בחברת הלבבות השבורים

הפסיכולוגית נעמי אייזנברגר מתארת את עצמה כמדענית בת כלאיים. כזו שלעולם לא התאימה ממש לתבניות של התחומים שאותם היא חוקרת – פסיכולוגיה, פסיכולוגיה של הבריאות, חקר המוח – היא הקדימה את זמנה כשהחלה להתעניין במה שניתן לכנות חיי הרגש של המוח. כתלמידה לדוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA), אייזנברגר חשבה שזה מוזר שלעתים תכופות אנו מתארים דחייה במונחים של כאב גופני: "ליבי נשבר", "הרגשתי מעוכה", "הוא הכאיב לי", "זה כמו לחטוף סטירת לחי". הביטויים הללו, יותר משהם מטפוריים, נדמה כי הם לוכדים משהו מהותי בתחושות שלנו, שאיננו מסוגלים לבטא ישירות. ביטויים דומים ניתן למצוא לא רק באנגלית אלא בשפות שונות ורבות בעולם. אייזנברגר תהתה מדוע. הייתכן שיש קשר עמוק יותר בין כאב גופני ורגשי?

בניסוי פורץ דרך משנת 2003, אייזנברגר ועמיתיה חבשו לנבדקים קסדות ומשקפיים של מציאות מדומה. מבעד למשקפיים הללו, הנבדקים יכלו לראות את ידם שלהם וכדור, ועוד שתי דמויות מצוירות – אווטארים של משתתפים אחרים בחדר אחר. בלחיצת כפתור, כל שחקן יכול היה להשליך את הכדור לעברו של שחקן אחר, בזמן שהחוקרים עקבו אחר פעילות מוחו באמצעות סריקות של דימות תהודה מגנטי תפקודי (fMRI). בסיבוב הראשון של המשחק שכונה "סייברבול" (CyberBall), הכדור הוטל הלוך וחזור כצפוי, אבל די מהר השחקנים בחדר האחר החלו להתמסר רק בינם לבין עצמם והתעלמו לגמרי מהשחקן בחדר הראשון. במציאות, לא היו שם שחקנים אחרים: רק מחשב, שתוכנת "לדחות" כל אחד מן המשתתפים, כדי שהמדענים יכלו לבחון איך הדרה – שאותה הם מכנים "כאב חברתי" – משפיעה על המוח.

לבד, עם הגב לעולם. תצלום: קינן קונסטנס

דחייה חברתית מפעילה את אותם מעגלי נוירונים שמעבדים פציעה גופנית, והיא מתרגמת לחוויה שאותה אנו מכנים בשם כאב

כאב גופני כולל מספר אזורים במוח, שחלקים מצביעים על מיקומו ואחרים, כמו האונה האינסולרית הקדמית (AI) ואזור פיתול החגורה הקדמי (dACC) מעבדים חוויות סובייקטיביות, את אי הנעימות של הכאב. בסריקות fMRI של אנשים שחוו דחייה בעת משחק סייברבול, הצוות של אייזנברגר ראה גם את אזור ה-AIוגם את אזור ה-dACC נדלקים. יתרה מכך, אצל אותם אנשים שחוו את המצוקה הרגשית הקשה ביותר, נראתה פעילות מוחית מוגברת יותר באזורים הקשורים לכאב. במילים אחרות: דחייה חברתית מפעילה את אותם מעגלי נוירונים שמעבדים פציעה גופנית, והיא מתרגמת לחוויה שאותה אנו מכנים בשם כאב.

זה נחשב בזמנו, וגם כיום, לרעיון מהפכני. הטענה המרכזית כאן היא כי המוח אינו מבחין בין עצם שבורה ולב דואב. דחייה, על פי תפישה זו, כואבת באמת. בעיניי אייזנברגר, החפיפה בין כאב גופני לכאב חברתי חורגת מתחום העניין המדעי. "היא חושפת משהו שכנראה ידענו, אבל חששנו להאמין בו", היא אמרה לכתב העת Edgeבשנת 2014. "זה לא רקבראש שלנו. זה בראש שלנו, משום שזה במוח שלנו".

