אבודים במאדים

גם אם נצא לכוכבי לכת אחרים ואפילו נתיישב בהם, לא נוכל להימלט מעצמנו. האם השאיפה לחלל היא יוהרה אנושית המבקשת להשכיח את צרות האדם? מה עם האחריות שלו לעצמו ולעולמו?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

עבור המלכים האחנמים של פרס העתיקה, העולם שמחוץ לתחום ממלכתם היה מדבר שיש להפכו לגן. אהורה מזדה (Ahura Mazda), הבורא והאדון רב החכמה של הדת הזורואסטרית, העניק להם כוח, ואיתו באה האחריות של המלוכה. באמצעות כיבוש ושלטון נאמן הם יהפכו את היובש ואי-הסדר פרי מעשיו של אנגרה מייניו השטני (Angra Mainyu), ויגרמו לכך שבמחוזות היבשים ינבעו מעיינות מים חיים, הן במובן הממשי בתחומיהם של גנים מוקפים חומה והן במובן המטפורי בדמותה של האמת. כל מה שהם בנו בידיהם ובאמצעות חוקיהם הייתה לו מטרה: להקים גן עדן אחד.

בספר בראשית, מסופר לנו שהאל נטע גן מקדם, בעדן, וששם הוא מיקם את האדם שהוא יצר. הוא הציב את האדם בגן העדן הזה כדי לטפח אותו ולשמור עליו. שכן האדם נברא בצלם אלוהים, בדמותו, זכר ונקבה. אלוהים אמר להם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ", ונתן להם שליטה על הדגה אשר בים, על העוף בשמיים ועל הבהמה, בכל רחבי העולם, כולל הזחלים והרמשים. אך האדם ואשתו חוה הפרו את מצוות האל. ולכן האל גירש את האדם מגן עדן, לעבוד את האדמה שממנה הוא נוצר.

לאחר מכן אנו קוראים שהמין האנושי ביקש לעשות לעצמו שם, "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". הם בנו עיר ומגדל, שראשו היה אמור להגיע לשמיים. אך אלוהים אמר: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ". וכך הוא אכן עשה. ובני האדם הותירו את המגדל שלהם בחורבותיו, ושמו של המקום "בבל" מעיד על בלבול הלשון של המין האנושי, שאכן נפוץ על פני כל הארץ.

יישוב החלל לא יצליח לממש את תקוותינו להקים גנים במדבר, גם אם נצליח להקים שם מגדלים או אף להצמיח מיני צמחים, אלא אם קודם לכן יעלה בידינו לחולל שינוי בעצמנו ובמטרות שאנו מציבים לעצמנו

כיום, בני-אדם אשר פרו, רבו ונפוצו מחפשים מדבריות חדשים למלא אותם ולכבשם. וכך הם נושאים עיניים אל הכוכבים ואל כוכבי-הלכת וחולמים להגיע לשמיים, כדי להפוך את אבק הכוכבים לגן עדן ולהקים ערים בנקיקיהם. בין אם מדובר בירח ובין אם במאדים או בירח קליסטו של צדק, בתים חדשים שכאלו יהיו שממות חשופות ופראיות יותר מכל מה שהאדם ידע עד כה. ובכל זאת, בני-אדם כמהים למקומות הללו. אלא שיישוב החלל לא יצליח לממש את תקוותינו להקים גנים במדבר, גם אם נצליח להקים שם מגדלים או אף להצמיח מיני צמחים, אלא אם קודם לכן יעלה בידינו לחולל שינוי בעצמנו ובמטרות שאנו מציבים לעצמנו.

גן עדן, מאוריציוס, דקלים

נוף גן עדן, בידינו אם נרצה. תצלום: דן פרימן

תפישת עולם חדשה

מדוע אנחנו מבקשים להגיע למקומות הללו? אין מדובר רק בתשוקה לתגליות. תשוקה כזאת אפשר לספק באמצעות מסעות שנבצע באמצעות גשושיות, חיישנים ומכשירים למיניהם, מסעות שירחיקו עוד ועוד מכדור הארץ. אנחנו מבקשים לנסוע בעצמנו, לנסוע ממש, לשלוח בני-אדם לחלל ולא רק להביא את החלל אלינו. יש לכך סיבות ארציות, שאינן מסבירות את העניין אך מצדיקות אותו: אנחנו אומרים לעצמנו שעל ידי חקירת כוכבים אחרים נלמד עוד על הגאולוגיה ועל מקורות החיים, או שנפתח טכניקות וטכנולוגיות חדשות. אנחנו אומרים שיש מינרלים שכדאי לכרות, או אמצעים חדשים לייצור אנרגיה שנוכל לרתום לצרכינו. אילון מאסק, ילד הפלא בגיל העמידה של SpaceX, מציג סיבות מסדר מעט גבוה יותר כשהוא אומר שיש ליישב את מאדים לצורך הישרדותו של המין האנושי – ושמאדים יהיה מבצר שבו לפיד הציוויליזציה שלנו יוכל להישמר, ללא קשר לאסונות שעלולים להתרחש כאן למטה. כלומר, מאדים לפי מאסק, כמו הארי סלדון בסדרת "המוסד" של אסימוב, יקצר את ימי-הביניים העתידיים שעלולים להתרגש עלינו. המיליארדר האחר שרוצה להגיע לחלל, יריבו של מאסק, ג'ף בזוס מ"אמזון", מאמין שעל ידי העברת התעשייה האנושית הרחק מכאן, יישוב החלל יציל את כדור הארץ מהשוד והביזה שמתחוללים בו. רוברט זוברין קרא להתיישבות אנושית של כוכבים אחרים ודיבר במונחים עוד יותר גדולים: "זוהי ההזדמנות לעשות משהו הרואי, לקדם את המין האנושי בגבול".

