מסתורי, מורכב וקיים בהחלט

יש טבע אנושי, ורק אם נבין אותו, את מקורותיו ואת מאפייניו, נוכל ליצור לנו גישה מועילה להתמודד עם חיינו האנושיים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

דבר מוזר מתרחש בפילוסופיה המודרנית: נראה כי פילוסופים רבים מאמינים שאין דבר כזה "טבע אנושי". מה שגורם לעניין להיות מוזר אינה העובדה שהגישה הזאת נוגדת חלק ניכר מתולדות הפילוסופיה, אלא שלמרות הכחשות נמרצות היא נוגדת אף את ממצאי המדע המודרני. יש לכך השלכות רציניות, החל מהאופן שבו אנו תופשים את עצמנו ואת מקומנו ביקום ועד לפילוסופיית החיים שאנו עשויים לאמץ. מטרתנו בדברים שנאמר מיד היא לדון בנושא הטבע האנושי לאור הביולוגיה העכשווית, ולאחר מכן לבחון כיצד המושג עשוי להשפיע על חיי היומיום.

קיומו של ״טבע אנושי״ המבדיל בינינו ובין יתר עולם החי נרמז לעתים קרובות בכל תולדות הפילוסופיה, לעתים אף נאמר באורח מפורש. אריסטו סבר ש"הפונקציה הראויה" של בני האדם היא לחשוב באורח רציונלי, ומכאן הוא גזר את המחשבה שלפיה צורת החיים הנעלה ביותר הזמינה לנו היא חיי ההתבוננות (כלומר, עיסוק  בפילוסופיה) – דבר שבהחלט אפשר לצפות לו מפילוסוף. האפיקוריים טענו שהיבט מהותי בטבע האנושי הוא שאנו מאושרים יותר כשאנו חווים עונג, ובמיוחד כשאיננו חווים כאב. תומס הובס האמין שאנו זקוקים לממשלה מרכזית חזקה שתחזיק אותנו בתוך מסגרת כיוון שאם לא כן, הטבע שלנו יוליך אותנו לחיות חיים שהוא אפיין במלים בלתי נשכחות כ"בודדים, דלים, רעים, בהמיים וקצרים". ז'אן-ז'ק רוסו שילב את הרעיון בדבר קיומו של טבע אנושי כחלק מתפישתו "הפרא האציל" שלו. קונפוציוס ומנציוס סברו שטבע האדם ביסודו טוב, בעוד ששו'ן קואנג סבר שהוא ביסודו רע.

המדע סבור ששכלנו דומה יותר לחוברת צביעה, או לקיר מכוסה גרפיטי בתחנת רכבת תחתית בניו-יורק, מאשר ללוח חלק

מלת המפתח כאן היא כמובן "ביסודו". אחד מיוצאי הדופן הברורים ביחס לנטייה הזאת הוא ג'ון לוק, שתיאר את השכל האנושי כ"tabula rasa" ("לוח חלק"), אך המדע המודרני דחה את תפישתו. כפי שקבוצה של מדעני מוח מתארת את הדבר בספר "From Mating to Mentality" ("מהזדווגות למנטליות"), משנת 2003, שכלנו דומה יותר לחוברת צביעה, או ל"קיר מכוסה גרפיטי בתחנת רכבת תחתית בניו-יורק", מאשר ללוח חלק.

לונדון, גרפיטי

כאלו אנחנו, ואין עוד בעל חיים שנוהג כך. תצלום: ויקטוריה סוצוגובה.

