אבל במידה הנכונה

האבל הוא חלק מחיינו. אם נתכונן אליו כל ימינו, נבוא אליו בלב מלא אהבה, באמת צלולה ונוכחת
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

דמיינו שאתם נמצאים בלוויה של ילד. הילד הוא ילדכם. האוויר דומם ודחוס. עובר בכם כאב כל כך עמוק, שאתם בקושי יכולים לנשום, והוא מתפרץ לבסוף ואתם צועקים בקול. מישהו מגיש ממחטת נייר. מישהו אחר מניח את ידו על כתפכם. עם הזמן, עיניכם יבשות מדמעות, אבל כעת יש לכם בלב חור בדמותו של ילד, ונדמה לכם שהוא לעולם לא ירפא. אולי הוא לא צריך להירפא, אתם חושבים לעצמכם. איבדתם ילד. זה משהו שנשאר אתכם. זה אמור להישאר אתכם.

איך אנחנו אמורים להתאבל כשמישהו קרוב מת? האם אנחנו צריכים לקונן ולחרוק שיניים? האם עלינו להחניק את הכאב?

איך אנחנו אמורים להתאבל כשמישהו קרוב מת? האם אנחנו צריכים לקונן ולחרוק שיניים? האם עלינו להחניק את הכאב? יש שיאמרו כי אין תשובה נכונה. אתם מרגישים כפי שאתם מרגישים, ומחלימים כפי שאתם מחלימים וזה בסדר. אבל על פי הסטואיקנים העתיקים –  אותם פילוסופים יוונים-רומיים שאנו עדים לקאמבק שלהם כמורי החוכמה המעשית בעולם של עזרה עצמית – דווקא יש תשובה נכונה לשאלה איך להתאבל. והתשובה היא שאנחנו לא אמורים להתאבל. מה שנעשה נעשה. אין דבר שתוכלו לעשות כדי לשנות את המצב –  אז פשוט תמשיכו הלאה.

אבל, קיר בטון, אישה

אבל מול קיר של בטון. תצלום: אלן אאיוואלי.

זה נשמע קר וחסר רגש, כפי שזה נשמע בימי הסטואיקנים עצמם. על פי סנקה, שהוא כנראה הסטואיקן המפורסם ביותר, המבקרים נהגו להאשים את הסטואיקנים "בנוקשות גדולה מדיי, והשמיצו את כללינו בטענה שהם חמורים מדיי –  כי (לדבריהם) אנחנו מכריזים כי אין לתת לאבל מקום כלשהו בנשמה או לסלקו מיד".

האם זו באמת השמצה? הכללים של הסטואיקנים אכן היו נוקשים. הם האמינו בכל ליבם כי יצור רציונלי לגמרי –  מעמד שהם סברו שעל כולנו לשאוף אליו –  לעולם לא ייכנע לעצב בלוויה. ועם זאת, נדמה כי טבעי לשאול: איזה הורה אינו מתאבל –  ובמשך זמן רב! –  על מות ילדו? אם התפישה הסטואיקנית אינה מסוגלת לענות, הרי שהסטואיקנים עצמם בצרות צרורות.

אבל אני חושב שיש להם תשובה. יש לנו הרבה יותר מה ללמוד מהסטואיקנים על התגובה הראויה למוות מכפי שנדמה במבט ראשון.

הסטואיקנים חשבו שחובה עלינו להבדיל בין מה שאנו יכולים לשלוט בו ומה שלא, ולא לבזבז זמן בדאגה בנוגע למה שלא

ראשיתה של האסכולה הסטואיקנית בזנון מקיטיון, שהקים אסכולה פילוסופית באתונה בערך שלוש מאות שנה לפני הולדת ישוע. לצד כתבי סנקה, הסטואיקנים ידועים היום בעיקר בזכות כתביהם של אפיקטטוס, שהיה עבד משוחרר, והפילוסוף הקיסר מרקוס אורליוס. במרכז תפישת עולמם עמד הצורך להבדיל בין מה שאנו יכולים לשלוט בו ומה שלא, ולא לבזבז זמן בדאגה בנוגע למה שלא. במילים אחרות, אנחנו צריכים להתאים את המחשבות וההתנהגות שלנו לדרכה הבלתי נמנעת של אמא טבע. הסטואיקנים האמינו כי זהו חלק גדול מלהיות אדם טוב או בעל מידה טובה. הם גם סברו, בין השאר, כי זה פשוט לא נכון להתאבל אחרי מותו של אדם אהוב.