מדוע אנחנו משתוקקים לכך כל כך? כל קריאה פומבית בחיפוש אחר מתנדבים שיהיו הראשונים לחיות – וקרוב לוודאי גם למות – על מאדים, נענתה בהתלהבות

אך מדוע אנחנו משתוקקים לכך כל כך? כל קריאה פומבית בחיפוש אחר מתנדבים שיהיו הראשונים לחיות – וקרוב לוודאי גם למות – על מאדים, נענתה בהתלהבות. אנשים מוכנים להותיר מאחור אחים ואחיות, אבות ואימהות, חברים וגם חלקות אדמה השייכות להם. אנחנו רוצים לצאת לשם, אף כי כאן, מאחורינו, יישאר מקום מסביר פנים יותר מכל דבר שנקים בחלל. הרבה מהמחשבות שלנו על התיישבות בחלל כוללות סבטקסט של אסון. אחדים, כמו מאסק או כריסטופר נולאן בסרטו "בין כוכבים" משנת 2014, אומרים זאת במלים מפורשות: אסון יתרחש, או שהוא כבר התרחש, ולכן עלינו להימלט. עבור אחרים, כמו זוברין, יופיים של החלומות הללו על החלל הוא בכך שהם עשויים להשיב לנו תחושה של תקווה ומטרה, שכן נדמה שאלו בדיוק אבדו לנו. ענף צעיר של האדם, ענף שיתפתח במאדים, יבטיח לנו "שיש לנו היכולת לעשות דברים כאלו, היכולת להתמודד עם משימות עוד יותר גדולות, רחוק יותר, לעבר עתיד בלתי מוגבל". במובן מנטלי מסוים, אין ברירה אלא להסיק שאסון אכן התרחש. ולכן אנחנו מבקשים לעשות. חנה ארנדט עסקה במשמעות של התשוקה של האדם לכוכבים במסה שלה משנת 1963, "The Conquest of Space and the Stature of Man". ארנדט אמרה שהאדם לא מצא לעצמו מקום חדש לאחר שעקר את עצמו ממקומו, במסגרת המודרניות שדחתה את הסדרים הישנים. אנחנו זרים לעצמו ולטבע. וככל שאנחנו מביטים עמוק יותר אל הרקיע, ומתעדים עוד ועוד מהטבע, אנחנו רק מיטיבים להבין את ממדי אובדן הכיוון שלנו, את קטנוּת הראייה שלנו. המדע אינו יכול לכבוש את היקום לתחום נוח, שכן "היקום הזה, הנצפה, שהוא קטן באורח אינסופי לא פחות משהוא גדול באורח אינסופי, חומק לא רק מן הגסות של התפישה החושית האנושית אלא אפילו מהמכשירים המחוכמים באורח אדיר שנבנו לצורך עידונה". אך המדע המודרני לא באמת רוצה למצוא מקום לאדם בכל החלל הזה, שהרי השאלות שיעלו כתוצאה מכך, יניבו תשובות שתהיינה בגדר "הגדרות ולכן מגבלות על מאמציו [של האדם]".

הניכור הזה דורש איזושהי טרנסצנדנטיות – צורך למצוא את עצמנו ולגלות היכן אנו נמצאים. ולכן, כפי שארנדט כותבת, אנחנו מבקשים ללכת אל הכוכבים לא רק ברוחנו ובדמיוננו, אלא בגופנו ממש.

"שינוי ממשי של העולם האנושי, בין אם מדובר בכיבוש החלל, או איך שלא נרצה לכנות זאת, מושג רק כאשר כלים מאוישים נורים אל היקום, כך שהאדם עצמו יכול להגיע למקומות שעד כה רק הדמיון האנושי וכוח ההפשטה שלו, או יכולת ההמצאה האנושית וכוח הייצור שלה, יכלו להגיע".

BFR, SpaceX, אילון מאסק, טיל, מאדים

הדמיה של BFR ממריא במשימה למאדים. תצלום: SpaceX, ויקיפדיה

הדחף הארוטי להגיע אל מחוץ לעצמנו, מעבר לעצמנו, דורש מאיתנו לנקוט פעולה דרמטית ולמצוא עולם חדש

הדחף הארוטי להגיע אל מחוץ לעצמנו, מעבר לעצמנו, דורש מאיתנו לנקוט פעולה דרמטית ולמצוא עולם חדש. אנחנו מחפשים את הבית.

ב"Lost in the Cosmos" (משנת 1983), ווקר פרסי אמר שכל זה הוא סימן למחלתנו. אדם אופטימי עשוי לטעות ולחשוב שהחיפוש של האדם אחר האפשרות להגיע מעבר לעצמו במסגרת מבצעים אדירים כל כך הוא סימן לחירותו, לכך שמעמדו אינו מאוים. אך פרסי לא היה אופטימיסט. האדם נפל מגן עדן, נפל למודעות עצמית ללא ידיעה עצמית, הפך ליצור שרואה וקורא את כל הסימנים כולם אך אינו רואה וקורא את עצמו. הוא יכול לתת שמות לכל היצורים, אך הוא אינו יכול לתת שם לעצמו. הניכור שלנו מושלם, שפתנו בלולה. כבעלי חיים, יש לנו סביבה, יש לנו ההקשר הרלוונטי של אירועים הפועלים עלינו ושל התגובות שלנו להם – היחס בין הפעמון למזון מבחינת הכלבים של פבלוב, או אולי רק היחס בין גוף, גובה וכבידה. אך כמשתמשים בסימנים – או כפי שפרסי מכנה אותנו, "יצורים סמיוטיים" – יש לנו גם עולם, מה שאמור להיות מפה לשונית מקיפה של כל מה שאנו יודעים או שהיינו יכולים לדעת, קרטוגרפיה קוסמית סדורה. במושגים של פרסי, זהו העולם בתפישת-העולם שלכם: "כל בני-האדם בכל התרבויות יודעים מה נמצא מתחת לאדמה, מה מעל לאדמה, ומנין בא היקום". יש לכם תפישת עולם בין אם אתם רוצים ובין אם לאו, עולם מאורגן באורח סימבולי שבו מופיע כל מה שאתם יכולים לחשוב או לחוות.