לעומת זאת, דומה שפילוסופים רבים בני זמננו, הן אלו המכונים אנליטיים והן אלו המשתייכים למסורת הקונטיננטלית, בעיקרו של דבר דחו את עצם הרעיון בדבר קיומו של טבע אנושי. דוגמה בולטת לכך היא העמית שלנו ג'סי פרינץ (Jesse Prinz) מאוניברסיטת CUNY שבניו יורק, המצדד בלהט במה שמכונה עמדה "nurturist" ("טיפוחנית", כלומר בניגוד ל-"naturist"), בספרו "Beyond Human Nature: How Culture and Experience Shape the Human Mind", משנת 2012. אחריו, רוני דה סוזה (Ronnie de Sousa) טען שהמדע המודרני מראה שהטבע האנושי אינו קיים ותוך שהוא נסמך על התפישה של ז'אן-פול סארטר בדבר חירות רדיקלית, הגיע למסקנה שהתפישה האמורה מצדדת בגישה פילוסופית אקזיסטנציאלית. אנו מבקשים לחלוק על כך.

אין "מהות" בלתי משתנה ומוגדרת באורח ברור שמאפיינת אותנו בני האדם ורק אותנו במסגרת כל עולם בעלי החיים כולו

מה בדיוק אומר לנו המדע על הרעיון של טבע אנושי? אם נתייחס ברצינות לביולוגיה האבולוציונית, הרי שאנו בהחלט צריכים לדחות כל תפישה מהותנית שלו, כמו התפישה של אריסטו. אין "מהות" בלתי משתנה ומוגדרת באורח ברור שמאפיינת אותנו בני האדם ורק אותנו במסגרת כל עולם בעלי החיים כולו. החל בצ'רלס דרווין, הקונצנזוס המדעי ברור למדי: אנו בסך הכול מין אחד מקרב מיליוני מינים בכדור הארץ, יצורים השייכים לענף לא צפוף במיוחד של עץ החיים, יצורים שניחנו במוחות גדולים ומורכבים במיוחד. הענף המיוחד שלנו הניב את המין המכונה הומו ספיאנס לפני 300,000 שנה לפחות, אחרי התפתחות אבולוציונית ארוכה, שהתחוללה על פני מיליוני שנים, מאז נקודת ההתפצלות מהאב הקדמון הקרוב ביותר המשותף לנו ולשימפנזים, דודנינו הפילוגנטיים הקרובים ביותר.

אם מנסחים זאת כך, אנחנו עשויים לחשוב שהביולוגיה אכן מוותרת על כל תפישה של טבע אנושי: כל המאפיינים של המין שלנו הם תוצאה של תהליך נמשך ומתמיד של היבדלות אבולוציונית ממינים אחרים של פרימטים, ואין סיבה להאמין שהתהליך הסתיים, או שהוא עתיד להסתיים בזמן הקרוב. יתרה מכך, בני-אדם אוהבים לצטט את המספר המפורסם שמופיע באמירה שבני האדם והשימפנזים נבדלים "רק" בכאחוז או שניים מהרצף הגנטי שלהם, מה שאמור להצביע על כך שאיננו מיוחדים במידה שהיינו רוצים לחשוב את עצמנו.

אך כפי שציין קווין ללנד (Kevin Laland) בספרו "Darwin’s Unfinished Symphony: How Culture Made the Human Mind" (2017), האחוז הקטן הזה מיתרגם לאלפי שינויים מבניים ברמה הגנטית, שמצדם יכולים להשתלב יחד וליצור מיליוני דרכים שבהן בני האדם נבדלים מהשימפנזים. רק כיוון שההבדל קטן באחוזים  אין פירושו שההבדל הזה אינו מובהק מאוד ואינו בעל השלכות מרחיקות לכת.

קרוב-קרוב, אבל רחוק, רחוק מאוד. שימפנזה, תצלום: פרנצ'סקו אונגרו

לאור זאת, אנו סבורים שהתמונה העולה מהביולוגיה האבולוציונית ומן הביולוגיה ההתפתחותית היא שבניגוד לדעה הרווחת בקרב פילוסופים בני זמננו, יש תימוכין רבים לקיומו של טבע אנושי, אלא שאין מדובר בטבע מהותני. הדרך הטובה ביותר לתפוש את הטבע האנושי היא כצבר של תכונות הומיאוסטטיות, כלומר תכונות שנמצאות בתהליך דינמי של שינוי ועם זאת הן יציבות דיין על פני הזמן האבולוציוני כדי שיהיה אפשר לזהותן באורח ברור מבחינה סטטיסטית. התכונות הללו כוללות מאפיינים ייחודיים למין האנושי או שונים מבחינה כמותית מכל דבר דומה המצוי בבעלי חיים אחרים, עד כי הגרסה שלנו היא ללא ספק אך ורק אנושית.

