כך, בערכו הראשוני.

בשל רעב, האדם שב והולך במבוכים
שבהם החיים מתקיימים בבדידות אפלה.
שבה ומופיעה חית הטרף, משיבה לעצמה את חושיה,
את רגליה הסמורות, את טינותיה, את זנבה.

הוא משליך מעליו את לימודיו וחוכמתו,
מסיר מפניו את המסכה, את עור התרבות,
את עיני המדע, את הקליפה המאוחרת
של הידיעות שהוא מגלה ושוחר.

או-אז הוא יודע רק את הרע, את ההשמדה,
הוא ממציא מיני גזים, משליך כלי משחית,
שב אל הטלף, נסוג לממשלת הניב החד,
ועט על חדרי האוכל.

הוא מתממש בבהמה, ונוטל את הכף
מוכן לדאוג שאיש מלבדו לא ייגש לשולחן.
אז אני רואה על העולם רק עדת נמרים,
ובעיניי המראה כואב ומכביד.

אין בנפשי כזה נמר מתוך הכרה,
כזה תן שהתרבה, עד כי לא חלקתי
את היין והלחם שהם חוקי, עם מיני
רעב שהושמו בגאון בפי.

עזרו-נא לי להיות בן-אדם:
אל תתנו לי להיות חית-טרף רעבה,
דרוכה ותמיד נתונה במצור.
אני, בעל חיים מוכר, בדם הפועלים הזה,
מעניק לכם את האנושיות שלי, העולה מן השיר".

נמר

לא בדיוק מיצי, וגם הוא חלק מאיתנו. תצלום: Paul M

אפשר רק לקוות ולרצות שאהבה ללא תנאי לבעלי החיים לא תהפוך בני אדם לפחות אנושיים

רבים מקרב בני-האדם מתפתים בקלות מופלגת לאפשרות לשכוח שהמושג "animal", בעל חיים בשפות אירופה רבות, מתייחס ל"anima", כלומר לנפש. כדאי לתת את הדעת לקשר המילולי הזה, ככל שהוא חמקמק אפילו לדוברי השפות שמקורן בלטינית, ובוודאי נעלם בשפות אחרות. אם הקיום יחד, בהרמוניה או בעימות, בין האדם ובעלי החיים האחרים הוא עניין אוניברסלי, הרי שההיבטים הספציפיים של התופעה שונים על פי התרבות וההיסטוריה של כל עם ומקום וקבוצה, והשינויים החלים עם הזמן.

אפשר רק לקוות ולרצות שאהבה ללא תנאי לבעלי החיים לא תהפוך בני אדם לפחות אנושיים. הנצרות הבליטה בעלי חיים מסוימים כסמלים רבי חשיבות. ישו זוהה עם דג, ורוח הקודש עם יונה, ואלו רק שתי דוגמאות. בינתיים, לומר שרוח הקודש היא יונה אינו מביא נוצרי מהשורה לראות לפניו את הציפור במלוא מובן המילה, על כל מנהגיה, מאפייניה וקיומה הבשרי החי. הדבר הביא את פרננדו פסואה להתבטא באירוניה מנתצת סמלים, כשהוא סיפר את סיפור "הילד ישו" שלו:

"אביו היה שתי פרסונות...
זקן בשם יוסף, שהיה נגר,
ושלא היה אביו;
והאחר היה יונה טיפשה,
היונה המכוערת היחידה בעולם
כיוון שהיא לא הייתה מן העולם הזה וגם לא הייתה יונה.

...

הבתולה מרים מבלה את אחר הצהריים של הנצח בסריגה.
ורוח הקודש מתגרדת במקורה,
נלפתת ברגליה בכיסאות ומלכלכת אותם".

יונים

היונה: בעל חיים וגם סמל בעיני האדם. תצלום: לטיציה פראנטה

האדם שלפנינו, האדם שהוא חלק מרקמת החיים האנושית המקיפה אותנו, אינו סמל, אלא אדם בשר ודם. לכן, להתייחס לאדם כאל עוד בעל חיים מציב פחות בעיות מאשר לראות בבעלי החיים היבטים נוספים של אנושיות

אך האדם שלפנינו, האדם שהוא חלק מרקמת החיים האנושית המקיפה אותנו, אינו סמל, אלא אדם בשר ודם. לכן, להתייחס לאדם כאל עוד בעל חיים (ולא כאל אל, וגם לא כאל מכונה), מציב פחות בעיות מאשר לראות בבעלי החיים היבטים נוספים של אנושיות. ארוכה הדרך עד האפשרות לראות אנושיות אפילו בבעלי החיים שאנו מתרשמים שיש להם קוד לצורך תקשורת (עניין שהוכח אפילו ביחס לדבורים). לנו, בני האדם, עוד לא הזדמן להיווכח בחוליה הקריטית, שהיא החוליה החסרה: להיות במצב של דו-שיח מלא עם בעל חיים. אנו אמנם "משוחחים" עם מכונות, עם "חברים" ברשתות חברתיות, שיחות שהן לא פעם קרובות יותר לנהמות חייתיות קצרצרות מאשר לשיחה במובן הטרום-אינטרנטי, שיחה כמו בימים שבהם עוד לא היו טלפונים סלולריים או טלפונים בכלל. במקביל, אנו מתייחסים לחיות המחמד שלנו כמו לסמרטפונים: אלו וגם אלו הם הרחבות של עצמנו.

היטיב לנסח זאת הווטרינר הצרפתי מ. רוסו בכתב העת של האקדמיה הווטרינרית של צרפת, בשנת 1985:

"האורחים הללו בבתינו, בגינות שלנו ובבתי הספר שלנו, צריכים להיות קטנים דיים בגודלם, מקרב המינים הביתיים, או אף מקרב המינים המשמשים במעבדה או מחיים בטבע, כך שהם יתאימו לחיים בשבי, או לאילוף, ולמצבנו המשפחתי. הם חופשיים מכל חובה: מעבודה, ממטלות ומחוויה; והם 'יפים' יותר, מעורכים יותר, ובכל אופן חופשיים כדי להיות 'חסרי תועלת', נוכחות פשוטה, 'קישוט', אם לא פריטים המוצגים לראווה; הם חופשיים לא להיענות לכל 'צורך', אלא אם כן מדובר בצורך רגשי, צורך ב'רכות', בהתפעלות".

אין ספק, בעולם של בדידות גוברת ושל אנושיות מתכווצת, יש לנו צורך גובר בחיבה ובחום אנושיים. אבל אולי מוטב, עוד לפני שנפנה לבחון את יחסינו לזולת האנושי המקיף אותנו, שנבחן את הקריטריונים שלנו בהרעפת חיבה לחיות הבית. אם נעשה זאת, יתכן מאוד שנבחין שמדובר ביחסים שעניינם תועלת לבעל החיים האנושי, שלא לומר ניצול ציני של בעל החיים האחר, שכל חטאו נעוץ בכך שאינו בן אדם.

 

תרגם במיוחד לאלכסון: יורם מלצר

תמונה ראשית: כלבלב לחג המולד. תצלום: shorrocks, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אפליקציות חיות שלנו

01
אל

מערכת היחסים עם חיות מחמד כמו כלבים וחתולים היא מערכת יחסים הדדית. אנחנו מספקים להם הגנה, חום, מזון, טיפול רפואי והם נותנים לנו אהבה בחזרה.
לקרוא לזה ניצול ציני, לא הייתי קוראת לזה ניצול ציני כי הם צריכים אותנו כמו שאנחנו אותם.
בקשר לשאר חיות המחמד שאנשים מגדלים כמו ציפורים, נחשים, מכרסמים... לו הם היו יכולים לברוח הם היו בורחים מהבית ואין להם רצון מיוחד לשהות עם האדם שבדרך כלל הם פוחדים ממנו ולא ממש זקוקים לו. (למרות שבגלל שהם בשבי ורחוקים מאוד מארצות מוצאם אז הדרך היחידה שלהם לשרוד היא רק דרך האדם).
אבל גם לגידול החיות האלה לא הייתי קוראת ניצול ציני אלא פשוט בורות ואנוכיות וגם סוג של רוע.
מה ההבדל בין גידול חיה למען סיפוק צרכיו הנרקיסיסטיים (כמו סמל סטטוס למשל) לבין אדם שמגדל את בעל החיים מתוך חמלה והיקשרות לחיה? כל עוד כל צרכי החיה מסופקים והיא לא עוברת התעללות זה לא משנה מאיזו סיבה, למרות שמבחינה מוסרית עדיף לגדל חיה ממניעים של חמלה היקשרות ואהבה.
עם זאת בואו לא נשכח שהאדם אכן מנצל בצורה צינית את הבהמות והתרנגולות וחיות נוספות למאכל, ניסויים, קרקסים, לבוש בצורה זוועתית. ואם אנחנו באמת מתיימרים להיות אנושיים אז עלינו קודם כל להפסיק עם זה