אלכסון קלאסיק השיא מאחורינו והאושר לפנינו

דעיכה מקצועית היא תהליך בלתי נמנע, והוא מתרחש מוקדם ממה שאנו משערים. אבל האתגר מעמיד אותנו מול עצמנו, ופותח דלתות לאושר וצמיחה
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

"לא נכון שאף אחד לא צריך אותך יותר."

את המילים האלה שמעתי מקשישה שישבה מאחוריי בטיסה לילית מלוס אנג'לס לעיר וושינגטון. המטוס היה חשוך ושקט. גבר, בעלה כפי הנראה, מלמל חרישית משהו כמו "אני רוצה למות".

והאישה אמרה: "די, אל תגיד דברים כאלה".

לא התכוונתי לצותת, אבל לא הצלחתי להתאפק. השיחה שלהם עוררה בי סקרנות מורבידית, ובמוחי ציירתי לי את תמונתו של האיש. דמיינתי מישהו שעבד קשה כל חייו ללא הישגים יוצאי דופן, מישהו שבאמתחתו חלומות שלא הוגשמו – אולי תואר אקדמי שהוא מעולם לא השלים, קריירה שהוא לא פנה אליה, עסק שהוא לא הקים.

בסוף הטיסה, כשהאורות נדלקו, ראיתי סוף סוף את האיש האומלל, ונדהמתי. זיהיתי אותו – הוא היה מפורסם. הוא עדיין מפורסם, בכל העולם. אדם בשנות השמונים לחייו שנחשב לגיבור בשל אומץ לבו, בשל הפטריוטיות שלו, ובשל ההישגים שהשיג עשרות שנים קודם לכן.

כאשר הוא צעד אל היציאה מאחוריי, נוסעים אחרים בירכו אותו ביראת כבוד. רגע לפני שיצא, גם הטייס ניגש אליו ואמר, "אדוני, אני מעריץ אותך מאז שהייתי ילד". הנוסע המבוגר – שדקות ספורות לפני כן שמעתי אותו מייחל למותו – קרן מגאווה על ההכרה שזכה לה כעת.

מסיבותיי האנוכיות, לא הצלחתי להניח לדיסוננס הקוגניטיבי שליווה את התקרית ההיא. זה היה בקיץ של שנת 2015, זמן קצר לאחר יום הולדתי החמישים ואחת. לא הייתי מפורסם כמו האיש במטוס, אבל נחלתי הצלחות רבות בחיי המקצועיים. כיהנתי כנשיא American Enterprise Institute, מכון מדיניות מצליח בוושינגטון. כתבתי מספר רבי מכר. אנשים באו להרצאותיי. הטורים שלי ראו אור בניו יורק טיימס.

התחלתי לשאול את עצמי: אני באמת יכול להמשיך ככה? הרי אני עובד כמו מטורף. אבל אפילו אם הייתי ממשיך לעבוד 12 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בשלב כלשהו הקריירה שלי תאט ותיעצר. ומה אז?

ולמרות זאת, התחלתי לשאול את עצמי: אני באמת יכול להמשיך ככה? הרי אני עובד כמו מטורף. אבל אפילו אם הייתי ממשיך לעבוד 12 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בשלב כלשהו הקריירה שלי תאט ותיעצר. ומה אז? האם יום אחד אבחן את חיי בעצב ואייחל למותי? מה אני יכול לעשות כבר עכשיו כדי לתת לעצמי סיכוי להימנע מאומללות – ואולי אפילו לחיות באושר – אחרי שההצגה תרד מהבמה?

קלינט איסטווד

קלינט איסטווד במשחק גולף ב-2015. מאז הוא עשה עוד כמה דברים. תצלום: גארי הרינגטון.

אף שהשאלות האלה היו אישיות, החלטתי לגשת אליהן, כהרגלי, כאיש מדע המדינה: להפוך אותן לפרויקט מחקר. תחושה לא טבעית ליוותה את המחקר הזה – הרגשתי כמו מנתח שמסיר את התוספתן של עצמו. ואף על פי כן המשכתי, ובמהלך ארבע השנים האחרונות אני מצוי במסע שמטרתו להבין כיצד להפוך את השקיעה המקצועית הבלתי נמנעת מגורל מעורר אימה להזדמנות לצמיחה.

להלן ממצאיי.

תחום "חקר האושר" פורח בעשרים השנה האחרונות, ותמימות דעים שוררת בין החוקרים בכל הקשור לתנודות ברווחה האישית לאורך חיינו. בספרו The Happiness Curve: Why Life Gets Better After 50, בוחן ג'ונתן ראוש (Rauch) ממכון ברוקינגס וממגזין אטלנטיק את הראיות החזקות שלפיהן רוב המבוגרים חווים דעיכה באושר בשנות השלושים והארבעים לחייהם, ומגיעים לשפל בתחילת שנות החמישים. מובן שהדפוס הזה אינו מחויב המציאות, אבל נדהמתי להבין עד כמה הנתונים של ראוש עולים בקנה אחד עם החוויה האישית שלי: שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים לחיי לא היו התקופה המאושרת ביותר שחוויתי, למרות הצלחותיי המקצועיות.

יש אנשים שממשיכים להיות מאושרים באותה מידה אחרי גיל שבעים. יש אנשים שאושרם ממשיך לעלות עד המוות. אבל יש גם אנשים – בעיקר גברים – שחווים דעיכה ברמת האושר

ולפי הנתונים, לְמה עלינו לצפות אחרי התקופה הזאת? התוצאות מעורבות. כמעט כל המחקרים הבוחנים את התנודות באושר לאורך החיים, מלמדים כי במדינות עשירות, שביעות הרצון האישית מתחילה לעלות שוב בשנות החמישים לחיינו, עד גיל שבעים בערך. אבל כאן העסק נעשה פחות צפוי: יש אנשים שממשיכים להיות מאושרים באותה מידה אחרי גיל שבעים. יש אנשים שאושרם ממשיך לעלות עד המוות. אבל יש גם אנשים – בעיקר גברים – שחווים דעיכה ברמת האושר. יש לציין גם ששיעורי הדיכאון וההתאבדות בקרב גברים עולים אחרי גיל שבעים וחמש.

בקבוצה השלישית הזאת אפשר לכלול כפי הנראה גם את הגיבור מהמטוס. יש חוקרים שבחנו את קבוצת הגיל הזאת במטרה להבין מה מקור אומללותה. התשובה הקצרה היא: חוסר רלוונטיות. ב-2007, צוות של חוקרים מאוניברסיטאות UCLA ופרינסטון ניתחו נתונים שנאספו בנוגע ליותר מ-1,000 נבדקים מבוגרים. על-פי ממצאיהם, שראו אור ב-Journal of Gerontology, אזרחים ותיקים ש"הרגישו מועילים" לעתים רחוקות בלבד, אם בכלל, פיתחו נכויות קלות בשיעור גדול פי שלושה מאשר אזרחים ותיקים שהרגישו מועילים לעתים קרובות. ויותר מפי שלושה מהם מתו במהלך המחקר.

אפשר היה לחשוב שאנשים מוכשרים ובעלי הישגים, כמו האיש במטוס, יהיו מועדים פחות לתחושה זו של חוסר רלוונטיות. ככלות הכול, ידוע היטב כי הישגים הם מקור לאושר. ואם הישגים בהווה מקנים לנו אושר, האם זיכרון ההישגים האלה לא אמור להקנות לנו אושר בעתיד?

ג'ון מקיין

הכריע, השפיע והיה גיבור גם עם גידול במוח, לקראת סוף ימיו: ג'ון מקיין. תצלום: גייג' סקידמור.

