שיכורי מיתוס העתיד

המין האנושי רץ קדימה, בתאוותנות ובחשש, אל עתיד שנראה בלתי-נמנע: טכנולוגי, פוסט-אנושי, ממוקד תוצרים ורווח חומרי. הגיע הזמן לעצור ולרתום את האנושיות למען הווה ועתיד טובים יותר
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

שיכורי מיתוס העתיד ישנים עכשיו שנת ישרים. "מחר", עת יקיצו מחלומם תהיה החמרמורת קשה וכואבת. הנמים עכשיו מתהפכים לשני הצדדים. יש בקרבם אופטימיים ופסימיים, אוטיפסטים או דיסטופיים. הם משוכנעים שאת הנעשה אין להשיב. הם חולמים על עתיד טכנו-אבלוציוני, בלתי נמנע, לטוב או לרע, מרגש ומפחיד בו-זמנית. בחלומם הם בוחרים שוב ושוב למשכן את ההווה, את החיים עצמם, בשביל מה שאינו קיום ממשי. חלומם אינו אלא תחזית, מגמה. אלו שישנים עמוק כבר הפכו את התחזית לאידאולוגיה. האופטימיים חולמים על חיי הנצח והפסימיים על תחרות ללא קו סיום, מרוץ חימוש ללא מנצחים, על אובדן צלם אנוש לטובת המכונות. לו יכולתי להופיע בשנתם הייתי צועק להם: הסירו את סכי העיניים! הסירו את סכי העיניים, משל הייתם כסוסים שהוכוונו להביט רק קדימה. כעת אתם יכולים להביט גם לצדדים ולאחור. מה אתם רואים?

לו הייתי נגלה אליהם בחלומם הייתי מבקש מאומות, חבָרות ויחידים לקחת את העודפים שמגיעים כולם מכספנו אנו, לקוחות ואזרחים, ולהחזירם, בחלקם, לטובת הכאן ועכשיו. הייתי מעודדם להשתמש בבינתם ולא בזו המלאכותית. קרוב לוודאי שהייתי מתחנן בפניהם שיעצרו את תנועת הכספים, המתגלגלת גלגולי שווא, לטובתם של יחידים, סוחרי הטכנולוגיה. הייתי זועק להשבת המשאבים – כולם פרי עמלנו – אל הווה טוב יותר.

המונח "כפר גלובלי" מצחיק כיום משום שבשם אותה "קדמה" אבדה הפרופורציה המדינית-פוליטית-כלכלית. הפערים הכלכליים הורחבו כל כך שהלאומנות השתלטה והכפר התפרק

על מה המהומה?

תחשבו על "הכפר הגלובלי". האם המושג עדיין נראה חיובי? האם הדבר עצמו, הכפר הגלובלי, הוא דבר רצוי מכל בחינה, ללא סייג?

את המונח טבע מרשל מקלוהן – הפילוסוף הקנדי, גורו המדיה של שנות ה-60 וה-70, שבין היתר לימד אותנו ש"המדיום הוא המסר". המילה "כפר" נבחרה בקפידה. במהותה לא נועדה רק לשם ציון גודלו של ישוב או צביונו החקלאי, היא מאגדת בתוכה גם את אחדות גורל – "אנחנו שנינו מאותו הכפר". לו היה מקלוהן בחיים הוא בוודאי היה אומר משהו על כלכלת הכפר שלו. אולי היה בוחר במילה אחרת. לו היה חי, בוודאי היה מביע דעה על אחדות הכפר שלו ושואל: "גלובליזציה? האומנם?" ייתכן שהיה קובע כי הטכנולוגיה ולא המדיום היא המסר, והמסר עצמו הוא חדגוני, יחידני. המסר הוא "תמסיר" ובו מילה אחת – קִדמה. המונח "כפר גלובלי" מצחיק כיום משום שבשם אותה "קדמה" אבדה הפרופורציה המדינית-פוליטית-כלכלית. הפערים הכלכליים הורחבו כל כך שהלאומנות השתלטה והכפר התפרק.

סינגפור, כפר גלובלי

כפר גלובלי? סינגפור 2019. תצלום: סוון שויירמאייר.

מהי אותה פרופרציה כלכלית שאבדה לנו? הנה דוגמה: "תכנית המאה" האמריקנית שייעודה שלום אזורי, לא פחות, גורסת שאת הכלכלה הפלסטינית אמורים לשקם "רק" 5 מיליארד דולר. מרגע שהונחה התכנית על השולחן כולם שואלים מי ישלם (האמריקנים? האיחוד האירופי? קטאר?) 5 מיליארד דולר הם שליש ממה ששילמה אינטל בעסקת מובילאיי. אגב, הניו-יורק טיימס טוען שנדרש סכום גדול בהרבה, לא פחות מ-25 מיליארד דולר. 25 מיליארד דולר הם כבר סיבה לריב של ממש – מי ישלם? 25 מיליארד דולר הם רק רבע מקרן "החזון" של סופטבנק לבינה מלאכותית. כן זו הבדיחה. אלו שאין להם ילכו לעולם אחורה ואלו שיש להם יוציאו את מרצם וכספם בשם הקדמה.

ההיסטוריון הכלכלי יואל מוקיר כתב כי במקרה שהאנושות תחריב את עצמה יהיו הניצולים מוכרחים למחוק מההיסטוריה שלהם את הקשר בין טכנולוגיה לבין קדמה. לפיכך הוא עצמו משתמש במונח קדמה שלא בהיבט הטכנולוגי המוביל למטרה ברורה, אלא במובן המוגבל של כיוון. במובן זה, של אי היכולת לפסוק מהו העתיד, האם הוא טוב או רע, האזכור הזה דומה לדימויו של ולטר בנימין בדבר המלאך ההולך אחורה. מלאך העתיד, על פי בנימין, הוא מלאך ההולך לאחור בלי יכולת להביט אל הכיוון שאליו הוא נע (קרי, מבטו מופנה אל עברו – סמל לכך שאיננו יכולים לראות או לחזות את העתיד). תנועתו היא פועל יוצא של רוח סערה. הסערה היא רוח הקידמה הטכנולוגית שדוחפת את כנפיו הפרושות ואין ביכולתו לסגור אותן.  בנימין מטיל ספק בדבר היותה של הטכנולוגיה בשירותו של האדם.