עבור רוב בני האדם שחיו אי-פעם, ה"עולם" הזה כלל הבנה של העצמי ביחס לאחרים, לטבע, ולטרנסצנדנטיות אלוהית שהיא מעבר ליקום אך גם אימננטית בו. אך פרסי, הכותב על אותה תחושת ניכור והיעקרות כמו ארדנט, אומר: "בחברה טכנולוגית פוסט-דתית, המקורות המסורתיים הללו לעצמי אינם זמינים עוד, וכך נותרות בדרך כלל שתי אפשרויות בלבד: העצמי שנתפש כאימננטי, כצרכן של טכניקות, סחורות ושירותים של החברה; או העצמי כטרנסצנדנטי". באפשרות הראשונה, האדם האימננטי הוא האדם של המסה, משולב כחלק אחד מרבים במבנים ובמנגנונים של המערכת החברתית, מקבל את עולמו באמצעות אי-ידיעה פסיבית של העולם. באפשרות השנייה, "הטרנסצנדנטיות היחידה הזמינה לעצמי היא טרנסצנדנטיות של העצמי, כלומר העצמי מתגבר ומגיע אל מעבר לעולם. האופנים הזמינים לטרנסצנדנטיות בעידן כזה הם המדע והאמנות". כדי להרחיב את תפישת העולם, כדי אכן לשנות את העולם שהוא חווה, נראה כי האדם נדרש לתפוש עמדה של מתבונן פעיל ופרשן ולא רק של משתתף במסגרת סדר שנוצר מראש. בתפקיד החיצוני כאיש מדע או כאמן, האדם עלול לסרב להיות עצמו בלבד, צרכן המתאים את עצמו לפונקציות שנוצרו עבורו על ידי חברה נטולת פנים. "ההנאה מטרנסצנדנטיות כזאת נובעת לא מהשבת העצמי אלא מאבדן העצמי. טרנסצנדנטיות מדעית ואמנותית היא השבה חלקית של גן העדן, גן העדן הסמיוטי, שבו העצמי חקר את העולם באמצעות סימנים, לפני שהוא נקלע למודעות-עצמית". הטקסונומיות של המדע ותת-היצירה של האמנות מעניקות למדענים ולאמנים מבנה או אופן כדי לחקור ולמקם את עצמם בעולמם – ניתוק זמני מן הנסיבות.

יער, אור שמש

אור שמש ביער. יש כל כך הרבה מה לחקור, לדעת ולשמר כאן, בכדור הארץ שלנו. תצלום: יוהנס פלניו

"בסביבה יש פערים", אומר פרסי. "אבל עולם של המשתמש בסימנים הוא מכלול מוחלט ושלם". מה שרלוונטי לנו בנסיבות שלנו הוא תמיד חלקי. אנחנו חווים חלק קטן בלבד ממה שיש סביבנו בפועל, ממה שמרכיב את סביבתנו. אך עולמנו מכיל אפילו את מה שלא ראינו, לא שמענו ולא נגענו בו בידינו, הוא מכיל את מה שלא קיים במנותק ממחשבותינו. עולמנו מכיל רעיונות ולא רק דברים. החלל הוא הצטלבות של סביבה ועולם. בכל מובן מעשי – בתחום הסביבתי של הסיבתיות – תנועותיו של מאדים הן בגדר חלל ריק; אני רואה את אורו החלוד או מחמיץ אותו, ואין לכך שום השפעה. לכבידה שלו אין כל משמעות מבחינת התנועות שלי כאן, בכוכב הלכת כדור הארץ. אך מקומו בשמיים, נוכחותו במחשבה, משמעותי. הוא נמצא קרוב לכוכב הלכת שלי, לכדור הארץ, סביבה חדשה ביחס לעולמי, ולכן הוא חלק מעולמי, ממערכת הסימנים שלי. יש לי איזה מושג לגביו, ולו רק הידיעה שהוא שם, עוד סלע במסלול היקפי סביב כדור גדול של גז בוער. אך מה שהוא עשוי ממנו אינו מה שהוא, ומשמעותו עבורנו כמעט אינה קשורה לדבר שהוא עשוי ממנו.

הכמיהה ליישובם של כוכבי לכת אחרים, של עולמות חדשים, מונעת מכוחה של תקווה לתפישת-עולם חדשה

הכמיהה שלנו לחקור היא סוג של קריסה של העולם והסביבה. עם גילויים של תנאים חומריים שונים – כלומר של סביבות – הרוחני עשוי לעבור שינוי. יישובם של כוכבי לכת אחרים, של עולמות חדשים, מונע מכוחה של תקווה לתפישת-עולם חדשה, חיפוש אחר טרנסצנדנטיות של קבע, שכיום אנו מוצאים אותה רק לעתים רחוקות. צ'רלס טי. רובין כתב במאמרו "Thumos in Space" מסתיו 2007: "החוקר האנושי מביע את העונג שלו, את שמחתו ואת התרגשותו, מכך שהוא שם זה לצד זה את המוכר ואת הזר; בהתבוננות שלנו, אנו יכולים, לפחות באיזו דרך רחוקה, להרגיש יחד איתו. (פעם, עצם הקריאה בדו"חות של מגלי הארצות הייתה מספיקה)". הנשיא קנדי אמר ב-1962: "אנו בוחרים לנסוע לירח בעשור הזה ולעשות דברים נוספים, לא כיוון שהם קלים, אלא כיוון שהם קשים". אך הקשר בין סביבה מורחבת ובין עולם אינו מרומם בהכרח את כבודו ומעלתו של האדם, ואנו עשויים לבחור לנסוע למאדים לא כיוון שהדבר קשה – אם כי מדובר בוודאי באתגר הטכני הגדול ביותר שהצבנו לעצמנו עד כה – אלא כיוון שהדבר קל, קל יותר להיות מגלה עולמות מאשר למצוא משמעות אחרת, טובה יותר, לעצמנו.

סםינת חלל בין כוכבית, SpaceX, שבתאי

למה לא לשבתאי? הדמיה של ספינת חלל בין כוכבית של SpaceX ליד הטבעות של כוכב הלכת. תצלום: SpaceX, ויקיפדיה