מאז ניסוי הסייברבול המקורי, מספר מחקרים שחזרו והרחיבו את הממצאים הללו. חוקרים גילו, למשל, שדחייה חברתית אינה חייבת להיות מפורשת כדי לעורר את מנגנון הכאב של המוח: די לראות תמונה של בני זוג לשעבר או אפילו סרטון שבו נראות פנים נוזפות כדי שיופעלו אותם נתיבי נוירונים שמפעיל כאב גופני. בשלב מסוים, אייזנברגר ואנשי צוותה העלו שאלה שנשמעת לכאורה טיפשית: אם כאב גופני וכאב רגשי קשורים, האם משככי כאבים יוכלו להקל על כאבי לב? במחקרשנערך בעקבות השאלה, חלק מן המשתתפים נטלו מדי יום במשך שלושה שבועות משכך כאבים נפוץ (פרצטמול) ואילו אחרים נטלו כדורי פלסבו. כל אחת מן הקבוצות תיעדה מדי יום את תחושותיה ביומן. בסוף הניסוי, קבוצת הטיילנול דיווחה על פחות מצוקה והפגינה פחות פעילות מוחית באזורי הכאב אחרי דחייה, לעומת קבוצת הפלסבו.

דחייה חברתית התגלתה כמפתח למספר תגליות בתחומי הפסיכולוגיה, חקר המוח, הכלכלה, ביולוגיה אבולוציונית, אפידמיולוגיה וגנטיקה

זה כמובן אינו קץ הכאב הרגשי, וישנן דרכי התמודדות מוצלחות יותר מלבלוע כדור בכל פעם שמישהו בעולם דוחה אתכם. ובכל זאת, מחקר הטיילנול מגלה משהו חשוב בנוגע לדחייה: היא עשויה לטשטש את הגבול בין חיינו הרגשיים והאני הגופני שלנו. למעשה, בשנים האחרונות דחייה חברתית התגלתה כמפתח למספר תגליות בתחומי הפסיכולוגיה, חקר המוח, הכלכלה, ביולוגיה אבולוציונית, אפידמיולוגיה וגנטיקה, והכריחה את המדענים לחשוב מחדש על מה שמשפיע על בריאותנו, למה ישנם מי שחיים שנים רבות ואחרים שמתים בגיל צעיר ועל האופן שבו אי שוויון חברתי משפיע על מוחנו וגופנו.

על פי אייזנברגר, לכאב החברתי יש יתרון אבולוציוני. לאורך כל ההיסטוריה היינו תלויים באחרים לקיומנו: אנשים אחרים גידלו אותנו וטיפלו בנו, עזרו לנו לקושש מזון ולהתגונן מפני טורפים ושבטים אויבים. מערכות יחסים חברתיות היו חיוניות מאוד להישרדותנו. אולי, אם כך, ממש כמו כאב גופני, כאב הדחייה התפתח כאות לאיום על חיינו. ואולי הטבע, באמצעות קיצור דרך מתוחכם, פשוט "שאל" את המנגנון הקיים לכאב גופני במקום ליצור מבראשית מנגנון חדש, וכך עצמות שבורות ולבבות שבורים נקשרו זה לזה בצורה הדוקה במוחנו.

לא רצוי. תצלום: צ'טאן הירהולי

מה שמעניין במיוחד בחיבור הזה הוא האופן שבו אפילו זלזול קל עלול לחדור לנו "אל מתחת לעור", כפי שאומרים החוקרים. במהלך משחקי סייברבול, היה די בהתעלמות מאנשים שלא הכרנו ואפילו לא יכולנו לראות, כדי לעורר תגובת כאב נושנה שנועדה לסייע להישרדותנו. ותגובה זהה מתעוררת בנו כשאנו צופים בסרטון שבו נראות פנים נוזפות. אבל מה בנוגע לפגיעות אנושות בצורך שלנו להשתייך? אינטואיטיבית היינו מצפים שככל שהדחייה מהותית יותר, כך הכאב הנלווה לה יהיה עמוק יותר – אבל זה לא מה שהתגלה במחקרים. מתברר כי מתרחש דבר מה נוסף כשאנחנו נדחים – על ידי בני זוג, בוסים, עמיתים בעבודה, בבית הספר, בבית – והוא עשוי לסייע לנו להבין לא רק את המאמץ שלנו להתקבל, אלא גם את הנואשות המלווה אותו לעתים קרובות.

