רק בזכותי הצלחתי

"אנחנו נאמנים לציווי שלנו, כשילדה קטנה נולדת אל תוך עוני נורא יודעת שיש לה אותו סיכוי להצליח כמו כל אדם אחר..." ברק אובמה, נאום ההשבעה לנשיאות, 2013.

"אנחנו חייבים להבטיח תנאי תחרות שווים לחברות ועובדים אמריקנים". דונאלד טראמפ, נאום ההשבעה לנשיאות, 2017.

מריטוקרטיה הפכה לאידיאל חברתי מוביל. פוליטיקאים מכל הזרמים חוזרים ומדברים על כך שהגמול שאנו זוכים לו בחיים – כסף, כוח, משרות, קבלה לאוניברסיטה – צריך להיות מחולק על פי כישורים ומאמץ. המטפורה הנפוצה ביותר היא "תנאי תחרות שווים" [באנגלית: ‘even playing field’], מגרש שבו כל השחקנים יכולים להתקדם ולהגיע לעמדות שמתאימות לכישוריהם. מבחינה מושגית ומוסרית, המריטוקרטיה מוצגת כניגוד למערכות כמו שושלות אצולה, שבהן המעמד החברתי נקבע אקראית על פי הלידה. בחברה מריטוקרטית, עושר ויתרונות אחרים הם פיצוי הולם שניתן למי שראוי לו, ולא זכייה אקראית שזוכים בה בשל אירועים חיצוניים.

מרבית בני האדם לא רק סבורים שעל העולם להתנהל בצורה מריטוקרטית, אלא שהם בטוחים שכך הוא אכן מתנהל

מרבית בני האדם לא רק סבורים שעל העולם להתנהל בצורה מריטוקרטית, אלא שהם בטוחים שכך הוא אכן מתנהל. בבריטניה, 84 אחוזים מן המשיבים לסקר גישות חברתיות שנערך בשנת 2009 הצהירו כי עבודה קשה היא "חיונית" או "חשובה מאוד", בכל הקשור להתקדמות, ובשנת 2016 מכון ברוקינגס גילה כי 69 אחוזים מן האמריקנים מאמינים כי אנשים זוכים לתגמול בהתאם לאינטליגנציה וכישורים. המשיבים משתי המדינות סבורים כי גורמים חיצוניים כמו מזל ומשפחת מקור עשירה, חשובים הרבה פחות. אלה הרעיונות הבולטים ביותר בשתי המדינות, והם פופולריים מאוד בכל העולם.

אף שרבים כל כך סבורים כך, האמונה כי כישרון ולא מזל הוא הקובע את מידת ההצלחה או הכישלון בעולם התבררה כמוטעית. ולו בגלל שכישרון והצטיינות הם בעצמם, בחלקם הגדול, תוצאה של מזל. כישרון והיכולת להשקיע ולהצטיין, שלעתים מכונים בשם "השקעה" או "מאמץ", תלויים לא מעט במטען הגנטי ובחינוך שקיבלנו בילדותנו.

ועוד לא אמרנו דבר על משקל הנסיבות שמאפשרות כל סיפור הצלחה. בספרו Success and Luck (משנת 2016), הכלכלן האמריקני רוברט פרנק (Frank) מתאר את צירופי המקרים והאירועים המפתיעים שהובילו לעלייתו המטאורית של ביל גייטס כמייסד מיקרוסופט, וכן את הצלחתו של פרנק עצמו כחוקר באקדמיה. אנשים זוכים בכישורים הודות למזל, והמזל מתערב שוב באמצעות יצירת נסיבות שבהן הכישורים הללו מסוגלים להיתרגם להצלחה. אין בכך כדי להתעלם מהחריצות והכישרון של אנשים מצליחים, אולם ברור כי הקשר בין כישורים ובין תוצאתם הוא במקרה הטוב קלוש ואינו ישיר.

על פי פרנק, הדבר נכון במיוחד במקרים של הצלחה אדירה, ובמקרים שההצלחה הושגה בתנאי תחרות. ישנם בוודאי מתכנתים מוכשרים לא פחות מגייטס, שעל אף כישרונם לא הצליחו להפוך לאדם העשיר בעולם. בתנאי תחרות, רבים המוכשרים ומעטים המצליחים. מה שמבדיל בין אלה לאלה הוא המזל.

