חסרונות הנישואים

באמריקה של ימינו מקובל לחשוב שנישואים הם טוב חברתי, כלומר שחיינו וקהילותינו יהיו טובים יותר ככל שעוד אנשים יינשאו ויישארו נשואים. אמנם שינויים כבירים התרחשו במוסד הנישואים במהלך הדורות האחרונים, ולכן קמים מפעם לפעם מבקרי תרבות ושואלים: האם אבד הכלח על הנישואים? אבל התחושה היא שמעטים מבין המבקרים האלה באמת מתעניינים בתשובה.

ברוב המקרים, השאלה משמשת כמין אחיזת עיניים רטורית, שתפקידה לעורר תבהלה מוסרית באשר לשינויים בערכי המשפחה, או להוביל אותנו לשאלה אחרת בכלל, והיא: האם החברה נעשתה צינית מדי לאהבה? בתרבות הפופולרית עדיין רווחת התפישה שנישואים עושים אותנו מאושרים וגירושים מותירים אותנו בודדים, ושלא להתחתן לעולם הוא כשל יסודי בהשתייכות.

מה הולך לאיבוד כשאנו הופכים את הנישואים למערכת היחסים המרכזית ביותר בתרבות?

אבל כאשר אנו מתמקדים בשאלת ההתיישנות של מוסד הנישואים, אנו זונחים שאלה חשובה אף יותר: מה הולך לאיבוד כשאנו הופכים את הנישואים למערכת היחסים המרכזית ביותר בתרבות?

בשבילי זוהי שאלה אישית לא פחות משהיא חברתית ופוליטית. כשבן זוגי מארק ואני מתלבטים האם להתחתן, אנשים מניחים שאנחנו מנסים להחליט אם אנחנו "רציניים" לגבי הקשר. אבל אני לא מנסה להביע ספקות לגבי מערכת היחסים שלי; אני מטילה ספק במוסד עצמו.

האמנם סימן לרצינות? תצלום: ג'רמי וונג

אף שנישואים נתפשים לעתים קרובות כצעד הכרחי בחיים מוצלחים, מכון המחקר Pew מדווח שרק כמחצית מהאמריקנים מעל גיל 18 נשואים. זאת ירידה מרמה של 72 אחוז ב-1960. אחת הסיבות הברורות לשינוי הזה הוא שגיל הנישואים הממוצע גבוה בהרבה מכפי שהיה לפני כמה עשרות שנים. בארצות הברית, גיל הנישואים החציוני לנישואים ראשונים עלה ב-2018 לשיא של כל הזמנים: 30 לגברים ו-28 לנשים. אמנם רוב האמריקנים צופים שיתחתנו בסופו של דבר, אבל 14 אחוז מהבוגרים שמעולם לא נישאו אומרים שאינם מתכננים להתחתן כלל, ו-27 אחוז נוספים אינם בטוחים אם הנישואים מתאימים להם. זה סוג הנתונים שמציין מי שמבכה את שקיעת הנישואים. נכון שנישואים אינם פופולריים כפי שהיו לפני מספר דורות בלבד, אבל שיעור החתונות בארה"ב עדיין גבוה מאשר ברוב המכריע של המדינות המערביות, ושיעור הגירושים בה גבוה יותר מבכל מדינה אחרת.

אין סיבה לחשוב שמוסד הנישואים ייעלם מחיינו. כפי שמציין הסוציולוג אנדרו צֶ'רְלין (Cherlin), שנתיים בלבד לאחר החלטת בית המשפט העליון ב-2015 להתיר בחוק נישואים חד-מיניים, התחתנו 61 אחוז מהזוגות החד-מיניים המתגוררים יחד. זהו שיעור השתתפות יוצא דופן. לדברי צ'רלין, אף שחלק מהזוגות האלה התחתנו כדי ליהנות מהזכויות המשפטיות ומהקצבאות שלפתע היו זמינות להם, רובם פשוט רואים בנישואים "סממן חיצוני להצלחת הקשר שלהם". כפי שהוא טוען, באמריקה של ימינו, נישואים הם "עדיין אורח החיים היוקרתי ביותר".