העצמי בעולם החדש

אף אחד לעולם אינו פרט בין פרטים בארץ ריקה, ללא קשר לגוף, למשפחה או לתרבות

ואיזה מושג של העצמי השיג חקר העולמות על ידי האדם? לפני שחשבנו "לחקור עולמות חדשים ומוזרים" יחד עם קפטן קירק וספוק וכל האחרים, האדם בעת החדשה המוקדמת יצא לעידן התגליות. עולם חדש קרא לו. ועם ההגעה של האירופים לאמריקה בא תיקון קיצוני של מקומו של האדם בעולם ומתוך כך גם תיקון קיצוני של יחסו לזולתו, לטבע ולאלוהיו. דמויות סכולסטיות כגון האב ברתולומה דה לאס קאסס ואחרים שהיו קשורים לאסכולה של פרנסיסקו דה ויטוריה (Francisco de Vitoria) מסלמנקה, הגיבו לגילוי ולחקר אמריקה בהתמקדות ב"אינדיאנים" הזרים – במיוחד בכל הקשור לחובות של העולם הנוצרי כלפיהם כברואי האל כמוהם, ברואים שיש להם זכויות ושמגיע להם צדק. אך פרוטו-ליברלים, ובפרט ג'ון לוק, התמקדו כל כולם במרחבים האדירים, שהיו לכאורה פראיים, של אמריקה הצפונית והסתפקו בהכרה מרפרפת ומהירה בקיומם של אוכלוסיות ילידיות. לוק, שבחן את היבשת החדשה מתוך מה שנוכל לכנות ניתוק אקדמי קיצוני, מצא מרחב ואופקים כדי לפתח בהם את האנתרופולוגיה שלו בנוגע למצב הטבע, תוך שהוא מוציא את הפרט מכל הקשר קודם של יחסים, חברה או פוליטיקה. העניין הזה הפך לבסיס חדש לשוויון הבסיסי של האדם, שבו לאל נודע תפקיד שהיה בעיקרי נסיבתי ושולי: פרט לכניסה לחברה רצונית ופרט לצדק קהילתי, כל פרט הוא שופט של חוקי הטבע וגם מוציא לפועל שלהם, והטבע מוחזק בבעלות משותפת עד שאיזשהו פרט מערבב בו את העבודה שלו ויוצר כך רכוש פרטי. ואפילו הרכוש הפרטי יוצר עבורו לא יותר מאשר חובות מינימליות כלפי חבריו למין האנושי. בספרו " על הממשל המדיני – המסכת השנייה", לוק מנופף בפרס בדמותה של אמריקה הצפונית כתימוכין למין האנושי כפי שהוא ראה אותו, מין אנושי קדם-פוליטי שמתאפיין באינדיבידואציה מוחלטת:

"...שכן נניח שאדם, או משפחה, במצב שבו הם אכלסו לראשונה את העולם דרך ילדיו של אדם הראשון או נוח; שישתול באיזושהי כברת ארץ, במקומות ריקים של אמריקה, הרי לא נמצא שהרכוש שהוא היה יכול לעשות בעצמו, על פי המידות שנתנו, היה יכול להיות גדול ביותר, וגם לא, אפילו בימינו, היה בכוחו לפגוע ביתר המין האנושי או לתת לו סיבה להתלונן או לסבור שהם נפגעו בגלל פלישתו את האדם הזה, על אף שהגזע האנושי התפשט כעת לכל ארבע כנפות תבל, והוא עולה לאין ערוך על המספר הקטן שהיה בהתחלה".

ובמקום אחר במסה שלו, אבי הליברליזם קושר באורח עוד יותר נועז בין תפישת העולם שלו ותפישתו את חצי הכדור המערבי, כשהוא כותב כך: "כך, בראשית כל העולם היה אמריקה".

אנו בני האדם בלבלנו בין הסביבה והעולם, בלבלנו ועיוותנו בשני הכיוונים, כך שהקרנו עולמות על סביבות, וחוללנו שינויים בסביבות ובאנשים הנמצאים בתוכן כדי להתאים לעולמות

כפי שמזכיר לנו האתיקן האנגלי אוליבר או'דונובן, אנחנו יכולים להוקיע את הא-היסטוריות המוזרה של הסכימה הזאת אפילו רק ברמת הרעיונות, בלי שנזקק לשם כך להביא את עדויותיהן של אוכלוסיות ילידיות פרה-קולומביניות או כאלה מהתקופה הקולוניאלית כדי להזכיר לדוקטור הנאור לוק שלמעשה, הן היו שם עוד קודם לכן. בספרו "The Desire of Nations" משנת 1996, או'דונובן כותב על "מיתוס האמנה החברתית" המצוי בלבה של התאוריה הפוליטית של לוק – המיתוס לפיו "החברה נובעת מהסכם חופשי מקורי בין פרטים, שהמירו את החירויות המוחלטות שלהם במערכת של הגנה הדדית וממשל. המיתוס הזה הוא א-היסטורי באורח כל כך מובן וברור, עד שקל לטעות ולהמעיט בהערכת אחיזתו במחשבה המודרנית". אף אחד לעולם אינו פרט בין פרטים בארץ ריקה, ללא קשר לגוף, למשפחה או לתרבות. אך ללוק היה צורך שאמריקה תהיה מרחב של שממה ריקה כדי שתתאים לחזונו ביחס לטבע, וכדי שלכל הפרויקט שלו תהיה איזו אחיזה. כפי שכותב או'דונובן, "מול רצון הטרנסצנדנטלי קיים בהתאמה איזה טבע שאינו זז, שאין בו כל סדר שיוכל לעשות אותו טוב לפני שכוונות אנושיות ייכפו עליו". כלומר, כיוון שלוק רצה לטעון שקיים רצון בלתי כבול, ולבנות עולם חדש, הוא פשוט הופך את השממה הפראית העצומה של אמריקה לראיה לטיעון שלו, ללא קשר למה שהיה שם בפועל. בחקירה שלנו, אנו בני האדם בלבלנו בין הסביבה והעולם, בלבלנו ועיוותנו בשני הכיוונים, כך שהקרנו עולמות על סביבות, וחוללנו שינויים בסביבות ובאנשים הנמצאים בתוכן כדי להתאים לעולמות – תחשבו על מושג ה-Manifest Destiny או על התזה של טרנר ביחס לסְפר, או פשוט על חלק ניכר מהקולוניאליזם בגרסאותיו הגרועות ביותר.

מאדים, גשושית, נאס"א, Curiosity

זרוע של הגשושית "Curiosity" מצולמת במאדים, 8 בספטמבר 2012. ברקע, Mount Sharp, מאדים. תצלום: נאס"א ו-Caltech, ויקיפדיה

הכוח למשול בטבע

בהתייחסו לעידן המודרני, הכומר האינטלקטואל הגרמני הקתולי [יליד איטליה] רומנו גוארדיני אמר: "מה שקובע את תחושת הקיום שלו הוא כוח על הטבע". תפישת העולם הזאת נוטלת את השראתה מן הפרויקט המדעי של בייקון – הגחמות של הטבע וגילוי סודותיו באמצעות המיומנויות של הטכניקה (ה-techne) של האדם. נראה כי תפישת העולם הזו גם מגדירה את המאמצים שלו לשאוף לגילויים ולהתגברות על עצמנו, וגם דורשת את זאת. חנה ארנדט סבורה שמכאן נובע הניכור שלנו: "האם אין זה נכון שכל אחת מההתקדמויות של המדע, מאז ימי קופרניקוס, גרמה באורח כמעט אוטומטי לפיחות במעמדו?" ארנדט מבכה את העובדה שנראה כי העלייה בידע הפיזי של המין האנושי תואמת מידה גוברת של היעקרות, של אובדן של קוהרנטיות קוסמית. במלים אחרות: סביבה מתרחבת והולכת יצרה עולם מנוכר.