מסתמן שמחוננות והישגים בשלב מוקדם בחיים אינם ערובה לאושר בהמשך

אולי לא. אף שמחקרים מעטים בלבד נערכו בתחום זה, מסתמן שמחוננות והישגים בשלב מוקדם בחיים אינם ערובה לאושר בהמשך. ב-1999 פרסמו הפסיכולוגים קרול הולאהן וצ'רלס הוֹלאהן (Holahan) מאוניברסיטת טקסס מאמר חשוב בכתב העת International Journal of Aging and Human Development, על מחקר שבו הם בחנו מאות אנשים בגיל מבוגר שסומנו בשלב מוקדם בחייהם כמחוננים. החוקרים מצאו קשר בין זיהוי המחוננות בגיל צעיר לבין רווחה פסיכולוגית נמוכה יותר בגיל שמונים.

ייתכן שמחקר זה מלמד אותנו בסך הכול שקשה לעמוד בציפיות גבוהות, ושאולי לא כדאי כל כך לומר לילדים שלכם בגיל צעיר שהם גאונים (לפי השערת החוקרים, ייתכן כי ילדים שזוהו כמחוננים הפכו את יכולתם האינטלקטואלית לנדבך מרכזי יותר בהערכה העצמית שלהם, וכך יצרו "ציפיות בלתי מציאותיות להצלחה", ולא הצליחו "להביא בחשבון את ההיבטים הרבים האחרים של החיים המשפיעים על הצלחתנו ועל ההכרה שאנו זוכים לה"). בה בעת, שפע ראיות מלמדות כי דעיכת היכולת עם הגיל משפיעה באופן חמור במיוחד, מבחינה פסיכולוגית, על אנשים מרובי הישגים. ראו למשל ספורטאים מקצועיים, שרבים מהם נקלעים למצוקה נפשית עמוקה אחרי תום הקריירה הספורטיבית שלהם. לא חסרות דוגמאות טראגיות של דיכאון, התמכרות או התאבדות; ייתכן שאומללות היא אפילו הנורמה אצל ספורטאים בדימוס, או לפחות אומללות זמנית. מחקר שראה אור ב-Journal of Applied Sport Psychology ב-2003 עקב אחר מידת שביעות הרצון בחייהם של ספורטאים אולימפיים לשעבר. התברר כי באופן כללי, אחרי שהם הפסיקו להתחרות, רבים מהנבדקים סבלו מתחושה של היעדר שליטה אישית.

לאחרונה שאלתי את דומיניק דוז (Dawes), מתעמלת אולימפית לשעבר, זוכת מדליית זהב, איך הרגישה בחיים הרגילים אחרי שהתחרתה וגרפה פרסים ברמות הגבוהות ביותר. היא אמרה לי שטוב לה, אבל ההסתגלות לא הייתה קלה – היא עדיין אינה קלה, אף על פי שהיא זכתה במדליה האולימפית האחרונה שלה בשנת 2000. "העצמי האולימפי שלי היה יכול להרוס לי את הנישואים ולגרום לילדים שלי להרגיש שאינם טובים מספיק", אמרה דוז, וזאת מכיוון שהוא תובעני ומחמיר כל כך. "כשאני חיה את חיי כאילו כל יום הוא אולימפיאדה, אני מאמללת את המשפחה".

אני חושד שזיכרון היכולות יוצאות הדופן, בהנחה שהן אכן מקור הערך העצמי של האדם, עלול להטיל צל כבד על הפרק המאוחר יותר, השגרתי יותר, של החיים

מדוע ספורטאי-על מתקשים כל כך בחיים הרגילים? שום מחקר אקדמי לא הוכיח זאת עדיין, אבל אני חושד שזיכרון היכולות יוצאות הדופן, בהנחה שהן אכן מקור הערך העצמי של האדם, עלול להטיל צל כבד על הפרק המאוחר יותר, השגרתי יותר, של החיים. "מי שאושרו תלוי בהצלחה, נידון להיות אומלל", כתב פעם אלכס דיאס ריבּיירו (Ribeiro), נהג פורמולה 1 לשעבר. "בשביל אדם כזה, סופה של קריירה מצליחה הוא סוף הדרך. הוא נידון למות ממרירות או לחפש הצלחה נוספת בקריירות אחרות ולהמשיך לחיות מהצלחה להצלחה עד שהוא קורס. אצל אנשים כאלה, אין חיים אחרי ההצלחה".

יוסיין בולט

יוסיין בולט חוגג ניצחון בלונדון, 2013. תצלום: J. Brichto

נקרא לזה עיקרון הכבידה הפסיכו-מקצועית: הייסורים שאנו סובלים בתהום הנשייה המקצועית קשורים קשר ישיר למידת היוקרה המקצועית שהשגנו בעבר, וכן לחיבור הרגשי שלנו ליוקרה הזאת. יכול להיות שבעיות הנובעות מהצלחה מקצועית נשמעות לכם כמו סוג די טוב של בעיות, ומי שמעלה את הנושא הזה לדיון עלול להישמע מפונק. אבל כשאדם מגיע לפסגות מקצועיות, וכל מעייניו נתונים להישארות בפסגות הללו, הוא עלול לסבול רבות מהנפילה הבלתי נמנעת. זה מה שקרה לאיש במטוס. אולי גם לכם זה יקרה. ואני חושש שאם לא אנקוט צעדים מתאימים, גם לי זה יקרה.

עיקרון הכבידה הפסיכו-מקצועית עוזר לנו להסביר מדוע רבים מהאנשים שהישגו הישגים בקנה מידה עולמי, תופשים את עצמם בסופו של דבר ככישלונות. הנה לדוגמה המקרה של צ'רלס דרווין, שב-1831, בגיל 22 בלבד, יצא למסע בן חמש שנים על סיפון ה"ביגל". כשחזר בגיל 27, היללו ברחבי אירופה את תגליותיו בתחומי הבוטניקה והזואולוגיה, ואת התיאוריות המוקדמות שלו בנוגע לאבולוציה. במהלך שלושים השנה הבאות שכן דרווין בפסגת עולם המדע והתגאה בכך מאוד. הוא המשיך לפתח את התיאוריות שלו ולפרסם אותן כספרים וכמאמרים – שהמפורסם שבהם הוא "מוצא המינים" מ-1859.

דרווין היה שמח לגלות שקרנו המשיכה לעלות אחרי מותו ב-1882. אך בזקנתו היה נדמה לו שהעולם ממשיך הלאה, ושהוא נהיה לא רלוונטי

אבל במהלך שנות החמישים לחייו קפא דרווין על שמריו. המחקר שלו נתקע. ובאותה תקופה, נזיר אוסטרי בשם גרגור מנדל גילה את מה שדרווין היה צריך לגלות כדי להמשיך במחקרו: תיאוריית התורשה הגנטית. לרוע המזל, תגליותיו של מנדל ראו אור בכתב עת אקדמי זניח, ודרווין מעולם לא שמע עליהן – וכך או כך, לא הייתה לו היכולת המתמטית להבין אותן. הוא המשיך לקפוא על שמריו. בשנותיו המאוחרות סבל מדיכאון וכתב לחבר קרוב, "בגילי, אין לי לב או כוח להתחיל מחקר חדש שיארך שנים, אך זהו הדבר היחיד שמסב לי הנאה".

לכאורה, דרווין היה שמח לגלות שקרנו המשיכה לעלות אחרי מותו ב-1882. אך בזקנתו היה נדמה לו שהעולם ממשיך הלאה, ושהוא נהיה לא רלוונטי. דרווין היה יכול להיות האיש שישב מאחוריי במטוס בלילה ההוא.

והאיש ההוא גם היה יכול להיות גרסה צעירה יותר שלי עצמי, כיוון שהייתה לי התנסות מוקדמת עם שקיעה מקצועית.

צ'רלס דרווין, אלן שרפלס

ילד מחונן: דיוקן של צ'רלס דרווין בגיל 7 (ב-1816), אלן שרפלס. תצלום: ויקיפדיה

כילד, הייתה לי מטרה אחת בלבד: להיות נגן הקרן הגדול בעולם. עבדתי בפרך, התאמנתי שעות מדי יום, חיפשתי את המורים הטובים ביותר וניגנתי בכל הרכב שמצאתי. על קירות חדרי תליתי תמונות של נגני קרן מפורסמים, להשראה. ובמשך זמן מה חשבתי שהחלום עשוי להתגשם. בגיל תשע-עשרה עזבתי את האוניברסיטה כדי לנגן באופן מקצועי בהרכב קאמרי. התוכנית שלי הייתה להמשיך לצבור ניסיון והכרה, להצטרף בעוד כמה שנים לתזמורת סימפונית משובחת, ואולי אפילו לפצוח בקריירה כסולן – המעמד הנכסף ביותר למוזיקאי קלאסי.