היוקרה מקשה עלינו לבחון בביקורתיות את מוסד הנישואים – בייחוד כשמצרפים לכך את ההנחה הרווחת שנדרי הנישואים יצילו אותנו מהבדידות הקיומית האנושית

היוקרה מקשה עלינו לבחון בביקורתיות את מוסד הנישואים – בייחוד כשמצרפים לכך את ההנחה הרווחת שנדרי הנישואים יצילו אותנו מהבדידות הקיומית האנושית. כשחבריי מונים בפניי את מעלות הנישואים, הם מתייחסים תמיד גם לאיזושהי תחושה ערטילאית של השתייכות וביטחון. הם אומרים שלהיות נשוי פשוט "מרגיש אחרת".

בחוות דעת הרובבתיק אוֹבֶּרְגֶפֶל נגד הוֹדְגֶ'ס, כתב השופט אנתוני קנדי, "נישואים נותנים מענה לפחד המשותף לכולנו: שנשמיע קול בבדידותנו ונגלה שאיש אינו עונה. הם נותנים לנו את התקווה לחברה ולהבנה ולכך שכל עוד שני בני הזוג בחיים, יהיה מי שידאג להם". צורת המחשבה הזאת – שנישואים הם התשובה הטובה ביותר לתשוקה האנושית העמוקה לחיבור ולהשתייכות – קוסמת לנו מאוד. בכל פעם שאני חושבת על נישואים, אני חשה בכוח המשיכה שלהם. אבל מחקרים מלמדים שעל אף יתרונותיהם, לנישואים יש גם מחיר.

כפי שכתב צ'כוב, "אם אתם מפחדים מבדידות, אל תתחתנו". יכול להיות שהוא עלה על משהו. הסוציולוגיות נטליה סַרְקיסיאן (Sarkisian) מבוסטון קולג' ונעמי גֶרְסְטֶל (Gerstel) מאוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט בחנו נתונים משני סקרים לאומיים ומצאו שנישואים מחלישים קשרים חברתיים אחרים. בהשוואה לרווקים, תדירות הביקורים אצל הורים ואחים נמוכה יותר אצל נשואים – והם מגישים לבני משפחותיהם פחות תמיכה רגשית או סיוע מעשי בדברים כמו מטלות הבית והסעות. נוסף לכך, יש גם ירידה בתדירות שבה הם מבלים עם חברים ושכנים.

חתונה זה עניין חברתי: "חתונה של כפריים" (1566), פיטר ברויגל האב. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

רווקים מחוברים הרבה יותר לעולם החברתי שסביבם. בממוצע, הם מגישים סיוע רב יותר לאחיהם ולהוריהם המזדקנים. יש להם יותר חברים. הם מגישים עזרה לשכנים בתכיפות גבוהה יותר וגם נוטים לבקש עזרה לעתים קרובות יותר

רווקים, לעומת זאת, מחוברים הרבה יותר לעולם החברתי שסביבם. בממוצע, הם מגישים סיוע רב יותר לאחיהם ולהוריהם המזדקנים. יש להם יותר חברים. הם מגישים עזרה לשכנים בתכיפות גבוהה יותר וגם נוטים לבקש עזרה לעתים קרובות יותר. הממצא הזה נכון בייחוד לאנשים שתמיד היו רווקים, והוא מרסק את קלישאת הרווקה הזקנה עם החתולים. יתרה מזאת, רווקות מעורבות יותר בפעילות פוליטית – משתתפות בעצרות רבות יותר ומגייסות כספים למטרות החשובות להן – מאשר נשואות (כל המגמות האלה קיימות גם אצל רווקים שהיו נשואים בעבר, אך בעוצמה פחותה. בנתונים לא היה ייצוג מספק של זוגות לא נשואים המתגוררים יחד, ולכן קבוצה זו לא נכללה במחקר).

סרקיסיאן וגרסטל רצו לדעת אם החובות הכרוכים בגידול ילדים קטנים הם שמסבירים את המגמות האלה –  אולי להורים נשואים פשוט אין הרבה זמן או מרץ כמו לשכנים ולחברים שלהם. אבל ברגע שהן העמיקו לחקור את הנתונים, הן מצאו שזוגות נשואים ללא ילדים הם הזוגות המבודדים ביותר. החוקרות טוענות כי אחד ההסברים האפשריים לכך הוא שלזוגות אלה יש בדרך כלל יותר זמן וכסף, ולכן אינם זקוקים לאותה מידה של סיוע ממשפחה ומחברים, וכפועל יוצא גם מציעים פחות עזרה בעצמם. האוטונומיות של זוגות נשואים ומצליחים עלולה לנתק אותם מהקהילה. דווקא ילדים מרככים את הבידוד שבנישואים כי הורים נוטים לבקש עזרה מאחרים.

