כי הגוף בנפשה

הגוף כמכלול חישובי? הנפש משתחררת מהגוף? הפמיניסטיות מעולם לא האמינו בכך, וכעת מדעי המוח מצדיקים אותן
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

אנו כפותים אל זעזועי החיים "כמו גופים אל סוסי פרא", כתבה וירג'יניה וולף בספרה "הגלים" (בתרגום מאיר ויזלטיר). האמנם? סרז' פאגֶה (Faguet), יליד רוסיה, יזם טכנולוגיה ו"האקר ביולוגי קיצוני" להגדרתו, חושב אחרת. הוא רוצה לאלף את הסוס הביוכימי המשתולל באמצעות תערובת של תרופות, שתלים, כלי ניטור רפואי ו"פריצות" (hacks) התנהגותיות שימטבו את ההרכב הביוכימי של גופו. פאגֶה טוען שהוא השקיע עד כה יותר מרבע מיליון דולר בניסיונו להפוך לאחד "האלים הפוסט-אנושיים האלמותיים, שמשילים מעל עצמם את מגבלות הביולוגיה שלנו ומתפשטים ברחבי היקום" – ובין היתר העסיק גם "דוגמניות ששכר כדי לקיים איתן יחסי מין, כדי לא לבזבז זמן על דייטינג ולהתמקד בסוגיות בוערות יותר".

רבים מכם יגלגלו עיניים נוכח מפגן בוטה כל כך של פריבילגיוּת – תופעה המאפיינת לכאורה רבים מעשירי עמק הסיליקון. פאגֶה אינו היחיד מבין חסידי "הטרנס-הומניזם" שמחכה לרגע שבו יעלה לספֵרה אחרת של קיום: כמוהו גם היזם אילון מאסק (Musk), איש גוגל ריי קורצווייל (Kurzweil)והפילוסוף ניק בוסטרום (Bostrom). האידיאל הטרנס-הומני שלהם הוא מעין גרסה קפיטליסטית מאוחרת של "האדם הוויטרובי" של דה וינצ'י: על-אדם חמוש בשפע שדרוגים קוגניטיביים וגופניים שעולה לדרגת עוצמה בלתי מעורערת, נטולת כל תלות, ולעתים קרובות אף רוכש את היכולת להתרבות ללא הגורם המסורבל הזה המכונה "נשים". "האלמוות" כפי שהם מתארים אותו, נשמע בסך הכול כמו הִתְגַּבְרוּת (ב' רפויה) של העתיד.

כלב, לברדור

כלב גזעי, מעשה ידי אדם. בקרוב גם אצלנו? תצלום: קן ריד

אפלטון קבע את הטכניקה המוכרת כדי להתגבר על חששותינו מפני הגוף: ניתוק השכל (הרציונלי, הקר, השלם, הזכרי) מהגוף (הרגשני, המתלהט, החלש, הנקבי)

אבל הדבר המהותי ביותר שניתן ללמוד מהטרנס-הומניזם אינו ממדי ההיבריס של גברים לבנים עשירים. הטרנס-הומניזם ממחיש לנו מה קורה כשצורת מחשבה מסוימת, המורכבת ממשקעים פילוסופיים בני מאות שנים, מוקצנת. מאז אפלטון, דורות של פילוסופים חיים בצלו המאיים של הגוף ונאחזים בתשוקה להתגבר על מגבלותיו – ומשאלתם זו הולכת יד ביד עם פחד מנשים ועם הרצון לשלוט בהן. בדיאלוג טימיאוס, אפלטון מדמה צורות אידיאליות ובלתי חומריות לאב נוקשה הכופה סדר ומשמעת על כל החומר הסורר שבעולמו – ואף שהחומר סורר, הרי הוא "אמו ובת קיבולו של מה שנתהווה בתחום הנראה או בתחום המוחש בדרך כלל" (בתרגום יוסף ליבס). כאן נעזר אפלטון בטכניקה שכבר הפכה משומשת, כדי להתגבר על חששותיו מפני הגוף: ניתוק השכל (הרציונלי, הקר, השלם, הזכרי) מהגוף (הרגשני, המתלהט, החלש, הנקבי).

מורשתו של אפלטון התמשכה אל ימי הביניים, והפיצול בין צורה לחומר לבש צורה מוסרית בחסות הנצרות. לפי הנצרות, בני אדם הם בעלי נפש אלמותית, שהתבונה והאיפוק אמורים להגן עליה מפני השפעותיהן המשחיתות של תענוגות העולם הזה. על כן נשים והגוף הנשי, שנתפשו כמושאי התשוקה הגברית, קיבלו עליהם את עולו הסמיוטי של החטא. התיאולוג אוגוסטינוס, למשל, גער בעצמו על שנכנע ללא הרף לתשוקות נערותו, בימים שבהם נשים "חדרו את שערי נשמתי והשתכנו במעמקי בשרי".

עם בוא המודרניות והנאורות, הרצון הזה להתנתק מהחומרי הפך באופן מכוון למפעל מדעי ורציונלי. לא בהתעלות רוחנית עסקו הוגי הנאורות: המטרה הייתה להגיע לנקודת מבט המאפשרת לאדם לראות נכוחה את העולם הטבעי. פרנסיס בייקון, איש אשכולות ומחלוצי השיטה המדעית, אהב במיוחד להשתמש בדימויים מיניים כדי לתאר את מערכת היחסים בין המציאות והמתבונן. "הבה נקיים נישואין טהורים וכשרים בין הנפש לטבע", כתב ב-The Refutation of Philosophies (משנת 1608) – והטבע יקבל עליו, כמובן, את תפקיד האישה הצייתנית. מבחינת בייקון, "המדען הטוב הוא מחזר אבירי", כפי שכותבת הפילוסופית האוסטרלית ז'נביב לויד (Lloyd) בספרה The Man of Reason (משנת 1984), ואילו הטבע "מסתורי, מסוגר – ואף על פי כן ניתן בסופו של דבר לדעת אותו ולשלוט בו".

אישה, דוגמנית, שמלה אדומה, נקודות

האם אפשר להביט נכוחה אל הטבע, ללא הטיות של צורה וחומר ומין? תצלום: תמרה בליס

תיאוריות חדשות וממצאים חדשים בנוגע לקוגניציה האנושית מלמדים שתחומים נשיים-כביכול, כגון גופניות, רגש ותשוקה, משפיעים על האופן שבו אנו חושבים, ולא זאת בלבד, אלא שהם מעמודי התווך של המחשבה

לא פלא שהוגות פמיניסטיות התייחסו בספקנות רבה כל כך לכל למאמצים הללו לקדם את "הרציונליות" על פני כל דבר אחר. ונוסיף שמושג התבונה עצמו בנוי על יסודות ממוגדרים. ואף על פי כן, יכול להיות שמחכה לנו התחממות מפתיעה במערכת היחסים: בין הפמיניסטיות המבקרות את ההפרדה בין נפש לחומר, ובין פילוסופים וחוקרים מסוימים המנסים כעת לשדך ביניהם מחדש. תיאוריות חדשות וממצאים חדשים בנוגע לקוגניציה האנושית מלמדים שתחומים נשיים-כביכול, כגון גופניות, רגש ותשוקה, משפיעים על האופן שבו אנו חושבים, ולא זאת בלבד, אלא שהם מעמודי התווך של המחשבה. אז אמנם יש מי שמשתוקק להימלט מהבשר הכושל, אך מתברר שאיננו יכולים לקוות אלא "להישאר עם הצרה", כפי שאומרת הביולוגית והפמיניסטית האמריקנית דונה הראוויי (Haraway): לא להימלט מגופנו האיום או להתעלות מעליו, אלא לחרוג מגבולותיו בעודנו בתוכו.

