רב הבנאים

ת'ור יצא למזרח להילחם בטרולים. בלעדיו היה אסגרד  שלֵו יותר, אך חסר הגנה. היה זה בימים הראשונים, זמן קצר אחרי שנכרתה הברית בין האֵסיר והוואניר, כשהאלים עדיין בנו להם בית ואסגרד היה חשוף למתקפה.

"אסור לנו להסתמך אך ורק על ת'ור," אמר אודין. "אנחנו זקוקים להגנה. ענקים יבואו. טרולים יבואו."

"מה אתה מציע שנעשה?" שאל היימדאל, זקיף האלים.

"נבנה חומה," אמר אודין. "גבוהה דיה לבלום את ענקי הכפור. עבה דיה שאפילו הטרול החזק ביותר לא יוכל לפרוץ דרכה."

"כדי לבנות חומה כזאת," אמר לוקי, "חומה גבוהה ועבה כל-כך, יידרשו לנו שנים רבות."

אודין הנהן בהסכמה. "ואף על פי כן," אמר. "אנו זקוקים לחומה."

למחרת הגיע לאסגרד אדם לא מוכר. הוא היה גדול ממדים, לבוש בבגדי נפח, ומאחוריו צעד סוס – סוס זכר, גדול ואפור, שגבו רחב.

"אומרים שאתם זקוקים לחומה," אמר הזר.

"אני מקשיב," אמר אודין.

"אני יכול לבנות לכם חומה," אמר הזר. "חומה גבוהה כל-כך שגם הענק הגבוה ביותר לא יוכל לטפס עליה, ועבה כל-כך שגם הטרול החזק ביותר לא יוכל לפרוץ אותה. אני אבנה אותה בקפידה רבה, אבן על גבי אבן, עד שאפילו נמלה לא תוכל למצוא בה חרך לזחול דרכו. אני אבנה לכם חומה שתחזיק מעמד אלפי שנים."

"יידרש לך זמן רב מאוד לבנות חומה כזו," אמר לוקי.

"לא ולא," אמר הזר. "אני יכול לבנות אותה בשלוש עונות. מחר היום הראשון של החורף. יידרשו לי חורף, קיץ וחורף נוסף כדי לבנות אותה."

"ואם אכן תשלים את המלאכה במועד הזה," אמר אודין, "מה תבקש בתמורה?"

"איני מבקש תמורה מופרזת בעבור עבודתי," אמר האיש. "אלא שלושה דברים בלבד. ראשית, אני מבקש את ידה של האלה היפהפייה פרייה."

"זה אינו דבר פעוט," אמר אודין. "ולא אופתע אם לפרייה יש דעה משלה בעניין. מה שני הדברים האחרים?"

הזר חייך בשחצנות. "אם אבנה לכם חומה," אמר," אני מבקש את ידה של פרייה, ואני מבקש גם את השמש הזורחת בשמים ביום ואת הירח המעניק לנו אור בלילה. אלה שלושת הדברים שאקבל מן האלים אם אבנה להם חומה."

האלים הביטו בפרייה. היא לא אמרה דבר, אבל שפתיה היו קפוצות ופניה לבנים מזעם. סביב צווארה היא ענדה את הרביד בְּריסינְגָמֶן, הזורח כמו הזוהר הצפוני כאשר הוא מתחכך בעורה, ושערה היה אסוף בסרט זהב שבהק כמעט כמו השיער עצמו.

"לך והמתן בחוץ," אמר אודין לזר. האיש יצא, אך לפני כן שאל היכן יוכל לקבל מזון ומים לסוסו, שנקרא סְוואדילפָרי, שם שפירושו "הצולח מסע בלא כוכב".

אודין שפשף את מצחו. ואז פנה להביט באלים.

"ובכן?" שאל אודין.

האלים החלו לדבר.

"שקט!" צעק אודין. "אחד אחד!"

כל אחד מהאלים ומהאלות התעקש להביע את דעתו, וכולם היו בדעה אחת: שפרייה, השמש והירח חשובים ויקרי ערך מדי ואי אפשר לתת אותם לזר, גם אם הוא מסוגל לבנות את החומה שהם זקוקים לה בתוך שלוש עונות.

לפרייה היתה דעה נוספת. היא חשבה שיש להכות את הזר בשל עזות מצחו, ואז להשליך אותו מאסגרד ולשלוח אותו לדרכו.

"אם כן," אמר אודין, אבי-כול, "הגענו להסכמה. התשובה שלילית."

שיעול יבש נשמע מפינת ההיכל. זה היה מסוג השיעולים שנועדו למשוך תשומת לב, והאלים פנו כולם לראות מי השתעל. מבטיהם נפלו על לוקי, שהביט בהם בחזרה, חייך והרים אצבע כאילו הוא מתכוון לחשוף מידע חשוב.