רוי באומייסטר (Baumeister) הוא חוקר במדעי החברה שהקדיש שלושים שנה למחקר של הערכה עצמית, קבלת החלטות, מיניות, רצון חופשי והשתייכות. בסדרה של ניסויים שערך עם עמיתיו מאז שלהי שנות התשעים, באומייסטר גילה כי בעקבות דחייה חברתית אנשים הופכים לתוקפניים במידה ניכרת, נוטים יותר לבגידה וללקיחת סיכונים, ואינם מוכנים לסייע לאחרים. אך למרות שינויי ההתנהגות המהירים, הנדחים חברתית לא גילו כל עדות לכך שהם חשים כאב. הדבר הפתיע את החוקרים, שסברו כי דחייה תעורר רגשות שליליים ואלה בתורם יעוררו התנהגות בלתי ראויה. במקרה הזה, אומר באומייסטר, "הרגש מעולם לא הופיע".

באחד ממחקריהם, הוא וצוותו חילקו סטודנטים לשתי קבוצות בנות ארבעה עד שישה משתתפים, נתנו להם זמן להכיר זה את זה, ואז הפרידו אותם וביקשו מכל אחד לבחור שני סטודנטים אחרים כשותפים למטלה הבאה. לאחדים מהמשתתפים נאמר כי כולם בחרו בהם, ואילו לאחרים נאמר כי איש לא בחר בהם. בסופו של דבר, כשכל המשתתפים דירגו את רגשותיהם, קבוצת הדחויים לא הפגינה שינוי רגשי: הם לא היו עצובים, ונראה היה שגילו אדישות רגשית.

כשאתם חווים דחייה גם הנפש עשויה לקפוא כך כדי להגן עליכם מפני כאב רגשי. לפעמים דחייה היא עמוקה יותר, ומותירה אותנו חסרי כל תחושה

כך קרה שוב ושוב, בלי קשר לאופן שבו החוקרים ניסוי לעורר את הדחייה או למדוד את הרגשות. החוקרים חשבו שאולי הרגשות הפגועים היו שם, אבל הסטודנטים היו נבוכים מכדי להודות בהם. לכן, בניסוי אחר, המשתתפים נתבקשו לדרג את תחושותיהם כלפי אחד מעמיתיהם שסבל כאב עז בעקבות פציעה ברגלו או בעקבות פרידה רומנטית. החוקרים סברו כי אף אם הסטודנטים אינם מסוגלים להתמודד עם רגשותיהם שלהם, הם יוכלו להזדהות עם רגשותיו של אדם אחר. אולם גם הפעם, הדחויים חברתית הפגינו הרבה פחות אמפטיה, מה שהוביל למסקנה כי רגשותיהם אכן נוטרלו.

באומייסטר מכנה את התופעה בשם "הלם לאגו" – בשל הדמיון לאלחוש הגופני שעלול להתרחש אחרי פציעה. כשאתם מנסים לפתוח קופסת שימורים ונחתכים, למשל, אתם עשויים לא לחוש בתחילה דבר. כאילו לרגע, הגוף מכבה את עצמו כדי להגן עליכם מפני הכאב. כשאתם חווים דחייה, אומר באומייסטר, גם הנפש עשויה לקפוא כך כדי להגן עליכם מפני כאב רגשי. דחייה, כנראה, אינה כואבת תמיד. לפעמים היא עמוקה יותר, ומותירה אותנו חסרי כל תחושה.

ולפעמים התחושה פשוט קופאת. תצלום: פטריק מקדונלד

במחקר אחר, באומייסטר ביקש מהנבדקים לכתוב על אודות מכה אנושה להערכה העצמית שלהם ולאתר את תגובתם המיידית. המקרים הנפוצים ביותר, בשיעור ניכר לעומת כל השאר, היו מקרים של דחייה על ידי עמיתים ואחריהם דחייה בתחום האקדמי או הרומנטי. יתרה מכך, איומים משמעותיים הציתו תגובות שונות לגמרי אצל הנבדקים לעומת תקריות קלות. הם נטו הרבה יותר לאבד ריכוז או ללקות בשיתוק, וגם לאבד את היכולת לחשוב בהיגיון ולקבל החלטות. הם חשו מנותקים מגופם, כאילו הם מביטים במתרחש ממרחק. העולם נראה להם בלתי מוכר ומשונה. מצב הביניים הלא ברור הזה אינו נמשך בדרך כלל יותר משניות ספורות. בסופו של דבר אנשים מתעשתים ונזכרים מי הם ואיפה הם.