על פניו, נדמה שזו תפישה מטורפת. לא להתאבל כשחבר או בן משפחה מת –  ואפילו התאבלות בלתי מספקת, או כזו שאינה נמשכת די זמן –  נדמית לרבים כחוסר תפקוד פסיכולוגי, ואולי אפילו כהתנהגות הראויה לגנאי. הפילוסוף דן מולר (Moller) מאוניברסיטת מרילנד כתב על גזע של יצורים בדיוניים הידועים בשם "העמידים במיוחד": 'אנשים מהונדסים' או אפילו חייזרים, שדומים לנו בכל – אבל "הם אינם מגיבים באבֶל לכל מה שאנו רואים בו טרגדיה גדולה". כשמישהו אהוב מת לנגד עיניהם, אומר מולר, "הם מושכים בכתפיהם ובודקים מה יש בטלוויזיה". יותר מזה, אם האהוב היה הבעל או האישה שלהם, הם "נישאים מחדש ברגע שהם מוצאים שידוך, לרוב בתוך שבועות ספורים".

בקיצור, אלה הם –  כך נראה –  המתאבלים המתאימים לדגם הסטואיקני, משום שהם אינם מתאבלים, אפילו לא לרגע.

אבל האם זה לא גרוטקסי? שואל מולר (במילותיו שלו).

הוא אינו היחיד. ויליאם שייקספיר נחשב לפסיכולוג דגול: אם תגובתו של המלט לנישואיה מחדש (החפוזים) של אמו אחרי מות אביו משקפים את האינטואיציות המוסריות, אז "חסינות" כזו ראויה לגינוי, לא להערצה. אפילו "חיה שרוצה לנהוג בהיגיון", אומר הנסיך, הייתה "מתאבלת זמן רב יותר" מחודש עלוב בודד.

ג'ון אוורט מילה, אופליה, המלט

"אופליה" (1851), ג'ון אוורט מילה - תמונה מתוך "המלט" של שייקספיר. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מה עומד מאחורי האינטואיציות הללו?  איש אינו טוען כי חיוני או אפילו ראוי להתאבל כל החיים אם (נניח) בן זוג הולך לעולמו, או כמו במקרה של אביו של המלט, הופך לרוח רפאים. אבל רוב בני האדם חושבים שזה לא ממש מכובד כשמישהו "ממשיך הלאה" מהר מדיי או בקלות רבה מדיי. אפשר לנסח את התחושה הזו בערך כך:

  • אם אתם באמת אוהבים מישהו (כלומר, אוהבים אותו כמו שאתם אמורים לאהוב אותו אם הוא קרוב משפחה, בן זוג או חבר), זה פשוט בלתי אפשרי נפשית – אלא אם יש לכם פגם פסיכולוגי חמור שאינו בשליטתכם –  שלא להתאבל, ולהתאבל עמוקות, כשהוא מת.
  • לכן, אם אתם אכן לא מתאבלים, קרוב לוודאי שלא אהבתם את אותו אדם באמת כפי שהייתם צריכים לאהוב אותו בעודו בחיים.
  • משום כך, אם אינכם מתאבלים, לא מדובר רק בקושי נפשי או ציפייה תובענית מדיי, אלא ממש בהוכחה לכשל מוסרי.

אתם מבלים את החיים, כל יום, כל שעה, בהכנה נפשית לאפשרות של אובדן של אדם קרוב

איך יכולים הסטואיקנים להתכחש לזה ולהגיע למסקנה ההפוכה בדיוק? הנה התשובה. הם מכחישים את ההנחה הראשונית –  לפיה בלתי אפשרי פסיכולוגית לאהוב מישהו, לאהוב באמת, ועם זאת להישאר אדישים למותו. הם טוענים שאתם מבלים את החיים, כל יום, כל שעה, בהכנה נפשית לאפשרות של אובדן כזה.