האופן שבו אנו חושבים על מחשבה הוא פוליטי. הדבר היה ברור בראשית ימי העיסוק המודרני בגוף ונפש, כשהנסיכה אליזבת מבוהמיה כתבה לרנה דקארט ב-1643 והטילה ספק בגישתו לסוגיית הנפש וההכרה. כל אישה שהעזה לקרוא תיגר על גורם סמכות תזהה את האופן שבו אליזבת מקטינה את עצמה במכתבה, שכן היא יודעת שמהלך הפתיחה היעיל ביותר הוא ללטף לו את האגו.

למרבה הצער, כותבת אליזבת, המקצב של חיי הבית אינו מאפשר לה להתבונן בשלווה פנימה, כפי שמחייבת חשיבה פילוסופית מוצלחת לפי דקארט:

"מטלות הבית שלי (שאותן אסור לי להזניח) ושיחותיי ומחויבויותיי החברתיות (שמהן איני יכולה להתחמק), ממיטות תרעומת ושעמום אדירים על מוחי העלוב, עד שהוא נותר חסר תועלת זמן רב לאחר מכן. כולי תקווה שהסבר זה הוא תירוץ מוצלח לאי-יכולתי המטופשת להבין את אשר אתה רוצה שאבין".

אך האתגר שהיא מציבה בפני דקארט אינו עלוב כלל וכלל. ב"הגיונות על הפילוסופיה הראשונית" (1641), דקארט טען שהנפש והגוף שונים בתכלית בהרכבם – האחת א-חומרית ובלתי תלויה, והאחר חומרי ומתקיים כחלק מהעולם. אליזבת מזהה בעיה בדואליזם הזה: כיצד ייתכן שדבר בלתי ממשי כמו הנפש (cogito) מניע את הגוף, אם כל אחד מהם בנוי באופן שונה כל כך? דקארט נאלץ לקבל החלטה: האם לתאר תווך כלשהו שבו מתקיימת אינטראקציה בין נפש לגוף, או להודות שהנפש אינה משהו מיוחד, ושמקורה בחומר, כמו כל דבר אחר? האפשרות הראשונה נראית משונה וסבוכה מדי, ואילו השנייה אינה מותירה לנפש מרחב פעולה משלה, מכיוון שניתן פשוט להסביר אותה באמצעות התהליכים הגופניים המולידים אותה.

ורמיר, אלגוריית הציור

הוא מביט לעומק, ומה ידוע לו ולנו על נפשה, רוחה, שכלה? ״אלגוריית הציור״ (1666-1668), יוהנס ורמיר. תצלום: ויקיפדיה

הנחות היסוד הישנות של מערכת היחסים בין גוף ונפש עודן שולטות הן בחקר הנפש והן בחקר המוח. כיום אנו ממפים את תחום "החומר" במוח, המקבל אותות ושדרים מהגוף התופש את העולם סביבו;הנפש, לעומת זאת, הפכה לאוסף של תופעות בלתי מוחשיות כגון פסיכולוגיה או תודעה. מאז אמצע המאה העשרים, התיאורטיקנים והחוקרים החשובים ביותר מתייחסים לחלוקה הקרטזיאנית הזאת באמצעות המטאפורה החישובית, המחשבית. המוח מוצג כמנגנון המבוסס על חוקים ותפקידו לפענח את הסמלים המופשטים והייצוגים הפנימיים שמגיעים איכשהו אל תודעתנו, באמצעות חושינו, מהעולם שבחוץ. התפישות החושיות הללו הופכות למצבים פנימיים כגון השקפות, כוונות או תשוקות, ואז מתורגמות לפעולות באמצעות כלים אלגוריתמיים. המוח זקוק לגוף, בכך אין ספק, אבל הוא זקוק לו כפי שטפיל זקוק לפונדקאי, או כפי שתוכנה זקוקה לחומרה כדי לפעול באמצעותה. ההאקר הביולוגי שלנו, פאגֶה, מיטיב לתאר את התפישה הזאת: "אתם ביו-רובוטים שיצרה האבולוציה, ואפשר לפרוץ אליכם ולתכנת אתכם. אתם בסך הכול מריצים תוכנות. קבלו ברצון את מציאות קיומכם".

אבל החלוקה בין נפש לחומר, וגלגוליה הקוגניטיביים-חישוביים, אינם מסקנה לוגית הכרחית של כל הניסיונות הללו לעמוד על טיבה של המחשבה. אלה בסך הכול נקודות מוצא, או אינטואיציות בסיסיות, ולא כולם שותפים להן. אליזבת, למשל, כתבה לדקארט שהיא מבכרת רדוקציוניזם גופני על פני הגישה הדואליסטית: "קל לי יותר לקבל את המחשבה שהנפש היא שלוחה של החומר מלקבל את הטענה שדבר בלתי חומרי מסוגל להניע את הגוף או לנוע בהוראת הגוף". ודברי הפתיחה שלה בנוגע למטלות הבית משמשים כביקורת ערמומית. היא למדה על בשרה כי המוסכמות הגופניות המתישות החלות על נשים משפיעות על יכולת המחשבה. וכשכתבה שנתיים לאחר מכן מעיירת מעיינות-חמים בלגית, ניכר שחוויית החולי של אליזבת נוטעת בה ספק באשר לטענה אחרת של דקארט, לפיה המידה הטובה אינה דורשת מהאדם אלא חוסן נפשי שיסייע לו לעמוד בציווייה של התבונה. "איני יכולה שלא להטיל ספק בטענה זו, לפיה האדם מסוגל להגיע למצב המבורך שאתה מדבר עליו ללא עזרה מדברים שאינם תלויים לחלוטין ברצון", היא כותבת. לבטח יכולתנו לעשות תמיד את הדבר הנכון תלויה בדברים רבים שאינם בשליטתנו, טוענת אליזבת – בחירוּת מחובות שונות, בחינוך המתאים, בבריאות טובה.

