נזירים עושים אקזיט

נזירים בימי הביניים התקשו מאוד להתרכז. וריכוז הרי היה עבודתם ולחם חוקם כל ימי חייהם! ברור שהטכנולוגיה שלהם הייתה שונה משלנו. אבל חרדה מהסחות דעת הייתה משותפת להם ולנו. הם התלוננו על כך שהם עמוסים מדי במידע, וגם על כך שכאשר סוף סוף החליטו לקרוא משהו, קל היה להם להשתעמם ולפנות למשהו אחר. הם היו מתוסכלים בגלל הרצון שלהם להפנות מבע לחלון, או כיוון שחשו רצון תמידי לבדוק מה השעה (במקרה שלהם, השעון היה השמש), או לחשוב על אוכל או על מין, כשהיו אמורים לחשוב על אלוהים. הם אפילו חשו חרדה שמא חלומותיהם יסיחו את דעתם.

לפעמים הם האשימו שדים בכך שדעתם משוטטת. פעמים אחרות הם הטילו את האשמה על האינסטינקטים של הגוף. אבל שורש הבעיה היה השכל: מטבעו, השכל הוא עניין קופצני

לפעמים הם האשימו שדים בכך שדעתם משוטטת. פעמים אחרות הם הטילו את האשמה על האינסטינקטים של הגוף. אבל שורש הבעיה היה השכל: מטבעו, השכל הוא עניין קופצני. ג'ון קסיאן (Cassian), שמחשבותיו על אודות החשיבה השפיעו על נזירים במשך מאות שנים, הכיר את הבעיה הכר היטב. הוא התלונן שהשכל "נראה מונע על ידי פניות אקראיות", וטען שהוא "משוטט לו כאילו הוא שיכור". קסיאן הלין על כך שהשכל מתעקש לחשוב על משהו אחר בשעה שבעליו מתפלל ושר; הוא עשוי להתרחק אל תכניותיו לעתיד או לשקוע בצער על דברים מן העבר – והכול תוך כדי קריאה. הוא התלונן שהשכל אינו יכול להישאר ממוקד בשעשוע שלו עצמו – שלא לומר להתרכז ברעיונות המסובכים שדורשים ריכוז גבוהה.

כל זה היה בסוף שנות העשרים של המאה החמישית. אילו ג'ון קסיאן היה  רואה סמרטפון, הוא היה מנבא מיד את המשבר הקוגניטיבי שלנו..

אך במקום זאת, מחשבותיו היו נתונות לדברים אחרים. קסיאן כתב בתקופה שבה קהילות הנזירים החלו לפרוח באירופה ובים התיכון. מאה שנה קודם לכן, סגפנים חיו בעיקר בבידוד. וההתלהבות החדשה ליוזמות חברתיות התגבשה לכדי התלהבות חדשה מתכנון של מנזרים. ההנחה הייתה שהמרחבים החברתיים החדשניים הללו יפעלו באורח מיטיבי כשלנזירים יהיו הנחיות כיצד לבצע את תפקידם.

כאז כן עתה. תצלום: דון ארמפילד

תפקידם, יותר מכל, היה להתמקד בתקשורת אלוהית: לקרוא, להתפלל, לשיר, ולעבוד בניסיון להבין את אלוהים, כדי לשפר את בריאות נפשותיהם שלהם ואת בריאות הנפשות של האנשים שתמכו בהם. עבור הנזירים הללו, השכל המהרהר לא היה אמור להיות במצב של הרפיה או נינוחות. הוא היה אמור להיות טעון באנרגיה. המלים החביבות עליהם כדי לתאר ריכוז נגזרו מן הגזע הלטיני tenere, כלומר להחזיק חזק או להיאחז במשהו. האידאל היה להיות בעל mens intentus, כלומר שכל שתמיד עוסק באורח פעיל בניסיון להשיג את מטרתו. וכדי לעשות זאת בהצלחה היה צורך לקחת ברצינות את החולשות של הגוף ושל השכל, ולעבוד קשה כדי לגרום לשני אלו להתנהג יפה.