החוקרות מצאו שההבדלים המבניים בין חייהם של זוגות נשואים ושאינם נשואים אינם מסבירים את המגמות האלה, לפחות לא ברוב המקרים. וזה היה נכון לקבוצות מכל גזע, אפילו אחרי שהחוקרות קיזזו את השפעתם של גיל ומעמד סוציו-אקונומי. על כן, לא הנסיבות של חיי הנישואים מובילות לבידוד – אלא הנישואים עצמם.

כשנתקלתי במחקר של סרקיסיאן וגרסטל, לא הופתעתי מהנתונים – אבל כן הופתעתי מכך שאף אחד אינו מדבר על הבידוד שהמחויבות הרומנטית המודרנית יוצרת. רבים מהזוגות הלא נשואים שגרים יחד משלמים לפחות חלק מהמחירים המקושרים לחיי הנישואים (ומפיקים לפחות חלק מהתועלות). הציפיות הנלוות למגורים משותפים עם בן או בת זוג רציניים, בין שאתם נשואים ובין שאינכם נשואים, עלולות לכפות עליכם נורמות המייצרות בידוד חברתי. בחודשים הראשונים לאחר שמארק ואני עברנו לגור יחד, נהניתי מהחמימות שבחיים המשותפים שלנו. נהניתי מכך שעוד מישהו מלבדי מוציא את הכלב לטיול ועושה קניות. אהבתי להיכנס איתו למיטה בכל ערב.

אבל כשבחנתי את חיי, הופתעתי לראות עד כמה הם הצטמצמו. לא יצאתי באותה תדירות. קיבלתי פחות הזמנות לבירה אחרי העבודה. אפילו ההורים שלי התקשרו לעתים רחוקות יותר. ההזמנות שבכל זאת הגיעו, הופנו לשנינו. אפילו לא התחלנו לדבר על נישואים, אבל כבר היה נדמה שיש בסביבתנו הסכמה שבשתיקה שההתקרבות שלנו זה אל זו מחייבת התרחקות מהחברים ומהקהילה. הייתי מאושרת בביתנו, אבל אל האושר הזה התלוותה תחושת בדידות שלא ציפיתי לה.

בכל פעם ששקלתי להתחתן, הגעתי למסקנה שהנישואים רק יבודדו אותנו עוד יותר מהעולם. לנישואים יש כוח חברתי ומוסדי שלמגורים המשותפים אין. יש בהם יוקרה רבה יותר, ונורמות חברתיות חזקות יותר כרוכות בהם.

התרבות המודרנית מניחה כי הזוג הנשוי הוא זוג בלתי תלוי

הניכור החברתי מוטמע עמוק כל כך באידאולוגיית הנישואים האמריקנית, שברוב המקרים כלל איננו מבחינים בו. סרקיסיאן וגרסטל מציינות שהתרבות המודרנית מניחה כי הזוג הנשוי הוא זוג בלתי תלוי. זה משתקף באופן שבו צעירים בארה"ב נוטים לדחות את החתונה עד שיוכלו להרשות לעצמם לגור לבד – בלי הורים או שותפים – מתוך הנחה שחיי הנישואים אמורים להיות חיים של עצמאות כלכלית מוחלטת.

תפישה זו של היעדר תלות משתקפת בחתונות עצמן, שנוטות לשים את הדגש על בני הזוג שמתחתנים ולא על הקהילות הרחבות יותר שהם משתייכים אליהן. באתר TheKnot.com, שסיסמתו היא "ברוכים הבאים ליום שלכם, בדרך שלכם", אפשר למלא שאלון שעוזר להגדיר את "סגנון החתונה שלכם". יש שם עמודים על גבי עמודים של "השראות לחתונה", כדי שכל פרט קטן יוכל להיות מותאם במדויק לחתונה שהיא "הכי אתם". צריך להודות שיש משהו מפתה במחשבה שחתונה יכולה להביע באופן מושלם את האישיות של בני הזוג, אך זוהי שאיפה מודרנית במובהק.