ניקח למשל את השפה. בעלי חיים רבים אחרים (ואפילו צמחים ובקטריות) מנהלים תקשורת, במובן זה שהם מחליפים אותות שנועדו לשפר את ההישרדות שלהם או של קרוביהם. אך לשום מין החי כיום אין משהו שדומה אפילו במעט לשפה האנושית, עם הדקדוק המורכב שלה ורמות הרקורסיה הגבוהות שלה (כלומר: שפה שב כלל לשוני יכול להיות מוחל על התוצאות של החלת אותו הכלל וכן הלאה). לבעלי חיים אחרים, כמו התמנונים, יש מוח גדול ומורכב ומערכת עצבים מורכבת ומסועפת מאוד, אך לשום בעל חיים אחר אין הן הגודל (ביחס לגוף) והן, במיוחד, את האסימטריה המבנית והריבוד של המוח האנושי. למשל, האונה הקדמית המפותחת באורח אדיר של בני האדם, אותו חלק האמון על תמורה וסיפוק, תשומת לב, משימות זיכרון לטווח קצר, תכנון ומוטיבציה.

שוגה מי שטוען שאין הבדלים מהותיים בין בני האדם ובין בעלי חיים אחרים רק כיוון שהגבולות מטושטשים ודינמיים

אפשר להאריך ברשימה עוד ועוד, אך הנקודה הבסיסית היא ששוגה מי שטוען שאין הבדלים מהותיים בין בני האדם ובין בעלי חיים אחרים רק כיוון שהגבולות מטושטשים ודינמיים (על פני הזמן האבולוציוני). כפי שהשופט פוטר סטיוארט (Potter Stewart) אמר, במשפט שהתנהל על ההבדל בין פורנוגרפיה ואמנות, בשנת 1964: "לא אנסה עוד להגדיר היום את סוגי החומרים שאני מבין ככלולים בגדר התיאור המקוצר הזה: ויתכן שלעולם לא הייתי מצליח לעשות כן באורח מושכל. אבל אני מזהה את הדבר כשאני רואה אותו". ביולוג מודרני ופילוסוף שמכיר את מצב המדע יכלו לומר דבר דומה מאוד ביחס לטבע האנושי. כולנו מזהים אותו כשאנו רואים אותו.

ובכן, אם הטבע האנושי ממשי, מהן התוצאות מנקודת המבט הפילוסופית? מדוע שיהיה אכפת לפילוסוף, או לכל אדם המעוניין לעשות שימוש בפילוסופיה כמדריכה בחייו, מהוויכוח הזה, שהוא בעל מאפיינים טכניים למדי? הבה נתעמק מעט בשאלה על ידי שיחה קצרה בין שתי גישות פילוסופיות המספקות הגנות חזקות במיוחד לטבע האנושי, ואשר עולות בקנה אחד עם מדע המוח והקוגניציה: אקזיסטנציאליזם וסטואיות.

אפשר להבין את הפיתוי לקשור בין אקיסטנציאליזם והרעיון בדבר "tabula rasa". בלבו של האקזיסטנציאליזם מצוי הרעיון של ז'אן-פול סארטר ש"הקיום קודם למהות", כלומר שלא בחרנו להיוולד, אך אנו חופשיים לגלות מה לעשות עם זה. סארטר לקח את העניין ברצינות רבה, ודיבר על החירות כעל חסר – או פער – בלבה של התודעה, וטען שאנו חופשיים אפילו כשאנו כבולים בשלשלאות. באחת האמירות היותר רדיקליות, הוא כתב: "מעולם לא היינו חופשיים יותר מאשר תחת הכיבוש הגרמני. איבדנו את כל זכויותינו, ובראש ובראשונה את זכותנו לדבר. הם העליבו אותנו בפנינו... הם הגלו אותנו en masse... ובגלל כל זה, היינו חופשיים". אולי לא מפתיע שלעתים קרובות לועגים לסארטר ואומרים שהוא הפריז בקביעת המידה שבה אנו חופשיים.