כשהשכל משוטט, כך טענו התאורטיקנית של הנזירוּת והמנזרים, הוא לרוב נוטה לפנות לאירועים שהתרחשו לא מזמן, ואם נקצץ במחויבויות שלנו לדברים רציניים, יהיו לנו פחות מחשבות שיתחרו על תשומת הלב שלנו

חלק מהאסטרטגיות היו קשוחות. ויתור, למשל. נזירים ונזירות היו אמורים לוותר על הדברים שרוב בני-האדם אהבו – משפחות, נכסים, עסקים, הדרמה של היומיום – לא רק כדי לשחוק את התחושה האישית של האדם ש"מגיע לו", אלא גם כדי להבטיח שהנזירים והנזירות לא יוטרדו מהדברים הללו במהלך חייהם המקצועיים, חיים של תפילה. כשהשכל משוטט, כך טענו התאורטיקנית של הנזירוּת והמנזרים, הוא לרוב נוטה לפנות לאירועים שהתרחשו לא מזמן, ואם נקצץ במחויבויות שלנו לדברים רציניים, יהיו לנו פחות מחשבות שיתחרו על תשומת הלב שלנו.

האיפוק היה צריך לפעול גם ברמה הפיזיולוגית. בעת העתיקה המאוחרת ובימי הביניים היו תאוריות רבות שעסקו בקשר שבין הגוף והנפש. רוב הנוצרים הסכימו שהגוף הוא יצור מלא צרכים, שניחן בתאבון חסר גבולות לאוכל, מין ונוחות, תיאבון שמונע מהשכל להגיע למה שהוא החשוב ביותר. אין משמעות הדבר שיש לדחות את הגוף, אלא רק שהגוף זקוק לאהבה קשוחה. עבור כל הנזירים והנזירות, ממש מראשית הנזירוּת במאה הרביעית, משמעות הדבר הייתה תזונה מתונה והתנזרות ממין. רבים הוסיפו לתפריט עבודה גופנית כחלק קבוע מהשגרה. הם גילו שקל להם יותר להתרכז כשהגוף שלהם בתנועה, בין אם הם עסוקים באפייה, בעבודה חקלאית או באריגה.

היו גם פתרונות שהיום עלולים להיראות לנו משונים, פתרונות שהיו תלויים בתמונות דמיוניות. חלק מהחינוך במנזרים כלל לימוד שיטות ליצירת דימויים קוגניטיביים שהיו כעין סרטים מצוירים, כדי לעזור ללומד לשפר את מיומנויות הזיכרון והיכולת המדיטטיבית. השכל אוהב גירויים כגון צבע, דברים דוחים, מין, אלימות, רעש ותנועות גוף פראיות. האתגר היה לקבל את התענוגות וההעדפות שלו, כדי לנצל אותן. סופרים ואמנים יכלו לעשות פה לא מעט מן העבודה, על ידי כתיבתם של סיפורים מלאי חיים או פיסול דמויות גרוטסקיות שגילמו את הרעיונות שהם רצו להעביר. אך אם נזירה באמת רצתה ללמוד משהו שהיא קראה או שמעה, היא הייתה עושה את העבודה הזאת בעצמה, על ידי ייצוג החומר כסדרה של קטעי אנימציה אצלה בראש. ככל שאמצעי הזיכרון היו מוזרים יותר, כך הם נחשבו טובים יותר – המוזרות גרמה להם להיות קלים לשליפה, ומושכים יותר לחשוב באמצעותם כשהנזירה "חזרה" כדי לבחון אותם שוב.

נגיד שרציתם ללמוד את סדר המזלות. תומס ברדוורדין, איש המאה ה-14 שהיה בוגר תואר מתקדם באוניברסיטה, תאולוג ויועץ לאדוארד השלישי מלך אנגליה, הציע לדמיין איל לבן בוהק בעל קרני זהב, הבועט באשכיו של פר בוהק בצבע אדום. בשעה שהפר מדמם קשות, תארו לעצמם שיש לפניו אישה, היולדת תאומים, בלידה מלאת נוזלי גוף ותופעות דוחות, שדומה שקורעת אותה לשתיים עד לחזה. כשהתאומים שלה פורצים החוצה, הם משחקים עם סרטן רדום ונורא למראה, שצובט אותם וגורם להם לבכות. וכן הלאה.

שיטה מתקדמת יותר להשגת ריכוז הייתה בנייתם של מבנים מנטליים מורכבים במהלך הקריאה והחשיבה

שיטה מתקדמת יותר להשגת ריכוז הייתה בנייתם של מבנים מנטליים מורכבים במהלך הקריאה והחשיבה. נזירים, נזירות, מטיפים ותלמידיהם, נקראו תמיד לדמיין בתמונות את החומר שהם מעבדים. עץ רב ענפים או מלאך בעל נוצות עדינות – או במקרה של הוגו איש סנט ויקטור, שכתב מדריך קטן ומשעשע לאסטרטגיה הזאת, במאה ה-12, תיבה רבת מפלסים בלב הקוסמוס - יכלה להפוך לתבנית לחלוקה של חומר מורכב וליצירת מערכת מסודרת. הדימויים עשויים להתאים באורח סדור ומהודק למהותו של רעיון. הוגו, למשל, דמיין עמוד העולה מתוך התיבה שלו, וכך דימה את עץ החיים בגן עדן, שהתנשא כך שהוא חיבר בין הארץ שבתיבה לדורות העבר, או הלאה אל כיפת השמיים. או לחלופין, הדימויים היו עשויים להיות פשוט מציינים של דברים, לצורך הסידור, כך שעץ ייצג טקסט או נושא (נגיד, את "החוק הטבעי"), וככזה יכולים להיות לו שמונה ענפים ושמונה פירות על כל ענף, ובכך לייצג 64 רעיונות שונים, המקובצים לשמונה מקבצים גדולים יותר.

מבנים באוויר עוזרים לזכור פרטים מורכבים. תצלום: מרטין בודואן

העניין לא היה לצייר את התמונות הללו על גיליון קלף, אלא לתת לשכל משהו לצייר, לספק את התיאבון שלו לצורות מעניינות מבחינה אסתטית, ואגב כך למיין את הרעיונות של השכל לאיזשהו מבנה לוגי.

אני מלמדת טכניקות קוגניטיביות ימי-ביניימיות לתלמידים המתחילים את לימודיהם בקולג', והטכניקה האחרונה שתיארתי היא הפופולרית ביותר, ובפער גדול. בניית מנגנונים שכליים מורכבים מעניקה להם דרך לארגן – ובתוך כך גם לנתח – חומר שהם צריכים ללמוד לשיעורים אחרים. התהליך גם דואג שהשכל שלהם יהיה עסוק במשהו שמעניק תחושה של דבר מוחשי ומרתק. באופן הזה, ריכוז וחשיבה ביקורתית, הופכים ממטלה מעיקה למשחק.

אך כמו שאומרים, caveat cogitator ("ייזהר החושב"): בעיית הריכוז היא בעיה רקורסיבית. כל אסטרטגיה לדחיקת הסחת הדעת דורשת אסטרטגיות לדחיקת הסחות דעת. כשקסיאן הביא את אחת ההמלצות הפשוטות ביותר שלו – לחזור על מזמור תהילים שוב ושוב, כדי לרסן את השכל – הוא ידע מה הוא עתיד לשמוע מיד לאחר מכן: "איך אפשר להישאר מרוכז בפסוק הזה?", כך שאלו אותו הנזירים.

הסחת דעת היא בעיה עתיקה, וגם הפנטזיה כאילו אפשר לחמוק ממנה פעם אחת ולתמיד היא עתיקה ביותר. לפני 1600 שנה היו דברים מרתקים לחשוב עליהם בדיוק כפי שיש היום. ולפעמים זה בלבל את השכל.

ג'יימי קריינר (Jamie Kreiner) הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ג'ורג'יה. היא מחברת הספר The Social Life of Hagiography in the Merovingian Kingdom משנת 2014. ספרה החדש, Legions of Pigs in the Early Medieval West יראה אור בשנת 2020.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: מתוך "דומניקוס הקדוש מתפלל" (1600), אל גרקו. תצלום: ויקידפיה