זה מה שמבדיל את האינטואיציות שלהם משלנו. במילים פשוטות, אם אינכם פילוסופים סטואיקנים –  אם לא אימנתם את עצמכם, שנה אחר שנה, להתמודד בשלווה עם המאורעות הבלתי נמנעים ועם גחמות החיים –  ואינכם מרגישים שמץ של עצב כשהילד שלכם, בן הזוג שלכם או בן משפחה מת, אז משהו בכם בוודאי אינו תקין. נראה שבאמת לא אהבתם ולא הוקרתם את האדם הזה כראוי בעודו בחיים, וזה אכן ייחשב לרעתכם.

יתכן שהייתם אכזריים או אדישים או מרוחקים רגשית, או סתם מסויגים. משום שבכל מצב אחר, הייתם בוודאי מתאבלים. זה, בתורו, עשוי להסביר מדוע הסטואיקנים נחשבו (ועודם נחשבים) כל כך חסרי רגישות לזולת –  כאילו שהם דיברו בשבחו של נתק כזה מקרובינו וחברינו, שנועד למנוע מראש כל סבל עתידי.

אבל הדבר רחוק מאוד מהאמת. כפי שמציע אפיקטטוס, בני אדם אינם אמורים להיות "נעדרי רגש כמו פסל", אלא לשמר את יחסינו עם הקרובים לנו (באופן טבעי, או חברים שרכשנו), כמו האיש הצדיק, הבן, האח, האב והאזרח. הוא גם חוזר ומדגיש שאנחנו חיות חברתיות, שעבורן אהבה הורית וסוגים אחרים שונים של אהבה, הם טבעיים. "אפילו אפיקורוס", הוא אומר בלעג על הפילוסוף מן האסכולה המתחרה, "יודע שמרגע שנולד ילד, כבר לא תוכל שלא לאהוב אותו או לדאוג לו".

אפיקורוס

אפיקורוס: חופש מפחד, היעדר כאב, חיים בין אהובינו. פסל שיש של הפילוסוף. תצלום: ויקיפדיה

אבל האם תחושת אבל כלשהי כשהילד סובל או מת אינה חלק מאהבתנו אותו (אתם עשויים לשאול)? הרי ברור שהיעדר כל תחושת אבל מנוגדת לטבע! משום שממש כפי שהמעלה הטובה אינה יכולה להתקיים ללא עוולות, כפי שטענו חלק מן הסטואיקנים, כך האבל הצפוי קשור באופן מסוים לאהבה ואי אפשר לחוות את האחד בלי האחר.

הניחו למה שזורם להיות הרגש שבוקע מאיתנו בכוח, ולא מה שנדרש כדי לחקות אחרים. בואו לא נוסיף דבר לאבל האמיתי שלנו, ולא נאדיר אותו על פי התנהגותו של אחר

כן, זה נכון –  אבֶל כלשהו. אפילו הסטואיקנים (או חלקם, לפחות) הסכימו, כנראה, כפי שנראה מיד. אבל האבל הכרוך באהבה כזו, קטן באופן טבעי בהרבה מכפי שהתרגלנו להאמין. כפי שחוקרת התרבות הקלאסית מרגרט גרייבר (Graver) טוענת בספרה Stoicism and Emotion (משנת 2007):

"מייסדי האסכולה הסטואיקנית לא התכוונו לדכא או להכחיש את רגשותינו הטבעיים. בתחום המוסר וגם בתחום הפסיכולוגיה, הם התכוונו לקבוע מהם באמת הרגשות הטבעיים של בני האדם. הם לא היו מרוצים מן הרגשות שאנו חווים לעתים קרובות ביותר. אבל מטרתם לא הייתה לעקור רגשות בכלל מן החיים האנושיים, אלא להבין איזה סוגים של תגובות רגשיות יהיו לאדם המשוחרר מאמונות כזב".

כאן טמונה חשיבות ההכנה הנפשית. היא האמצעי השיטתי לשחרור מאמונות כוזבות, ובכלל זה מיני תקוות שווא שלנו בנוגע לחיים ולמוות. אם, בהיותנו חופשיים מסוג כזה של מחשבה, אנו עדיין מרגישים עצב כשהילד שלנו מת, ההרגשה הזו תהיה טבעית – ולכן היא מותרת. כפי שאמר סנקה:

"ישנם רגשות מסוימים שתובעים את זכותם להתקיים, אפילו כשאנו מנסים להדחיק אותם, והשלתם היא הקלה לנפש. במה, אם כן, מדובר? בואו נאפשר להם להתרחש, אבל לא נזמן אותם. הניחו למה שזורם להיות הרגש שבוקע מאיתנו בכוח, ולא מה שנדרש כדי לחקות אחרים. בואו לא נוסיף דבר לאבל האמיתי שלנו, ולא נאדיר אותו על פי התנהגותו של אחר".

מהו אם כך אותו אבל "אמיתי" הנותר בנו כשאנו לומדים לסלק את האמונות הכוזבות? אני חושב שזה בוודאי אותו עצב שכרוך איכשהו בחוויה האותנטית של האהבה – כפי שתיאר זאת אפיקטטוס:

"מה שאתם אוהבים... ניתן לכם להווה, לא על מנת שלא להילקח מכם ולא לנצח נצחים, אלא כפי שתאנה ניתנת לכם, או אשכול ענבים, בעונה מתאימה של השנה. אבל אם אתם מייחלים לדברים אלה בחורף, אתם טיפשים. כך אם אתם כמהים אל בנכם או חברכם כשהדבר אינו אפשרי, עליכם לדעת שאתם מייחלים לתאנה בחורף".

ורדים, חלון, זר, אגרטל

הם כאן ועכשיו, הם יפים וזמניים. תצלום: מרכוס קריימר

ומה כוללת ההכנה הזו?

לדברי מרקוס אורליוס: "בכל מעשיכם, מילותיכם ומחשבותיכם, היו מודעים לכך שיתכן כי אתם" –  ובהתאם גם מי שאתם אוהבים מכל – "עשויים להיפרד מן החיים בכל רגע". לדברי סנקה: "הניחו לנו לחשוב ללא הרף לא רק על כך שאנו בני תמותה, אלא כאלה גם אותם שאנו אוהבים... זהו הזמן שבו אתם צריכים לחשוב, לא רק על כך שכל הדברים הם בני תמותה, אלא גם על כך שמותם אינו כפוף לחוק כלשהו. מה שיכול לקרות בכל זמן, עשוי לקרות היום". ועל פי אפיקטטוס, המילים הידועות לשמצה:

"...הזכירו לעצמכם כי מה שאתם אוהבים בוא בן תמותה... באותו רגע עצמו שבו אתם מאושרים ממשהו, הציגו בפני עצמכם גם את התחושה ההפוכה. מה ייגרע אם ממש כשאתם נושקים לילדכם הקט, תאמרו: מחר תמות. או אם תאמרו לילדיכם באורח דומה: מחר אחד מאיתנו ילך לו, ולא נראה שוב זה את זה?"

על פי הפילוסוף פיטר אדמסון (Adamson) מקינג'ס קולג' לונדון, זוהי כנראה "הפִסקה המצמררת ביותר בכל הפילוסופיה העתיקה". אבל אם היא מצמררת, יתכן שהיא גם הפסקה שהובנה בצורה הכי לא נכונה. כפי שראינו, אפיקטטוס אינו מציע שלא נשמח בילדינו, ובוודאי לא שנטפח גישה של אדישות צוננת כדי להגן על עצמנו רגשית במקרה שהם ימותו בטרם עת.

על ידי שנזכיר לעצמנו בכוונה את היותו של ילדנו בן תמותה –  אפילו בעודנו מתענגים על כך שאנו מנשקים אותו לפני השינה –  אנחנו מזכירים לעצמנו את מה שיקר לנו ביותר בקיומם של ילדינו

להפך, על ידי שנזכיר לעצמנו בכוונה את היותו של ילדנו בן תמותה –  אפילו בעודנו מתענגים על כך שאנו מנשקים אותו לפני השינה –  אנחנו מזכירים לעצמנו את מה שיקר לנו ביותר בקיומם של ילדינו. כפי שאמר סנקה: "הבה נהנה בתאווה רבה מחברינו", כפי שעלינו ליהנות גם מילדינו, "משם שאיננו יודעים כמה זמן תהיה לנו הזכות ליהנות מהם".