אפילו סימון דה בובואר חשבה שהוא הרחיק לכת יתר על המידה, בעיקר כשהוא אמר לה שמחלת הים שלה נמצאת כולה בראש שלה. בכרך השני של האוטוביוגרפיה שלה "La Force de l´âge" (משנת 1960, ובאנגלית ניתנה לו הכותרת "The Prime of Life"), היא כתבה: "אם אפשרת לעצמך לדמוע או להתרגז או לחוש מחלת ים, [סארטר] היה אומר שאתה פשוט חלש. אני, לעומת זאת, טענתי שתעלות הקיבה והדמעות, ואף הראש עצמו, כולם נתונים מדי פעם לכוחות שאין לעמוד בפניהם".

סארטר

סימון, אם יש לך מחלת ים, זה כי את חלשה. ואם לי יש משקפיים... - סארטר על קיר בפריס. תצלום: תיירי ארמן.

בניגוד לבעלי החיים, איננו חיים רק כדי להרבות את מיננו. אנו יצורים המחפשים משמעות בחיינו, ואנו עושים זאת על ידי כך שאנו נוטלים סיכונים כדי להתגבר על עצמנו ועל המצבים שלנו

על אף שגם דה בובואר קיבלה את התפישה שהקיום קודם למהות, היא הייתה רגישה יותר מסארטר לאופנים שבהן ה"עובדתיות" שלנו – כלומר העובדות של קיומנו – משפיעה על חיינו. למשל, איננו יכולים לבחור את הגוף שלנו או את המצב הכלכלי או החברתי שאנו מוצאים את עצמנו בו, ולעתים קרובות אנו רואים באנשים אחרים מקור בלתי ניתן לשינוי למצוקה שבקיומנו. דה בובואר טוענת שאף כי איננו חופשיים מהמצב הטבעי שלנו, הוא אינו מגדיר את מהותנו, שהיא האופן שבו אנו יוצרים את עצמנו מתוך העובדתיות שלנו. בניגוד לבעלי החיים, איננו חיים רק כדי להרבות את מיננו. אנו יצורים המחפשים משמעות בחיינו, ואנו עושים זאת על ידי כך שאנו נוטלים סיכונים כדי להתגבר על עצמנו ועל המצבים שלנו. זהו הטבע האנושי: הניסיון המתמיד להימלט ממצבנו הטבעי, להתגבר – להתעלות על מה שנתון – ולשאוף למטרות שבחרנו לנו, מטרות ממשיות. אך אין זה קל כלל ועיקר, וזוהי אחת הסיבות לכך שהחרדה האנושית היא נושא בסיסי באקזיסטנציאליזם. להיות אנושי פירושו לחיות בשניוּת כי אנו לכודים תמיד במתח בין העובדות של חיינו והרצון להתגבר עליהן.

נראה כי הביולוגיה מציעה הסבר פשוט לאחדות מן המגבלות. למשל, תחשבו על הטיעון המיושן שנשים מתאימות "באופן טבעי" לתפקידי טיפול. זוהי דרך שגויה וגם מזיקה לחשוב על הטבע שלנו. היא שגויה כיוון שכפי שדה בובאר מציינת בספרה "המין השני" (1949), לידת תינוקות היא פונקציה ביולוגית נקבית, אך גידול ילדים הוא מחויבות חברתית; והיא מזיקה כיוון שההנחה שהביולוגיה קובעת את גורלנו היא הנחה דכאנית. היסטורית, נשים הוגדרו בעיקר על ידי אותן פונקציות ביולוגיות שהן חולקות עם בעלי חיים אחרים, כשהן כבולות למיתוסים על אודות הנשיות, ונשללת מהן ההזדמנות להתעלות.

מכשולים טבעיים מציבים מגבלה מסוג אחר. יתכן שיהיה זה אבסורדי שדה בובאר תתעקש לשוט אם היא מקיאה ללא הרף, אך ויתור על מטרותיה בגלל מחלת ים יהיה מטופש גם כן. לעתים, אין לנו הכוח לשבור את הכבלים שלנו, ואנו נכשלים בהשגת מטרותינו, אך קבלת דין אינה התשובה. להתעלות פירושו להכיר בהתנגדות שלנו, להכיר בכישלונות שלנו, ולהתמרד נגדם באורח יצירתי. לנקודת המבט הזאת יש חשיבות כיוון שהיא מדגישה שבעוד שיש יסודות קבועים לקיומנו, איננו יצורים מקובעים, שכן אנו חופשיים (או צריכים להיות חופשיים) לקבוע את המטרות שלנו, את הפרויקטים של חיינו. לא הביולוגיה ולא המכשולים הטבעיים מגבילים את עתידנו במידה רבה, והאופן שבו אנו מממשים בחיינו את הטבע האנושי שלנו יהיה מגוון כיוון שאנחנו מייחסים משמעויות שונות לעובדתיות של כל אחד מאיתנו. חיים אותנטיים עניינם ההכרה בהבדלים הללו, עניינם יכולתנו למתוח את עצמנו אל עתיד פתוח. אין משמעות הדבר שהפתיחות הזאת היא בלתי מוגבלת או נטולת אילוצים. אנחנו מוגבלים, אך עיקר מה שמגביל אותנו הוא הדמיון שלנו.

ניגוד מעניין אפשר למצוא כאן בפילוסופיה שהיא במובנים מסוימים שונה מאוד, ובכל זאת חולקת נקודות דמיון מפתיעות עם האקזיסטנציאליזם: הסטואיות היוונית-רומית העתיקה, שבשנים האחרונות חווה תחייה מרשימה. הסטואיקנים חשבו שיש שני היבטים של הטבע האנושי שמגדירים מה זה לחיות חיים טובים: אנחנו חברתיים מאוד, ויש לנו יכולת רציונלית. לכן "לחיות על פי הטבע", כפי שהם יעצו לנו לעשות, משמעותו להפעיל את השכל לצורך שיפור ה"פוליס" האנושית. והדרך לממש את העניין השני היא באמצעות שיפור השיפוט שלנו (היכולת המכונה prohairesis, המבדילה בינינו ובין כל מין אחר של בעל חיים), ולהפעיל את ארבע הסגולות הקרדינליות: חוכמה מעשית, אומץ לב, צדק ומתינות.

זנון מקיטיון (334-262 לפנה"ס), מייסד האסכולה הסטואית. אוסף פרנזה. תצלום: פאולו מונטי (1969), ויקיפדיה

עבור הסטואיקנים, הטבע האנושי מסמן את מה שבני האדם יכולים לעשות, וכן את מה שהם נוטים לעשות

במבט ראשון נדמה כאילו הטבע האנושי משחק תפקיד הרבה יותר מכריע בסטואיות מאשר באקזיסטנציאליזם. אכן, מפתה להאשים את הסטואיקנים בכך שהם שוגים בעניין בסיסי בכך שהם טוענים בזכות צורת חיים מסוימת על ידי הסתמכות על הטבע. אך סנקה, אפיקטטוס וחבריהם היו לוגיקנים מצוינים, ולכן עלינו לעצור בטרם נמהר כל כך לפסול את הפילוסופיה שלהם. במבט מקרוב יותר, ברור שעבור הסטואיקנים, הטבע האנושי שיחק תפקיד דומה לתפקיד העובדתיות עבור האקזיסטנציאליסטים: הוא מסמן את מה שבני האדם יכולים לעשות, וכן את מה שהם נוטים לעשות. אך הפרמטרים המוכתבים על ידי הטבע שלנו רחבים למדי, והסטואיקנים הסכימו עם האקזיסטנציאליסטים שאפשר לחיות חיים אנושיים ראויים ובעלי ערך על ידי הליכה בדרכים רבות ושונות.