תנאי חיינו – האנשים שגידלו אותנו, האתגרים שהתגברנו עליהם – הם שקובעים באופן בלתי נמנע איזה סוג של טענות ישכנע אותנו ובאילו טענות תהיה לנו נטייה לפקפק

אליזבת אינה דוחה את תפישותיו של דקארט כלאחד יד, ללא הרהור ביקורתי, ואינה מביעה עמדה סובייקטיבית ותו לא. ניסיון חייה נטע בה אינטואיציות שונות משלו, ונתן לה סיבות להטיל ספק בסבירותה של הגישה הדואליסטית. כפי שטענה הפילוסופית אָמִיָה סריניוואסן (Srinivasan) מאוקספורד, תנאי חיינו – האנשים שגידלו אותנו, האתגרים שהתגברנו עליהם – הם שקובעים באופן בלתי נמנע איזה סוג של טענות ישכנע אותנו ובאילו טענות תהיה לנו נטייה לפקפק. במקרה הזה, נדמה לי שחוויותיה של אליזבת כאישה פירושן שלא הייתה לה הפריבילגיה לעסוק בהשלכותיה האפשריות של ההפרדה בין הנפש לחומר. אפשר אף לומר שמה שהעסיק אותה באמת – וזה נכון ביחס לנשים רבות, ולכל קבוצה מדוכאת אחרת בהיסטוריה – לא היה הרצון לסגור את התהום הפעורה בין איזשהו עולם פנימי מסוגר לעולם חיצוני מרוחק. סביר דווקא כי מה שהעסיק את אליזבת הוא הרצון לשמר את תחושת העצמי נוכח לחציו הבלתי פוסקים של העולם;לעמוד על זכותה להיות אדם שלם בעל רצונות מובחנים; למצוא לה מרחב לפריחה בחברה המנצלת אותך כמתוך הרגל.

פילוסופים נהנים יתר על המידה להשוות את בני האדם לישויות השונות "מאיתנו" – זומבים, עטלפים, בינה מלאכותית, תמנונים, חייזרים – ואף על פי כן הם אינם מרבים להתעניין בחייהן המורכבים של בריות המתקיימות "לצדנו" יום-יום, בריות המסוגלים ללכת ולדבר ולתאר את החוויה הסובייקטיבית שלהן, אף שעד לאחרונה נמנעה מהן הזכות להגדיר את עצמן באופן מלא ומוחלט כבני אדם. התיאוריה הפמיניסטית, העוסקת במנגנוני הפטריארכיה ובשחרור האישה, היא כלי יעיל מאוד בחשיפת השפעותיה הזדוניות של דחיקת הנשים לשוליים, והיא מראה לנו גם כיצד ההדרה הזאת מאפשרת את המשך קיומן של הנחות בלתי מאוששות ותיאוריות מפוקפקות.

עטלף

אז איך זה להיות עטלף? תצלום: זדנק מחצ׳ק

האישה היא "האחר" הנושא אות קין שמסמן אותה כיצור אנושי אך לא אנושי, ולכן הגבר יכול להצביע עליה וללחוש: אנחנו יודעים מה אנחנו, כי אנחנו לא – תודה לאל – הדבר הזה

בספרה הקלאסי "המין השני" (1949), ביצעה הפילוסופית הצרפתייה סימון דה בובואר מהלך כזה בדיוק נגד עמוד התווך של הנאורות: הסובייקט האנושי המודע. "האדם אינו מין טבעי, אלא רעיון היסטורי",  כתבה בפרפראזה על דברי הפילוסוף מוריס מרלוֹ-פּוֹנטי  Merleau-Ponty). מושג האדם אינו נתון אוניברסלי מחויב המציאות, טענה דה בובואר, אלא תוצר לוואי של פיחות מערכתי בערך האישה בחברות האנושיות:

"פיחות ערכה של האישה מייצג שלב בלתי נמנע בהיסטוריה האנושית, משום שיוקרתה לא נבעה מן הערך החיובי שלה, אלא מחולשתו של הגבר. באישה התגלמו מסתרי הטבע מעוררי החרדה, ועם השתחררותו מן הטבע חמק הגבר גם מלפיתת האישה" (מצרפתית: שרון פרמינגר).

נשים, במילים אחרות, הן יריבותיה של האנושות. האישה היא "האחר" הנושא אות קין שמסמן אותה כיצור אנושי אך לא אנושי, ולכן הגבר יכול להצביע עליה וללחוש: אנחנו יודעים מה אנחנו, כי אנחנו לא – תודה לאל – הדבר הזה.

וכך, כשבובואר כותבת את המשפט הידוע "אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה" , היא אינה רק אומרת שהנפש והעצמי של נשים אחרות הוא תוצר חברתי, אלא מנסה להציג טענה נוקבת יותר והיא שנשים הופכות לנשים כדי שגברים יוכלו להפוך לאנושיים. האנושי זכאי לסגולות קרטזיאניות כגון תבונה, אמת ובהירות, ואילו "האחרת" מתאפיינת באי-רציונליות, ברגש, בערפול;לאנושי יש ציביליזציה, תרבות, והאחרת מזוהה עם הטבע והחומר;ובשעה שהאנושי שכלל את מוחו, האחרת נתונה לחסדי גופה. דה בובואר כותבת:

"הגבר שוכח משום מה שגם מבנה הגוף שלו כולל בלוטות המפרישות הורמוני מין, הלא הם האשכים. גופו נראה לו כבעל קשר ישיר ונורמלי עם העולם, שאותו הוא קולט באובייקטיביות, לדעתו, בעוד גוף האישה נראה לו מסורבל בכל מאפייניו, מכשול, כֶּלֶא".

הפילוסופית האמריקנית מרתה נוסבאום (Nussbaum) מציעה גרסה משלה לניתוח של דה בובואר בספרה Political Emotions (משנת 2013). נוסבאום, הנשענת על מחקרים בתחומי הפסיכולוגיה של הילד והפסיכולוגיה ההתפתחותית, כותבת שהמצב האנושי נובע ממודעות האדם לפגיעוּתו מחד גיסא ומרצונו לשנות את מציאות חייו ולשלוט בה מאידך גיסא. הדיכוטומיה הזאת בוראת נטייה אנושית גורפת לנרקיסיזם ולגועל, היא מסבירה. אנחנו נגעלים מגופנו בן התמותה, הגוף העשוי בשר, אך נגעלים גם מכל תזכורת לסופיוּת קיומנו ולשבריריותנו. אז אנחנו משפילים אחרים כדי להשליך עליהם את כל התכונות שאנו רוצים לסלק מעצמנו – שהם בזויים, חייתיים, אחרים – ומדמיינים את עצמו כיצורים שהתעלו והפכו לאנושיים באמת ובתמים.

ונוס ממילו

ונוס ממילו, מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: Livioandronico2013, ויקיפדיה

בנות נוטות לחשוב על בעיות אתיות במונחים של קשרי זיקה ותלות בין-אישיים ורגשות, ואילו בנים נוטים לבחון את בעיות אלה מבעד למשקפיים של צדק, היגיון ואינדיבידואליזם

הפמיניסטיות החמושות בטיעונים אלה ניצבות בפני החלטה לא פשוטה. הן יכולות לטעון שיש להרשות לנשים להיחלץ מן המחוזות השפלים שאליהם הן הוקצו, ולעלות אל המחוזות האנושיים החופשיים והרציונליים. זהו המהלך שמבצעות פמיניסטיות ליברליות קלאסיות כמו מרי וולסטונקראפט (Wollstonecraft). גופו של הגבר אינו מגדיר אותו, וגופה של האישה אינו אמור להגדיר אותה. לחלופין, פמיניסטיות יכולות לדחות את אמת המידה הזאת לאנושיות בטענה שהיא שגויה ופטריארכלית מיסודה, ולהציע במקום זאת שנאמץ בחום את התכונות "הנשיות" הייחודיות. האסטרגיה השנייה הזאת ניכרת, לדוגמה, בספר פורץ הדרך "בקול שונה" (1982) מאת הפסיכולוגית האמריקנית קרול גיליגן (Gilligan). בספר זה, העוסק בנושא חשיבה מוסרית של נשים, טוענת גיליגן שבנות נוטות לחשוב על בעיות אתיות במונחים של קשרי זיקה ותלות בין-אישיים ורגשות, ואילו בנים נוטים לבחון את בעיות אלה מבעד למשקפיים של צדק, היגיון ואינדיבידואליזם. ובחזית האקטיביסטית, מסורת ה"אקו-פמיניזם" קושרת בין מאפייניה הרבייתיים של "אמא אדמה" ובין תכונות "אימהיות" כגון פוריות והיכולת להזין ולגדל (אף שבתקופת האנתרופוקן, שבה העולם סובל מחוסר יציבות אקולוגי, אולי נעדיף לומר בבוטות שגאיה היא "חתיכת כלבה קשוחה", כפי שטענה התיאורטיקנית האבולוציונית האמריקנית לין מרגוליס, [Margulis]). אך שני המחנות האלה נופלים לאותה מלכודת וחושבים, משום מה, שהגוף הוא דבר בראשיתי שאינו ניתן לשינוי – תשתית, "נתון" שאין לשנותו ואין להטיל בו ספק.

בשנות השמונים של המאה העשרים, ההנחה היסודית הזאת עזרה לפמיניזם להפריד את המין הביולוגי מהמגדר - קרי ממערך התפקידים החברתיים והפרקטיקות שהחברה מעודדת נשים לבצע. החלוקה למין ולמגדר העניקה לאקטיביסטיות דרך להמחיש את השפעתן של נורמות חברתיות ולהפקיע את הסמכות מן "הטבעי". אין להכחיש שהאסטרטגיה הזאת חוללה מהפך בשיח, אבל היה לה גם מחיר. ראשית, הגוף עבר למעין מצב קיום סִפִּי – חשוב להפליא אך בה בעת מטושטש. פמיניסטיות כתבו על משטורו, ייצוגיו והמטאפורות שנקשרו בו,  אך בה בעת נהיה קשה לדבר עליו במונחים מדעיים או חומריים מובהקים, כאילו כל ניסיון לעסוק בו באופן זה מוציא מהבקבוק איזשהו שד דטרמיניסטי זדוני. מבקרות ומבקרים ציינו, ובצדק, שהביולוגיה והמדעים הטכנולוגיים שימשו פעם אחר פעם כנשק בשירות צרכיו ותשוקותיו של הגבר. הפרקטיקות האלה ספגו קיתונות של ספקנות וביקורת, אך באותה נשימה פגעה הביקורת ביכולתן של פמיניסטיות להשפיע על התהליך המדעי מבפנים. יתר על כן, נוצר מצב שבו כדי לחולל שינוי בהיבט מסוים של יחסי נשים וגברים – גידול הילדים, מקום העבודה, מיניות – נאלצו הפמיניסטיות לתלות את האשמה היסודית במגדר, ולא במין. וכך הפכה הסלידה מן הדטרמיניזם של הטבע לטענה בעייתית לא פחות בנוגע לדטרמיניזם של התרבות.

נעלי תינוקת, תינוק, ורוד

התרבות קובעת למי נועדו הנעליים. תצלום: Mon Petit Chou Photography

הפמיניסטיות חשדו בצדק באופן שבו המדע עלול להשתמש בגוף – ובייחוד בגוף בהקשריו המיניים

ובשעה שהפמיניסטיות התרחקו ממדעי החיים והכריזו שמדובר בתחום מפוקפק ללא תקנה, ביולוגים ופסיכולוגים אבולוציוניים המשיכו להרחיב את השפעתם ולתפוס מקום מרכזי יותר ויותר בעיני הציבור וקובעי המדיניות. המין הפך ל"עקב אכילס" של הפמיניזם, כפי שכתבה התיאורטיקנית הביולוגית והפמיניסטית אן פאוּסְטוֹ-סטרלינג (Fausto-Sterling) ב-2005:

"דחקנו אותו למחוזות הביולוגיה והרפואה, ובשלושים השנה האחרונות החוקרים מתחומים אלה הרחיבו את מחוזותיהם אל זירות שהנחנו כי הן שייכות ללא עוררן לבעל בריתנו המגדר. גילינו (שוב) שבגלל הורמונים, גברים תוקפניים מטבעם מגיעים לצמרת במקומות העבודה שלהם;שאונס הוא התנהגות שאפשר לשנות רק במאמץ עילאי, כי היא מתוכנתת איכשהו במוחותיהם של גברים;שגודלם היחסי של ביציות ותאי זרע משמעו שלגברים יש נטייה פוליגמית ולנשים נטייה מונוגמית. וכדומה".

במילים אחרות, הפמיניסטיות חשדו בצדק באופן שבו המדע עלול להשתמש בגוף – ובייחוד בגוף בהקשריו המיניים – אך גישתן הייתה קצרת טווח מדי.

העיסוק במין התפשט במדע כנפט בים, ופאוסטו-סטרלינג טענה שכעת הפמיניסטיות ניצבות בפני החלטה מסוג שונה בתכלית: או שהן יילחמו בכל טענה באשר לאילוצי הגוף הביולוגי, או שהן יתמודדו עם מציאות קיומו של גוף עשוי תאים, עצבים ורקמות, אך ימשיכו לבחון בעין ביקורתית את האופן שבו גופינו נטמעים בתרבות ומעוצבים על-ידיה – את האופן שבו הפיזיולוגיה והחברה, התורשה והסביבה משפיעות זו על זו ללא הרף, במידה רבה כל כך שאין עוד טעם לבחון אותן במנותק זו מזו.

נניח שמישהו מציב לפניכם ארגז ומבקש מכם ומאדם נוסף להרים אותו כל אחד בתורו. לפי הדימוי החישובי של המוח, מוחכם מקבל מהגוף קלטים בנוגע למשקלו של הארגז, ואז מייצר את תחושת הכובד שאתם חשים כשאתם מרימים אותו. בהנחה שאתם והאדם הנוסף חזקים באותה מידה, תפישת הכובד של הארגז אמורה להיות דומה אצלכם. אבל זה לא מה שקורה, לפי מחקר שערכו הפסיכולוגיות אוּן הי לי (Lee)וזימונֶה שְׁנאל (Schnall) מאוניברסיטת קיימברידג' ב-2014. החוקרות ראו שבעיני נבדקים התופשים את עצמם כבעלי עוצמה חברתית רבה, נראה הנטל הפיזי קטן יותר מאשר בעיניהם של נבדקים אחרים. וממצאים דומים עלו ממחקרים אחרים: נבדקים שטיפסו במעלה הר ביחד עם חבר, תפשו את אותו מדרון כתלול פחות מנבדקים שנאלצו לטפס לבד; נבדקים שצרכו גלוקוז העריכו ששיפוע הוא מתון יותר מכפי שהעריכו נבדקים שצרכו ממתיק ללא קלוריות; ונבדקים במצב רוח שלילי העריכו ששיפוע הוא תלול יותר מכפי שהעריכו נבדקים בעלי השקפה אופטימית.

הגישה החישובית עודה שלטת במדעי הקוגניציה ובפילוסופיה של הנפש. אך מחקרים חדשים מלמדים אותנו כעת שהגוף אינו רק רובוט הנושא בתוכו מוח. כך נולד הפוטנציאל לבריתות עם הוגות פמיניסטיות המושפעות על-ידי פאוסטו-סטרלינג ודומותיה. בתוך האכסנייה הגדולה שאפשר לכנות – ולא כולם יסכימו – "קוגניציה גופנית" (embodied cognition, התחום המקשר בין האורגניזם לתהליכים הקוגניטיביים), מספר גדל והולך של פסיכולוגים, חוקרים ותיאורטיקנים מתייחסים לחיי הנפש כתופעה שאינה רק תלויה במצבנו הגופני, אלא נובעת מתוכו. במקום המחשב הקרטזיאני, הנפש הופכת לכד חימר שאנו מניחים על האובניים, אם להשתמש במטאפורה של הפילוסוף מיכאל קירְכהוֹף (Kirchhoff). החימר הרטוב מסתובב על הגלגל ומשנה את צורתו ללא הרף תחת ידיה, זרועותיה ושריריה של הקדרית, המגיבה בתורה לתנועתו של החומר. את הנפש מעצבים כוחות הפועלים עליה מבפנים ומבחוץ, אך בה בעת היא מקושרת לעולם ולגוף כמערכת אחת, דינמית ואף על פי כן יציבה למדי.

מטפס, פסגה, הר, קרח

גוף ונפש מטפסים ביחד. תצלום: ויננד ון פורטפליט

מכאן, לא קשה לזהות את הפוטנציאל הפוליטי שתחום הקוגניציה הגופנית טומן בחובו עבור פמיניסטיות המחפשות להן דרך מילוט מביצת המין והמגדר – ועבור כל התיאורטיקנים החברתיים הביקורתיים המעוניינים למוטט היררכיות בלתי צודקות שנתפשות שלא בצדק כהיררכיות טבעיות. גישת הקוגניציה הגופנית מכירה במעמדו של הגוף הביולוגי בלי לוותר על חשיבותם של הכוח ושל הפוליטיקה. במאמרה "לזרוק כמו בת" (Throwing Like a Girl), הפילוסופית האמריקנית מריון יאנג (Young)מציגה מחקרים אמפיריים המלמדים שכאשר נשים משתתפות במשחקי כדור, הן נוטות לתפוש את הכדור כאובייקט שתוקף אותן במקום לתפוש אותו ככדור שפשוט נע לעברן. ויש להן גם נטייה לא לבטוח בגוף שלהן, ולחוש שהגפיים שלהן מגושמות, במקום לראות בהם כלים העוזרים להן להגשים את מטרותיהן. יאנג נסמכת על כתביה של דה בובואר וכותבת שהחוויה הגופנית הנשית מושרשת לעתים קרובות "בעובדה שהקיום הנשי חווה את הגוף כדבר ותו לא – דבר שברירי שיש להרים ולשדל לתנועה, דבר שמסתכלים עליו ועושים בו". אבל יאנג מתנגדת לטענה שזהו מצב עניינים טבעי, או שהוא נובע מתכונה מהותית של הביולוגיה הנקבית;לטענתה, תחושות אלה הן תוצרי לוואי של האופן שבו נשים לומדות לחיות בתוך גופן. לכן אין צורך בהגדרה בסיסית כלשהי שתסביר לנו מה פירוש "נקבי" כדי להכיר בחשיבותו של הקשר בין קוגניציה לגוף וכדי לראות כיצד הוא משפיע על התרבות או מושפע ממנה.

אף שהקוגניציה הגופנית צברה פופולריות בשנים האחרונות, היא מתבססת על היסטוריה ארוכה של פסיכולוגיה פילוסופית אנטי-קרטזיאנית שהופיעה עוד לפני הדימוי המקובל של המוח כמחשב

אף שהקוגניציה הגופנית צברה פופולריות בשנים האחרונות, היא מתבססת על היסטוריה ארוכה של פסיכולוגיה פילוסופית אנטי-קרטזיאנית שהופיעה עוד לפני הדימוי המקובל של המוח כמחשב. רבות מפרשות את דה בובואר כפמיניסטית אנטי-ביולוגית שהגתה את החלוקה בין המין למגדר עוד לפני שהחלו לקרוא לה בשמה, אבל גישה זאת מתעלמת מכך שהיא הכירה במפורש בחוב שהיא חבה לפנומנולוגיה הגופנית של היידגר ומרלו-פונטי. הוגים אלה היו מחויבים לחשיבותו של הגוף, לא רק כדבר בעולם אלא כקרקע שממנה צומחת מציאות קיומו של כל אורגניזם – ככלי המחשבה. "הגוף הוא הכלי שבאמצעותו אנו תופשים את העולם, ולפיכך העולם מצטייר בצורה אחרת לגמרי כאשר הוא נתפש באופן כזה או אחר", כותבת דה בובואר. "...הגוף אינו חפץ, [אלא] מצב;הוא מאפשר לנו להיאחז בעולם ולשלוט בו, הוא מתווה את הפרויקטים שלנו". בפנומנולוגיה, הגוף הופך לנקודת הייחוס לחוויה האישית. הגוף אינו רק מתעד או רושם ייצוגים מופשטים, כאילו הם מוטבעים בטיח דומם – הוא מחלץ מתוך הסביבה היבטים שהברייה תופשת כבעלי חשיבות באותו רגע בזמן. הדוגמה החביבה על היידגר הייתה דוגמת הפטיש. יכולתנו להכיר בפטיש, להבין מהו ומה הוא מסוגל לעשות, תלויה בחוויות הקודמות שגופנו חווה עם פטיש. רק אם הנפתם פעם כלי דומה, תוכלו לשער אם הוא כבד מדי או קל מדי למשימה. להכיר בפטיש פירושו להבין את חשיבותו עבורכם, באותו רגע, ולשם כך נדרש ניסיון קודם עם שימוש בפטיש.

בחורה, כדורסל, קליעה

זורקת כמו...? תצלום: ג׳ורג׳י קובס

המקרה של מייק מיי (May), גולש אמריקני מקצועי, ממחיש את ההשלכות המעשיות של גישה זו. בגיל שלוש איבד מיי את הראייה שלו כשפיצוץ כימי השחית את עינו השמאלית וצילק את הקרנית בעינו הימנית. למרבה הפלא, ב-1999, בגיל 46, הושבה לו ראייתו באמצעות השתלת קרנית. אבל זה לא אומר שהוא היה מסוגל לראות במובן המקובל של המילה. במקום מכוניות, חתולים, אנשים ועצים, מיי ראה רק קווים וכתמים צבעוניים בתנועה. לא ברור מה מסביר את הקושי של מיי לראות אחרי הפוגה בת 40 שנה, הרי לכאורה יש לו גישה לאותם נתונים חזותיים כמו כל אדם רואה אחר. לפי הפסיכולוגית לואיז בארט (Barrett) וחוקר המוח משה בר: "עולה מכאן גם האפשרות המעניינת שהחשיפה לגירויים חזותיים לבדה אינה מספיקה לכינון חוויה חזותית". הם חושבים שמיי ממשיך לחוות קשיי ראייה כיוון שנגזלה ממנו ההזדמנות לקשר בין ראייתם של אובייקטים לתחושות גופניות אחרות בשלב מכריע של ההתפתחות בילדות. לשיטתם, בני אדם אינם משתמשים בחושיהם כדי לפתח ייצוגים מופשטים של אובייקטים בעולם, ורק אחר כך מלבישים עליהם את הרגשות שלנו בנוגע לאובייקטים הללו. הם טוענים שאנו רואים "עם רגש": אנחנו לומדים לראות חתול או עץ כאשר אנו מקשרים אותם להיסטוריית התגובות הגופניות שלנו, קרי הריח שלהם, המגע שלהם או הרגשות שהם מעוררים בנו כשאנו רואים אותם. איננו מסיקים מסקנות מעמדה של ניתוק רגשי – אנו בוחנים את העולם כשבאמתחתנו היסטוריה של מפגשים גופניים המאפשרים לנו לחוש אותו, פשוטו כמשמעו.

בלי תחושות כמו פעימות לב מואצות ונשימות שטוחות, שפתיים רוטטות או גפיים חלשות, עור ברווז או קיבה מתהפכת לא נהיה מסוגלים לתפוש את מושג הפחד

כמו היידגר, גם הפילוסוף והפסיכולוג האמריקני ויליאם ג'יימס (James) חשב שהתהליכים הקוגניטיביים היסודיים שלנו אינם אלא בבואות גרר שמותירות בנו התנודות הגופניות הפנימיות שאנו חווים בעודנו מנווטים בעולם. לדוגמה, פחד: בלי תחושות כמו "פעימות לב מואצות ונשימות שטוחות, שפתיים רוטטות או גפיים חלשות, עור ברווז או קיבה מתהפכת", טען ג'יימס ב-1884, לא נהיה מסוגלים לתפוש את מושג הפחד. וזה נכון גם באשר ליגון, שהרי "מה הוא ללא דמעותיו, יבבותיו, התכווצויות הלב, הדקירות בעצם החזה?" בניגוד לדעתו של דקארט, הגוף אכן חושב. הגוף הוא הכלי שבאמצעותו משמעויות חודרות לתודעה.

יד, פרחים, נגיעה

נגיעה בדרך לתודעה וללימוד על העולם. תצלום: גאטנו צ׳סאטי

הגישה החישובית שולטת בזרם המרכזי של הפסיכולוגיה זה עשרות שנים, אבל הזרם הנגדי של הגישה הרגשית והגופנית ממשיך לפעפע מתחת לפני השטח. בשנות השבעים של המאה העשרים פיתח הפסיכולוג האמריקני ג'יימס ג' גיבסון (Gibson) את המושג רב ההשפעה affordances, או כפי שנכנה זאת כאן, "היצעים" (מכונה לעתים "מזמינוּת"), וחנך את התחום המכונה "פסיכולוגיה אקולוגית". גיבסון טען שדימוי המוח החישובי – המוח המעבד ייצוגים בעלי תוכן – אינו הדרך הנכונה להבין תפישה חושית מהי. לטענתו, הסיבה היחידה שבני האדם רכשו בתהליך האבולוציוני את היכולת להבין היבטים מסוימים בסביבתם, כמו אדום וירוק, קושי ורכות, כובד וקלות, או אפילו אם משהו חי או מת, היא שיכולת זו "מציעה" לנו הזדמנויות לפעול בדרכים מסוימות שיגדילו את סיכויי הישרדותנו. כשבני אדם בעבר הרחוק ראו שפרי יער כלשהו הוא אדום או ירוק, ייתכן שההבדל הזה עזר להם להבין אם הפרי בשל (או רעיל). כשהם אחזו אבן בכף ידם, הם הבינו אם מדובר בגוש פחם (להבערת אש) או באבן שחם (ליצירת כלי עבודה). בפרפראזה על דברי האנתרופולוג האנגלי גרגורי בּייטסון (Bateson), מאפיינים אלו של העולם הם "ההבדלים שעושים את ההבדל". אלה ההבדלים שהתגלו כבעלי חשיבות עבור היצור החי בהקשר של חייו ומטרותיו. והם אינם מתווכים באמצעות סמלים מופשטים אל cogito המנותק מן העולם. מהות קיומם היא האופן שבו אנו קושרים אותם למתרחש סביבנו. במילים אחרות, ההיצעים של הסביבה קשורים קשר בל יינתק למשמעות של פעולותינו ולתכליתן.

האפשרויות שהעולם מציע לנו תלויות גם בהיסטוריה האישית שלנו: במה שהעולם כבר הציע לנו בעבר, או בהיצעים שרכשנו מניסיוננו

ברור כעת שהיצעים צריכים להתפתח באופן שרלוונטי למטרותיו וליכולותיו של האורגניזם בכל רגע ורגע, ובכך אנו כוללים את מטרותיו ויכולותיו הגופניות. מים מעניקים את יכולת הנשימה לדגים, אך לא לפלמינגו;מדרגות עוזרות לאדם בעל שתי רגליים מתפקדות ללכת, אבל לא לאדם בכיסא גלגלים. ואם נחזור לניסויים שכבר הזכרנו: כאשר אנו מרגישים ממילא חזקים, או כשבן לוויה תומך בנו, או אם סתם העמסנו קלוריות, גבעה מציעה לנו בנכונות רבה יותר את האפשרות לצעוד עליה, שכן אנו תופשים את ההליכה כקלה ונוחה יותר. יתרה מזאת, האפשרויות שהעולם מציע לנו תלויות גם בהיסטוריה האישית שלנו: במה שהעולם כבר הציע לנו בעבר, או בהיצעים שרכשנו מניסיוננו. כלומר, תפישות ופעולות מתקיימות בתוך לולאת משוב. פנקס הוא כלי שמאפשר לסופרת לכתוב הערות, מאפשר לאמנית לרשום סקיצות, ואולי אינו מאפשר דבר לאדם נטול השכלה שאינו יודע קרוא וכתוב. אם נחזור לדוגמה של מריון יאנג, ייתכן שכדורי משחק אינם מציעים לבת את אותה אפשרות של תפיסה שהם מציעים לבן בגלל ההזדמנויות הגופניות השונות שבנים ובנות נהנים מהן – ההזדמנויות ללמוד אסטרטגיות מסוימות בנוגע להתנהלות גופנית בעולם ולשפר אותן. "הילדה רוכשת הרגלים התנהגותיים רבים המאפיינים את הגוף הנשי – היא לומדת כיצד ללכת כמו בת, להטות את הראש כמו בת, לעמוד ולשבת כמו בת, להחוות בידה כמו בת", כותבת יאנג. "הילדה לומדת באופן פעיל כיצד לסכל את תנועותיה".

אחד מתחומי העיסוק החדשים בחקר הקוגניציה הגופנית – תחום שהשפעתו גוברת והולכת – עוסק בהשפעתן של ציפיות על חוויית העולם שלנו. עוד ועוד מחקרים קוגניטיביים מלמדים כי איננו בונים את תמונת עולמנו "מלמטה למעלה" באמצעות נתונים חושיים, אלא יוצרים מודלים שעוזרים לנו לחזות את התנהגות העולם "מלמעלה למטה" (יש חוקרים, כמו הפילוסוף ג'ייקוב האווי [Hohwy] מאוניברסיטת מוֹנאש באוסטרליה, שחושבים כי העיסוק הזה ב"חיזוי" מאותת על חזרה ל-cogitoהקרטזיאני המנותק שמרבה לשער השערות, אך חוקרים רבים אחרים, כמו אנדי קלארק [Clark] מאוניברסיטת אדינבורו, חושבים שהתחזיות האלה מתבססות בהכרח על הניסיון, ושמערכת היחסים ביניהן לבין הגוף ופעולותיו עשירה מאוד). מה שנרשם בתודעתנו הוא הפער בין הציפיות החושיות שלנו לקלט החושי בפועל, ומטרתנו כאורגניזמים היא לדאוג שהפער הזה, או "מידת ההפתעה", יישארו כמה שיותר קטנים. אם לפשט: לראות חתול פירושו לנבא את קיומו באמצעות מודל קיים של חתול ולהכניס את הנתונים החדשים לתוך המודל הזה. אם נקבל את תמונת הקוגניציה של גיבסון, מה שאנו מצפים לו בעצם הוא נוף משתנה של היצעים, קרי נוף של נתונים חושיים שעל פיהם אנו קובעים את פעולותינו.

קיץ, מארי קאסאט

״קיץ״ (1894), מארי קאסאט. תצלום: ויקיפדיה

המודלים האלה מתגבשים על סמך לולאות משוב, וכן על סמך סינון של מידע שאינו תואם את תחזיותינו. מסיבה זו אנו נוטים גם לפעול באופן שיבטיח כי הנתונים החושיים תואמים את התחזיות שלנו. יש כאן הדים של "הלך הרוח המרוגש ומלא הציפייה" שתיאר הנרי דייוויד תורו במאמריו:

"אובייקטים אינם נסתרים מעיננו כי הם מצויים מחוץ לשדה ראייתנו אלא כי איננו מסוגלים לתפוש אותם במוחנו ובעינינו... איננו רואים דבר עד שאנו אוחזים בו כמושג במוחנו, ומאותו רגע אנו מתקשים לראות דבר מלבדו".

העובדה שאני חשה פגיעה, חשה את הפגיעוּת בגופי, פירושה שאני אמנע מלהציב את עצמי בעמדה הזאת, וכך אאשש את תחזיותיי בעל כורחי

כל הדיבורים האלה על ציפיות והצעים מובילה אותנו לתוצאה שעלולה להיות בעייתית: כעת אי אפשר עוד לנתק לחלוטין את הקוגניציה מהפוליטיקה. אם אני שחור, התחזית שלי לגבי ההיצע שיציע לי שוטר, עלולה להיות שונה מאוד מזו של חברי הלבן, ולחלץ ממני תגובות ותפישות שונות בתכלית. כדי להתגבר על הציפיות האלה (שמבחינתי הן עשויות להיות סבירות) אין די בכך שאשנה את השקפותיי. עליי לשנות את תגובותיי הקוגניטיביות-גופניות המושרשות. כאישה, רחוב חשוך ונטוש אינו טומן בחובו היצע של הליכה. למדתי לצפות שרחובות כאלה אינם בטוחים, ואילו בן זוגי עשוי להרגיש לגמרי בנוח לצעוד בהם. העובדה שאני חשה פגיעה, חשה את הפגיעוּת בגופי, פירושה שאני אמנע מלהציב את עצמי בעמדה הזאת, וכך אאשש את תחזיותיי בעל כורחי. החוויה הגופנית של כל אחד מאיתנו היא תוצר של לולאות סיבתיות כאלו, המאששות את עצמן.

האם הקוגניציה הגופנית מקרבת אותנו, הפמיניסטיות, למתכון חדש לשחרור האישה – מתכון שחוסך מאיתנו את הבחירה הלא מפתה בין "נפש" אנושית שאינה מעוגנת בעולם החומר ובין מושג "נשי" מהותני? אין ספק שיש כאן רמזים המלמדים אותנו כיצד עשויה להיראות ביו-פוליטיקה פמיניסטית גמישה ויצירתית יותר. בספרו Testo Junkie (משנת 2008), האקטיביסט והסופר הספרדי פול פְּרֶסיאדו (Preciado), לשעבר ביאטריס פרסיאדו, מציג בפנינו תיאור מטלטל של השימוש החריג שלו בג'ל טסטוסטרון. פרסיאדו מבהיר שהוא אינו מחפש מעבר "סטנדרטי" ממין אחד לאחר או ממגדר אחד לאחר. הוא אינו רואה בעצמו אדם המקלף מעליו את הנקבי וחושף מהות זכרית אותנטית:

"האמת לגבי מין אינה אמת של גילוי, אלא עיצוב-מיני... אני לא רוצה לשנות את המין שלי, ואני לא רוצה להגדיר את עצמי כאדם שאינו בנוח עם המין שלו, יהיה אשר שיהיה; אני לא רוצה רופא שיחליט כמה טסטוסטרון אני צריך ליטול מדי חודש כדי לשנות את הקול שלי ולעזור לי להצמיח זקן;אני לא רוצה להיפטר מהשחלות ומהשדיים שלי".

הגוף הופך לחומר הניתן לעיצוב – משהו שפרסיאדו יכול לערוך בו התאמות קטנות כרצונו, במקום לשלוט בו ולהנדס אותו.

קסטר סמניה, אולימפיאדה

רצה. מנצחת באולימפיאדה. קסטר סמניה. מי קובע מי היא? מי יודע את נפשה? תצלום: Tab59, ויקיפדיה

אצל פרסיאדו אין נוסטלגיה לקיבעון הביולוגי, ואין פנטזיות טכנולוגיות להשתחררות מהגוף. הדימוי העצמי שלו קרוב יותר לפמיניסטית החורגת מגבולות גופה, או "סייבורגית" לפי הגדרתה של הראוויי: בת כלאיים המתפתחת בתהליך קו-אבולוציוני, מתוך יחסי הגומלין בין טכנולוגיה וביולוגיה, מחשבה ורגש, חומר ושכל. הבריות האלה רחוקות מאוד מחצאי-האלים שעשירי עמק הסיליקון רואים בעיני רוחם. הסייבורגיות של הראוויי מתענגות על הגבולות הבלתי מסוגרים של עצמן, על האבקה הדדית וזיהום הדדי בין הרכיבים הביולוגיים והטכנולוגיים שלהן, על ההסתבכות שלהן עם יצורים אחרים וההסתמכות שלהן על יצורים אחרים, על נזילותן ועל הפכפכותן. "לא רק אלוהים מת, אלא גם אלוהימה", מכריזה הראוויי בשמחה: "עושר גדול מחכה לפמיניסטיות אם הן יתמסרו לאפשרויות הטמונות בפירוק ההבחנות הברורות בין אורגניזם ומכונה".

כעת אנו נותרות עם השקפה הרואה במצב הנשי תוצר ביו-תרבותי הכרוך במערכות יחסים מורכבות עם הטבע ועם החומר, תוצר שאפשר לעצב ולתכנת מחדש

הקוגניציה הגופנית מעניקה לנו דרך להימנע מבחירה כוזבת במסגרת האג'נדות הפמיניסטיות העתידיות: בחירה בין פוליטיקה המעוגנת בתפישה מהותנית של הגוף הנשי, ובין בחירה המסתכנת במחיקת המאפיינים הייחודיים של החוויה הנשית על-ידי השוואתם בכוח לנורמה אוניברסלית כוזבת. כעת אנו נותרות עם השקפה הרואה במצב הנשי תוצר ביו-תרבותי הכרוך במערכות יחסים מורכבות עם הטבע ועם החומר, תוצר שאפשר לעצב ולתכנת מחדש, ואף לחולל בו מהפכה מוחלטת בן לילה. במקום הטרנס-אדם הבלתי מנוצח והכול-יכול של פאגֶה, הפמיניזם "הגופני" עשוי להוליד דמות המזכירה דווקא את מוּן ריבּאס (Ribas), אמנית קטלאנית שהשתילה בזרועה חיישן, שבאמצעותו היא חשה רעידות אדמה בכל מקום על פני כדור הארץ.

ההבנה שגוף האישה ספוג בתרבות ומעוצב על-ידי התרבות, מביאה עמה הכרה במציאות לא נעימה: אנו נוחות להשפעה ולתמרון. חדירת המכשירים הדיגיטליים לכל חרך וסדק בחיינו מערערת את ההשקפה שבני אדם הם אכן בריות בעלות נפש אוטונומית, תחומה, ריבונית. אולי אין סיבה להיבהל מההארה הזאת. אולי אפשר דווקא לראות בה רשות שההיסטוריה מעניקה לנו – רישיון להתנסות בסוגים חדשים של אמפתיה, זהויות חדשות, ומגוון רחב ומעניין יותר של חוויות קיום.

 

סאלי דייוויס (Davies) היא עורכת בכירה במגזין Aeonהעוסקת במדע, פילוסופיה ופמיניזם. היא מתגוררת בלונדון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך ״אודליסק״ (1874), ז׳ול ז׳וזף לפבר, תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סאלי דייוויס, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על כי הגוף בנפשה

01
קפרזה

מאמר מבריק. הגיע הזמן. נראה לי שכל החלוקות, שתמיד מראות על רצון לשלוט, באו מהצד הגברי. הגיע הדמן לעידן נשי יותר, והמאמר עושה שרות חשוב. תודה לאלכסון!

02
דניאלה

סוף סוף יורדים מה"אינטואיציה הנשית" וכל הקלישאות. נשים יודעות, ומרגישות וחושבות עם כל מה שיש להן, ודווקא בתור מי שנדחקו הצדה הן הצליחו לשמר משהו שהוא שלהן, מהטבע. אין פה מיסטיקה, כמו שכתוב - יש פה מדע.

03
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

המון תהפוכות עברו על האנושות ביחס ל"שכל מול רגש " ורק דבר אחד נשאר ללא שינוי - כביכול לגברים יש מונופול על השכל שהוא עליון על הכול, ולנשים יש מונופול על הרגש שהוא הנחות ולא ניתן לבקרה או שליטה. והאמת? כל האנשים כולם, גברים ונשים מערבים גם קוגניציה (שכל בשפה הפופולרית) וגם רגשות ואפילו יצרים בלתי מודעים בהתנהגות היום יומית שלהם. מה נשאר כפי שהיה? ההתנשאות הגברית והיוהרה שאיננה נשענת על שום דבר מדעי, שמאפיינות יחס של גבר לאישה כשהוא מאמין באמת ובתמים שהתגובות שלה אינן רציונליות ומשום כך הן גם נחותות וראויות לזלזול....... כמובן לא כולם ובכל זאת יוהרה והתנשאות חסרות בסיס מצד גברים הצמיחו את הפמיניזם כתגובת נגד לשטחיות השכלית - רגשית הזאת. הפער הזה בתפיסת העולם בין גברים ונשים עומד בעינו דורות רבים למרבה הצער וכנראה לא ישתנה בעתיד הקרוב.

04
אברהם

דארווין כבר כתב את תורת דארווין, והוא כתב אותה בלשון פשוטה ובהירה כך שכל בר-דעת יכול להבין. לא ברור הצורך ברגרסיה הפסאודו-אקדמית שהכותבת מפגינה בכישרון רב.

05
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

גברים מסויימים לא יכולים לשאת את המחשבה שנשים אינן נחותות מהם ואולי אפילו עולות עליהם בכושר ניתוח של המציאות וביכולת האינטלקטואלית. אם תתאמץ מספיק גם אתה תוכל ......

06
ליאור

יש לי הרגשה שאם סבתא שלי הפיזיקאית היתה חיה, היא היתה מתבטאת לגבי המאמר הזה באופן דומה לאופן בו הנסיכה אליזבת מבוהמיה התבטאה לגבי דקארט. משהו בסגנון: ״אני לא מבינה מה מחברת המאמר רצתה לאמר וזה נראה לי נורא מבולבל, אבל זאת בטח אני הטיפשה״.