חנה ארנדט אמרה שלמדען כמדען אפילו לא אכפת האם המין האנושי ימשיך להתקיים על פני כדור הארץ או בעצם האם כוכב הלכת עצמו ימשיך להתקיים

המדען אכן משיג מעין התגברות על עצמו, הגעה אל מעבר לעצמו, טרנסצנדנטיות. ארנדט מעירה על הקלות והמהירות שבה בני-אדם פתחו את התיבה שהכילה עד אז את הכוח ההרסני של כלי הנשק הגרעיניים ומנעה מהם מליפול בידינו הילדותיות, ואומרת כך: "למדען כמדען אפילו לא אכפת האם המין האנושי ימשיך להתקיים על פני כדור הארץ או בעצם האם כוכב הלכת עצמו ימשיך להתקיים". תפישת העולם המדעית מאפשרת לעצמי להתעלות מעבר לעולם כיוון שהיא מפסיקה לרגע לעסוק בשאלות של פנימיות. במקום זאת היא הופכת את האדם לעוד מושא של התבוננות ובחינה, ותו לא, לעוד סיבה ופעולה חומריות לצד רבות אחרות. יחד עם זאת, יש בכך אירוניה, כיוון שארנדט כותבת: "כל זה גורם לכך שעם כל יום שחולף יהיה זה פחות סביר שהאדם ייתקל באיזשהו דבר בעולם סביבו שאינו מעשה ידי אדם ולכן אינו, בניתוח הסופי, הוא עצמו בתחפושת אחרת". אנו עצמנו הדבר המבלבל והבלתי-נגיש ביותר ביקום, ולכן אנו מבקשים למצוא את עצמנו בכל מקום ובכל דבר אפילו בעודנו מנסים להימלט מעצמנו. אנו זרים לנו עצמנו, בין אם בחלל החיצון ובין אם בכדור הארץ. המאמץ להתעלות מעבר לעצמנו מגיע לגבול, ויכול לשחרר אותנו מהניכור העצמי רק במידה מסוימת. גם אילו בנינו ערים על פני הירח אירופה, לא היינו יכולים להימלט, שכן המחוזות החדשים הללו, כמו כל רכוש, היו בהכרח חייבים להיות מוגבלים, וברגע שמגיעים לגבול ונקבעות הגבלות, תפישת העולם שאפשר לתאר שתצמח מתוך כך תהיה שוב גאוצנטרית ואנתרופומורפית, אם כי לא במובן הישן שבו כדור הארץ נמצא במרכז היקום ושבו האדם הוא היצור הנעלה ביותר שיש. אותה תפישת עולם "חדשה" בסך הכול תוגדר על ידי התשוקה שלנו לדעת את מקומנו כפי שהיה.

בעוד שאי-אפשר לערער על שלטונה של איזו תפישת עולם מדעית, עדיין יש טעם בדיון המנסה לברר כיצד ומדוע היא תפשה את מקומה של הפרדיגמה ההומניסטית הדתית. עבור ארנדט, זה היה מהלך לא מודע של המרה: צמיחת היסוד המדעי דחקה את היסוד האנושי. עבור פרסי, עלייתו של היסוד המדעי הייתה נסיבתית: האדם נטש את הדת, את המיתוס, את הטוטמים, ואת כל שאר הדרכים הישנות, ולכן יש לו כעת מספר מועט של ברירות לפנות אליהן פרט למדע. פטריק דנין (Patrick Deneen) מאוניברסיטת נוטרדיים סבור שאין כל מקריות בהמרה הזאת, ושהיא מכוונת. האדם, באמצעות המדע, במעין עסקת פאוסט, החליף את הדת בכוחות של העצמי שלו. כך כתב דנין במאמר שלו מסתיו 2007, "Nature, Man and Common Sense": "המטרה כביכול להשפיל את קומת האדם היא מטעה, שכן כמניע הרבה יותר בסיסי שלה מצוי הרצון להדיח ממעמדו את המעניק של הסטטוס המיוחד הזה, כלומר של אלוהים. על ידי הדחת האל, בני האדם – שכוחם ושליטתם גוברת והולכת באמצעות המדע – יכולים למלא את החלל שפעם מילא אותו היסוד האלוהי". האדם הופך את עצמו למושא לניסויים, כדי שהוא לא יהיה עוד מושא לאלוהיו.

ונוס ומרס, בוטיצ'לי

"ונוס ומרס" (1485), בוטיצ'לי. National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

כוח על האדם

רוב בני האדם אינם מדענים. לכן, בעידן מדעי וטכנולוגי, רוב המין האנושי לא יחווה טרנסצנדנטיות באמצעות הכלים של המדע. הם לא יהיו המתבוננים, אלא מושאי ההתבוננות, והם לא יהיו עורכי הניסוי אלא הניסוי עצמו. רוב בני-האדם הם האדם של ההמון. "אם הטבע מוכפף במידה גוברת לשליטת האדם ופעולותיו, הרי שגם האדם נמצא במידה גוברת בשליטה של אלו המכניסים אותו לתוך 'המערכת', אפילו בשעה שפעולתו של האדם נשלטת על ידי המטרה שאליה היא מכוונת", כך כתב גוארדיני ב"כוח ואחריות" (1951). מדובר באותה ההבחנה של סי. אס. לואיס בספרו "The Abolition of Man" משנת 1947, לפיה "כוחו של האדם על הטבע מתגלה ככוח שבני-אדם מסוימים מפעילים על בני-אדם אחרים", במיוחד על דורות העתיד, שכן יותר ויותר אנו הופכים הן את ילדינו והן את סביבת החיים שהם יורשים לפרויקטים הנדסיים.

התמורה שמושגת ממערכת, מן המערכת שלנו, שמטילים עליה להפעיל כוח ושליטה על הטבע היא תמורה בדמות עוד כוח על הטבע – ולכן על בני-אדם אחרים – לטובת מי שמפעילים את הכוח, כלומר המדענים ואנשי הטכנולוגיה

אולם מובן שיש פן של גדוּלה בהישגים הטכנולוגיים של המין האנושי, ולכן למרות הבלעדיות של הקסטה המדעית, המבנים שלה הולכים ונעשים כאלו המצדיקים את עצמם, ואפילו פולשים ללשונם של מי שמתיימרים להיות הומניסטים. שימו לב לדברי הפרסומת הללו של רוברט זוברין מארגון המחקר "אגודת מאדים": "מדובר בהשקעה: אם נגיע למאדים, יום אחד נזכה בתמורה שנובעת מהצבת אתגר רציני בפני בני-האדם, ומכך שאנו חברה שמעריכה הישגים מדעיים ואנושיים גדולים". אך התמורה שמושגת ממערכת, מן המערכת שלנו, שמטילים עליה להפעיל כוח ושליטה על הטבע היא תמורה בדמות עוד כוח על הטבע – ולכן על בני-אדם אחרים – לטובת מי שמפעילים את הכוח, כלומר המדענים ואנשי הטכנולוגיה. המושג של אוגוסטינוס הקדוש libido dominandi, הרצון לשליטה, מתבטא בכל דור. יריבו של ראנסום, בכרך הראשון של "טרילוגיית החלל" של לואיס, "Out of the Silent Planet" (משנת 1938) מצדיק את העובדה שהוא מערים על הגיבור וכופה עליו לצאת למסע למאדים, על ידי כך שהוא מוביל את האתיקה של המודרניות למסקנה הסופית שלה, המפשיטה את הדברים מכל אנושיות, כשהוא מצהיר שתביעות קטנות חייבות לפנות את מקומן לתביעות גדולות.

"למדנו כיום כיצד לזנק מעל שביב החומר שבו החל המין שלנו את קיומו. האינסוף, ולכן אולי הנצח, מושם בידיו של המין האנושי. אינך יכול להיות קטן מחשבה עד כדי כך שתחשוב שזכויותיו או חייו של פרט או של מיליון פרטים יש בהם ולו שמץ של חשיבות ביחס לעניין כזה".

אילון מאסק, במצגת שכותרתה "Making Life Interplanetary" העוסקת בתכניות שלו ביחס למאדים, אמר: "עדיף פי מיליון להפוך למין המתקיים במספר כוכבי לכת לעומת המצב שבו אנחנו מין שמתקיים בכוכב לכת אחד". כמו רנסום, עלינו להגיב לתקוות מפליגות כל כך לעתיד אנושי מזהיר בתזכורת שבכל אשר נלך, אנחנו מביאים איתנו את טבענו האנושי, אפילו כשאנחנו מגלים וחוקרים עולם חדש: "אני מניח שכל הקטע הזה של אינסוף והנצח אומר שאתה חושב שמותר לך לעשות הכול – ממש הכול – כאן ועכשיו, לטובת הסיכוי הנידח שאיזשהם יצורים כאלו או אחרים, שמוצאם באדם המוכר לנו, יזחלו להם במשך עוד כמה מאות שנים באיזשהו מקום ביקום". ג'יימס פולוס (James Poulos) כתב באופטימיות על האפשרות שמאדים ירומם את עינינו ואת נשמותינו. אם לומר זאת במונחים של פרסי, פולוס מקווה שהאדם יתקן וייטיב את תפישת העולם שלו וירחיב את סביבתו על כוכב הלכת האדום כדם פשוט על ידי כך שהוא יישב אותו ברוב אהבה, בתנועה מאוחדת של הגוף והדמיון. אני לא מלא תקווה כמוהו.

ושוב, אני מצטט את ארנדט: "למדען כמדען אפילו לא אכפת האם המין האנושי ימשיך להתקיים על פני כדור הארץ או בעצם האם כוכב הלכת עצמו ימשיך להתקיים". בטוהר שלו, החיפוש אחר הדרך לחלץ את סודות הטבע מתוך סתריו רואה את בני האנוש כלא יותר מעוד דבר שיש לעשות לו דקונסטרוקציה. אכן, ב"Out of the Silent Planet" ובהמשך שלו, "Perelanda", הסכנה לעולם אינה באה מצדם של חייזרים אלא מצדם של בני-אדם. מקדמי החלל אינם מדענים כל כך טהורים כמו הטיפוס שארנדט מדברת עליו. אולם כמי שמוצאים את עצמם אבודים ביקום בדיוק כמונו, הם בכול זאת שואפים לטרנסצנדטיות, להתגברות על העצמי שלהם, באמצעות הישגים מדעיים. אכן, אנו עשויים להגיע למקום שבו הישרדות המין האנושי על פני כדור הארץ תהיה פחות משמעותית עבור אלו האוחזים בידיהם את הכוח מאשר קידומו של מין אנושי מופשט שנטש הרבה ממה שהפך אותו לאנושי.

התיישבות, מאדים, תא לחץ, גשושית, הדפסת 3D, נאס"א

האם כך ייראה עתידנו החדש, המזהיר? הדמיה מצוירת של נוכחות אנושית במאדים: גשושית עם תא לחץ, מבנה שיודפס ב-3D וייבנה בעזרת חלקים מקרח. תצלום: נאס"א, ויקיפדיה

האם אתם מאושרים?

תחשבו על המקום שלכם בעתיד הבין-כוכבי. בואו נעסוק בספקולציה קטנה. נניח ש-SpaceX או יוזמה דומה כלשהי תנחל הצלחה, שבשנה שהכול שואפים לה, 2024, משימות מאוישות אכן מיישבות את מאדים. הבסיס שלהם מקבל אספקה באמצעות טילים – לפי מאסק "Big Fucking Rockets" – שמשוגרים באורח סדיר מכדור הארץ למאדים. המושבות גדלות, לאט אבל ככל הנראה בטוח. האתגרים הטכניים היו אדירים, אבל יכולות ההמצאה והפתרון של האדם היו אדירות עוד יותר. התגליות המדעיות והטכנולוגיות שקיוו להן מתממשות במהירות מרהיבה. האם אתם מאושרים? אתם אלון מאסק. מימשתם את חלום הילדות שלכם: להניח את היסודות למגדלים בעולמות אחרים, כדי שהמין האנושי יוכל להפיץ את עצמו בכוכבים פן הגזע האנושי ימות על פני כדור הארץ. עשיתם לעצמכם שם. בזכותכם, מים נובעים במקומות יבשים, הקמתם גנים במקומות שקודם לכן היו בהם לא יותר מאבק וקרח. אתם יוצאים עם גריימס. אתם עשירים להדהים. אתם רבים עם זרים בטוויטר. מה המעמד שלכם? היכן מקומכם? מדוע?