אכן, הספרות הסטואית אפילו כוללת סיפור דומה לוויכוח בין דה בובואר וסארטר ביחס למחלת הים. הסיפור מסופר על ידי הסופר הלטיני אאולוס גליוס (Aulus Gellius), שכותב על אודות פילוסוף סטואיקן שחווה סערה קשה בעודו על סיפונה של ספינה בים. גליוס הבחין כיצד הפילוסוף מחוויר ורועד בזמן הסערה. לאחר שהכול נרגע, גליוס שאל את הפילוסוף כיצד יתכן שהסטואיות שלו לא הכינה אותו טוב יותר לעמוד ברגעים המפחידים הללו. תשובתו מאירת עיניים:

"כשנשמע איזשהו קול מפחיד, בין אם מהשמיים ובין אם בשל התמוטטות של בניין או בשל הופעתה של סכנה כלשהי, אפילו שכלו של האדם החכם מגיב בהכרח, והוא מתכווץ ומחוויר לזמן מה, לא כיוון שהוא סבור שמשהו רע קרב, אלא בגלל תנועות מהירות ובלתי מתוכננות מסוימות הקודמות לפעולת הבינה והשכל. אך בתוך זמן קצר, האדם החכם הנתון במצב הזה 'משעה את הסכמתו' בפני אותם רשמים מנטליים מחרידים; הוא דוחה אותם מעליו ואינו חושב שיש בהם משהו שעליו לחשוש מפניו״.

במלים אחרות, בדיוק כפי שדה בובואר הסבירה לסארטר, ה"עובדתיות" של הביולוגיה שלנו היא חלק מאיתנו ואינה עתידה להתפוגג, אבל יש לנו הבחירה באשר לאופן שבו אנו תופשים אותה, מבינים אותה ומנהלים אותה. וזה בדיוק מה שהפילוסופיה מלמדת אותנו.

פומפיי, סטואיקנים

פומפיי, בה חיו וגם מתו סטואיקנים. תצלום: חואן פבו אפריסיו ואקרו.

אנחנו סוג מסוים מאוד של חיה חברתית אינטליגנטית, בדיוק כפי שסברו הסטואיקנים. ואנו עושים זאת במסגרת המגבלות הרחבות, הכלליות, שמוכתבות על ידי העובדתיות שלנו (הביולוגית וכן המקרית), כפי שסברו האקזיסטנציאליסטים

הסטואיקנים עיגנו את התורה הזאת בגישה שמוכרת במיוחד דרך כתביו של אפיקטטוס, העבד שהיה למורה, איש המאה השנייה, שהיה לאחד הפילוסופים המוכרים ביותר בעת העתיקה. הוא פיתח אתיקה שלמה המבוססת על הרעיון שבחיינו אנו ממלאים מגוון תפקידים: אחדים נתונים לנו (כולנו בני אדם, כולנו ילדים של הורינו וכן הלאה), ואחדים הם בחירות שלנו (הקריירות שלנו, האם ברצוננו להביא ילדים לעולם ולהיות הורים או לא).

האופן שבו אנו ממלאים את התפקידים הללו – תלוי בנו. בספר הראשון של ה"נאומים", אפיקטטוס עוסק במקרה של שני עבדים המגיבים באורח שונה לאותו מצב משפיל (הכורח להחזיק את סיר הלילה של אדונם בשעה שהוא עושה את צרכיו). מה שקובע את ההבדל הוא כיצד העבדים רואים את עצמם כבני אדם, רעיון שאינו שונה מאוד מהתפישה האקזיסטנציאלית של האותנטיות. אפיקטטוס מסכם את ניתוח הדוגמה בכך שהוא מתרה בתלמידיו בדרך שסארטר ודה בובואר היו עשויים לראות בעין יפה: "קחו בחשבון באיזה מחיר אתם מוכרים את שלמותכם; אבל בשם האל, אל תמכרו אותה בזול".