באירופה או בצפון אמריקה, מנבא הדיכאון הטוב ביותר אינו גֶן וגם לא מדד כלשהו במוח, אלא העוני

אף שההלם וההפתעה המוחלטת נמשכים שניות ספורות בלבד, הם חושפים משהו על אודות דחייה ושייכות שנותר על פי רוב מוסתר. אנחנו לא רק בעלי חיים חברתיים. אנחנו לא רק חיים עם אחרים, אלא גם דרך אחרים ובתוכם. הם ממקמים אותנו ומעניקים לנו עוגן בעולם. כשהם רואים אותנו, הם מזהים אותנו. אחרי הכול, מהי זהות אם לא הצטברות של מבטים לאורך החיים: אנחנו מביטים בעצמנו נצפים על ידי אחרים? מה שאנו רואים הוא, לרוב, מה שהם רואים או מה שאנחנו חושבים שהם רואים. וכשהם מסיטים את מבטם, כשאנו הופכים לבלתי נראים, במובן מסוים אנו חדלים מלהיות.

כדי לפגוע בנו, דחייה אינה חייבת להיגרם על ידי בני משפחה ואפילו לא על ידי אנשים שאנו מכירים. היא גם אינה מוכרחה להיות גלויה מאוד לעין. בצורתה הערמומית, היא אורבת לנו כשהיא ארוגה אל תוך מרקם החברה. בראיון לרדיו בוסטון בשנת 2012, ג'רום כגן (Kagan), פסיכולוג מאוניברסיטת הארוורד וחלוץ בתחום חקר התפתחות הילד וחקר האישיות, אמר: "באירופה או בצפון אמריקה, מנבא הדיכאון הטוב ביותר אינו גֶן וגם לא מדד כלשהו במוח, אלא העוני". ההצהרה של כגן מהדהדת משהו שחוקרים ידעו מזמן: בריאותם של העניים לקויה יותר. זהו טיעון שנראה לנו הגיוני אינטואיטיבית. עוני, אחרי הכול, נושא בחובו שורה של גורמי סיכון – התעללות בילדים, שימוש בסמים, פשע, אבטלה, תזונה לקויה, טיפול רפואי לא ראוי – ואלה נקשרו למגוון של מחלות גוף ונפש.

אבל ככל שהוא מחליש, עוני אינו מספר את הסיפור כולו. במדינות מפותחות במיוחד, במקביל לשיפור קבוע בשכר הממוצע ובתנאי החיים, נותרו עדיין בני אדם רבים מאוד הסובלים מבעיות בריאות. על פי מחקרי וייטהול, למשל, בין 1967-1970, האפידמיולוג מייקל מרמוט (Marmot) וצוותו מבית הספר לרפואה של יוניברסיטי קולג' לונדון אספו נתונים על אודות 18 אלף גברים העובדים בשירות הציבורי הבריטי (שמשרדיו בווייטהול, לונדון). אחרי יותר מעשר שנים, החוקרים גילו כי שיעור העובדים הלא מקצועיים, אלו שמעמדם בתחתית הסולם, אשר הלכו לעולמם – גדול פי שלושה מזה של עובדי מנהלה בכירים בצמרת. גישה לשירותי בריאות – שהייתה אז, ועודה כיום, בחינם – אינה מסבירה את ההבדל הדרמטי בשיעורי התמותה בין עובדים מן הדרגים השונים. יותר מזה, דפוס דומה התגלה לא רק בקצוות, אלא בכל הדרגים: ככל שמעמדך בעבודה היה נמוך, כך היו חייך קצרים יותר.