אבל אז, בתחילת שנות העשרים לחיי, משהו מוזר קרה: נהייתי פחות טוב. עד היום, אין לי מושג למה. הטכניקה שלי הידרדרה, ולא היה לי הסבר לזה. שום דבר לא עזר. למדתי אצל מורים גדולים והגברתי את קצב האימונים, אבל לא הצלחתי לחזור לרמה הקודמת שלי. יצירות שהיה לי קל לנגן, נעשו קשות, ויצירות שהיו לי קשות נעשו בלתי אפשריות.

אחד הרגעים הנוראים בקריירה הקצרה והמשדשדשת שלי התרחש בגיל עשרים ושתיים, כשהופעתי בקרנגי הול. בזמן שנשאתי נאום קצר בנוגע ליצירות שאני עומד לנגן, עשיתי צעד לפנים, מעדתי, ונפלתי מהבמה אל תוך הקהל. בדרך הביתה מהקונצרט אמרתי לעצמי שהתקרית הזאת הייתה לבטח מסר מאלוהים.

ואף על פי כן המשכתי בכוח עוד תשע שנים. הצטרפתי לתזמורת העירונית של ברצלונה, שם הגברתי עוד את קצב האימונים שלי, אך הנגינה שלי המשיכה להידרדר. בסופו של דבר מצאתי עבודה כמורה בקונסרבטוריון קטן בפלורידה, וקיוויתי לתפנית פלאית שמעולם לא הגיעה. כשהבנתי שאולי לא כדאי לי לשים את כל הביצים בסל אחד, חזרתי ללימודים בהתכתבות והשלמתי תואר ראשון זמן קצר לפני יום הולדתי השלושים. המשכתי את לימודי בלילות, בחשאי, ואחרי שנה השלמתי תואר שני בכלכלה. לבסוף נאלצתי להודות בתבוסה: לעולם לא אשקם את הקריירה המוזיקלית הצולעת שלי. וכך, בגיל 31, ויתרתי לחלוטין על שאיפותיי המוזיקליות ופניתי לדוקטורט במדיניות ציבורית.

החיים ממשיכים, נכון? בערך. אחרי שסיימתי את לימודיי, הפכתי למרצה באוניברסיטה. נהניתי מהעבודה, ובכל זאת חשבתי מדי יום על המקצוע הראשון האהוב שלי. עד היום אני חולם לעתים קרובות שאני על הבמה, וכשאני מתעורר אני נזכר ששאיפות ילדותי אינן אלא רוחות רפאים.

למזלי, השלמתי עם השקיעה המקצועית שלי בגיל צעיר מספיק כדי לנתב את חיי אל תחום חדש. אבל השקיעת עודה צורבת בי, ואפילו עכשיו קשה לי לכתוב את המילים האלה. נשבעתי לעצמי שזה לעולם לא יקרה לי שוב.

במקצועות מסוימים, שקיעה מקצועית מוקדמת היא בלתי נמנעת. איש אינו מצפה מספורטאים אולימפיים להמשיך להתחרות בגיל שישים. אבל במקצועות בלתי גופניים רבים אנחנו מתכחשים לחלוטין לאפשרות שנתחיל לדעוך הרבה לפני הזקנה

האם זה יקרה שוב? במקצועות מסוימים, שקיעה מקצועית מוקדמת היא בלתי נמנעת. איש אינו מצפה מספורטאים אולימפיים להמשיך להתחרות בגיל שישים. אבל במקצועות בלתי גופניים רבים אנחנו מתכחשים לחלוטין לאפשרות שנתחיל לדעוך הרבה לפני הזקנה. נכון, שרירי הירך עלולים להיחלש מעט עם הגיל, אבל כל עוד הראש מחובר, איכות העבודה שלנו ככותבים, כעורכי דין, כמנהלים או כיזמים אמורה להישאר גבוהה ממש עד הסוף, לא? רבים חושבים כך. פגשתי לא מזמן אדם מעט מבוגר ממני, שאמר לי שהוא מתכנן "להמשיך לדהור עד שיפלו לו הגלגלים". כלומר, הוא תכנן לעשות כל מה שיידרש כדי להישאר בפסגת התחום שלו, עד שיתמוטט.

נדיה קומנצ'י, אולימפיאדה

ילדת הפלא מתבגרת: נדיה קומנצ'י באולימפיאדת מוסקבה 1980. איפה היא ואיפה ברה"מ? תצלום: הוועד האולימפי הרומני, ויקיפדיה

אבל רוב הסיכויים שהוא לא יצליח. הנתונים ברורים להחריד: אצל רוב האנשים, ברוב התחומים, השקיעה מתחילה מוקדם הרבה יותר משנדמה לנו.

לפי מחקר של דין קית סימונטון (Simonton), פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס ואחד המומחים המובילים בעולם לחקר המסלולים שבהן מתקדמות קריירות יצירתיות, ההצלחה והתפוקה עולות במהלך עשרים השנה הראשונות של קריירה, בממוצע. כך שאם תפתחו בקריירה בגיל 30, אתם תפיקו מעצמכם את המרב עד גיל 50, ואז תתחילו לשקוע במהירות.

מובן שהנסיקה והדעיכה מגיעות בזמנים שונים במקצועות שונים. בנג'מין ג'ונס (Jones), מרצה לאסטרטגיה וליזמות בבית הספר קלוֹג לניהול של אוניברסיטת נורת'ווסטרן, השקיע שנים במעקב אחר התזמון שבו חוקרים מגלים תגליות מהוללות ומפתחים המצאות חשובות. את ממצאיו ניתן לסכם בשיר הקטן הבא:

הגיל, כידוע, הוא מחלה
שעל כל פיזיקאי מהלכת אימים
המוות יהיה לו גלגל הצלה
אחרי שנתו השלושים

מחבר השורות העגומות האלה? פול דיראק, חתן פרס נובל לפיזיקה ב-1933.

הסבירות לגילוי תגלית חשובה עולה בהדרגה במהלך שנות העשרים והשלושים, ואז יורדת בשנות הארבעים, החמישים והשישים לחייהם של החוקרים. האם יש חריגים? כמובן

דיראק מגזים, אבל רק במעט. ג'ונס בחן את הממציאים הגדולים וזוכי פרס נובל מאה שנה לאחור, ומצא שהתקופה השכיחה ביותר להפקת גולת הכותרת של עבודתם היא סוף שנות השלושים לחייהם. הוא הראה כי הסבירות לגילוי תגלית חשובה עולה בהדרגה במהלך שנות העשרים והשלושים, ואז יורדת בשנות הארבעים, החמישים והשישים לחייהם של החוקרים. האם יש חריגים? כמובן. אבל הסבירות שמישהו יחדש חידוש משמעותי בתחומו בשנות השבעים לחייו שקולה בערך לסבירות שהוא יעשה זאת בגיל עשרים – כמעט אפסית.

דפוס זהה קיים גם בכל הקשור להישגים ספרותיים. סימונטון מצא שמשוררים מגיעים לשיא בתחילת שנות הארבעים לחייהם. לסופרים נדרש מעט יותר זמן. כשמרטין היל אורטיז (Ortiz), משורר וסופר, אסף נתונים על רבי מכר של ניו יורק טיימס בתחום הפרוזה מ-1960 עד 2015, ומצא שרוב הסופרים מגיעים למקום ראשון ברשימה בשנות הארבעים והחמישים לחייהם. למרות התפוקה האגדית שסופרים אחדים ממשיכי לנפק גם בזקנה, אורטיז גילה ירידה חדה בסיכוייהם לכתוב רב מכר אחרי גיל שבעים (כותבי עיון אחדים – בייחוד היסטוריונים – מגיעים לשיא מאוחר יותר, כפי שנראה עוד מעט).