נדמה כי בעת האחרונה התחזק עוד יותר מעמדם של מצדדי הקדמה, זרם של אוטופיסטים הרואים בטכנולוגיה לא רק חלק מגאולתו של האדם אלא אף תהליך אבולציוני בלתי נמנע

הספק של בנימין ושל רבים אחרים מאפיין את השיח הביקורתי כנגד המצדדים בקדמה ובטכנולוגיה. שיח שעל סמך התוצאות ההיסטוריות ידו על התחתונה. אך נדמה כי בעת האחרונה התחזק עוד יותר מעמדם של מצדדי הקדמה, זרם של אוטופיסטים הרואים בטכנולוגיה לא רק חלק מגאולתו של האדם אלא אף תהליך אבולוציוני בלתי נמנע, אשר מוביל את האדם אל ה"על-אדם" - האדם הטרנס-הומני.

הבטחת הגאולה: המחיר גבוה, המימוש בספק גדול

נדמה כי בין אם נרצה ובין אם לאו חצינו נקודה מהותית בזמן. מבלי משים חצינו, ללא יכולת לחזור לאחור, את הנקודה בזמן שבה הפכה הטכנולוגיה מכלי שלנו לחלק ממשי מאיתנו. אם בעבר הייתה הטכנולוגיה תמיד בשירות האדם, הקלה על חייו ועבודתו ושינתה את יחסו לזמן ולמקום (למשל: הרכבת והטלגרף), הרי שהיום אנו נמצאים בעידן שבו הטכנולוגיה הפכה לאורח החיים עצמו, והיא מחוץ למושג הזמן והמרחב – הכול קורה כאן ועכשיו במרחב הווירטואלי, הכול נשמר לנצח נצחים באמצעים דיגיטליים. ההפרדה בין המדיום לבין אדם קטנה. המכשיר הנייד נתפש כחלק בלתי נפרד מהאדם, בשולי החברה אנשים מתנסים בשילוב שבבים בגופם ולצידם אנשים שנולדו עם מוגבלות מקבלים פתרונות טכנולוגיים שמעניקים להם יתרונות. קרי לא רק הזמן והמרחב הומצא מחדש אלא גם גוף האדם.

השקפת העולם שלפיה המין האנושי עתיד להשתבח עם השנים היא השקפת עולם שמושפעת מתורת האבולוציה של דרווין. האבולוציה לימדה אותנו כי האדם הוא במהותו רק חוליה נוספת בשרשרת. עולמנו לא נברא עבור האדם והאדם אינו יציר כפיו המתוכנן של האל. מכאן נולד הדיון בשלב הבא בשרשרת, האדם הטרנס-הומני. הדיון היה בעבר חלק מעולם מצומצם של הוגי דעות ופילוסופים, מפייר דה שארדן ועד ניטשה אבל באחרונה הפך לנחלתן של תנועות הסוחפות המונים כגון תנועת הסינגולריות ו-"+Humanity". התחזקות מעמדם של המאמינים בעתיד טוב יותר על רקע הטרנס-הומניזם נובעת ממה שרבים, החל מהדיוטות וכלה בנביאי העת החדשה כריי קורצוויל, מזהים כקפיצה אקספוננציאלית בקצב ההתפתחות הטכנולוגית. קפיצה זו מאופיינת בקצב הולך וגובר של מזעור המכשור הטכנולוגי, יכולות עיבוד המידע והעמידה על סף עידן של בינה מלאכותית. המאמינים בעתיד שכולו ורוד אינם מניחים לדבר לעורר ספק. גם כישלונן של הרשתות החברתיות לייצר דמוקרטיה נאורה יותר מיוחס אך ורק לחבלי לידה.

אבל מניין צמחה אמונתם הבלתי מתפשרת של אוטופיסטים בטרנס-הומינזם שכולו טוב?

קסדה, עדשות, רובוט

מבט אל העתיד האנושי? עתיד האנושות? האדם? תצלום: קונור לודי

העידן הטכנואבולציוני החל למעשה כאשר חלחלה אמונה, שלרוב הייתה לא מודעת, כי הטכנולוגיה היא המנגנון המאפשר את הגאולה. מכניזם חדש שבא להחליף את זה הישן – הדת. אצל האדם המודרני, המערבי, נחמת "העולם הבא" שהתגלמה בסיפורי הדת ובמיסטיקה החלה אט אט להיעלם. הנאורות תרמה את חלקה, האבולוציה, כאמור, תרמה את חלקה, ניטשה תרם והאדם איבד אט אט את האמונה, "הרג את אלוהים". אבל טבעו ותרבותו של האדם המערבי לא נתנו לו להשלים עם רוע הגזירה של היותו סופי ומתכלה. הפחד מן המוות והרצון להביסו נותר בעינו. בשנות ה-50 החל להתגבש מענה יוצא דופן לאי הוודאות של החיים. בתחילה איש לא ראה ב"פתרון" המתגבש מענה לפחד מן המוות אלא רק לחוסר יציבות גלובלי. וה"פתרון", לפחות בהתחלה, היה נטול נרטיב דתי ומיסטי.

די להיזכר באמירותיו של אלן גרינספן בדבר היציבות הלא מעורערת של כלכלה נתמכת מחשוב על מנת להבין עד כמה עזה האמונה בהבטחה לעולם יציב וטוב יותר בזכות הטכנולוגיה, בזכות המחשוב

בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה, עולם שבור ומזועזע, החל עידן פוסטמודרניסטי שבישר על "קץ האידאולוגיה". דווקא הטכנולוגיה המודרנית היא ששימשה אידאולוגיות שונות לביצוע מעשי זוועות והביאה לעליית זרמים פוסטמודרניסטים. אבל הטכנולוגיה לא דוכאה, נהפוך הוא, היא רק לבשה פנים אחרות. למרוץ החימוש הבין-גושי ותחושת חוסר הוודאות, התווספו שני נדבכים ששימשו יסודות לבנייתו של המיתוס הטכנולוגי העכשווי. הראשון היה המחשב האלקטרוני, שאט אט זלג משימושים צבאיים אל העולם המסחרי, אל חישובי זמן אמת ואל חיבור בין מסופים מרחוק. השני היה מהותי ותרבותי יותר ובו היה תפקיד מרכזי לתורה הקיברנטית, שכבשה לבבות באקדמיה ומחוצה לה. התורה הקיברנטית גרסה שעולמנו מורכב כולו ממערכות. מערכות שהן מנגנונים של פעולה ותגובה, של היזון חוזר. האורגניזם החי, האדם, החברה, האדם והטבע הם כולם מערכות מסוג זה. וכך גם המחשב הוא מערכת שמתבססת על משוב והיזון חוזר. מערכת שכזו יכולה לייצר תקשורת המונים, להכיל מידע, לבצע חישובים ובכך להפחית מאי הוודאות ואי הסדר בעולם – קרי, לשנות את הכיוון או להאט את האנטרופיה. מערכת כזו, בהיותה בנויה כרשת, יכולה גם לחבר בין אנשים, קבוצות ולאומים. המושג "מערכת קיברנטית" הילך קסם על הקהילה השיתופית, על קבוצות ההיפים, שהחלו מתגבשות לצד ולפעמים כחלק מתנועת המרד בשנות ה-60 בקליפורניה. חלק מאותם היפים התיישבו במה שלימים הפך להיות עמק הסיליקון וחלמו על שיתוף. הקיברנטיקה הילכה קסם על גיבורי תרבות כמקלוהן ועל מי שבאו אחריו, בשלהי שנות ה-90 ובראשית האלף הנוכחי עם הקמת הרשתות החברתיות.