בשני העשורים האחרונים הצטברו ראיות לכך שמעמד סוציו-אקונומי נמוך הוא מנבא מרכזי לתמותה מוקדמת ובריאות לקויה, ובכלל זה מחלות לב ריאה, דלקות פרקים, סוכרת, מחלות מערכת הנשימה, סרטן צוואר הרחם, סכיזופרניה, התמכרות לסמים ואלכוהול וכן חרדות. וכמו במחקרי וייטהול, ההשפעה השליליות על הבריאות חורגות מתחומם של העניים אל כל המעמדות החברתיים. הקשר בין בריאות ומעמד חברתי – בין אם הוא נמדד על פי הכנסה, חינוך או תעסוקה, ואפילו על פי ההערכה של אנשים את מקומם ביחס לאחרים – חוזר ומופיע בקביעות ראויה לציון במחקרים שבהם לקחו חלק אלפי מתבגרים בארצות הברית, תושבי דרום קוריאה, שחורים בארה"ב, וקשישים בבריטניה. על פי הנתונים של מרמוט, "אם כולם באנגליה היו מתים בשיעורים המאפיינים את בני המעמדות הגבוהים, בין 1.3-2.5 מיליון איש מקרב מי שמתים בגיל צעיר מדי בכל שנה היו זוכים לחיות".

בחברות שבהן אי השוויון גדול יותר, היררכיות מושרשות יותר ופערי מעמדות גדולים יותר, ניתן לראות תוצאות חמורות יותר בכל הקשור לבריאות. משהו במעמדנו החברתי כנראה חודר, כמו שאומרים, אל מתחת לעורנו

לא כל החוקרים חולקים את השקפתו של מרמוט, או את הבהילות שבה נאמרים דבריו. חלק טוענים כי מעמד סוציו-אקונומי אינו גורם לבריאות לקויה, אלא שאנשים שבריאותם לקויה מתקשים יותר בבית הספר או בעבודה ופשוט צונחים אל תחתית הסולם החברתי. חוקרי אי-השוויון הבריטיים ריצ'רד וילקינסון (Wilkinson) וקייט פיקט (Pickett) אינם מסכימים. בספרם The Spirit Level (משנת 2009) הם טוענים כי צניחה כזו יכולה להסביר את הדפוס המתועד היטב הקיים בין מדינות: כלומר, שבחברות שבהן אי השוויון גדול יותר, היררכיות מושרשות יותר ופערי מעמדות גדולים יותר, ניתן לראות תוצאות חמורות יותר בכל הקשור לבריאות. משהו במעמדנו החברתי כנראה חודר, כמו שאומרים, אל מתחת לעורנו.

עוני אינו בריא, אך יתכן שחרדת המעמד מזיקה יותר. תצלום: ניק קרווניס

אבל איך יתכן שמעמד חברתי גורם לנו לחלות? גישה למשאבים – החשודה המיידית – אינה מסבירה את העובדה שהמעמד משפיע על הבריאות בכל מקום אפשרי. מי שנמצאים בתחתית אולי סובלים ממחסור בהיגיינה, תזונה וטיפול רפואי, אבל אלה אינם יכולים להסביר את הפערים הניכרים לאורך הסולם החברתי כולו. בעלי הפריבילגיות אולי נראים לפעמים כמו יצורים מזן אחר לגמרי, אבל הרופאים שלהם, המזון שהם אוכלים ובוודאי לא התמרוקים המשמשים אותם, אינם בעלי תכונות פלא שאינן נגישות לבני המעמד האמצעי. ועם זאת, מי שנמצאים באמצע הסולם החברתי סובלים יותר מדיכאון, סוכרת ומוות מוקדם מאלה שבצמרת החברתית.

מעמד חברתי נושא עמו שיפוט מובלע בנוגע לערכו של האדם בחברה

סיבה אפשרית אחת, על פי וילקינסון ופיקט, היא "חרדת מעמד". התובנה המרכזית כאן היא כי מעמד חברתי נושא עמו שיפוט מובלע בנוגע לערכו של האדם בחברה. ככל שאתם נמצאים במקום גבוה יותר בסולם, כך אתם זוכים ליותר כבוד והערצה מן הסובבים אתכם. לעומת זאת, ככל שמעמדכם בהיררכיה נמוך, אינם עומדים בקריטריונים החברתיים להצלחה. אתם נתפשים כלקויים ונחותים. במילים אחרות: אתם חווים דחייה.