"מן הראוי לציין," אמר, "שאתם מתעלמים מעניין מהותי."

"אני חושבת שלא התעלמנו משום דבר, צרת האלים," אמרה פרייה בארסיות.

"ואף על פי כן," אמר לוקי, "כולכם מתעלמים מהעובדה שהמשימה שהזר הזה מציע לבצע עבורנו היא בלתי אפשרית, חד וחלק. אין שום יצור בעולם המסוגל לבנות חומה גבוהה ועבה כמו זו שתיאר הזר, בשמונה-עשר חודשים. אין ענק המסוגל לכך ואין אל המסוגל לכך, קל וחומר בן תמותה. אני מוכן להמר על חיי שאני צודק."

כל האלים הנהנו ורטנו בהסכמה, ונראה שהטיעון שכנע אותם – את כולם פרט לפרייה, שרתחה מזעם. "אתם טיפשים," אמרה. "בייחוד אתה, לוקי, כי נדמה לך שאתה פיקח כל-כך."

"המשימה שהוא מתיימר לבצע," אמר לוקי, "אינה אפשרית. לכן אני מציע כך: נסכים לדרישותיו ולמחיר שנקב בו, אבל נגדיר לו תנאים נוקשים – אסור לו לבקש עזרה בבניית החומה, ובמקום שלוש עונות, נקצה לו אחת. אם ביום הראשון של הקיץ החומה עדיין לא הושלמה – ואין שום סיכוי שהיא תושלם – לא נשלם לו דבר."

"מדוע שיסכים לתנאים כאלה?" שאל היימדאל.

"ואם הוא לא ישלים את בניית החומה, מה אנחנו מרוויחים מכך?" שאל פריי, אחיה של פרייה.

לוקי השתדל להסתיר את התסכול שחש. למה כל האלים טיפשים כל-כך? הוא התחיל להסביר את כוונתו כאילו הוא מדבר אל ילדים קטנים. "הנפח יתחיל לבנות את החומה. הוא לא ישלים אותה. הוא יעבוד במשך שישה חודשים, בלי תשלום, על משימת שווא. ובתום התקופה נגרש אותו – אולי אפילו נכה אותו בשל יומרתו – ואז נוכל להשתמש במה שהוא הספיק לבנות כתשתית לחומה שנשלים בשנים הבאות. אין שום סכנה שנאבד את פרייה, לא כל שכן את השמש או הירח."

"למה שהוא יסכים לבנות את החומה בעונה אחת?" שאל טיר, אל המלחמה.

"אולי הוא לא יסכים," אמר לוקי. "אבל הוא נראה יהיר ובטוח בעצמו, אחד שלא יירתע מאתגר."

האלים כולם רטנו שוב בהסכמה וטפחו על שכמו של לוקי, ואמרו לו שהוא בחור ערמומי מאוד, וטוב שבחור ערמומי כמוהו עומד לצדם, ועכשיו הם יקבלו את יסודות החומה ללא תמורה. והם בירכו זה את זה על תבונתם ועל כושר המיקוח שלהם.

פרייה לא אמרה דבר. היא מיששה את רביד האור שלה, מתנת הבְּריסינְגְס. אותו רביד שלוקי גנב ממנה בשעה שהתרחצה, כשלבש דמות כלב ים – אותו רביד שהיימדאל החזיר לה אחרי שלבש גם הוא דמות כלב ים ונלחם בלוקי. היא לא בטחה בלוקי. היא לא אהבה את תוצאותיו של הדיון הזה.

האלים זימנו את הבנאי להיכל.

הוא הביט באלים המקיפים אותו. מצב רוחם היה מרומם, הם גיחכו וחייכו וטפחו זה על שכמו של זה. כולם, מלבד פרייה.

"ובכן?" שאל הבנאי.

"ביקשת שלוש עונות," אמר לוקי. "אנחנו מוכנים לתת לך עונה אחת בלבד. מחר היום הראשון של החורף. אם לא תסיים עד ליום הראשון של הקיץ, תלך מכאן בלי לקבל תמורה. אבל אם תסיים לבנות אותה, והיא תהיה גבוהה ועבה ובלתי חדירה כפי שסוכם, תקבל כל מה שביקשת: את הירח, את השמש ואת ידה של פרייה היפה. אסור לך להיעזר באיש בבניית החומה;עליך לבנות אותה לבדך."

רגעים אחדים שתק הזר. הוא בהה במרחק, ונדמה שהוא שוקל את מילותיו של לוקי ואת תנאיו. ואז הוא הביט באלים ומשך בכתפיו. "אמרתם שאסור לי להיעזר באיש. אני רוצה שסוסי, סוואדילפרי, יעזור לי להוביל לכאן לבנים – את הלבנים שאשתמש בהן לבניית החומה. איני חושב שזוהי בקשה בלתי סבירה."