מבטיחים לנו שגם אם המוות לא ייעלם הוא בוודאי ידחה. ועד לבואו האושר מובטח והבדידות תנוצח, שכן בינה מלאכותית תוכל לדמות את כל פעילות המוח של האדם, לשמש תחליף לחבר, למאהב, לבן משפחה

האידאליזציה של המחשוב ושל התורה הקיברנטית לא נעצרה מאז אלא רק הואצה. די להיזכר באמירותיו של אלן גרינספן בדבר היציבות הלא מעורערת של כלכלה נתמכת מחשוב על מנת להבין עד כמה עזה האמונה בהבטחה לעולם יציב וטוב יותר בזכות הטכנולוגיה, בזכות המחשוב. בשנים האחרונות עם פיתוחה של הבינה המלאכותית והצפת המידע, אנו עדים להאצה נוספת באידאליזציה של המחשבים. אין זה עוד עיסוק ביציבות הגלובלית, פוליטית כלכלית אלא משהו אחר לגמרי. נדמה שהאדם מוצא אט אט מענה לבעיה שהטרידה אותו משחר הימים – המוות. בקצה המנהרה נמצאת ההזדמנות להפוך לשלב האבולוציוני הבא, באמצעות חיבור בין הגוף החי לטכנולוגיה. בחזון האוטופי המתהווה תרופות חדשות שנולדו בזכות ניתוח של בינה מלאכותית או רובוטים זעירים שפותחו באמצעות ננו-טכנולוגיה הם אלו שיביאו מזור. לשיטתם של אוטופיסטים, אותן תרופות ואותה ננו-טכנולוגיה יעצרו את המוות. אבל גם אם המוות לא ייעלם הוא בוודאי ידחה. ועד לבואו האושר מובטח והבדידות תנוצח, שכן בינה מלאכותית תוכל לדמות את כל פעילות המוח של האדם, לשמש תחליף לחבר, למאהב, לבן משפחה. זאת ועוד, אם האדם המאושר המאריך חיים יביא לפיצוץ אוכלוסין ויאיים לכלות את כדור הארץ, ייתכן שאותה בינה מלכותית תמציא לנו את היבול העמיד, את האנרגיה החלופית הנקייה ואולי היא תחלץ אותנו מכאן אל המאדים והלאה.

אומרים לנו שעוד מעט גם המוות לא יהיה אותו הדבר. האמנם? תצלום: סמואל זלר

"המאה ה –21 תהיה שונה. המין האנושי, עם הטכנולוגיות הממוחשבות שיצר, יהיה מסוגל לפתור בעיות עתיקות יומין שעד כה נכפו עליו, ויהיה בעמדה שבה יוכל בעתיד פוסט-ביולוגי לשנות את טבעה של התמותה" את הדברים הללו כתב קורצוויל, אחד מנביאי התקופה והם ממחישים היטב את עוצמת הרטוריקה. קורצוויל אינו הוגה דעות המוכר בקהילה האקדמית הסגורה בלבד. קורצוויל הוא ידוען, העושה שימוש נרחב בתקשורת ההמונים, איש רב השפעה בעל עמדה בכירה בגוגל – חברה שבשל פועלה היא אחד הכוחות החזקים בעולמנו. קורצוויל הוא מייסדה של תנועת הסינגולריות הפופולרית. משנתו ודבריו מתוקשרים לציבור הרחב, והם רחוקים מלהיות רק ניתוח ותחזית. מטרתם היא לייצר אידאולוגיה, ולהשפיע על חיי כולנו.

מה לך כי תלין?

אידואלוגיית הקדמה מזינה מרוץ טכנולוגי חסר פרופציות שמופנים אליו משאבים שאולי היו מועילים יותר במקומות אחרים. זהו מרוץ אשר מבכר את הטכנולוגיה על פני האדם

החשש הוא שמצדדי השיח הטכנואבולוציוני נוטעים בלבבות מקבלי ההחלטות, נשיאים ומנכ"לים, את האמונה כי הטכנולוגיה נוע תנוע. השקפת עולמם הופכת אט אט לאמונה שלפיה חובה להצטרף אל הטכנולוגיה במסעה, כדי להנהיג ולא להישאר מאחור. בכך הם שוללים את הבחירה החופשית מידי הפרט והכלל – לפרט לא נותרת ברירה אלא להצטרף, אחרת יישאר מנותק, לא מחובר. האם באמת מישהו יכול להרשות לעצמו להשתמש בטלפון נוקיה ישן ולהתנתק מפייסבוק? הרי גם אם נמחק את החשבון שלנו ברשת החברתית, מרביתנו ניבחר להישאר מחוברים לווטסאפ (חברת בת של פייסבוק). בנוסף, מוסדות חברתיים מכל המינים והסוגים נאלצים להשקיע את מלוא מרצם והונם בטכנולוגיה, לפעמים במקסמי שווא. אני עצמי ניסיתי למכור לבנק גדול מוצר של החברה שאותה יזמתי והתבקשתי, על ידי הלקוח, כמעט בכוח, "למכור" חלום. כשהמוצר נשען על מודלים מסוימים של למידת מכונה נשאלתי מדוע אין זה מתחום הבינה המלכותית. כאשר ניסיתי להציג את הדברים אחרת נאמר לי בבדיחות הדעת כי עדיף היה להציג את הכול במסגרת מחשוב קוונטים (טכנולוגיה בהתהוות, שספק מתי ואם תהיה על המדף). למעשה אידואלוגיית הקדמה מזינה מרוץ טכנולוגי חסר פרופורציות שמופנים אליו משאבים שאולי היו מועילים יותר במקומות אחרים. זהו מרוץ אשר מבכר את הטכנולוגיה על פני האדם ומבלי משים עלול לייצור למשל העדפה ערכית של הרובוט על פני הפועל, או שימוש בבינה מלאכותית לצורכי צבא ופיננסים הרבה לפני פיתוח הרפואה. בנוסף, נראה שמרוץ "האין ברירה" הזה הופך אט אט גם להיות מרוץ חימוש והגדרה לאומית. בוודאי על רקע הקרב הניטש בין ארצות הברית לסין על שליטה ברשת ובישומים של אותה בינה מלאכותית, שאותה איש עדיין אינו מבין לאשורה.