בדרכם. תצלום: תומס קורייר

בספרו The All-or-Nothing Marriage (משנת 2017), הפסיכולוג איליי פינקל (Finkel) מתאר כיצד הציפיות של האמריקנים מחיי הנישואים טיפסו במהלך 200 שנה במעלה פירמידת הצרכים של מאסלו. רק לפני דורות ספורים, הנישואים האידיאליים נחשבו לנישואים של אהבה, שיתוף פעולה ותחושה של השתייכות למשפחה ולקהילה. לטענת פינקל, הנשואים הטריים של היום רוצים עדיין רוצים את הדברים האלה, אבל הם רוצים גם יוקרה, אוטונומיה, צמיחה אישית והבעה עצמית. נישואים אמורים לעזור לפרטים הנשואים להפוך לגרסאות טובות יותר של עצמם, ואכן האמריקנים מסתמכים יותר ויותר על בני זוגם כדי שימלאו צרכים שבעבר סופקו על-ידי קהילה שלמה.

אחת הדרכים לחשוב מחוץ לקופסת הענק של הנישואים האמריקניים היא לנסות לדמיין עולם בלעדיה. אידאולוגיית הנישואים האמריקנית היא, כאמור, אידיאולוגיה של עצמאות הזוג, ובתוכה מובלעת ההנחה שהטיפול בפרט על כל מובניו – בריאות וכלכלה, התפתחות אישית והנחיה מקצועית – נופל בראש ובראשונה על אדם אחד. בן או בת הזוג אמורים להכין לכם מרק כשאתם חולים ולשלם את שכר הדירה שלכם כשאתם חוזרים ללימודים כדי לרכוש לכם את מקצוע החלומות שלכם.

במערכות יחסים הטרוסקסואליות, בייחוד מרגע שילדים נכנסים לתמונה, הנטל הטיפולי נופל בעיקר על כתפיהן של הנשים. ללא מוסד הנישואים, היה אפשר לפרוש את נטל הטיפול והתמיכה על פני רשת רחבה של בני משפחה, שכנים וחברים

בספרו The Marriage-Go-Round (משנת 2010) מתאר אנדרו צ'רלין את חיי המשפחה של הזוג הנשוי כעץ גבוה: הטיפול והתמיכה עוברים מטה מדור לדור, אבל נדיר שאנשים מסתעפים לצדדים ובונים מערכת ענפה של תמיכה הכוללת אחים, דודים ובני דודים. ובמערכות יחסים הטרוסקסואליות, בייחוד מרגע שילדים נכנסים לתמונה, הנטל הטיפולי נופל בעיקר על כתפיהן של הנשים. ללא מוסד הנישואים, היה אפשר לפרוש את נטל הטיפול והתמיכה על פני רשת רחבה של בני משפחה, שכנים וחברים.

גם אם נניח לכל הענפים שנגזמו מהעץ המשפחתי הזה, אחד הטיעונים המרכזיים לטובת נישואים אומר שהם עדיין מייצרים את הסביבה הטובה ביותר לגדל בה ילדים. אך כפי שצ'רלין טוען בספרו, מה שחשוב לילדים "אינו סוג המשפחה שהם גדלים בה, אלא יציבותה". היציבות הזאת יכולה ללבוש צורה של משפחה שיש בה שני הורים, או, כפי שצ'רלין כותב, היא יכולה לנבוע מהמבנים המשפחתיים המורחבים שנפוצים, למשל, בקהילות האפרו-אמריקניות. בהינתן שיעור הגירושים והנישואים החוזרים, וכן בהתחשב בשיעור הזוגות המתגוררים יחד, ברור שבמשפחות רבות, נישואים מספקים יציבות ארעית בלבד. ואם יציבות היא מה שחשוב לילדים, ולא הנישואים, הרי זאת אמורה להיות המטרה העיקרית של ההורים.

יש שיטענו, כמובן, כי על אף שיעור הגירושים, נישואים הם כוח מייצב במערכות יחסים, ושהמחויבות ההדדית הכרוכה בהם עוזרת לזוגות להישאר יחד במצבים שאחרת היו מסתיימים בפרידה. נכון שסיכויי הפרידה של זוג נשוי קטנים מסיכויי הפרידה של זוּגרים (זוגות לא נשואים שגרים יחד), אבל יכול להיות שהסיבה לכך היא שזוגות נשואים הם קבוצה שנוצרה בתהליך של בחירה עצמית, קרי שמדובר בזוגות שממילא היו מחויבים יותר זה לזה. וכך אנשים רבים מעידים על עצמם כי הנישואים העמיקו את תחושת המחויבות שלהם, אף שהם לא ציפו שזה יקרה.