במילים אחרות, הסטואיקנים "מסוגלים" להתאבל מעט ככל האפשר –  כלומר במידה שהיא טבעית לגמרי –  משום שהם בילו את חייהם בתרגול פילוסופי. ופירוש הדבר: היפטרות מאמונות כזב, לימוד כיצד להתמודד עם הבלתי נמנע, והתאמה זהירה של התשוקות שלהם לרצונו של זאוס. וכך, כשהרע מכל מתרחש, כשילד, חבר או בן זוג, מתים בפתאומיות, התגובה המאופקת של הסטואיקנים תשקף את ההכנות שבהם השקיעו מאמצים רבים, ולא את היעדרם של אהבה או רגשות חמים (להבדיל מכם או ממני).

למעשה, אהבתם את מי שקרובים אליהם עשויה להיות אפילו עשירה מזו שלנו –  בהנחה שאנו איננו סטואיקנים –  משום שבכל רגע הם מזכירים לעצמם כמה יקר הוא הרגע הזה. ואז, אחרי מכה קשה, אף שנפשותיהם חשות מיד צביטה של עצב, הם יכולים להמיר אותו במהירות להיזכרות מלאת חיבה באותן מערכות יחסים עמוקות. כפי שאמר סנקה: "בואו נוודא שההיזכרות במי שאיבדנו תהיה לנו זיכרון נעים".

החיים, פבלו פיקאסו

"חיים" (1903), פבלו פיקאסו, מוזיאון קליבלנד לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

בואו נסיים בנימה מעשית. כמה קשה –  באמת –  להימנע מליפול לייאוש או אבל כבד כשאדם אהוב מת, אף שבאמת אהבנו אותם כשהיו בחיים? יתכן שזה לא קשה כמו שנדמה לנו.

ראשית, כפי שמציין מולר, ישנן לא מעט ראיות אמפיריות לכך שאנשים באמת "ממשיכים הלאה", אפילו אחרי אובדן אישי גדול, הרבה יותר מהר משציפו. מן הראיות הללו עולה כי "רוב האנשים אינם חווים מצוקה משמעותית ארוכת טווח כשהם מאבדים אדם שחייהם היו כרוכים בו".

אבל חשוב יותר, זהו אינו פגם בשיטה. אלא, כפי שמולר טוען, "היכולת לעמוד באובדן של מי שאנו אוהבים, ממלאת תפקיד מהותי ושיטתי בהפיכתנו ליצורים שיכולים להתגבר על מהמורות תכופות ובלתי נמנעות שאין לנו ברירה אלא להיתקל בהן במהלך חיינו". במילים אחרות, ההסתגלות לאובדן היא חלק ממי שאנו –  חלק מטבענו, ומתאימה ביותר לטבע –  ואנו מסוגלים להסתגל בקלות רבה משנדמה לנו.

ושנית, יכולת ההסתגלות המובנית הזו היא בדיוק שמאפשרת לנו גם לאהוב מישהי אהבה מלאה בעודה בחיים, וגם לא להיות משותקים לגמרי מצער אחרי לכתה. כפי שמולר כותב, היכולת הזו מסבירה "כיצד מישהי מוכנה לסכן את חייה למען בעלה ועם זאת אינה נשברת לחלוטין בעקבות מותו... מתברר כי התכונה הזו מועילה מאוד למין שלנו ומאפשרת לנו לחוש רגש עמוק כלפי מישהו, ועדיין להגיב באיפוק רב למותו".

זהו תיאור כמעט מושלם של העמדה הסטואית. הם פשוט מקצינים מאוד את האיפוק הזה –  ומפעילים בכוונה ובמודעות את מנגנוני ההסתגלות שבהם כולנו מצוידים, והם מאיצים ומחזקים אותם באמצעות תרגול ושיפוט הגיוני. כלומר, אינכם צריכים להיות חייזרים כדי להפוך ל"עמידים במיוחד" במובן המולרי. מספיק שתהיו פילוסופים אנושיים: סטואיקנים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

בריאן ד. אירפ (Earp) הוא ממנהלי התוכנית ללימודי אתיקה ומדיניות בתחום הבריאות באוניברסיטת ייל, וחוקר במרכז "אוהירו" (Uehiro) לאתיקה מעשית באוניברסיטת אוקספורד.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "מוות בחדר החולי" (1893), אדוורד מונק, מוזיאון מונק, אוסלו. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי בריאן ד. אירפ, AEON.


תגובות פייסבוק