קמפ נואו, מנהרה, צבעונית

הגיע הזמן לשאול: לאן? באיזה מחיר? לטובת מי? תצלום: אפה קורנז

האם באמת אנחנו צריכים להמשיך ולחצוב קובלט ולשסות עמים אפריקנים זה בזה לטובת המכשיר הנכסף?

האידאולוגיה שמושרשת על ידי קורצוויל ודומיו – אידאולוגיה שמקורה בתרבות האמריקנית המקדשת את הממציא, את היזמות, את הכיבוש הטכנולוגי של הסְפָר – היא אידאולוגיה נחבאת אל הכלים. אידאולוגיה שכזו אינה ממוקמת על המפה לצד אידאולוגיות לאומניות. בדרך כלל, שלל השיטות הכלכליות וכל צד במפה הפוליטית הכלכלית יאמצו בחום את הקדמה. אפילו ארגונים ירוקים לא ייצאו לתקוף את האידאולוגיה החמקמקה הזו ישירות אלא רק את תוצרי הלוואי שלה. מעטים יעצרו וישאלו האם אנחנו צריכים את כל זה. האם באמת אנחנו צריכים טלפון נייד עם מסך נפתח כשיש לנו כבר די והותר מכשירים סלולארים מתוחכמים וגם טאבלטים. האם באמת אנחנו צריכים להמשיך ולחצוב קובלט ולשסות עמים אפריקנים זה בזה לטובת המכשיר הנכסף?

לצידוד בקדמה הטכנולוגית יש מגוון עטיפות של תפישות עולם כלכליות כמו למשל הגידול בתמ"ג, גידול בצריכה הפרטית לנפש וכיוצא באלה מדדים שאומצו כאומדנים למצבה של החברה. למעשה מדובר באידאולוגיה של גאולה. זהו שיח של גאולה שבו לא רק שלא ניתן לעצור את הקדמה אלא שיש להאיצה ככל ,האפשר. זהו שיח שבו אף יש גם להקדים אחרים, להביס מתחרים. זהו שיח שבמסגרתו אילון מאסק הופך לגיבור תרבות. גיבור התרבות, רצוף הכוונות הטובות, מטרתו להציל את העולם באמצעות מסע אל החלל ואגירת אנרגיה. לפיכך איש לא יעצור את הגיבור כשהוא שולח מכונית אל החלל שתקיף את כדור הארץ לשווא.

לשווא? לא ולא! זהו אייטם טוויטרי ואינסטגרמי מהמעלה הראשונה.

כשאנחנו מובלים בידי גיבורי תרבות כמו מאסק, פיטר טיל, מרק צוקרברג ואחרים, כשלג'ף בזוס יש כוח להשפיע על עתידן של ערים שלמות, כשהאיש החזק בעמק הסיליקון הוא בכלל מאסיושי סון - מנכ"ל סופטבנק, כאשר דונלד טראמפ מכריז מלחמת סחר והסינים ממשים את יוזמת " חגורה אחת, דרך אחת", יוזמה כלכלית וטכנולוגית אדירת ממדים ועתירת משאבים לכיבוש ההגמוניה הטכנולוגית העולמית – כשכל זה מתרחש מתחת לאפנו, אנחנו חייבים לעצור ולהתבונן בפיכחון ברטוריקה ובאידאולוגיה. מה הן עושות לנו ואיזה מחיר אנחנו משלמים. חברה שלא תקיים דיון שכזה היא עלולה למצוא את עצמה בעולם דיסטופי, חרב ומשוסע על אף שהדבר לא היה הכרחי מלכתחילה.

סנטרל פארק

סנטרל פארק בניו יורק: רגולציה ואי-התערבות, עיר וטבע, תועלת כלכלית וחסד אנושי. תצלום: תומס דילס

על תפישת העולם של האדם המושפע ממיתוס העתיד בהיקשר של הגיאופוליטיקה העתידית כותב ויקטור פרקיס בספרו "האדם הטכנולוגי – מיתוס ומציאות" משנות ה-70 "אלו המשוכנעים כי תמורה קיצונית מתחוללת בחברה האנושית כתוצאה מקדמה טכנולוגית, מועדים, לפיכך, תכופות לבוז לבעיות ההווה... אם אמנם נכנסים אנו לעידן של טכנולוגיה אוניברסלית חדשה כי אז ההבדלים בין ארצות הברית לברית המועצות נעשים נטולי משמעות. אם בעיית העתיד היא מה לעשות בשעות הפנאי, בתקופה של שפע שנעשה אוטומטי, כי אז אפשר לפטור את המאבק המעמדי הגלוי בארצות הברית כנטול חשיבות לטווח ארוך... אם הישגים טכנולוגים חדשים יאפשרו לנו להפוך את העולם כולו לגן פורח, או להעשיר את האומות המפותחות עד שתוכלנה לפרנס בעודפיהן את הפחות מפותחות, הרי שהלהט המהפכני המסעיר את העולם השלישי מאבד מחשיבותו". פרקיס מתייחס כמובן בנימה ביקורתית לאלו שמושפעים מן המיתוס, ולכן בחלוף כמעט 50 שנה מאז שנכתבו דבריו נראה כי חששו של פרקיס אושש במידה מסוימת. אכן המחזיקים במיתוס האוטופי בדבר העתיד לא שמו לב לבעיות ההווה: העולם השלישי גדל, בעיית המעמדות בארה"ב נעשתה חריפה עוד יותר, והפער הבינמעמדי שהיה הנמוך ביותר בשנות ה-70 הגיע לרמות שבהן היה רק בשלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת, לפני המשבר הגדול והכאוס העולמי של שנות ה-30 – כאוס שהסתיים במלחמת עולם. את המילה "ברית המועצות" בטקסט של פרקיס אפשר להחליף במילה "סין", אבל ההבדלים לא היטשטשו, נהפוך הוא! הם גדלו והפכו להיות הבסיס למלחמה קרה מחודשת עם נשק אחר. הפעם זו הבינה המלאכותית. סין, באמצעות יוזמת "חגורה אחת, דרך אחת" מנסה להפוך למעצמת על טכנולוגית ולהשפיע על העולם המעורער. הסינים מקווים ליצור תשתית מהותית עבורם ועבור מדינות נוספות באסיה ובאפריקה ואולי גם באירופה ובדרום אמריקה. הם יתנו להן את הטכנולוגיה והקדמה תוצרת סין והמדינות הללו מצידן יתמכו בסין כלכלית ומדינית. במילים אחרות, הסינים מבקשים ליצור גוש חוסם כנגד ההגמוניה האמריקנית. בין היתר על רקע זה פתחו האמריקנים בראשות טראמפ במלחמת סחר ובמלחמה טכנולוגית.