יזמים מגיעים לשיא וגם מתחילים לשקוע בגיל מוקדם יותר, בממוצע. אחרי שהם זוכים בתהילה ובממון בשנות העשרים לחייהם, יזמי טכנולוגיה רבים שוקעים בבוץ יצירתי לקראת גיל 30. ב-2014 דיווח מגזין "הרווארד ביזנס ריוויו" שרוב המייסדים של חברות שאנשי הון-סיכון מעריכים את שוויין במיליארד דולר ומעלה, מקובצים בגילים 20-34. מחקר נוסף מצא שייתכן כי טווח הגילים הנכון הוא למעשה מאוחר יותר, אבל כל המחקרים בתחום זה מלמדים כי רוב הסטארט-אפים המצליחים הוקמו על-ידי מייסדים מתחת לגיל חמישים.

וורן באפט

שיא? דעיכה? האם זה חשוב? וורן באפט, יליד 1930. תצלום:  Fortune Live Media.

מחקרים אלה נוגעים לאנשים המצויים בפסגתם של תחומים לא שגרתיים. אבל נדמה שהממצאים היסודיים נכונים למגוון רחב של תחומים. חוקרים מהמרכז לחקר גיל הפרישה של בוסטון קולג' בחנו מקצועות שונים ומצאו כי מגוון רחב של תחומים, משיטור ועד סיעוד, מועדים לדעיכה עם הגיל. חוקרים אחרים מצאו ששופטי בסיס הבית המוצלחים ביותר בליגת הבייסבול האמריקאית הראשית, צעירים ב-23 שנה מהשופטים הגרועים ביותר (שגילם 56.1 בממוצע), ופחות מנוסים מהם ב-18 שנה. בקרב פקחי טיסה, הדעיכה עם הגיל חדה כל כך – וההשלכות הפוטנציאליות של דעיכה זו חמורות כל כך – שהם מחויבים לפרוש עד גיל 56.

בקיצור, אם המקצוע שלכם דורש מהירות עיבוד מנטלית או יכולות אנליטיות עמוקות – מסוג המקצועות שרוב בוגרי האוניברסיטה עובדים בהם – סביר להניח שתחוו דעיכה משמעותית בגיל מוקדם הרבה יותר משנדמה לכם.

מצטער.

אם כך, לא זאת בלבד שהדעיכה בלתי נמנעת, אלא שהיא גם מתחילה מוקדם מהצפוי. אז מה עלינו לעשות כששעתנו תבוא?

מדפים שלמים בחנויות הספרים מלמדים אותנו איך להצליח. הם מתפקעים מכותרים כמו "מדע ההתעשרות" או "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד". אבל אין שום מדף המוקדש ל"התמודדות עם שקיעתך המקצועית".

אבל יש אנשים המתמודדים היטב עם השקיעה. לדוגמה, יוהן סבסטיאן באך. המלחין הנודע, שנולד ב-1685 לשושלת ארוכה של מוזיקאים בולטים במרכז גרמניה, התבלט עד מהרה כגאון מוזיקלי. בשישים וחמש שנותיו הוא פרסם יותר מאלף יצירות לכל סוגי ההרכבים הזמינים בתקופתו.

בתחילת הקריירה שלו נחשב באך לנגן עוגב מחונן ולמאלתר יוצא דופן. ההזמנות זרמו בלי הפסקה;בני המלוכה פנו אליו;מלחינים צעירים חיקו את סגנונו. הוא נהנה מיוקרה אדירה.

אבל זה לא נמשך – בין היתר כי הקריירה שלו נפלה קורבן לטרנדים המוזיקליים שהביאו עמם מלחינים אחרים ובהם בנו, קרל פיליפ עמנואל, החמישי מבין עשרים ילדיו. קרל פיליפ עמנואל ניחן בכישרון המוזיקלי של אביו. הוא שלט היטב בסגנון המוזיקלי של הבארוק, אך עם הזמן התעניין יותר ויותר בסגנון "הקלאסי" החדש שכבש את אירופה בסערה. וככל שהמוזיקה הקלאסית דחקה את הבארוק לשוליים, יוקרתו של הבן עלתה ואילו המוזיקה של האב יצאה מהאופנה.

מה ההבדל בין באך לדרווין? שניהם היו מוכשרים להפליא וקנו לעצמם שם בגיל צעיר. שניהם זכו לתהילת עולם אחרי מותם. אבל הם נבדלים בגישתם לדעיכה של אמצע החיים

באך היה יכול להיעשות מריר, כמו דרווין, אבל הוא החליט לשנות כיוון בחייו ולהפוך מיוצר למורה. הוא השקיע חלק ניכר מעשר שנות חייו האחרונות בכתיבת "אמנות הפוגה", שלא הייתי יצירה מפורסמת או פופולרית בשעתה, אלא נועדה להקנות את טכניקות הבארוק לילדיו ולתלמידיו – ואף שהדבר נראה בלתי סביר בזמנו, גם לדורות העתיד, במידה שיתעניינו בכך. בשנותיו המאוחרות הוא ניהל חיים שקטים יותר כמורה וכאיש משפחה.

מה ההבדל בין באך לדרווין? שניהם היו מוכשרים להפליא וקנו לעצמם שם בגיל צעיר. שניהם זכו לתהילת עולם אחרי מותם. אבל הם נבדלים בגישתם לדעיכה של אמצע החיים. כשדרווין הפסיק להיחשב לפורץ דרך, הוא שקע בייאוש ובדיכאון, וחייו הסתיימו בקיפאון עגום. כשבאך נפל מהפסגה, הוא המציא את עצמו מחדש כמורה דגול. ואף שמת פחות מפורסם משהיה, הוא נהנה ברגעיו האחרונים מאהבה, מסיפוק ומכבוד.

הלקח בשבילכם ובשבילי, ובייחוד בשביל כל מי שעבר את גיל חמישים: היו יוהן סבסטיאן באך, ולא צ'רלס דרווין.

אבל איך עושים את זה?

תשובה אפשרית טמונה במחקריו של הפסיכולוג הבריטי ריימונד קאטל (Cattell), שבראשית שנות הארבעים טבע את המושגים אינטליגנציה נזילה (fluid intelligence) ואינטליגנציה מגובשת (crystallized intelligence). קאטל הגדיר אינטליגנציה נזילה כיכולת להסיק מסקנות, לנתח סוגיות ולפתור בעיות חדשנות – במילים אחרות, כוח סוס שכלי גולמי. לרוב החוקרים והיוצרים פורצי הדרך יש שפע אינטליגנציה נזילה. היא מגיעה לשיא בראשית הבגרות, ודועכת החל משנות השלושים והארבעים לחיינו. זאת הסיבה שיזמי טכנולוגיה, למשל, מצליחים כל כך בגילאים מוקדמים, ושלאנשים בשלבים מתקדמים של החיים קשה הרבה יותר לחדש חידושים.

אינטליגנציה מגובשת, לעומת זאת, היא היכולת להשתמש בידע שרכשנו בעבר. אפשר להמשיל אותה לספרייה גדולה, ולהבנה כיצד להשתמש בספרייה הזאת. זוהי תמצית החכמה. מכיוון שהאינטליגנציה המגובשת בנויה על מאגרי הידע שצברנו, היא גדלה לרוב במהלך שנות הארבעים לחיינו, ואינה דועכת עד שלב מאוחר מאוד בחיינו.

קריירות המסתמכות בעיקר על אינטליגנציה נזילה נוטות להגיע לשיא בשלב מוקדם, ואילו קריירות המבוססות דווקא על אינטליגנציה מגובשת, מגיעות לשיא מאוחר יותר. לדוגמה, דין קית סימונטון מצא שרבים מהמשוררים – שהיצירתיות שלהם "נזילה" מאוד – מנפקים את מחצית התפוקה היצירתית שלהם עד גיל ארבעים. היסטוריונים – המסתמכים על מאגרי ידע "מגובשים" – לא מגיעים לנקודת האמצע הזאת עד סביבות גיל שישים.