"היא אינה בלתי סבירה," הסכים אודין, והאלים האחרים הנהנו ואמרו זה לזה שסוסים אכן טובים להובלת לבנים כבדות.

וכך הם נשבעו, האלים והזר, והיתה זו החמורה שבשבועות. אף אחד מהצדדים לא היה יכול לרמות את האחר. הם נשבעו בכלי נשקם, והם נשבעו בדראופניר, צמיד הזהב של אודין, והם נשבעו בגונגניר, חניתו של אודין, ושבועה בגונגניר היא שבועה שלא ניתן להפר.

למחרת בבוקר, כשהשמש זרחה, עמדו האלים וצפו בבנאי בעבודתו. הוא ירק על כפות ידיו והתחיל לחפור את התעלה שבה יונחו הלבנים הראשונות.

"הוא חופר עמוק," אמר היימדאל.

"הוא חופר מהר," אמר פריי, אחיה של פרייה.

"כן, טוב, מובן מאליו שהוא חופר תעלות דגול," אמר לוקי בתרעומת. "אבל תארו לכם כמה לבנים הוא יצטרך להוביל לכאן מההרים. חפירת תעלה היא מבצע מרשים, אבל היא אינה שקולה להובלת לבנים לאורך קילומטרים רבים, ללא עזרה, ולהנחתן אחת-אחת, זו על גבי זו, בצפיפות כזאת ששום נמלה לא תוכל לזחול ביניהן, ולגובה רב יותר מקומתו של הענק הגבוה ביותר."

פרייה הביטה בלוקי בתיעוב אך לא אמרה דבר.

כשהשמש שקעה, עלה הבנאי על סוסו ורכב אל ההרים כדי לאסוף את הלבנים הראשונות. הסוס גרר אחריו על האדמה הרכה מעין מזחלת נמוכה לנשיאת לבנים. האלים צפו בהם מתרחקים. הירח זרח באור חיוור, גבוה בשמים של ראשית החורף.

"הוא יחזור בעוד שבוע," אמר לוקי. "אני סקרן לראות כמה לבנים הסוס הזה מסוגל להוביל. הוא נראה חזק."

האלים הלכו לסעוד בהיכל, ועלצו וצחקו, כולם, מלבד פרייה.

שלג ירד לפני השחר, פתותים קלים ועדינים המבשרים את בואם של השלגים הכבדים העתידים לרדת בהמשך החורף.

היימדאל, שראה כל מי שהתקרב לאסגרד ולא החמיץ דבר, העיר את האלים בחושך. הם התאספו ליד התעלה שחפר הזר ביום הקודם. בשחר המתבהר והולך, הם ראו את הבנאי צועד לקראתם וסוסו לצדו.

הסוס גרר אחריו בקצב אחיד עשרים לבני גרניט. הן היו כבדות כל-כך שהמזחלת חרשה תלמים עמוקים בקרקע השחורה.

כשהאיש ראה את האלים, הוא נופף להם ובירך אותם בעליזות בבוקר טוב. הוא הצביע אל השמש העולה וקרץ לאלים. ואז הוא התיר את רתמת המזחלת מסוסו ונתן לו ללחך עשב בשעה שהרים במו ידיו את לבנת הגרניט הראשונה אל התעלה שחפר מבעוד מועד.

"הסוס אכן חזק," אמר בּאלְדֶר, היפה באלי האסיר. "סוס רגיל אינו יכול לגרור לבנים כבדות כל-כך."

"הוא חזק יותר משחשבנו," אמר קְוואסיר החכם.

"אז מה," אמר לוקי. "הסוס יתעייף בקרוב. זהו רק היום הראשון לבנייה. הוא לא יוכל להוביל לבנים רבות כל-כך מדי לילה. והחורף קרב ובא. השלג יהיה עמוק וסמיך, הסופות ישבשו את הראייה והדרך להרים תהיה קשה. אין סיבה לדאגה. הכול מתקדם לפי התוכנית."

"אני כל-כך שונאת אותך," אמרה פרייה, שעמדה בפנים זעופים ליד לוקי. היא הסתובבה וצעדה בחזרה לאסגרד באור השחר, ולא נשארה לצפות בזר מניח את יסודות החומה.

מתוך "מיתולוגיה נורדית" מאת ניל גיימן , מאנגלית: תומר בן-אהרון, הוצאת הכורסא, 2019

תמונה ראשית: ויקינג. תצלום: ג'ונתן פרבר, unsplash.com

Photo by Jonathan Farber on Unsplash