לא רק המדע המודרני הוא האומר לנו שיש דבר כזה טבע אנושי, ואין כל מקריות בכך שמספר שיטות טיפול פופולריות כגון לוגותרפיה, התנהגות אמוטיבית רציונלית וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי נוטלות רעיונות הן מהאקזיסטנציאליזם והן מהסטואיות. שום פילוסופיית חיים – ולא רק אקזיסטנציאליזם או סטואיות – אינה יכולה להתקיים ללא טבע אנושי.

אם אנחנו באמת "לוחות חלקים", מדוע שנעדיף דברים מסוימים על פני אחרים? מה יכול היה בכלל לדחוף אותנו לחפש משמעות, ליצור מערכות יחסים עם אנשים אחרים, לשאוף לשפר את עצמנו ואת העולם שאנו חיים בו? אנחנו עושים את כל אלו כיוון שאנחנו סוג מסוים מאוד של חיה חברתית אינטליגנטית, בדיוק כפי שסברו הסטואיקנים. ואנו עושים זאת במסגרת המגבלות הרחבות, הכלליות, שמוכתבות על ידי העובדתיות שלנו (הביולוגית וכן המקרית), כפי שסברו האקזיסטנציאליסטים. אין דרך אחת ויחידה לחיים אנושיים משגשגים, אבל יש בהחלט הרבה דרכים רעות. הבחירה היא שלנו, במסגרת המגבלות המוכתבות על ידי הטבע האנושי.

 

סקיי קלירי (Skye C. Cleary) היא מחברת הספר  Existentialism and Romantic Love שראה אור בשנת 2015, ומנהלת שותפה של המרכז לנרטיבים חדשים באוניברסיטת קולמביה. היא גם העורכת של הבלוג של האגודה הפילוסופית האמריקנית ומלמדת בקולמביה, בברנארד קולג' ובסיטי קולג' בניו יורק.מסימו פיליוצ'י (Massimo Pigliucci) הוא פרופסור לפילוסופיה בסיטי קולג' ובמרכז ללימודים גבוהים ב-City University בניו יורק. ספרו האחרון, משנת 2017, הוא How to Be a Stoic: Ancient Wisdom for Modern Living.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: הטבע האנושי, ברחוב בפריס. תצלום: יאניס פפאנסטסופולוס, unsplash.com

Photo by Yannis Papanastasopoulos on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סקיי קלירי ומסימו פיליוצ'י, AEON.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על מסתורי, מורכב וקיים בהחלט

01
ניתאי

האם הגישה הסטואית ששמה את הדגש על יכולת העמידה בפני הגורל ושינוי דרך ההסתכלות על הדברים אינה גישה שאינה מעודדת לחימה למען שינוי המצב האנושי בכללותו? לא הייתי ממהר להביא אותה כאידיאל.

02
GITA BEN DOV

חז"לינו, חכמי הסטרס האמריקאיים, גרסו שאם את/ה יכול/ה לשנות משהו במציאות, שנה אותו. אם אינך יכול/ה, שני/שנה את עצמך. זאת מימרה עתיקה

הטבע האנושי? אומרים שיצר האדם רע מנעוריו.
יותר מכך, מחקרים בפסיכולוגיה מאמתים את ההשערה כי אהבה היא דבר אגואיסטי, אתה אוהב את מה שמספק לך חיזוקים חיוביים.
זה מסתדר יופי עם העובדה כי קיים בנו רצון, רצון לקבל תענוג ולדחות סבל.
ויחד עם זה העולם שלנו נמסר בידי שני מוסרות הטבע, ייסורים ותענוג.
כך שאין לנו כל כך ברירה אלא לפעול לפי חוקים אלו.
רק שיטה שתאפשר לשנות את הטבע ולהפוך אותו ממקבל למשפיע תוכל ליצור גישה חדשה ומועילה במאה החדשה של ימינו.