הגיעה השעה לדון בנכונות האידאלים של צמיחה כלכלית חסרת רסן והעלאת הטכנולוגיה לכדי דרגה של אלוהות

יש להוציא את השיח הביקורתי מן האקדמיה אל השדה הפוליטי. רק בשדה הפוליטי נוכל לפעול לשם הקמת ארגון "הבינה המלאכותית של האומות המאוחדות", גוף שיעסוק ברגולציה כלל עולמית, איחוד משאבים והכוונה של בינה מלאכותית למציאת פתרונות חיוניים בלבד, כמו יבול עמיד ורפואה. יתרה מכך, נראה כי הגיעה השעה לחזור ולהצהיר על תפקידה המקורי של הפוליטיקה – להחליט על אופן חלוקת המשאבים – וליישמו לשם אכיפה של חלוקה מבוקרת של כספים ואמצעים. בפוליטיקה שכזו יחולו הגבלות מהותיות על השקעת כספים פנסיוניים באפיקים כאלה. בפוליטיקה כזו יושת מס גבוה יותר על רווחים ממכירת חברות טכנולוגיה וההכנסות ממס שכזה "יצבעו" וינותבו במלואן לטובת מדיניות חברתית, אקולוגית. בפוליטיקה שכזו, בדומה לפרוטקול קיוטו, ינהיגו המדינות המפותחות מדיניות של צמצום צריכת אלקטרוניקה ופיצוי מדינות שאינן מפותחות, אשר ממשאבי הטבע שלהן נחצבו הרכיבים. דמיינו עולם שבו צריכת המכשירים הסלולריים לנפש נמדדת ביחס לזמן.

הגיעה השעה לדון בנכונות האידאלים של צמיחה כלכלית חסרת רסן והעלאת הטכנולוגיה לכדי דרגה של אלוהות. נכון, אין באופק מדינאים שיכריזו על ריסון הצמיחה ועידוד לימודי הפילוסופיה על חשבון חוגי היזמות הטכנולוגים שנפתחים בכל קמפוס. אבל לא רק שיש מקום לדיון פתוח, טרי ונועז בסדרי העדיפויות, אלא שיש בכך דחיפות.

יותר מתמיד זו השעה עליה כתב ויקטור פרקיס: "משעה שנעשה אדם שיכור מיתוס העתיד – ואין זה רלוונטי אם מביט הוא על העתיד בתקווה ובחרדה, כל עוד הוא מהופנט על ידיו – עשויות בעיות מסוימות בהווה להיעלם כליל מעיניו."

 

מקורותThe Lever of Riches: Technological Creativity and Economic Progress, Joel Mokyr, Oxford University Pressהאדם הטכנולוגי, ויקטור פרקיס, עם עובד, 1971עידן המכונות החושבות, ריי קורצוויל, תורגם על ידי בת שבע מנס, הוצאת כנרת, 2001

תומר פישלר הוא יזם, כותב וסטודנט לתארים מתקדמים בפילוסופיה ותרבות דיגטלית במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב. בעברו שימש תומר כמנהל השיווק והאסטרטגיה של בנק ירושלים ומנהל האסטרטגיה הקמעונאית בבנק פועלים.

תמונה ראשית: עתיד של נייר. תצלום: יורג גרוייל, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי תומר פישלר.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

20 תגובות על שיכורי מיתוס העתיד

01
אל דאגה, העתיד בוטל

"להרגיע" את הדואג לעתידה של האנושות, אומר רק שאין סבה לדאגה כי האנושות ממילא תחדל מלהתקים. הבעות דאגה לקשיים בעתידה של האנושות מסיחות את הדעת מהבעיה היותר חשובה שהיא סופה הקרב.
סופה של האנושות יתקרב ככל שיתקדם המדע, ואתו, בהכרח, תשתפר הטכנולוגיה לצרכי לחימה, הן של מעצמות (מאזן אימה לא יציב של השמדה הדדית מובטחת) והן של פרטים שמחזיקים בתחמושת לטווח של אלפי ק"מ ונסתרים באוכלוסיות של מגינים אנושיים אשר מאכלסים שטחים עצומים שגדלם הוא פונקציה של רבוע טווח התחמושת.

04
רפי ליפקין

אכן, גם יובל נח הררי שהיה אופטימי בספריו הראשונים, הבין את הסכנה הגדולה של הטכנולוגיה. בעיקר היכולת להנדס אנשים. גם הוא אומר כי היזמה לשליטה בהתקדמות הטכנולוגית צריכה להיות ברמה עולמית. איך מקימים גוף עולמי כזה, בעל סמכות מתאימה? אף אחד אינו יודע.

05
ד.

"האם באמת מישהו יכול להרשות לעצמו להשתמש בטלפון נוקיה ישן ולהתנתק מפייסבוק?"
צריך רק להעז, והדבר אינו שונה לכל בחירה כנגד הזרם. כותב שורות אלה מעולם לא נרשם לפייסבוק ומשתמש בטלפון נוקיה ללא אינטרנט. והדבר לא מונע ממנו להשתמש בטכנולוגיות מועילות לו.

06
יצחק רובין

מאמר מאלף של אדם שהרטיב את קצות אצבעותיו בעולם הדיסטופי-טכנולוגי.
לי זה מתכתב באופן מדהים עם "מושבת העונשין" של קפקא. האם גם אתה מרגיש כך פישלר ?