מידת המחויבות של בני הזוג היא שחשובה יותר מכול לשביעות רצון ממערכת יחסים – או לחלופין הגיל שבו התחייבו בני הזוג זה לזה – ולא הנישואים עצמם

אבל מחקרים אחרים מלמדים כי מידת המחויבות של בני הזוג היא שחשובה יותר מכול לשביעות רצון ממערכת יחסים – או לחלופין הגיל שבו התחייבו בני הזוג זה לזה – ולא הנישואים עצמם. בעיה נוספת היא שהנורמות החברתיות הסובבות את סוגיות הנישואים, הגירושים והזוּגרוּת השתנו במהירות רבה בעשרות השנים האחרונות, ולכן קשה למצוא נתוני אורך מהימנים. ואף על פי שגירושים הם חוויה קשה בלי ספק, גם לזוגות שאינם נשואים אך גרים יחד קשה לקום ולהיפרד: למארק ולי יש נכס בבעלות משותפת, ויום אחד אולי יהיו לנו ילדים. יש לנו תמריצים רבים להישאר בזוגיות מעבר לתחושת המחויבות ההדדית שלנו, ויהיה קשה מאוד לפרק את החבילה, גם בלי גירושים.

ביחד זה משפחה. תצלום: מרק שייד

כשהנרטיב הרווח הבלתי מעורער אומר שיש רק  דרך אחת לחיות חיים טובים ומאושרים, יותר מדי אנשים מוצאים את עצמם אומללים

הפסיכולוגית בֶּלָה דֶפּאוּלוֹ (DePaulo), שהקדישה את הקריירה שלה לחקר הרווקוּת, אומרת שיש השלכות חמורות להצבת הנישואים במרכז החיים. "כשהנרטיב הרווח הבלתי מעורער אומר שיש רק  דרך אחת לחיות חיים טובים ומאושרים, יותר מדי אנשים מוצאים את עצמם אומללים", היא אומרת. הסטיגמה המקושרת לגירושים או לרווקות עלולה להקשות עלינו לשים קץ לנישואים לא בריאים, או להחליט לא להתחתן כלל. דפאולו חושבת שאנשים צמאים לסיפור אחר. לטענתה, הדגש שהחברה שמה על נישואים פירושו שאיננו מייחסים די חשיבות למערכות יחסים מהותיות אחרות: חברויות עמוקות, שותפים לדירה, משפחות-מבחירה ורשתות רחבות של קרובי משפחה. במקרים רבים, מערכות היחסים האלה הן מקור חשוב לאינטימיות ולתמיכה.

בספרה משנת 1991, Families We Choose, כתבה האנתרופולוגית קת וסטון (Weston) על חשיבותן של המשפחות שנבחרות כך בקהילות הקוויריות. מערכות היחסים האלה, שאינן נקבעות לפי קרבה משפטית או ביולוגית, מילאו תפקיד מרכזי בחיים הקוויריים, בייחוד בימי משבר האיידס. יש לציין כי מרואייניה של וסטון לא בחרו לעצמם משפחות אלטרנטיביות רק כיוון שנמנעה מהם הגישה החוקית לנישואים, אלא גם מפני שרבים מהם נדחו על-ידי המשפחות הביולוגיות שלהם. ואף על פי כן, הקהילה הלהטב"קית ממשיכה לספק מודל של אינטימיות ותמיכה שמחוץ לגבולות מוסד הנישואים.