הנה לקח מעשי שאפשר ללמוד מכך: יהיה אשר יהיה תמהיל האינטיליגנציה שהתחום שלכם דורש, תמיד אפשר לנסות להטות את הקריירה הרחק מחדשנות, לעבר היתרונות שנשארים עימנו, ואף גדלים, בהמשך החיים.

פיקאסו, ראש של עז על שולחן

האמן לא הפסיק לשחק גם בגיל 71: "ראש של עז על שולחן" (1952), פבלו פיקאסו. תצלום: Argonitros, ב-Wikimedia Commons

מה למשל? כפי שהראה לנו באך, הוראה היא יכולת שדועכת מעט מאוד לאורך החיים. זהו אחד מיוצאי הדופן המרכזיים בדפוס השקיעה המקצועית הכללי. לפי מחקר שראה אור בכתב העת The Journal of Higher Education, המרצים האקדמיים המבוגרים ביותר בתחומים הדורשים מאגר גדול של ידע, ובייחוד במדעי הרוח, מקבלים הערכות חיוביות יותר מהסטודנטים. הדבר מסביר כפי הנראה את אריכות הימים המקצועית של מרצים באוניברסיטה, ששלושת רבעי מהם מתכננים לצאת לגמלאות אחרי גיל שישים וחמש, יותר ממחציתם אחרי גיל שבעים, וכ-15 אחוז אחרי גיל שמונים (גיל הפרישה הממוצע בארה"ב הוא 61). יום אחד, אחרי השנה הראשונה שלי כמרצה, שאלתי את אחד מעמיתיי, מרצה בסוף שנות השישים לחייו, אם הוא שקל אי פעם לצאת לפנסיה. הוא צחק ואמר לי שהוא כנראה יעזוב את המשרד שלו במצב מאוזן לפני שהוא יעזוב אותו במאונך.

הדיקן שלנו היה צוחק בצער אילו שמע זאת – מנהלני האוניברסיטאות מתלוננים כי התפוקה המחקרית בקרב חברי הסגל הקבוע צונחת משמעותית בעשורים המאוחרים של הקריירה שלהם. מרצים מבוגרים תופסים נתחים מהתקציב שהיו יכולים לשמש להעסקת חוקרים צעירים הלהוטים לכתוב מחקרים פורצי דרך. אבל אולי כאן מסתתרת הזדמנות: אם חברי סגל מבוגרים יוכלו להקדיש זמן רב יותר להוראה בלי לאבד מיוקרתם המקצועית, חברי סגל צעירים יוכלו להתמקד במחקר.

אנשי מקצוע מבוגרים, עם מאגרי הידע שלהם, אמורים להיות המורים המוצלחים ביותר, וככל שאנו מתבגרים, אנו אמורים להקדיש יותר ויותר ממרצנו להעברת הידע שצברנו לדורות הבאים

דפוסים כאלה תואמים את מה שראיתי בתפקידי כראש מכון מדיניות שבו חברים חוקרים בכל הגילאים. אמנם לא חסרים יוצאי דופן, אבל התובנות העמוקות ביותר מגיעות מחוקרים בשנות השלושים ותחילת שנות הארבעים לחייהם. ואילו חוקרים באמצע שנות השישים ומעלה, ואפילו בעשור התשיעי לחייהם, מצטיינים בסינתזה של רעיונות מורכבים והסברתם. קרי, הם המורים הטובים ביותר.

נדמה שהמסקנה העולה מכך אמורה להיות נכונה כמעט לכל התחומים: אנשי מקצוע מבוגרים, עם מאגרי הידע שלהם, אמורים להיות המורים המוצלחים ביותר, וככל שאנו מתבגרים, אנו אמורים להקדיש יותר ויותר ממרצנו להעברת הידע שצברנו לדורות הבאים.

לפני שנים ספורות ראיתי קריקטורה ובה נראה אדם על ערש דווי שאומר "הלוואי שהייתי קונה יותר שטויות". תמיד הדהים אותי שעשירים רבים ממשיכים לעבוד כדי להגדיל את הונם, וצוברים הרבה יותר כסף מכפי שיוכלו לנצל, ואף יותר מכפי שיש טעם להוריש. יום אחד שאלתי חבר עשיר מדוע זה קורה. לטענתו, מתעשרים רבים יודעים למדוד את ערכם העצמי רק במונחים כספיים ולכן הם ממשיכים להשקיע שנה אחר שנה. הם חושבים שבשלב כלשהו הם יצברו די הון כדי להרגיש שהם באמת מצליחים, או מאושרים, וכפועל יוצא יהיו מוכנים למות.

זוהי טעות, ויש לה השלכות חמורות. כתבים רבים בפילוסופיה המזרחית מזהירים אותנו שצבירה בלתי פוסקת מובילה לרהבתנות ולתלות בדברים שנצברו, ואלה מערפלות את טבענו האמיתי ובכך מסכלות את החיפוש אחר האושר. איננו אמורים להמשיך לצבור רכוש ותארים ככל שאנו מתבגרים אלא דווקא להשיל מעלינו דברים כדי למצוא את האני האמיתי שלנו – ואיתו, את השלווה.

בשלב כלשהו, לא יעזור לי לכתוב עוד ספר, שלא יוסיף כלל שביעות רצון לחיי. הספר הנוסף הזה רק ידחה את קץ קריירת הכתיבה שלי. יש להודות שהמתבוננים בקבנס של חיי בקושי יבחינו במשיכת המכחול הזאת, וכפי הנראה גם לא יעריכו אותה מאוד. אותו דבר נכון ביחס לכל הסמנים האחרים להצלחתי.

המטרה שלי בכל שנה עד סוף חיי תהיה להשליך דברים, להיפטר ממחויבויות ולצמצם מערכות יחסים עד שאראה בבירור את העצמי המלוטש שלי בצורתו הטובה ביותר

מה שאני באמת צריך לעשות, הוא להפסיק לראות בחיי קנבס שיש למלא, ולהתחיל לראות בהם גוש שַיש לגרוע ממנו חומר. אני לא צריך רשימת קניות אלא רשימת גריעוֹת. המטרה שלי בכל שנה עד סוף חיי תהיה להשליך דברים, להיפטר ממחויבויות ולצמצם מערכות יחסים עד שאראה בבירור את העצמי המלוטש שלי בצורתו הטובה ביותר.

ז'ואן מירו, סוס, מקטרת, פרח אדום

"סוס, מקטרת ופרח אדום" (1920), ז'ואן מירו, מוזיאון פילדלפיה לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

והעצמי הזה הוא... מיהו, בעצם?

בשנה שעברה, החיפוש אחר תשובה לשאלה הזאת הביא אותי לעומק האזור הכפרי של דרום הודו, לעיירה בשם פּאלַקאד, ליד הגבול שבין מדינות קראלה וטאמיל נאדוּ. באתי לשם גדי לפגוש את הגורו שְרי נוצ'וּר וַנָקאטאראמאן, המכונה אצ'אריה ("מורה") בפי חסידיו. אצ'אריה הוא אדם שקט ועניו שמקדיש את כל מרצו בעזרה לאנשים להגיע להארה. אין לו עניין באילי טכנולוגיה מערביים המחפשים רעיונות חדשים לסטארטאפ, או באנשים שחוקים, שמאסו במסורות הדתיות שעליהן התחנכו וכעת הם מחפשים תחליף. הוא השתכנע שאני לא כזה ולא כזה, ולכן הסכים לשוחח איתי.

סיפרתי לו על הדילמה שלי: אנשים מצליחים רבים סובלים ככל שהם מתבגרים מכיוון שהם מאבדים את היכולות שרכשו במהלך שנים רבות של עבודה קשה. האם הסבל הזה בלתי נמנע, כאילו מדובר במתיחה של היקום על חשבון הגאוותנים? או שמא יש פרצה – דרך לעקוף את הסבל?