הדחיה הזו אולי מובלעת, אבל דווקא משום כך היא קטלנית הרבה יותר, משום שהיא אינה ניתנת לערעור: לעתים קרובות אנחנו משלימים עם אי השוויון החברתי ממש כמו שאנחנו נושמים אוויר מזוהם, או שאנחנו מצדיקים אותו כתלוי כישורים. כך שאם אתם מוצאים את עצמכם קרוב לתחתית, אתם עלולים לחוש חסרי ערך, חסרי תקווה וחסרי אונים.

הנזק כאן אינו רגשי בלבד. מספר הולך וגדל של חוקרים מכירים עתה בכך שאיומים על הזהות החברתית, כמו הערכה שלילית מצד אחרים, עלולים לשבש מערכות נוירו-ביולוגיות חיוניות. ממחקרים על בעלי חיים הכנועים למי שמעליהם בסולם ובני אדם שנחשפו להערכה שלילית (למשל, אחרי שנאמו בפני קהל) עולה כי דחייה חברתית מעוררת דלקות – התגובה המולדת של הגוף לפציעה. ממש כמו איומים גופניים, איומים חברתיים עשויים לאותת על סכנה קיומית, ולעורר מתקפה חיסונית כנגד פולשים מיקרוביאליים. בעוד שהתהליך מסייע למלחמה בזיהום, על פי ג'ורג' סלאביץ' (Slavich), העומד בראש מעבדת UCLA להערכה ומחקר של מתחים, במקרים של דחייה חברתית ההשפעה עשויה לצאת משליטה, ולעורר דלקות ברמות מסוכנות. דלקת כרונית, בתורה, קשורה לסוכרת, מחלות לב ריאה, מספר סוגי סרטן, מחלת אלצהיימר, דלקות פרקים, דיכאון ועוד. בשילוב דחייה חברתית הנפוצה במעמדות נמוכים, היא יכולה לסייע בהסבר הקשר החמקמק שבין בריאות לקויה ואי שוויון חברתי.

מקומכם בסולם החברתי קשור פחות לנסיבות הממשיות שלכם ויותר לעמדה שלכם בהשוואה לכל האחרים שעל הסולם. בסופו של דבר דירוג כזה מניב יותר מפסידים ממנצחים

מה שמטריד מאוד באשר למעמד חברתי הוא שהוא תמיד יחסי. מקומכם בסולם החברתי קשור פחות לנסיבות הממשיות שלכם ויותר לעמדה שלכם בהשוואה לכל האחרים שעל הסולם. בסופו של דבר דירוג כזה מניב יותר מפסידים ממנצחים, ממש כמו בספורט, שם מי שמגיע שני לעולם אינו מספיק טוב: ישנה רק מדליית זהב אחת בתחרות אולימפית, וכל שאר המדליות נתפשות כפרסי ניחומים. כך מנסחים זאת וילקינסון ופיקט: "בין אם אנשים חיים בבקתה שרצפתה עפר וללא ביוב, או בבית שיש בו שלושה חדרי שינה ומקרר, מכונית כביסה וטלוויזיה, מעמד חברתי נמוך נחווה תמיד כמשפיל".

אחד ירגיש לא מספיק טוב, תמיד. תצלום: ויקטואר יונצ'ראי

טיפוס בסולם אינו פותר בהכרח את הבעיה. הוא עשוי רק להעלות את הרף. אם נניח שתקפצו מספר שלבים מעלה, ותנחתו בצמרת קבוצת השווים לכם. תביטו מטה מן השלב החדש הזה בסולם ותחשבו איזו דרך ארוכה עברתם. אבל אז תבינו שנקודת הייחוס שלכם השתנתה: עליתם לקבוצה חברתית חדשה, והצמרת שאליה אתם שואפים נדחקה מעלה עוד יותר. משקיע הון סיכון מצליח אמר לי פעם, שלמרות כל הזוהר שניכר כביכול במבט מהחוץ, עמק הסיליקון מסתיר אומללות רבה. ההסבר שלו: לא משנה כמה תשיגו, מישהו תמיד נמצא מעליכם. מעמד, כנראה, הוא משחק שלעולם לא ניתן לנצח בו כי המטרה מתרחקת ללא הרף. זהו משחק שבו כל הצלחה עשויה להיות גם כישלון, וכל מנצח – מפסיד.