ממחקרים בתחום הפסיכולוגיה וחקר המוח הולכות ומצטברות ראיות לכך שאידיאל המריטוקרטיה אינו רק מוטעה, אלא גם הופך אנשים לאנוכיים יותר, פחות ביקורתיים כלפי עצמם ואף נוטים יותר להפלות אחרים. מריטוקרטיה אינה רק מוטעית, היא מזיקה.

השיג הכול בזכות כישרון ועבודה קשה בלבד: ביל גייטס. תצלום: רק מקסוול

"משחק האולטימטום" הוא ניסוי נפוץ במעבדות מחקר בפסיכולוגיה, שבו לאחד השחקנים (המציע) ניתן סכום כסף והוא מתבקש להציע אופן חלוקה של הכסף בינו ובין שחקן אחר (המגיב), שעשוי לקבל את הצעתו או לדחות אותה. אם המגיב דוחה את ההצעה, איש מהם לא יקבל דבר. הניסוי שוחזר אלפי פעמים, ועל פי רוב המציע מעלה אפשרות חלוקה כמעט שוויונית. אם הסכום שעומד לחלוקה הוא 100 דולר, מרבית ההצעות הן חלוקה של 40-50 דולר.

גרסה אחת של המשחק הזה מראה כי שחקן הבטוח שהוא מוכשר יותר נוטה להתנהגות אנוכית יותר. במחקר שנערך באוניברסיטת נורמל בבייג'ין, משתתפים שיחקו משחק מזויף, שהיה לכאורה מבוסס על כישורים, לפני שנתבקשו להציע הצעות במשחק האולטימטום. משחקים שהאמינו (בטעות) כי הם "ניצחו" תבעו לעצמם יותר מאלה שלא שיחקו לפני כן במשחק הכישורים. הכלכלנים אלדו רוסטיקיני (Rustichini) מאוניברסיטת מינסוטה ואלכסנדר ווסטרוקנוטוב (Vostroknutov) מאוניברסיטת מסטריכט ההולנדית גילו כי נבדקים ששיחקו קודם במשחק התובע כישורים, נטו פחות לתמוך בחלוקה מחדש של פרסים לעומת אלה ששיחקו במשחקי מזל. עצם האמונה בכישוריהם גורמת לאנשים להפגין שוויון נפש נוכח חלוקה לא שוויונית. בעוד שהתופעה ניכרה בקרב כלל המשתתפים, ההשפעה הייתה גדולה בהרבה בקרב ה"מנצחים".

די היה לבקש מן הנבדקים להיזכר בנסיבות החיצוניות (מזל, עזרה מאחרים) שתרמו להצלחתם בחיים, כדי לגרום לכך שהם ירבו לתרום לצדקה

לעומת זאת, מחקר על הכרת תודה מצביע על כך שהכרה בתרומתו של המזל מעודדת נדיבות. פרנק מצטט מחקר שבו די היה לבקש מן הנבדקים להיזכר בנסיבות החיצוניות (מזל, עזרה מאחרים) שתרמו להצלחתם בחיים, כדי לגרום לכך שהם ירבו לתרום לצדקה יותר מאחרים, שנתבקשו לחשוב על נסיבות פנימיות (מאמץ, כישורים).

מטריד אולי אף יותר לגלות כי די בעצם האמונה בערך המריטוקרטיה כדי לעודד התנהגות מפלה. חוקר תורת הניהול אמיליו קסטייה (Castilla) מן המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) והסוציולוג סטיבן בֶּנארד (Benard) מאוניברסיטת אינדיאנה, חקרו ניסיונות ליישם את עקרונות המריטוקרטיה, כמו תשלום על סמך הישגים בחברות פרטיות. הם גילו כי בחברות שהמריטוקרטיה הייתה עבורן ערך בסיסי, מנהלים העניקו תגמולים גדולים יותר לעובדים לעומת עובדות שהערכת הביצועים שלהן הייתה זהה. ההעדפה הזו נעלמה במקומות שבהם המריטוקרטיה לא נחשבה לערך מהותי.

זה מפתיע, משום שהיעדר פניוּת הוא לב קסמה המוסרי של המריטוקרטיה. "תנאי התחרות השווים" נועדו למנוע אי שוויון לא הוגן המבוסס על מגדר, גזע וכדומה. עם זאת, החוקרים גילו כי למרבה האירוניה, ניסיונות ליישם מריטוקרטיה מובילים בדיוק לסוגים כאלה של אי שוויון, שהמריטוקרטיה מנסה לסלק. הם סבורים כי "פרדוקס המריטוקרטיה" מתרחש משום שעצם אימוץ המריטוקרטיה כערך משכנע את מיישמיה בתום הלב המוסרי שלהם עצמם. הם משוכנעים כי הם צודקים ומוסריים ולכן נוטים פחות לבחון את התנהגותם ולגלות בה אותות לדעות קדומות.

האם כך נראים החיים, באמת? תצלום: קית' ג'ונסון

כמו כל אידיאולוגיה, חלק ממקור המשיכה של המריטוקרטיה נובע מכך שהיא מצדיקה את הסטטוס קוו, ומסבירה מדוע אנשים צריכים להיות במקום שבו הם נמצאים בסולם החברתי

מריטוקרטיה היא אמונה שגויה ולא מאוד בריאה. כמו כל אידיאולוגיה, חלק ממקור המשיכה שלה נובע מכך שהיא מצדיקה את הסטטוס קוו, ומסבירה מדוע אנשים צריכים להיות במקום שבו הם נמצאים בסולם החברתי. זהו עיקרון פסיכולוגי מוכר – אנשים מעדיפים להאמין שהעולם צודק.

עם זאת, בנוסף ללגיטימציה, מריטוקרטיה מציעה גם חנופה. במקום שבו ההצלחה מקורה בכישורים, כל ניצחון עשוי להיראות כבבואה של מעלות וערך עצמי. מריטוקרטיה היא עקרון החלוקה המציע הכי הרבה טפיחה עצמית על השכם. האלכימיה האידיאולוגית שלו ממירה רכוש לתהילה, אי שוויון חומרי לעליונות אישית. היא מרשה לעשירים ולחזקים לראות את עצמם כגאונים פוריים. הדבר בולט במיוחד בקרב האליטות, אבל כמעט כל הישג ניתן לפירוש מבעד לעיניים מריטוקרטיות. סיום התיכון, הצלחה אמנותית או רווח כספי פשוט עשויים לשמש הוכחה לכישרון ומאמץ. באותה מידה, כישלונות חומרניים הופכים לאותות של מגרעות אישיות, ומסבירים כי אנשים הנמצאים בתחתית הסולם החברתי ראויים להישאר שם.

משום כך הוויכוחים על המידה שבה אנשים מסוימים "עשו את זה במו ידיהם", ועל ההשפעות של סוגים שונים של "פריבילגיות" עלולים להתלהט כל כך. ויכוחים אלה אינם עוסקים רק בשאלה מי מקבל מה. הם עוסקים בשאלה איזה "קרדיט" רשאים אנשים לקחת לעצמם על מה שיש להם, אילו הצלחות מאפשרות להם להאמין באיכויות הפנימיות שלהם. משום כך, בתפישה מריטוקרטית, עצם הרעיון שהצלחה אישית היא תוצאה של "מזל" עלולה להיות מעליבה. ההכרה בהשפעתם של גורמים חיצוניים נראית כמו זלזול או התכחשות לקיומן של מעלות אישיות.

על אף הצידוקים המוסריים והחנופה האישית שהמריטוקרטיה מציעה למצליחים, ראוי לנטוש אותה כתפישה של אופן פעולת העולם והן כאידיאל חברתי כללי. היא שגויה, והאמונה בה מעודדת אנוכיות, אפליה ואדישות לצרותיהם של מי שמזלם לא שפר.

קליפטון מרק (Clifton Mark) כותב על תיאוריה פוליטית, פסיכולוגיה ונושאים אחרים הקשורים בסגנון חיים. הוא מתגורר בטורונטו, קנדה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "מכרות הבוקסיט" (1942), ציור קיר מאת Julius Woeltz, בנטון, ארקנסו. תצלום: ויקיפדיה