08
נעה

ההתנגדות לטכנולוגיה נובעת לדעתי מתפיסת עולם ילדותית. גם אם אורח החיים הישן היה אידיאלי אין אפשרות לחזור לעבר. כמות האוכלוסיה האנושית גדולה יותר, האקולוגיה אחרת...
מלבד זאת- במגמות הומניות נוטים לראות את כדור הארץ כמקום יציב ואידיאלי שרק בואה של האנושות גרם לפגיעה בה. אז לא!
ידועות שש הכחדות המונית https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9B%D7%97%D7%93%D7%94_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA
הסיבה להכחדות לא ידועה וישנן השערות. הלוואי שהאירגונים הירוקים במקום לדשדש בשיח שינאה עצמית היו מסתכלים על מה הטכנולוגיה יכולה להיות. הכותב תוקף את אילון מאסק אבל פיתוח של התיישבות מחוץ לכדור הארץ יכול להוריד את העומס שיש היום על כדור הארץ ולפתוח אפשרות גם להמשך החיים ושימור מינים במקרה של אסון. הלוואי שכל הפילוסופים שנהנהים כל כך לשנוא את הטכנולוגיה היו יוצאים רגע מהקמפוס למדעי הדשא, לומדים משהו ואז אולי הייתה לנו שיחה עניינית על הצורך והסכנות בטכנולוגיה, להגיד שאינסטגרם זה רדוד כל אחד יכול לעשות.

    09
    תומר פישלר

    שלום נעה,

    אני חושב שאנחנו נמצא שאנחנו מסכימים על הרבה מאד דברים. איני מתנגד לטכנולוגיה רק גורס שיש לשים לב להקצאת המשאבים כך שהטכנולוגיה תיושם בשירותינו אנו ולא בשירות חלום, או מאבקי כוח. למשל בינה מלאכותית לתרופות ויבולים ולא לצבא ופיננסים. הסיבה היא שגם אילון מאסק יודע שלו יצליח לשלוח חללית עם 100 אנשים למאדים מידי דקה ... הרי שגם כך יגיע כדור הארץ לכדי פיצוץ אוכלוסין. לכן גם לגיבור התרבות ראויה הביקורת - טוב פועלך כשאתה חושב על אחסון אנרגיה, רע פועלך כשאתה שולח פסולת בדמות מכונית להקיף את כדור-הארץ. עדיפים היו המשאבים בסוללות לאחסון אנרגיית השמש.

    תומר.

    10
    נעה

    מצטערת על הנימה של התגובה, התעצבנתי... אילו יכולתי לערוך הייתי עורכת. בכל אופן המימד הכלכלי שבו הטכנולוגיה צומחת לכיוונים שמתאימים לצריכה המונית הוא מימד אחד באמת בעל פוטנציאל לבעיתיות. אבל כלכלה ומלחמה מפתחות טכנולוגיה הרבה יותר מכל אידיאולוגיה והשימושים לאחר מכן יכולים להביא טוב.
    גם אלה שלא מקדשים את הצמיחה הכלכלית משחקים את תפקידם במערכת, העיניין הוא לא אידיאולוגי כפי שהכותב מציג, הרבה נובע מתועלת אישית. שיח הנגד אינו כל כך חתרני, אלה מצוי בלב המיינסטרים. הבעיה היא יישום ולא שיח.

11
תומר פישלר

שלום יצחק,

אני כותב בכנות (על אף שזה לא פופלרי כיום) שלא קראתי את "מושבת העונשין" של קפקא. בכל זאת עיינתי קצרות בערך הויקיפידי של היצירה.
לאחר העיון הקצר בוודאי עלה החשק לקרוא את היצירה בעתיד. אם להתייחס למה שכתוב ובוודאי בהתייחס לאחת מהפרשנויות שמדגישה את העניין הרב בטכנולוגיה של מכשיר ההוצאה להורג לצד העניין הלא קיים במוסר, במשפט - הרי שיש קוים משותפים רבים בין הסיפור למאמר.

להבנתי הריחוק שלנו כיום מההבנה של המקורות המטריאלים של הטכנולוגיה (למשל קובלט באפריקה) ויותר מכך, עשרות מונים - הריחוק שלנו מהעלות האלטרנטיבית של הטכנולוגיה, כלומר מהשאלה מה אם היינו משקיעים את משאבי הפיתוח אחרת - משולים להתאהבות עיוורת באידאולוגיה שעלולה להשחית ולהרוס. ככל הנראה קפקא ביקש להמחיש זאת בצורה קיצונית.

(והנה שימוש מועיל בטכנולוגיה - "ויקיפידיה". כך או אחרת גם את "השימוש" הזה יש לבחון בעיניים ביקורתיות שכוללות תמיד את מחירו האלטנרטיבי או לכל הפחות את השאלה האם ניתן לשפרו)

תומר.

12
גל שטרית

כתבתי תגובה ארוכה ומנומקת אך נפלאות הטכנולוגיה מחקו לי אותה. בקצרה אני אשאל מי שמך לשופט, או בלשון אפלטון מי שמך להיות המלך הפילוסוף להחליט מה נכון או לא נכון?
בשביל זה יש לנו כלי אחר, אבולוציה.
אומנם זה כלי יותר איטי אך גם יותר בטוח ומעניק אשלייה של בחירה חופשית.

13
אריק

נראה שעניינה של הכתבה הוא אך ורק להכשיר את הלבבות להמלכת עוד טוטליטר שיקבע מה טוב לאנושות.
כאילו ההיסטוריה לא סיפקה לנו מספיק המחשות "לטוב" שמספק הטוטליטר לעמו ולאנושות.

את הכל אפשר לבקר ולקטול. והכתבה עושה דלגיטימציה לעתיד ולטכנולוגיה (אלא אם מדובר בפיתוח תרופות..) ומשמיטה כל התיחסות לערכים האנושיים שהקדמה והטכנולוגיה הביאו עמם.
הכותב גם הצליח לקעקע את העיקר האנושי החשוב לפיו העתיד חשוב מהווה. ובעצם קורא להעדיף את ההוה. משום שהעתיד מעצם היותו עתיד נחות מההוה.

כתבות מהסוג הזה לא נועדו לעודד דיון ושיח אלא לקרוא לפיתרון טוטליטרי, המלכת גוף שיפעל למען העם וטובת העם - כאילו יש בכלל דבר כזה. אלא שברגע שמכניסים אקדחים לתמונה נוצר מירוץ לתחתית עבור מי ששואף לאחוז באקדחים האלו. ומי שיש לו כוח ישאף תמיד להשתמש בו כדי לצבור עוד כוח.

וכמבון ששיח וביקורת הם דברים נפלאים וחיוניים אלא שהם מתאפשרים היום, יותר מתמיד, ע"י הטכנולוגיה.

תחשבו על "הכפר הגלובלי". האם המושג עדיין נראה חיובי?
אם ארוויזיון נתפס כאירוע חיובי אז כן. לעומת זאת טיל מקצה אחד יכול להגיע לקצה שני.
בכל אופן התייחסתם במאמר לצד אחד של המתרס. הגלובליציה, היווצרות אפקט הפרפר. העולם התכווץ, נעשינו יותר ויותר קרובים, נעשנו יותר ויותר תלויים אחד בשני במה שנקרא כפר גלובלי.
אך קיימת התפתחות נוספת שכדאי לשים לב אליה. מצד אחד העולם התקרב מבחינת יחסי הגומלין והתלות, ומצד שני האגו צמח למימדי ענק בצורה כזו שהוא דוחה אחד את השני, מנוגד לשני, ובעולם גלובלי הדבר נעשה מסוכן!
מה התחדש בעולם שלנו?
רשתות רבותיי, רשתות. נעשנו מרושתים, גילינו שהעולם בנוי מרשתות. בעצם לא רק העולם, המוח שלנו הוא רשת אחת מורכבת של קשרים בין נוירונים עם חומרים כימיים שמשפיעים על התנהגותנו. חומרים מתגלים כבעלי קשרים (למשל יהלום לעומת גרפיט) שהופכים אותם לבעלי תכונות שונות.
האינטרנט, הפייסבוק, הרשתות החברתיות הפכו אותנו למקושרים.
למה כל זה מוביל?
בדיוק כמו שהפסיכולוגיה ההתנהגותית הכתה על מצחה של הפילוסופיה והחליפה אותה כפרדיגמה חדשה.
כך תתגלה לה פרדיגמה חדשה, גם אם זה ייקח יותר מעשרות שנים.
ההבדל בין המחקר הנוכחי למחקר החדש נעוץ בכלי המחקר:
אם עד כה המחקר בוצע על אובייקט חיצוני עם כלי מחקר חיצוניים (מיקרוסקופ וכדומה) הרי שהמחקר או הפרדיגמה החדשה תתמקד בכלי המחקר.
חמשת החושים שלנו, המכשירים החיצוניים שפיתחנו לוקים בתכונותיהם.
הרצון או יותר נכון פרודות הרצון לקבל שלנו הם אלו שיקבלו שינוי ויאפשרו בשידרוגם ליצור מחקר שיהיה אובייקטיבי, אמין ומדוייק יותר.

    15
    תומר פישלר

    שלום דורי,

    אכן אפקט הרשת הפך דומיננטי מאד והוא מרכיב מרכזי בבניית האידאולוגיה הטכנולוגית. במאמר הזכרתי בקצרה את התפתחות הקיברנטיקה כשלב מקדים לתפיסת הרשת. הקיברנטיקה ביססה למעשה את המובן המערכתי של משוב ופעולה הן במערכות בעלי החיים והטבע והן במערכות מחשוב. בהקשר זה אני מפנה אותך למאמר שפרסם פה באלכסון מירון אמית בשם "קברניט הסייבר".
    יחד עם זאת אם לקשור את הרשת למאמר שלי הרי שאז יש לתת את הדעת לגבי מה המושג הזה עושה להקצאת המשאבים. המאמר מניח שהטכנולוגיה מתבקשת וכל גם דאגה לעתיד. השאלה היא באיזו עוצמה ובאיזה מחיר.
    הנה דוגמה - מושג הרשת הפך כל כך מרכזי בשיח שכיום כמעט כל חברת טכנולוגיה פועלת להשיג עליונות רשתית מוחלטת. להיות הגדולה ביותר עם מספר המשתמשים הרב ביותר ועם התלות הגדולה ביותר של משתמשים בפלטפורמה. במובן הזה חברה כמו אובר (שירות ההסעות) יוצאת להנפקה בשווי של 70 מיליארד דולר ומצהירה שאולי לעולם לא תהיה רווחית. כל זה כי היא גדלה וגדלה וגדלה בניסיונה להיות "רשת" ללא מתחרים. במאמרי אני מבקש לעורר את השיח בדיוק על תופעות מסוג זה - נרטיב טכנולוגי עתידי, שנוי במחלוקת שייתכן וגוזל משאבים מאפשרויות אחרות. במקרה של אובר זה "אפקט הרשת". זהו מובן רשתי מעט שונה ממה שכיוונת אליו אבל זהו המובן עליו בין היתר ביקשתי אני להתריע.

    בהערכה,
    תומר.

16
אל דאגה, העתיד בוטל

המאמר מציע דיון בסדרי עדיפויות של המצאות, אבל דיון כזה יכול להועיל רק אם אפשר לחזות את תוצאות ההמצאות. כדי להדגים שהתוצאות השליליות מעורבבות בחיוביות עד לבלי הכר אזכיר שבזמן האמברגו האמריקאי על מוצרים לעיראק שעשויים לשמש את תוקפנותם אסרו גם הכנסת ספרי רפואה, וכשליברלים עוררו שערוריה על כך שילדים מתים בגלל האמברגו ענו להם שהחדושים שבספרי הרפואה עשויים להועיל למפתחי נשק ביולוגי.

17
שרון א.

תודה רבה לתומר פישלר על מאמר מעולה ומעניין המציג סוגיה שרוב האנשים לעולם לא עוצרים לחשוב עליה, למרות חשיבותה לעתיד כולנו.
הקריאה להעלות לדיון את התועלת מול העלות בכל פיתוח טכנולוגי, ובוודאי באלה הממומנים מכספי הציבור וגופים מוסדיים, היא קריאה נועזת ונדרשת כאחד. ישנם פיתוחים טכנולוגיים שמשרתים את האדם ואת החברה, וישנם כאלה שמשרתים בעיקר את אלה שמוכרים את הטכנולוגיה או שמשרתים מאבקי כוח. יתרה מזאת, ישנם פיתוחים טכנולוגיים שמשרתים את האדם במעט, אך במחיר של שעבודו של האדם לטכנולוגיה. מן הראוי לקיים דיון ער בשאלה האם המחיר מוצדק, תוך הסתכלות המייצגת את המין האנושי כולו.

18
טל

כל זמן מה אני נאלץ להתדיין עם עצמי ולכבד את הפילוסופיה, כמעט בכוח, עד שאני נתקל במאמר כזה ומרים ידיים מהניסיון. קשה שלא לתהות מה נותר בה אחרי שהמדעים המדוייקים נטשו אותה, תחושה מתסכלת שהפילוסופיה ברחה ממרדף אחרי ידע לרטוריקה זולה. שזורות פה תריסר מילים מפוצצות, "בינה מלאכותית", "אנטרופיה" (עם שימוש שגוי ביותר בה), "קיברנטיות", "טרנס-הומניזם" ועוד הרבה אחרות. השימוש בכולן הוא אונס לוגי בלבד, כולן אבן משחזת לרעיון ולכן השימוש בהן הוא חד-גוני. אם תרצה, חד ממדי. והרעיון? פשטני להחריד, אווילי כמו לשלוח מכונית לחלל. גוף בינה מלאכותית? למה, כי היה לך איזה ממשק עם זה? מה לך ולהגיון של מכונה? הבסיס המתמטי שלהן לא זהה בכלל לשלנו, מניין לך שיש איזה קו מחשבתי משיק לך ולמכונה? כל הדבר הזה לא שונה מדברי ה"נביאים הטכנולוגיים" האחרים שאתה משמיץ. מי בכלל יחליט מה ראוי להשקעה ומה לא? כאשר אני רואה אפליקציה מטומטמת שבה אנשים מלבישים על עצמם אוזניים של כלב, מישהו אחר רואה פוטנציאל לזיהוי פני נעדרים והשלישי רואה את הבסיס למשטר טוטליטארי והפרת זכויות אדם, איך אתה שם מישהו לבחור משהו? כל המאמר הזה מזכיר לי שיחה שניהלתי עם אחי, כאשר אני הייתי בן 7 והוא 10. שאלתי אותו למה לא קיים ארגון שמחסל אנשים כמו סאדם חוסיין, אנשים מסוכנים. אחי, שתמיד היה חכם להחריד ענה בשאלה, "מי מחליט מי מסוכן?". נקודה שהיתה יכולה לתת גוון מעניין היתה, למה אתה בכלל חושב שהמין האנושי כפי שהוא צריך להמשיך להתקיים? למה ניצול משאבים קונסרבטיבי משרת פה משהו? מדוע זה בכלל רלוונטי לשמור על הכוכב הזה, במיוחד כאשר הכחדות, התחממויות ועידני קרח הן דרך טבע, אז (אם השתמשת באנטרופיה) במערכת סגורה ששואפת לשיווי משקל, למה זה חשוב בכלל?

19
תומר פישלר

טל יקירי,
אל תרים ידיים. אתה משחק את המשחק האינטלקטואלי בכישרון רב. והשאלות שלך אכן מרתקות. גם אותי. איש אינו יודע האם יש טעם והאם זו דרכו של עולם. אך הגישה הניהליסטית שאתה מציע מסוכנת גם היא. גישה של אל תעשה.

אשר למושג האנטרופיה אני חושש שלא הבנתי את האנלוגיה הפוליטית ואנסה לעשות סדר בדברים: אכן הכחדות והתחממויות הן דרך הטבע עד לפעם שהן נעשות שלא בדרכו. כדור הארץ אינו מערכת סגורה (ממילא לא ובוודאי לא אם נכניס את מעשי ידי האדם למשוואה).
וממילא השימוש שאתה עושה במילה שיווי משקל נראה כאידאליזציה. שיווי משקל אינו בהכרח מצב חיובי. יש להשקיע אנרגיה בכדי למנוע מצב זה. גם בקופסה המכילה גז בחציה האחד בגין מחיצה (אשר אם תוסר יתפשט הגז בכל החלל עד לכדי שיווי משקל והאנטרופיה תעלה) ובאופן דומה בגיאופולטיקה. דמיין שללא המערכת האזרחית שבחר לעצמו
האדם ובה הוא משקיע אנרגיה - מדינה, גבולות, פולטיקה, ... וכיוצ"ב - היה שורר
שיווקי משקל. קרי איש ואישה כל אחד היה בוחר לאן ללכת ואיפה לחיות מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה. לקום ממדינה אחת ולעבור לאחרת. אני באופן אישי בעד שיווי משקל שכזה. זה רומנטי ונפלא בעיני ואני בטוח שאזרחי העולם השווים כולם היו מחליטים להקצות את המשאבים אחרת. באופן שיוויוני הרבה יותר. אבל אני גם בטוח שהיה עלי לשלם מחיר. התושבים שמדרום לסהרה היו באים להיות בני ביתי. כי פה המזון והמים. והנה קיבלת שיווי משקל גיאופוליטי.
זה כמובן לא קורה ולא יקרה.
מהסיבה הפשוטה - האדם משקיע מאמצים (אנרגיה) למניעת שיווי משקל גיאופוליטי.
ובאותה העת ממש משקיע מאמצים להרס
הטבע תוך התערבות במה שאתה מכנה
מערכת סגורה.
אל תתיאש. המשך בקו הביקורתי שלך. לכל הפחות הוא משותף לנו. (וכנראה שעוד הרבה יותר).
תומר.

    20
    תומר פישלר

    רוצה לומר - שיווי משקל איננו "סדר". איננו מצב אוטופי שיש לשאוף עליו משל היינו מהלכים על חבל דק. שיווי משקל הוא מצב שאם כבר יותר קרוב לאי סדר. פיזור מושלם. המצב המסודר הוא הגז
    שכלוא בחציה האחד של תיבת המשל שלנו על ידי מחיצה. נרים את המחיצה ונקבל אי סדר - הגז יתפשט לכל מקום עד לכדי שיווי משקל.
    חסידי התאוריה הקיברנטית חששו מאי הסדר הגיאופוליטי. הם פחדו ש"המחיצה" המונעת מלחמה תוסר והסדר יהפוך לאי סדר. לכן ביקשו לעצור את האנטרופיה (השאיפה לאי סדר) באמצעות תקשורת אדם-מכונה. באמצעות המחשב.

    מקווה שכעת מושג האנטרופיה הגיאופוליטית השאול מן הפיסיקה ברור יותר. על כל פנים כיוונה של האנטרופיה ידוע (וככל הידוע לנו גם לא הפיך) והוא תמיד בכיוון האי סדר. כוס שנופלת לעולם תישבר ולא תתחבר חזרה מעצמה (אלא אם נשקיע אנרגיה). גז לעולם יתפזר בחלל. זהו מצב של אי סדר גם אם הוא עוצר בשיווי משקל.