האם פירוש הדבר שכולנו נידונים לכישלון, פרט לבודדים שבצמרת? אחרי הכול, מערכות שליטה הן דרך הארגון של החוויה החברתית, אצל דבורים, שימפנזים או בני אדם. אבל אם איננו מסוגלים לסלק את ההיררכיות, אולי נוכל לשטח אותן? וילקיסנון ופיקט טוענים שמלבד הרמת השלב התחתון, שוויון רב יותר יצית שרשרת של שינויים חיוביים בכל מעמדות החברה. במחקר אחד, שני החוקרים מדדו את הכנסה הממוצעת לאדם ב-21 מדינות עשירות, והשוו אותה למדדי הבריאות והבעיות החברתיות בכל מדינה. הם לא גילו קשר. אבל כשדירגו את המדינות על פי מידת השוויון השורר בהן (מיפן ומדינות סקנדינביה השוויוניות ועד לבריטניה, פורטוגל וארה"ב שם הפערים עצומים) התגלה דפוס ברור, שלא ניתן היה לייחס אותו למקריות: במדינות הכי פחות שוויוניות שיעור מחלות הנפש וההשמנה החולנית כפול לעומת המדינות השוויוניות; תוחלת החיים בהן נמוכה בשלוש עד חמש שנים; מספר הלידות של בני נוער גבוה פי עשרה; מספר מקרי הרצח גבוה פי 12 ושיעור יודעי קרוא וכתוב נמוך באופן ניכר.

אחד ההסברים ליתרונות השוויון יכול להיות העובדה שהוא מטשטש את הגבולות בין קבוצות ומקדם עירוב ואינטגרציה חברתית

אחד ההסברים ליתרונות השוויון יכול להיות העובדה שהוא מטשטש את הגבולות בין קבוצות ומקדם עירוב ואינטגרציה חברתית. במשך זמן רב, חוקרים ידעו כי אנשים המשולבים בחברה נהנים מבריאות טובה יותר ואריכות ימים, לעומת אנשים מבודדים, אבל עד לאחרונה לא ברור היה מדוע. האם מערכות היחסים החברתיות הן ששיפרו את בריאותם או שמא לאנשים בריאים ישנם חיי חברה משופרים? הנתונים היו מוגבלים מדי עד אמצע שנות השמונים, שאז מחקרי עומק מתוכננים היטב אפשרו לחוקרים לעקוב אחרי אלפי בני אדם לאורך מספר עשורים. הנתונים הרבים שנאספו, בשילוב עם מסגרות תיאורטיות יציבות יותר, מספקות ראיות רבות להשפעות המזיקות של בידוד חברתי.

בשנת 2015, הפסיכולוגים ג'וליאן הולט-לונשטט (Holt-Lunstad) וטימות'י סמית' (Smith)מאוניברסיטת בריגהאם יאנג ביוטה, סקרו שבעים מחקרים שביחד עקבו אחרי יותר משלושה מיליון מבוגרים וקשישים לאורך שבע שנים בממוצע. החוקרים גילו כי בידוד חברתי הגביר את הסיכוי של כל נבדק למות בסיום המחקר ב-29 אחוזים. תוצאה זו אומתה אפילו כשהחוקרים שיקללו את מצבם הבריאותי של הנבדקים בראשית המחקר. מחקרים אחרים קשרו בידוד חברתי למחלות לב ריאה, שבץ, דמנציה ומחלת אלצהיימר – חלק מן הסיבות העיקריות למוות ונכות בעולם כיום.

חברית ותיקים בשיחה ובצחוק. תצלום: ספירוס פפאספירופולוס

שייכות לרשת חברתית מעניקה לקשישים, יותר מכל, תחושה של יעוד ומעודדת אותם לטפל בעצם טוב יותר

למרות התקדמות במחקר, עדיין לא ברור בדיוק איך להגדיר בידוד חברתי. על פי רוב, מדובר במחסור המשפיע יותר מכל על קשישים היוצאים לגמלאות, מאבדים בני משפחה, מפסיקים לנהוג, חולים או נחלשים מכדי לקחת חלק בפעילויות חברתיות. נתונים משותפים של מספר מחקרים מצביעים על כך שכ-40-50 אחוזים מבני השמונים ומעלה מדווחים על בידוד. אף שאלה נתונים קודרים, הצד החיובי הוא שמחצית מקרב הקשישים מאוד ממשיכים לחיות חיים משולבים ובריאים. חלק מן הקשישים הללו אפילו מרחיבים את קשריהם החברתיים, משום שהזמן שנהגו לבלות בעבודה מוקדש כעת להתנדבות ובילוי בחברה. שייכות לרשת חברתית מעניקה לקשישים, יותר מכל, תחושה של יעוד ומעודדת אותם לטפל בעצם טוב יותר. שימור של מערכות יחסים קיימות ויצירת מערכות יחסים חדשות מאפשרים לקשישים להרוויח ממה שחוקרים מכנים בשם "תמיכה חברתית" – כלומר אחרים מספקים להם מידע, עוזרים להם בבית או מעניקים להם כתף בעת הצורך, ומקלים עליהם להתמודד עם קשיים. נתינה במקום קבלה של תמיכה חברתית גם היא מסייעת לבריאות. במחקר שלקחו בו חלק 423 זוגות נשואים, סיוע (רגשי וגם מעשי) לבני משפחה, חברים ושכנים ניבא שיעור תמותה נמוך יותר כעבור חמש שנים.

גם לשוויון בקשרים אלה יש חשיבות. חלק מן הקשישים משגשגים כשהם מטפחים קשרים מעטים אך עמוקים, ואילו אחרים מוצאים הנאה גדולה יותר בבדידות. אין בכך, כמובן, כדי לסתור את ההשפעה הפוגענית שיש לבידוד חברתי או לפקפק במצוקתם של קשישים. אבל הדבר אכן מצביע על הבדל מהותי בין מצב אובייקטיבי וחוויה סובייקטיבית. שני אלה קשורים, ללא ספק, אבל יש הבדל גדול ביות להיות לבד ובין להרגיש לבד. על פי לואיז הוקלי (Hawkley), חוקרת במכון NORC באוניברסיטת שיקאגו, וג'ון קצ'ופו (Cacioppo) חוקר המוח המנוח מאוניברסיטת שיקאגו, שחקרו את הנושא במשך יותר משני עשורים: "אנשים יכולים לחשוב על עצמם כעל מבודדים חברתית גם כשהם חיים בחברת אחרים".

ואולי בתוך ראשנו הדחייה מתגלה במלוא רשעותה – לא בדקירות הכאב שהיא משגרת ברחבי הגולגולת שלנו, וגם לא במהומה שהיא זורעת בגופנו. בתודעה, הדחייה יכולה להמשיך ולשרוד, כשהיא ניזונה מדמיוננו המעוות ותו לא. לתפוש את עצמך כמבודד פירושו להיות דחוי שוב ושוב, אפילו כשאיש במציאות אינו מזלזל בך. פירושו להיות בו זמנית הנדחה והדוחה. כך הדחייה פוגעת בנו בסופו של דבר – כשהיא גורמת לנו להכאיב לעצמנו, לשתף פעולה עם השפעתה האכזרית.

אליצה דרמנדז'יסקה היא יזמית העובדת בצות בין טכנולוגיה ובריאות הנפש. במהלך חופשה בת שנתיים מעבודתה שנועדה ללמוד מדוע אנו נשברים וכיצד אנו שבים לאיתננו, היא חקרה את תחומי הגנטיקה, הפסיכולוגיה ומדעי המוח, תוך שהיא מראיינת רופאים, אחיות, פסיכואנליטיקאים, פילוסופים, אמנות, יזמים ואנשים צעירים.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: הושאר מאחור. תצלום: ג'ונתן לרסון, unsplash.com

Photo by Jonathan Larson on Unsplash