אתם מתיישבים במאדים. נטשתם את ארצכם, את מולדתכם ואת בית אביכם, כדי לצאת למצוא לכם קיום בסלע הרביעי מהשמש, משכבת האדמה הסלעית הלא מגובשת הדקה והלא פורייה המכסה אותו. אתם עתידים לחיות את שארית חייכם כשאתם מקיימים שגרה של פס יצור. האם זה היה כדאי?

אתם מתיישבים במאדים. נטשתם את ארצכם, את מולדתכם ואת בית אביכם, כדי לצאת למצוא לכם קיום בסלע הרביעי מהשמש, משכבת האדמה הסלעית הלא מגובשת הדקה והלא פורייה המכסה אותו. אתם עתידים לחיות את שארית חייכם כשאתם מקיימים שגרה של פס יצור, סדרת פעולות שיחד עם אנשי הצוות שלכם, תהפוך אט-אט את כל האדום שסביבכם לירוק. ותמותו שם. גופתכם תשמש לדשן. מאסק כיסה את החוב שהיה לכם בעקבות ההלוואה שלקחתם כדי ללמוד בקולג'. תחמיצו את החתונה של אחותכם וגם את הלוויה של אמכם. לא יהיו לכם ילדים: הקרינה הקוסמית, שבקושי נחסמת על ידי האטמוספירה הדלילה של כוכב הלכת, גורמת לכל התעברות נדירה להסתיים עד מהרה בהפלה, וכעת רבים מאנשי הצוות עקרים כמו פני השטח של מאדים. האם זה היה כדאי?

אתם מדענים בכדור הארץ, מאלו העובדים בפרויקט ההתיישבות במאדים. אתם מנסים לפתור את בעיית הפריון. בשלב הזה, המתיישבים פשוט לא יורשו להתרבות. אתם עשויים לעקר את אלו שעדיין פוריים טכנית עד שיימצא פתרון. זה יהיה קל יותר. אבל לפני כן צריך להתמודד עם הגידולים ועם מיני סרטן הדם. נראה שאנחנו שבריריים מדי, ואל המלחמה קשוח מדי. Heterocephalus glaber, החולד העירום, היה יכול להיות מתיישב הרבה יותר טוב מן האדם. המכרסם הזה עמיד בפני סרטן וגם בפני כאב. הוא מתקיים בחברה הדומה לכוורת. אז אתם במעבדה שלכם בכדור הארץ, מגדלים חולדים עירומים, משחקים להם בדי.אן.איי. שלהם באמצעות הטכנולוגיה לעריכת די.אן.איי. CRISPR-Cas9, בניסיון למצוא קווים בקוד הגנטי שלהם שיוכלו להיות שימושיים עבורכם. אם האדם יהפוך לדומה קצת יותרלחולד עירום, הוא עשוי לשרוד ולהתרבות בכוכבי לכת אחרים. אתם מכורים לפורנוגרפיה. כבר חודשים שלא יצאתם לדייט. האם החולד העירום אוהב אתכם?

חולד עירום, מאדים, התיישבות

מוצלחת מאיתנו להתיישבות במאדים: נקבת חולד עירום. תצלום: Jedimentat44, ויקיפדיה

אתם חלק מהציבור הרחב. המין האנושי יצא לחלל ונמצא במאדים. צפיתם בכל השידורים החיים. קניתם פוסטר של המתיישבים הראשונים ותליתם אותו בחדר השירותים לאורחים. הפוסטר הוא הדפס של ציור בסגנון התעמולה הסובייטית מימי המירוץ לחלל. לבן שלכם קניתם קופסת פח לארוחה בבית הספר, בצורה של אחד מאותם "Big Fucking Rockets" של מאסק כדי שהוא יוכל לקחת אותה לבית הספר. אתם דואגים שמא הילד שלכם יודע מה מייצגת ה-F בראשי התיבות BFR שעל הקופסה. אתם חוששים שאולי יש לו ADHD. המורה שלו, גברת פרקינס, אומרת שההתנהגות שלו בהחלט פחות טובה מזו של אחותו, ומציעה שתיקחו אותו לפסיכיאטר ילדים. הביטוח שלכם לא יכסה את זה. האם ההישג של המין האנושי שכבש את החלל והתיישב במאדים הוא ההישג שלכם?

העולם החדש

בספר בראשית, אדם וחוה נקראים לשלוט, למשול בעולם. גוארדיני כותב: "הדמיון הטבעי של האדם לאל טמון ביכולתו לשלוט, במיומנות שלו בשימוש בכוח ובאדנות שנובעת מכך". ובמקום אחר הוא כותב: "כשאנו בוחנים את המניעים של המשימות שהאדם יוצא לבצע, ושל משחקי הכוחות המונעים על ידי החלטות היסטוריות, אנו מגלים בכל מקום פעולה של רצון בסיסי, והוא הרצון לשלוט". במובן מסוים, הרוח החלוצית והרצון ליישב את החלל הם ביטוי לדחף הזה, עניין טלאולוגי, מהותי לישות האנושית. אך הדחף של המודרניות לשלטון על הטבע היא השחתה של מה שצריכה להיות שליטתו של המין האנושי בבריאה.

המודרניות יכלה להתבשם בחלומות על מחוזות שטרם התגלו, על מאגרים שטרם נוצלו. המושג "מושבה" (colony) היה ביטוי לכך. אפילו העמים האינדיבידואלים והמדינות שלהם אימצו, חומרית ואנושית, אפשרויות בלתי נודעות, אפשרויות שמידתן לא הייתה ידועה.

עד שבאמת ניטול את השלטון על כדור הארץ ונכפיף אותו לרצונו כפי שעלינו לעשות – כאדונים ומשרתים שהוצבו כאן על ידי מי שברא את העולם וגם אותנו – השאיפה לחלל, הקמת גנים בעולמות אחרים וטיפוחם הן בגדר הסחות דעתנו מהכישלונות שלנו. משום שאנו מתחילים פרויקט חדש, ברגע שאנחנו מגלים שהפרויקט הראשון שלנו קשה מדי.