מוקדם מדי לקבוע כיצד התרתם-בחוק של נישואים חד-מיניים תשפיע על הקהילות הקוויריות בדורות הבאים. אביגייל אוֹקוֹבּוֹק (Ocobock), סוציולוגית מאוניברסיטת נוטרדאם, חושבת שזוגות קוויריים עשויים להיות חסינים יותר להשפעות המבודדות של הנישואים, הודות להיסטוריה ארוכה של הישענות על הקהילה. אך כפי שאמר בריאיון מייקל יארבּרוֹ (Yarbrough), העורך הראשי של האנתולוגיה המחקרית Queer Families and Relationships: After Marriage Equality, אף שהאפשרות להינשא עוזרת "גם לקווירים נשואים וגם לקווירים שאינם נשואים להרגיש פחות מודרים", הראיות מלמדות ש"הם גם מפחיתים את ההשתתפות בחיי הקהילה הלהטב"קית". אנג'לה ג'ונס (Jones), העורכת השותפה של יארברו, אומרת שהנישואים אינם מסייעים לקווירים המודרים ביותר ולטרנסים. בריאיון שערכתי איתה במייל היא כתבה, "שחרור קווירי, ולא נישואים הומו-נורמטיביים, הוא שיחולל שינויים רדיקליים באופן שבו אנו מייצרים אושר, מוצאים אושר וחיים באושר במשפחות שלנו ובקהילות שלנו".

אהבה היא טעם החיים, ולמרות זאת רבים מאיתנו מנסים לכלוא אותה בתוך הערוצים הצרים של הנישואים והמשפחה הגרעינית. ואף שהנישואים נחשבים לנורמה תרבותית, הם אינם האופן שבו רוב האמריקנים חיים את חייהם. רק עשרים אחוז ממשקי הבית בארה"ב הם משפחה של נשואים פלוס. ורק עשרים וחמישה אחוז נוספים הם זוגות (נשואים ולא נשואים) ללא ילדים. אבל מיליוני אמריקנים חיים בגפם, או עם רווקים לא נשואים אחרים, או עם ילדים, במשפחות חד הוריות. כדאי לחשוב מה יקרה אם הם יחיו בתרבות התומכת בכל סוגי מערכות היחסים האינטימיות באותה התלהבות שבה היא מהללת ומעודדת את מוסד הנישואים כיום.

יועיל לנו מאוד להרחיב את הגדרת האהבה המשמעותית ולתת את התמיכה הנדרשת לכל סוגי מערכות היחסים. אנחנו יכולים לקחת את האנרגיה שאנו משקיעים בשימור מוסד הנישואים המבוֹדד, ולהשקיע אותה במקום זאת בעידוד היציבות המשפחתית על כל צורותיה

מוסדות ממשל, בתי חולים, חברות ביטוח ובתי ספר מתבססים על ההנחה שנישואים (ובהמשך, המשפחה הגרעינית) הם יחידת התמיכה העיקרית של החברה. אבל מובן שאהבה – והטיפול והדאגה שהיא מביאה עמה – היא דבר הרבה יותר רחב ומסורבל. מה אם הייתם יכולים לחלוק את קצבת הבריאות שלכם עם אחותכם והבן שלה? או לצאת לחופשה בתשלום כדי לסייע לחברה קרובה שעברה ניתוח? במדינה שבה הבדידות הגיעה לממדי מגפה, יועיל לנו מאוד להרחיב את הגדרת האהבה המשמעותית ולתת את התמיכה הנדרשת לכל סוגי מערכות היחסים. אנחנו יכולים לקחת את האנרגיה שאנו משקיעים בשימור מוסד הנישואים המבוֹדד, ולהשקיע אותה במקום זאת בעידוד היציבות המשפחתית על כל צורותיה.

כשמארק ואני מתלבטים האם להינשא, מה שאנחנו באמת שואלים את עצמנו הוא איך אנחנו רוצים להגדיר את תחושת המשפחתיות והקהילתיות שלנו. מהו מקומם של הטיפול ההדדי והדאגה ההדדית בחיינו? למי אנו מציעים את תמיכתנו, ומאין אנו שואבים תמיכה? איני חושבת שההחלטה לא להתחתן תציל אותנו מבדידות, אבל אולי הגדרה רחבה יותר של אהבה כן תעזור במובן הזה. החלטנו לא להתחתן, לפחות נכון לעכשיו. אני מקווה שההחלטה הזאת תזכיר לנו בהמשך הדרך לשתף בחיינו את האנשים שסביבנו לא פחות מכפי שאנו משתפים זה את זה.

מנדי לן קטרון (Catron) היא כותבת מוונקובר. היא מחברת הספר How to Fall in Love with Anyone: A Memoir in Essays (משנת 2018). רשימות פרי עטה התפרסמו בניו יורק טיימס, ב-Rumpus ובכתבי עת ספרותיים. היא מלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת בריטיש קולומביה.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.The original article appeared here.

טבעות נישואין. תצלום: אלכסנדרה סטולטמן, EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל