ושוב כמעט בית

יש בינינו מי שיש להם בית של קבע, אחד ויחיד וברור, ויש בינינו אנשים של אזורי הביניים, נוודים של הלב העושים את הבית שוב ושוב
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

כל החיים אומרים לנו שמקום מסוים הוא הבית, ואז אנחנו מגיעים אליו וקולטים שאנחנו לא באמת שייכים אליו. לי הדבר קרה בקיץ אחרי שמלאו לי שמונה. אמא שלי ואני עלינו על מטוס מקנדה לאנגליה, זו הייתה הפעם הראשונה שלנו באירופה. את הלילה בילינו במלון ליד הייד פארק בלונדון: הרצפה בלובי הייתה עשויה מעץ מלוטש, ועל הקיר היה פוחלץ מזרה אימים של חתול בר.

מעולם לא הייתי במלון כזה. הוריי – מהגרים חסכנים – בדרך כלל העדיפו ללון במלונות זולים ליד כבישים מהירים, עם שלטי ניאון מזמזמים וחדרים שקירותיהם מצופים בעץ, ודלתותיהם נפתחות הישר אל מגרש החניה. אני זוכרת כמה שונה היה "מלון הפוחלץ", שהיו פרחים רעננים ליד המעליות, שאמא ואני הזמנו ארוחת ערב משירות החדרים. התפרעות ממש. ההמבורגר שלי הגיע מוסתר מתחת לכיפת מתכת, ואני זוכרת שחשבתי: ההמבורגר הזה עולה פי חמישה מ"ביג מאק", אבל האם הוא גם טעים פי חמישה?

המבורג, שלט ניאון, מוטל

המבורגר בדרכים. תצלום: תומס מו

*

ידעתי מה זה להיות לבן וידעתי מה זה להיות nigger, וידעתי מה יקרה לי. המזל שלי הלך ואזל. הייתי עתיד להגיע לכלא, הייתי עתיד להרוג מישהו, או שהיו הורגים אותי

כשג'יימס בולדווין עזב את אירופה הוא היה חסר כל. זה היה בשנת 1948, ב-11 בנובמבר, "חג הפסקת האש", היום שבו מציינים את סוף מלחמת העולם הראשונה. הוא הפליג מניו יורק לפריס כשבכיסו 40 דולר. הוא עתיד לומר שהוא לא עזב כדי לנסוע לצרפת, אלא כדי להתרחק מניו יורק. הוא עזב כי הוא היה חייב.

"ידעתי מה זה להיות לבן וידעתי מה זה להיות nigger", הוא אמר, "וידעתי מה יקרה לי. המזל שלי הלך ואזל. הייתי עתיד להגיע לכלא, הייתי עתיד להרוג מישהו, או שהיו הורגים אותי".

חברו הקרוב יוג'ין וורת' (Eugene Worth), סוציאליסט שחור, התאבד זמן קצר קודם לכן בקפיצה מגשר ג'ורג' וושינגטון, מוות שמוטט את בולדווין ורדף אותו במשך שנים. בולדווין האמין שהדרך היחידה שבה הוא יוכל לשרוד תהיה אם הוא יותיר את אמריקה מאחוריו. כך הוא אמר, והוא נסע לצרפת, ו-13 שנה לאחר מכן – לאיסטנבול.

באותה עת הוא ניסה לכתוב את הרומן השלישי שלו, "Another Country", אך הכתיבה לא התקדמה היטב. מחסום כתיבה, הוא אמר לחברים. אנגין ג'זאר (Engin Cezzar), שחקן תורכי שבולדווין פגש והתיידד איתו בניו יורק הציע לו פעם מקום לשהות בו באיסטנבול. אם אי-פעם תהיה בעיר, הוא אמר לו. וכך, בלילה אחד באוקטובר 1961, בלי הודעה מוקדמת, בולדווין הופיע על מפתן דירתו הצנועה של ג'זאר בכיכר טקסים. ג'זאר אירח מסיבה, והופתע למצוא את בולדווין על האסקופה, בידו מזוודה חבוטה, עיניו עייפות, פניו שקועות. ברוך הבא, ג'ימי, כך זכר ג'זאר שאמר לו. הוא סיפר לאורחים שבולדווין הוא סופר חשוב מאמריקה, ובדירה נשמע רחש גדול. בולדווין נכנס, עשה אמבטיה, ובסופו של דבר נרדם בחיקה של שחקנית.

לפי ג'זאר, כשבולדווין הגיע הוא היה במשבר: חולה, ובסכנה לאבד את שפיות דעתו. המזוודה הכילה את כתב היד המעונה שלו. עד לאותה עת, הוא חצב וחצב בסלע של "Another Country" במשך שנים, והכישלון גבה ממנו מחיר יקר, גרם לו לדיכאון ודחף אותו לשקול התאבדות.

אך כשבולדווין הגיע לאיסטנבול, הוא התייצב. לאחר שהתמקם בדירה של ג'זאר ולאחר שהאכילו אותו, הלבישו אותו והראו לו את החדר הפנוי מאחור, הוא שוב החל לכתוב. בתוך חודשים, הוא עיבד מחדש את הספר כולו והשלים את כתיבתו. הוא ליטש את כתב היד והעמיד רומן שאפתני, ניסיוני, שזכה לשבחי הביקורת. הספר היה ללהיט מכירות. הזכויות לעיבוד הקולנועי יירכשו שנתיים לאחר מכן על ידי חברת הפקה בריטית.

ג'יימס בולדווין, לונדון, Albert Memorial

ג'יימס בולדווין ב-Albert Memorial בלונדון, 1969. תצלום: אלן וורן, ויקיפדיה

*

לפני שעזבנו את לונדון בדרך לאיסטנבול באותו קיץ, אמא ואני ביקרנו בארמון בקינגהאם. רצה המקרה והיה זה ביום הולדתה של המלכה האם, כך שעמדנו על המדרכה מחוץ לשטח הארמון, ממתינים שהיא תצא למרפסת. היא אכן עשתה זאת לבסוף, חבושה בכובע ומנופפת בידה.

"!HAPPY BIRTHDAY QUEENIE" צעקתי לעברה, עד שהתחיל לרדת גשם ועזבנו את המקום. בשדה התעופה הוצאתי חלק מדמי הכיס שלי כדי לקנות לי מגנט עם דיוקנה.

הבטתי עוד קצת, והתעצבתי כשמונית צהובה האיצה וריסקה את פניה המתוקים, הקטנים והפלסטיים של המלכה

באותו קיץ, המגנט יקר המציאות שלי שימש אותי היטב. הוא שבר את הקרח עם "בני הדודים" התורכים שלי, שהיו אסופה של אנשים צעירים שאמרו לי שאני קרובה שלהם. ראיתי מלכה במו עיניי ממש, נהגתי לומר, ולהציג בפניהם בגאווה את המגנט, עד שיום אחד, סלים, בן-דודי המבוגר ממני בהרבה, וטיפוס אנטי-ממסדי, לקח את מגנט המלכה שלי והשליך אותו אל המכוניות שחלפו  ברחוב. כל העניין בכך שאתה אדם תורכי, אמר סלים, הוא שאתה לא משתחווה לכוחות קולוניאליים זרים, ולא מבטא התלהבות באמצעות מגנטים אימפריאליסטים שנועדו למקררים.

הקשבתי לדרשה של סלים, סופגת את התוכחה, רצינית כולי. הבטתי במגנט היקר שלי מוטל ברחוב וחשבתי: סליחה, Queenie, סליחה שלא יכולתי להציל אותך. הבטתי עוד קצת, והתעצבתי כשמונית צהובה האיצה וריסקה את פניה המתוקים, הקטנים והפלסטיים של המלכה.

*

כששאלו את בולדווין מדוע הוא בא לאיסטנבול, הוא התייחס לכך שהעיר היא עבורו מקום של מרפא והציג אותה כמקום שנמצא בין דברים, היא גם אסיאתית וגם אירופית; עיר שבה הוא יכול, לפחות לזמן-מה, לחמוק מן הזהויות השונות שהוטלו עליו על ידי אחרים ולנסות להתקיים בין דברים גם הוא; המלים שלו היו: לנסות להפוך לבן-אדם. באיסטנבול, הוא אמר, הוא יוכל להתחיל מחדש.

העשור התורכי של בולדווין התרחש באמצע הקריירה שלו ולא רק מן הבחינה הכרונולוגית, אלא גם מבחינה נושאית. היו אלו שנים שהובילו לצמיחה וחקירה אמנותית משמעותית. דווקא בהיותו באיסטנבול בולדווין יכתוב את היצירות האמריקניות ביותר שלו, ובהן "Another Country", "The Fire Next Time" ו-"No Name in the Street". הוא יאמר לחברים שתורכיה "הצילה" את חייו. הוא ידבר על האפשרות לרכוש דירה באיסטנבול, להתיישב בה לתמיד.

איסטנבול, דיג, גשר

איסטנבול: עיר של אפשרויות. תצלום: חוסיין אקוזום

כשבולדווין עבר לבסוף מדירתו של ג'זאר, הוא שכר בית משלו: בית אדום שצפה על הבוספורוס והיה פעם ביתו של פאשה. בולדווין התערה בשכונה והיה לאורח של קבע בבר במלון "Divan", שם  התיידד עם פעילים פוליטיים מקומיים ועם אינטלקטואלים, ואז גם העלה הפקות בתיאטרון הקהילתי. הבימוי שלו של "Fortune and Men’s Eyes", מחזה העוסק בגברים הומוסקסואלים בכלא ואשר עסק בחיי המין שלהם, פתח אפשרויות חדשות בפני התאטרון התורכי, שהתאפיין במקום מועט בלבד לעיסוק גלוי במיניות.

איסטנבול העניקה לבולדווין הזדמנות ומרחב לבחון מחדש את האופנים שבהם הוא חשב על שאלות של גזע ומין, וסיפקה לו נקודת תצפית ממנה יכול היה למתוח את המושגים הקולוניאליסטיים והאמריקניים הבינריים 

בולדווין אירח בביתו לעתים קרובות, וביתו הפך לתחנה הכרחית לאמנים אפרו-אמריקנים שביקרו בעיר וגם לאחרים. הסופר הגדול ישר כמאל (Yaşar Kemal) היה אורח קבוע, וכשמרלון ברנדו הגיע באמצע שנת 1966, בולדווין הוא שאפשר לו לנוע ברחבי העיר במכוניתו הקטנה של ג'זאר בעוד לימוזינה משמשת לצורכי הטעיה, ואפשר לו לחמוק ממעריצים תורכיים שהתגודדו ברחוב. יש תצלום של ברנדו ובולדווין יושבים זה מול זה במסעדת "Urcan", מקום חביב על בולדווין שאפשר למצוא עד היום, בשכונת Beyoğlu.

בולדווין דיבר על "האנרגיה החיובית" שהוא חש בתורכיה, ויש מי שטען שהדבר היה גורם מרכזי בהישארותו בה: כי היה "קל יותר להיות הומוסקסואל באיסטנבול מאשר באמריקה, קל יותר להיות שחור", כפי שכתבה סוזי הנסן (Suzy Hansen) עבור "Public Books". כאן, גברים יכלו להחזיק ידיים, להתנשק בפומבי, ואולי מחוות כאלו העידו עליהם שהם הומוסקסואלים, ואולי לא. כאן, אנשים יכלו אמנם להיראות לבנים במונחים אמריקניים, אך הם לא נחשבו לבנים מבחינה תרבותית ופוליטית, לא בעיני המערב. במובן הזה, איסטנבול העניקה לבולדווין הזדמנות ומרחב לבחון מחדש את האופנים שבהם הוא חשב על שאלות של גזע ומין, וסיפקה לו נקודת תצפית ממנה יכול היה למתוח את המושגים הקולוניאליסטיים והאמריקניים הבינריים על דברים שכאלו, מה שאפשר לאמיתות שונות לעלות. הדבר סייע לו לדמיין זהויות חדשות, מלאות יותר וגמישות יותר לעצמו לאחרים.

*

לאחר פרשת המגנט עם סלים, לא יצאתי לרחוב כדי להציל את שרידיה של המלכה האם. שתקתי, והלכתי בעקבות סלים והאחרים במדרכה הומה אדם בטקסים. אנחנו נראה לך מה זה להיות תורכית אמיתית, אמר לי סלים, ואני חשבתי: קדימה, אני מוכנה.

לפעמים הזהויות שלנו מעוצבות כשאנחנו בחוץ ביחד, ברחוב, במרחבים הציבוריים, בעודנו חווים רגעים ציבוריים. לפעמים הזהויות הללו צוברות משמעות ומזוקקות דרך משפחה שמציבה בפנינו דרישות, מתעקשת שדווקא זאת תהיה שפתנו, שדווקא זה יהיה אלוהינו, שדווקא זה יהיה המקום שאליו נפנה את זעמנו, את אמונתנו. שדווקא זה יהיה מה שאנחנו עושים עם תשוקה.

עוד לא הבנתי שאני לא לבד. עוד לא הבנתי שזה מה שנקרא לגדול בשטח הביניים

באותו קיץ, יחד עם בני הדודים שלי, למדתי להביט בארץ דרך עיניהם, והייתי מעוניינת בלימוד הזה, הייתי קשובה לו, אבל גם הרגשתי רחוקה, מנותקת באיזשהו אופן ממה שהייתה אמורה להיות גם התרבות שלי; ממה שהם אמרו לי שהוא הבית האמיתי שלי.

עתידות היו לחלוף חמש שנים עד לביקורי הבא בתורכיה, כמתבגרת שחוותה מעין דיסוננס קוגניטיבי תרבותי. לא חשתי שום משיכה מיוחדת, שום שייכות ארוכת ימים לתורכיה, ובאותו שלב גם קנדה אבדה לי. המחיר ששילמתי על פרספקטיבה רחבה יותר הייתה תחושת שייכות פגומה. בקלגרי, כשלמדנו לשיר "God Save the Queen", מחווה לשייכות של קנדה לחבר העמים הבריטי, המלים לא התגבשו בנוחות בפי, כך שמלמלתי אותן, מוחי מושפע מהתורה של סלים, ולבי מתחזה. הרגשתי לבד בחווייה שלי. עוד לא הבנתי שאני לא לבד. עוד לא הבנתי שזה מה שנקרא לגדול בשטח הביניים.

*

איסטנבול, גלגל הצלה

איסטנבול, גלגל הצלה. תצלום: מישל מריאנפלד, Telomi

אלו מאיתנו שאינם מעוגנים לאיזו גאוגרפיה ספציפית, לאיזו חלקת ארץ, מבינים צבים וצדפים

פעם, כשחבר דחק בג'יימס בולדווין לשוב לאמריקה, או לפחות לבחור במקום אחד כדי להתיישב בו לתמיד, בולדווין אמר לו שהוא אינו יכול להתיישב במקום אחד כיוון שהוא לא באמת שייך למקום אחד. "המקום שאתאים לו לא יתקיים עד שלא אצור אותו", הוא אמר, ואני תוהה אם הדבר נכון גם ביחס לאחרים. אלו מאיתנו הנעים בין אומות, בין בתים. אלו מאתנו המגדלים זהויות כמו שכבות של עור, ואז משילים אותן ומתרחבים לזהויות ושכבות עור אחרות. אלו מאיתנו הנושאים בקרבם את תחושה ההשתייכות כמו חפצים, כמו צבים וצדפים. אנחנו מגיעים בלילה, בלי להודיע מראש, בידינו מזוודה חבוטה. אנחנו מעבירים את החפצים שלנו לדירה מפוצלת בת ארבעה מפלסים בקלגרי, או מוציאים אותם מדירה צנועה בהארלם של שנות ה-50, וכל זה יכול להרגיש כמו בית, או שום דבר מכל זה. הדבר תלוי בנו: במידה שאנחנו מרשים  לעצמנו להתחבר, להתיישב, להישאר; במידה שבה גם האחרים מאפשרים לנו לעשות את הדברים הללו.

למעשה, בולדווין יכתוב ב"Giovanni’s Room", הבית אינו מקום כלל, אלא מצב בלתי-הפיך. במכתב שהוא כתב ב-1957 לחבר מבית הספר התיכון, בולדווין התעקש שצריך "להתגבר" על הרעיון שיש איזשהו מקום שאליו הוא יתאים ברגע שהוא "ישלים באמת" עם עצמו. לא היה מקום כזה. אולי לא הייתה השלמה כזאת, או אם היא הייתה, הרי שהיא הייתה בת חלוף, חמקמקה, לא יציבה.

הסביבות של אדם, הסביבה הפנימית והחיצונית, הן היינו-הך – כך כתב בולדווין, ואלו מאיתנו בשטח הביניים מבינים גם את האמת הזאת. אלו מאיתנו שאינם מעוגנים לאיזו גאוגרפיה ספציפית, לאיזו חלקת ארץ, מבינים צבים וצדפים. אנחנו רואים את הבית כמצב פנימי, מציאות שאנחנו לא רק יוצרים וזהו, אלא יוצרים ללא הרף. אנחנו מבינים שבית הוא מקום שאנחנו עושים, ושעושה אותנו, שוב ושוב ושוב.

 

הילאל איסלר (Hilal Isler) היא עמיתה במרכז Loft Literary Center במינאפוליס, מינסוטה, לשנת 2018-2019. היא העורכת של Muslim Women Speak.

Published by special permission of LitHub. The original article appeared here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: הכל זמני: מודעות ברחוב צדדי באיסטנבול. תצלום: אוזאן שפאק, unsplash.com

Photo by Ozan Safak on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי הילאל איסלר, LitHub.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על ושוב כמעט בית