האדם יכול לגלות את העצמי האמיתי שלו בעולם כשהוא מגלה מה הוא צריך לעשות וכיצד עליו לעשות זאת, ולעשות את הדבר הנכון מתוך אחריות כלפי האחרים

המניעים והבעיות המגולמים בשאיפה שלנו אל הכוכבים, כפי שניסיתי לבחון אותם כאן, הם בסך הכול המניעים והבעיות שלנו עצמנו. אנו נושאים אותם איתנו אל העידן הפוסט-מודרני שלהם, ואם נצא מכאן כלפי מעלה, אל מרחבי החלל החיצון, ניקח אותם איתנו, בהכרח. המשימה שגוארדיני הציב לעצמו ב"Power and Responsibility" היא כולה שלנו:

"ליבת המשימה האינטלקטואלית של התקופה החדשה תהיה לשלב את הכוח בחיים באורח כזה שהאדם יוכל להפעיל את הכוח בלי לוותר על האנושיות שלו. שכן יהיו לו שתי ברירות בלבד: להביא את האנושיות שלו למעלה של כוחו הרב, או לתת לכוח להכניע את האנושיות שלו, ולחדול מלהתקיים".

כדי למקם מחדש את האדם במקום שהוא צריך להימצא בו, כדי שהוא לא יהיה עוד אבוד ומנוכר, משמעותו למקם את הכוח שלו, להבין מנין הוא בא ועבור מי הוא ניתן. האדם יכול לגלות את העצמי האמיתי שלו בעולם כשהוא מגלה מה הוא צריך לעשות וכיצד עליו לעשות זאת, שכן "העושה הולך והופך כל העת למה שהוא עושה – כל עושה, ממנהיג המדינה האחראי ועד למנהל המשרד או לעקרת הבית, מהמלומד לטכנאי, מהאמן לאיכר". בעשיית הדבר הנכון – על ידי הפעלת הכוח שיש לו מתוך אחריות כלפי האחרים – הוא יכול לחוות את זהותו כעושה, לחוות אותה באורח מלא. אכן, עליו לעשות כן, כי "אם השימוש בכוח ימשיך להתפתח כפי שהוא התפתח עד כה, אי-אפשר להעלות בדמיון את מה שיקרה למי שמשתמשים בו: התפרקות אתית וחולי של הנשמה שכמוה העולם לא ידע אי-פעם".

חמנייה

כאן, בעולם היפה שלנו: חמנייה. שמש, חיים, מזון ויופי. תצלום: ארון ברדן.

האדם הדרוש לעידן החדש יודע למשול כפי שהוא יודע לציית. הוא מכבד משמעת לא כמצב סביל, אלא כמשמעת האחראית הנובעת מהמצפון שלו עצמו ומרגש הכבוד האישי שלו

אנחנו ממשיכים ליפול כמו אדם וחוה בגן עדן בגלל הכשל שלנו, כיוון שאיננו רואים את "העובדות היסודיות של הקיום האנושי: ההבדל המהותי בין הבורא והנברא; בין הארכטיפ והדימוי; בין המימוש העצמי באמצעות האמת ובין נטילת מקום לא לנו; בין ריבונות בשירות ובין ריבונות עצמאית". עד שנשיב לעצמו ראייה קוסמית – כלומר סדורה באמת – של העולם, שרשרת של קיום שבה נוכל להציב את עצמנו ואת סביבתנו, ועד שנבחן את כל המקומות שאנו מוצבים בהם, אפילו הרגילים ביותר, כמקומות שהם חלק משרשרת כזאת, נמשיך להיות אבודים.

האדם שגוארדיני אומר שדרוש לנו, האדם החדש לעידן החדש, דומה הרבה יותר לאותם מלכים-גננים של פרס העתיקה, שמשלו כעוצרים של אהורה מזדה, בסמכות שניתנה להם. שכן "האדם הזה יודע למשול כפי שהוא יודע לציית. הוא מכבד משמעת לא כמצב סביל, של 'השתלבות' עיוורת במערכת, אלא כמשמעת האחראית הנובעת מהמצפון שלו עצמו ומרגש הכבוד האישי שלו". האנושית הזאת אינה זקוקה לא ליצירת המערכות הטרנסצנדנטית של המדען ולא לאימננטיות העיוורת של איש ההמונים, הצרכן. במקום זאת, האדם של העתיד בוחן את תחום שלטונו, את הכוח שניתן בידיו ואת כל האחריות שהכוח הזה מטיל עליו, את כל הדברים שעליהם האחריות שלו חלה, ויוצר מכל זאת גן פורח.

עד שנוכל לראות אנושות כזו על פני כדור הארץ, המאמצים שלנו לצאת לחלל לא יצליחו לרומם אותנו. "ולכן", כפי שאמר הנשיא קנדי, "בעודנו מפליגים אנו מבקשים את ברכת האל על ההרפתקה המסוכנת ומלאת הסכנות ביותר שהאדם יצא אליה אי-פעם". שכן בין אם נצא לדרך ובין אם נישאר כאן, בלי הברכה הזו, המחלה שלנו רק תלך ותחמיר.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מיכה מדוקרופט הוא עורך ב-"Washington Free Beacon"

Published by Alaxon by special agreement with The New Atlantis

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: דיונות חול, Salt Ash, אוסטרליה. תצלום: סם ורמוט, unsplash.com

Photo by Sam Wermut on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מיכה מדוקרופט, The New Atlantis.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אבודים במאדים

01
ליאור

לפי זה, אפשר היה לנבא למוסלמים לפני שהגיעו לספרד, שהם קודם כל צריכים להישאר בצפון אפריקה ובחצי האי הסעודי וליצור שינוי בתוך עצמם ורק אחרי כן הם יצליחו להקים גן עדן בספרד. עובדתית, זה היה שונה, אם לא הפוך: הם הגיעו לספרד פראים, ותוך כדי ההפיכה של אנדלוסיה לגן, הם השתנו בפנים. האמירה של מדוקרופט מתעלמת ממקרים שמראים ששינוי פנימי נוצר בעצם התנועה קדימה. בכלל הכותב מתבטא קצת כמו יענטע. אולי אנחנו רוצים למאדים פשוט כי הוא שם? אולי באמת אין סיבה, ואולי דוקא כי אין סיבה, מדובר ברצון אותנטי חפשי. מונע מרומנטיקה תשוקה וסקרנות ועם הרבה סיכונים ובלי שום ערבות לשום דבר.