אצ'אריה ענה תשובה חסכנית, שהסתכמה בתיאור שלבי החיים, האשְׁראמה, של המסורת ההינדית העתיקה. השלב הראשון הוא בְּרַהמַצַ'רְיָה, תקופת הנעורים וראשית הבגרות המוקדשת ללמידה. השני הוא גְריהאסְטָה, השלב שבו אנו בונים קריירה, צוברים עושר ומקימים משפחה. בשלב השני הזה, הפילוסופים מוצאים את אחת המלכודות השכיחות ביותר של החיים: אנשים נעשים קשורים לגמול הארצי – כסף, כוח, סקס, יוקרה – ומנסים להאריך את השלב הזה עד סוף חייהם.

בשלב הזה, שמתחיל לרוב בסביבות גיל חמישים, אנו מתמקדים במכוון פחות ופחות בשאיפות המקצועיות שלנו, ומקדישים את עצמנו יותר ויותר לרוחניות, לזולת ולחכמה. אין פירוש הדבר שצריך להפסיק לעבוד בגיל חמישים, אלא רק שיש להתאים לשלב החדש בחיינו את המטרות שאנו מציבים לעצמנו

תרופת הנגד לפיתויים הארציים האלה היא ואנאפְּרַסְטָה, האשראמה השלישי, ששמו נובע משתי מילים בסנסקריט שמשמעותן "לפרוש" ו"אל היער". בשלב הזה, שמתחיל לרוב בסביבות גיל חמישים, אנו מתמקדים במכוון פחות ופחות בשאיפות המקצועיות שלנו, ומקדישים את עצמנו יותר ויותר לרוחניות, לזולת ולחכמה. אין פירוש הדבר שצריך להפסיק לעבוד בגיל חמישים – מעטים בלבד יכולים להרשות זאת לעצמם – אלא רק שיש להתאים לשלב החדש בחיינו את המטרות שאנו מציבים לעצמנו.

ואנאפרסטה היא הזמן ללמוד ולהתכונן לקראת השלב האחרון בחיינו, סַנְיאסָה, שאמור להיות מוקדש כולו לפירות ההארה. בימים עברו, גברים הינדואיסטים היו עוזבים בזקנתם את משפחותיהם, נודרים נדרים ומבלים את שארית חייהם לרגלי המאסטרים שלהם בתפילה ובלימוד. אפילו אם לשבת במערה בגיל שבעים וחמש זה לא הקטע שלכם, הנקודה ברורה: כאשר אנו מזדקנים, עלינו להתנגד לפיתויי ההצלחה הרגילים ולהתמקד במטרות בעלות חשיבות רוחנית גדולה יותר.

סיפרתי לאצ'אריה את הסיפור על האיש במטוס. הוא הקשיב קשב רב והרהר בו כמה רגעים. "האיש לא ידע להשאיר את גריהאסטה מאחור", אמר לי. "הוא התמכר לגמול הארצי". להערכתו, ערכו העצמי של האיש עדיין היה מעוגן בזיכרון הצלחותיו המקצועיות הישנות, וההכרה שזכה לה בהווה הייתה נגזרת של כישורים שאבדו לו. התהילה שנותרה לו בהווה היא צל קלוש של תהילת עברו. בה בעת, הוא דילג לחלוטין על ההתפתחות הרוחנית של שלב הוואנאפרסטה, וכעת האושר של סניאסה נעדר מחייו.

מסתתר כאן מסר לכל מי שסובל מעיקרון הכבידה הפסיכו-מקצועית. נאמר שאתם אנשים מקצוע נחושים ומצליחים, עורכי דין למשל, או מנהלי חברה, או יזמים, או – סתם לשם הדוגמה, כמובן – ראשי מכון מדיניות. מתחילת חייכם הבוגרים ועד גיל העמידה אתם עם הרגל על הגז, מבחינה מקצועית. פיקחותכם – האינטליגנציה הנזילה שלכם – היא הכוח שלכם, ואתם חותרים להצלחה, צוברים גמול ארצי רב, ונקשרים אליו. אבל חכמת הפילוסופיה ההינדואיסטית – וכמוה מסורות פילוסופיות רבות אחרות – מסבירה שעליכם להיות מוכנים לנטוש את השכר הארצי הזה עוד לפני שתרגישו מוכנים לעשות זאת. גם אם אתם בפסגת יוקרתכם המקצועית, אתם צריכים כנראה למתן את השאיפות המקצועיות שלכם ולשים דגש רב יותר על השאיפות המטאפיזיות.

כשדייוויד ברוקס (Brooks) מניו יורק טיימס מדבר על ההבדל בין "מידות לקורות החיים" ו"מידות להספד", הוא מציב בעצם את שלבי האשראמה בהקשר מעשי. מידות לרזומה הן תכונות מקצועיות שנועדו להביא לנו הצלחות ארציות, והן דורשות מאיתנו להשוות את עצמנו לזולת. מידות להספד הן תכונות אתיות ורוחניות שאינן דורשות השוואה. המידות להספד הן הדברים שאתם רוצים שיוזכרו בהלוויה שלכם. דברים כמו "הוא היה טוב לב, ורוחני מאוד", ולא כמו "הוא התמנה לסגן נשיא בגיל צעיר מאוד וצבר הרבה נקודות נוסע מתמיד".

אתם לא תזכו לשמוע חברים ובני משפחה מספידים אתכם, אבל ברוקס מנסה לומר לנו שאת הסיפוק הרב ביותר – בייחוד במחצית השנייה של חיינו – אנו שואבים מהמידות, או המידות הטובות, בעלות המשמעות העמוקה ביותר בעבורנו.

אני משער שהאימה האישית שלי מדעיכה מקצועית נטועה בפחד ממוות – פחד שגורם לי, גם אם באופן לא מודע, להתנהג כאילו המוות לעולם לא יבוא. והתנהגות זו מתבטאת בהתכחשות לכל הידרדרות אפשרית במידות הרזומה שלי. ההתכחשות הזאת היא הרסנית כי בגללה אני מתעלם ממידות ההספד, אף שהן מביאות לי את האושר הרב ביותר.

איך אוכל להתגבר על הנטייה הזאת? בודהה ממליץ, תאמינו או לא, להרהר בגוויות: מנזרים רבים בתאילנד ובסרי לנקה המשתייכים למסורת הטהרוואדה הבודהיסטית, מציגים תמונות של גוויות בדרגות שונות של ריקבון כדי שהנזירים יוכלו להרהר בהן. "גם הגוף הזה", לומדים הנזירים לומר על גופם, "זהו טבעו, זהו עתידו, זהו גורלו הבלתי נמנע". בהתחלה זה נשמע חולני. אבל הנוהג הזה מעוגן בעקרונות פסיכולוגיים – והוא אינו בלעדי למסורות המזרחיות. "כדי להתחיל לגזול מהמוות את יתרונו הגדול ביותר עלינו", כתב מישל דה מונטן במאה השש-עשרה, "עלינו לגזול ממנו את מוזרותו, לבקר אותו תדיר, להתרגל אליו. עלינו לשאת אותו במחשבותינו יותר מכל דבר אחר".

הרהור יזום בקץ, במטרה להנכיח אותו ולעשותו מוחשי (במקום להימנע מהמחשבה עליו באמצעות הרדיפה אחר הצלחות ארציות), יעזור לרוב האנשים לפחד ממנו פחות

פסיכולוגים קוראים לזה "דה-סנסיטיזציה", קרי חשיפה חוזרת ונשנית למשהו מבחיל או מפחיד, שבזכותה הוא נראה רגיל, יומיומי, לא מאיים. והשיטה הזאת עובדת גם כשמדובר במוות. ב-2017, צוות חוקרים ממספר אוניברסיטאות אמריקאיות ביקש מנבדקים לדמיין שהם חולים במחלה סופנית או עומדים בפני הוצאה להורג, ואז לכתוב פוסט שיתאר את התחושות המדומיינות שלהם או את המילים האחרונות שירצו לומר. החוקרים השוו את הפוסטים האלה לדברים שכתבו אנשים שבאמת גססו או עמדו בפני הוצאה להורג, או למילותיהם האחרונות של אנשים אלה. התוצאות, שראו אור בכתב העת Psychological Science, הצביעו על הבדל מעניין: המילים שכתבו המדמיינים היו שליליות פי שלושה מהמילים שכתבו או אמרו אנשים שעמדו למות באמת. ומכך אנו לומדים, בניגוד למה שהיה אפשר לצפות, שמוות תיאורטי ורחוק מפחיד יותר ממוות מוחשי וקרוב.

הרהור יזום בקץ, במטרה להנכיח אותו ולעשותו מוחשי (במקום להימנע מהמחשבה עליו באמצעות הרדיפה אחר הצלחות ארציות), יעזור לרוב האנשים לפחד ממנו פחות. ההשלמה עם המוות מזכירה לנו שהכול זמני, והיא עשויה להפוך כל יום בחיינו ליום משמעותי יותר. "המוות הורס את האדם", כתב א.מ. פורסטר, אבל "המחשבה על מוות מצילה אותו".

השקיעה היא בלתי נמנעת, והיא מתחילה מוקדם יותר מכפי שהיינו רוצים לחשוב.אבל האומללות אינה בלתי נמנעת. ההשלמה עם התנודות ביכולותינו סוללת את הדרך להתעלות כיוון שהיא עוזרת לנו להסיט את תשומת לבנו למטרות רוחניות ורגשיות גבוהות יותר.

אבל שינוי כזה אין מבצעים באמצעות סיסמאות נדושות. אני התחלתי את המחקר שלי במטרה לייצר מפת דרכים ברורה שתנחה אותי בשנים הנותרות של חיי. עד כה הניב המחקר ארבע מחויבויות מעשיות.

לקפוץ מהצוק

הטעות הגדולה ביותר של אנשי קריירה מצליחים היא לנסות לשמר את מקומם בפסגה לעד, ולהמשיך לנסות להשתמש באינטליגנציה הנזילה שמתחילה לדעוך בשלב מוקדם יחסית בחיים. זה בלתי אפשרי. המפתח הוא ליהנות מההישגים בזמן אמת, ולסגת מהם אפילו לפני שאנו מרגישים מוכנים לעשות זאת - אבל בתנאים שלנו.

לכן: התפטרתי מתפקידי כנשיא American Enterprise Institute, התפטרות שתיכנס לתוקף בסביבות מועד פרסומו של מאמר זה. אף שעדיין לא זיהיתי הידרדרות בביצועיי, זה רק עניין של זמן. כמו משרות ניהול רבות, גם התפקיד שלי נסמך על אינטליגנציה נזילה. נוסף לכך, רציתי חופש מהאחריות הכבדה הנלווית למשרה כדי שיהיה לי זמן להגשים מטרות רוחניות. ובכנות, ההחלטה הזאת לא הייתה קשורה אך ורק לצרכים שלי. אני אוהב את הארגון שלי, וראיתי לא מעט ארגונים כמוהו נפגעים כשהמנכ"ל נאחז בכיסאו זמן רב מדי.

לפעמים, כשאנחנו עוזבים משהו שאנחנו אוהבים, אנחנו מרגישים שחלק מאיתנו מת. בבודהיזם הטיבטי יש קונספט בשם "בּארדוֹ", מצב של קיום בין מוות ללידה מחדש – "כמו הרגע שבו צועדים אל שפת צוק", כפי שאמר מורה מפורסם לבודהיזם. כעת אני עוזב את החיים המקצועיים שעונים לשאלה "מי אני?"

מה שחשוב הוא לחתור להתנתק בהדרגה מהגמול הארצי – מהכוח, מהתהילה, מהמעמד, מהכסף – גם אם אתם ממשיכים לעבוד או לקדם את הקריירה שלכם

אני בר מזל שיש לי האמצעים וההזדמנות לנטוש מקום עבודה. רבים אינם יכולים להרשות זאת לעצמם. אבל אינכם צריכים בהכרח להתפטר מעבודתכם. מה שחשוב הוא לחתור להתנתק בהדרגה מהגמול הארצי – מהכוח, מהתהילה, מהמעמד, מהכסף – גם אם אתם ממשיכים לעבוד או לקדם את הקריירה שלכם. הדבר החשוב באמת הוא לצעוד אל השלב הבא בחיים, ואנאפרסטה, כדי להתרכז בלמידה ובאימונים המכינים אותנו להגשמה עצמית בשלב הסופי של החיים.

דרך, סתיו

"דרך בסתיו", כי תמיד יש דרך. תצלום: סטיבן ווקר.

לשרת את הזולת

זמננו מוגבל, והשאיפות המקצועיות דוחקות לשוליים דברים שביסודם הם חשובים יותר. לעבור "ממידות לרזומה" אל "מידות להספד" משמעו לעבור מפעילויות המתמקדות בעצמי לפעילויות המתמקדות בזולת. זה לא קל לי, כי אני אדם אגואיסטי מטבעי. אבל אני חייב להשלים עם המחירים ההרסניים שההתמקדות בעצמי גובה ממני – וכעת אני נאבק בנטייה הזאת מדי יום.

למרבה השמחה, היתרונות שהגיל מביא עמו עולים בקנה אחד עם הרצון לשרת את הזולת. זכרו שאנשים שעבודתם מתמקדת בהוראה או בהדרכה, בכל המובנים, מגיעים לשיא בשלב מאוחר יחסית בחייהם. לכן אני עובר לשלב בקריירה שבו אני יכול להקדיש את עצמי להקניית ידע לזולת, בעיקר במסגרת הוראה אקדמית. כולי תקווה ששנותיי הפוריות ביותר עודן לפניי.

להתמסר לרוח

כשאנו מנתקים את עצמנו מההישגים הארציים ומפנים את מאמצינו אל העשרת הזולת ואל ההוראה, העבודה עצמה הופכת למעין עיסוק רוחני

מכיוון שדיברתי רבות על מסורות דתיות ורוחניות שונות – ושמתי את הדגש על מלכודות הרדיפה אחר הצלחה מקצועית – הקוראים עלולים להסיק שאני מבצע הפרדה מניכאית בין עולמות הרוח והעבודה וטוען שעלינו לשים את הדגש על הפולחן הרוחני. זאת אינה כוונתי. אני כן ממליץ בחום לכל אדם לחקור את צדדיו הרוחניים – אני מתכנן להקדיש חלק ניכר משארית חיי להתמקדות באמונה הדתית שלי, האמונה הקתולית. אבל אין זה סותר את עולם העבודה. להיפך, כשאנו מנתקים את עצמנו מההישגים הארציים ומפנים את מאמצינו אל העשרת הזולת ואל ההוראה, העבודה עצמה הופכת למעין עיסוק רוחני.

"המטרה והתכלית הסופית של המוזיקה באשר היא", אמר פעם באך, "אינה אמורה להיות אלא תפארת האל והתרעננות הנפש". יהיו אשר יהיו אמונותיכם המטאפיזיות, התרעננות הנפש יכולה להיות המטרה של עבודתכם, כפי שהיה אצל באך.

באך חתם על כל יצירותיו במילים Soli Deo Gloria – "לתפארת האל לבדו". אבל הוא לא חתם כך על כתב היד של יצירתו האחרונה, "קונטרפונקטוס 14" מ"אמנות הפוגה", שנקטעת בפתאומיות באמצע התיבה. בנו, קרל פיליפ עמנואל, הוסיף את המילים הבאות ליצירה: “Über dieser Fuge … ist der Verfasser gestorben" ("בנקודה זו בפוגה... המלחין מת"). חייו ועבודתו של באך התמזגו עם תפילותיו ברגע שבו נשם את נשימתו האחרונה. זוהי גם שאיפתי.

קערה, נזיר טיבטי

לתת ולקבל. נזיר טיבטי. תצלום: בריידן גודן.

להתחבר לאחר

"וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם", אומר ספר תהילים על הצדיק, "אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ"

במאמר זה התמקדתי בהשפעה של דעיכתי המקצועית על אושרי. אבל שפע מחקרים מלמדים שאושר – ולא רק בגיל מאוחר אלא לכל אורך חיינו – קשור ישירות לבריאות ולמספר מערכות היחסים שלנו. כשאנו מזיזים את העבודה ממקומה המרכזי – וטוב מוקדם ממאוחר – כדי לפנות מקום לקשרים אישיים עמוקים יותר, אנו מגינים על עצמנו מפני התסכול המלווה את הדעיכה המקצועית. מה גם שאין סתירה בין התמקדות במערכות יחסים, גם על חשבון העבודה, ובין הצלחה מתמשכת. "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם", אומר ספר תהילים על הצדיק, "אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ". חשבו על עץ הצפצפה. לחיות חיי הישג – כמו העץ – לצמוח לבד, להגיע לגבהים מפוארים, ולמות לבד. נכון?

לא נכון. עץ הצפצפה הוא מטאפורה מעולה לאדם המצליח – אבל לא בגלל בדידותו המפוארת. מעל הקרקע נדמה שהוא בודד. אבל כל עץ בפני עצמו הוא חלק ממערכת שורשים אדירה המרכיבה יחד צמח אחד. למעשה, ישנה מערכת של עצי צפצפה הנחשבת לאחד האורגניזמים החיים הגדולים בעולם: מדובר בחורשה ביוטה בשם "פּאנדוֹ", המשתרעת על פני 430 דונם ושוקלת, לפי הערכות, קרוב לשישה מיליון קילוגרם.

כדי להתמודד עם הדעיכה, ואף ליהנות ממנה, יש להיעשות מודע יותר לשורשים המקשרים אותנו לאחרים. אם פיתחתי קשרי אהבה איתנים עם בני משפחתי ועם חבריי, פריחתם תקל את קמילתי שלי.

כשאני מדבר על המחקר האישי הזה שאני עורך, שואלים אותי בדרך כלל: מה קרה לגיבור על המטוס?

אני חושב עליו הרבה. הוא עדיין מפורסם. הוא עדיין צץ בחדשות מפעם לפעם. בתחילת המחקר, כשראיתי כתבה העוסקת בו, חשתי נקיפה של רחמים, אבל כעת אני מבין שזאת הייתה בעצם השתקפות של האימה האישית שלי בנוגע לעתיד. אמרתי לעצמי "איזה מסכן", אבל התכוונתי לומר "אבוד לי".

אבל ככל שהעמקתי את אחיזתי בעקרונות המונחים לפניכם במאמר זה, הפחד שלי דעך. כעת אני מכיר תודה לאיש במטוס על מה שהוא לימד אותי. אני מקווה שגם הוא ימצא את השלווה והאושר שהוא עזר לי, בלי כוונה, להשיג.

 

ארתור ברוקס (Arthur C. Brooks) הוא נשיא ה-American Enterprise Institute.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: עגבניות בדעיכה? תצלום: Larry Washburn, אימג'בנק / גטי ישראל

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המחשבה התפרסמה לראשונה ב"אלכסון" ב-25 ביולי 2019

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ארתור ברוקס, Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על השיא מאחורינו והאושר לפנינו

02
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

האושר טמון בהתמודדות ולאו דווקא בשורה התחתונה - ההצלחה. נכון שהתמודדות המשיגה את מטרתה שהיא הצלחה, מגשימה את השאיפה הכללית "שכר על עמלי", ואולם היא משקפת ראייה שטחית ולא מעמיקה לגבי מה שמוביל אותנו בחיים. אנשים שמוקד השליטה שלהם הוא חיצוני תלויים במה שיגידו עליהם ובהכרה של הסביבה אותם והם עלולים להיות מדוכאים ואומללים מדעיכה כזאת או אחרת בחייהם. לעומת זאת אנשים שמוקד השליטה שלהם הוא פנימי מפתחים עוגן פנימי סובייקטיבי לפרשנות של חייהם ותחושות האושר שלהם ובקיצור - הרבה פחות תלויים בזולת כדי לחוש מאושרים. בקיצור, הכול עניין של אישיות וגם הכותב למעלה מנסה לעשות הכללות מתחושתו הסובייקטיבית לגמרי לגבי החיים והמשמעות שהם מעניקים לנו.

04
אורלי

מחקרים רבים וגם עבודת השדה מצביעים כי השאיפה לחיות באושר כובלת את הרוח. אולי נוכל לצאת למסע בלחיות מתוך תחושת משמעות זה הכי קרוב לסיפוק ואושר.
ניטשה כבר אמר
כל מי שיש לו למה יוכל לשאת כל איך. נבחר להיות נדיבים לזולת
להתנדב לתרום משהו זמן חיוך הקשבה עידוד לזולתנו.
ליצירת עולם טוב יותר.
בקבלת האחר השונה
ובקבלת העצמי.
בחמלה ובאהבה.

05
אברום רותם

ווא! מאמר חשוב ובהיר.
עוד בצעירותי פגשתי אנשים שסטו מהרדיפה אחר הכבוד, הממון ו"הרלוונטיות" לחברה, ומצאו את השקט שלהם בעשייה אחרת לגמרי ממקצועם/ייעודם כבחרו בתחילת דרכם, בהשלמה עם עצמם באופן מעורר קנאה. בדיעבד אני מבין מבין שפשוט הייתי יותר קשוב לאנשים כאלה, זה לא ש"פגשתי" באקראי.
הם נמצאים בכל מקום, ועשויים להיות מודלינג נפלא לכל אחד מאתנו, לכשיגיע לשלב כזה בחייו, לאו דווקא בגלל הגיל אלא לשלב חכמת חיים יתרה שמובילה מוקדם יותר מאחרים.
מי שמאד השפיע עלי בעקיפין הוא מפגש אקראי לגמרי עם איש העולם הגדול, איש עסקים מצליח מאד מדלהי, שהיה בקי בהוויות העולם והיה בשיא כוחו. למשל, הוא התמצא היטב בסוגיה הישראלית- פלסטינית והיו לו גם תובנות מעניינות...
פגשתי אותו גורף עלים בשטח ששייך למקדש הינדי גדול סמוך. הוא סיפר שיום אחד פשוט קם ועזב הכל, כולל משפחה גדולה, רחוק מאד מביתו ועסקיו לשעבר, והלך לחפש את אושרו עם עצמו. מה ש"הרג" אותי זו ההשלמה המלאה, הכנות הפנימית עם המהלך שעשה עם חייו, ועם עצמו.
בסוף השיחה הקצרה, שאלתי אותו: אולי אני יכול להבין את הדרך בה בחרת ("וארנהפרסטה"- ראו כאן למעלה במאמר) אבל לנתק את הקשר עם הילדים, בת הזוג, הנכדים, חברים?
הוא רק חייך לעצמו, נראה לי שהיה זה חיוך חמלה... :-)
אם המפגש היה כיום, מה שבטוח השיחה הייתה אחרת לגמרי.

06
שירלי

נהדר וחשוב כל כך!
שוב ושוב אני קוראת אצלכם מאמרים שעוסקים בזקנה וסוף החיים - תחום מוזנח במדינה הממהרת שלנו, שמחשיבה את ההווה ואת האקטואליה.
תבורכו.

07
אביטל

מאמר יפהפה, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאדם והעולם זקוקים להתקדמות וליצירה האנושית שקורות בגיל הצעיר, וזה נשמע קצת לא סביר שבמשך חלק מחייו של האדם הוא יפעל ויצור וישיג כסף וכבוד והערכה, ובהמשך חייו הוא יוותר על כל זה לטובת חיים רוחניים חסרי יצירה חומרית לחלוטין. בעיני המודל אמור להיות חיים שמשלבים את שני הצדדים הללו מתוך הרמוניה לכל אורכם.

11
אורלי ניצן

ל-ארתור ברוקס.
כמה חוכמה!
תודה רבה.
ממני, בת ה-65+..

לחברות וחברי מערכת "אלכסון".
אני שמחה שגיליתי את את כתב העת שלכם (לגמרי במקרה, אגב).
תודה רבה.