אגרוף בפה

האם אלימות מילולית היא אלימות לכל דבר? כיצד נוכל לקבוע מהו דיבור אלים? מה הסכנות בכך?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

מתי הדיבור הופך לאלימות? במאמר בניו יורק טיימס שפורסם ב-14 ביולי 2017, הפסיכולוגית ליסה פלדמן בארט טענה כי מתח מתמשך עלול לגרום נזק גופני חמור. ומה גורם למתח מתמשך כזה? מפגשים תכופים עם דברי שנאה, "תרבות של אכזריות מתמשכת ואגבית". ההחלטה איזה סוגי דיבור שייכים לקטגוריה של "דברי שנאה" היא החלטה קשה. המדד שבארט מציעה קובע כי דיבור הופך לאלימות כשהוא חורג מתחום העלבונות לתחום ההתעללות. אבל אבן הבוחן הזו, כמו כל כלי הקטלוג שלנו, מייצגת רצף שאינו חד משמעי כי אם מעורפל.

יש הטוענים כי דיבור המסב נזק אינו דומה לאלימות. כל התנהגות שאין בה כוח פיזי, כמו דיבור, פסולה מראש מלהיחשב אלימה

ארבעה ימים לאחר מכן, הפסיכולוגים החברתיים ג'ונתן הידט (Haidt) וגרג לוקיאנוף (Lukianoff) הגיבו למאמר של בארט ברשימה בכתב העת "אטלנטיק". על פי הידט ולוקיאנוף, הרעיון הזה, לפיו דיבור הוא לעתים פעולה אלימה, עלול להיות "הרעיון המסוכן ביותר" שתלמידי קולג' עשויים לשמוע כיום. לטענתם מדובר בכשל לוגי, מיזוג מוטעה של פגיעה גופנית ואלימות.

צמד הפסיכולוגים חולקים על בארט בכל הקשור להגדרות. הם מתייחסים למשמעות המילה "אלימות" כאל המטרה שבארט לטענתם החמיצה. השניים מקבלים את המסקנות האמפיריות שלה אבל דוחים את התפישה הרחבה יותר של פעולות אלימות. אף שהם אינם מספקים הגדרות משלהם לאלימות (אולי משום שבחירה בהגדרה אחת ויחידה היא בעייתית), נראה שהם מתכוונים למשהו כמו: "התנהגות שמעורב בה כוח פיזי, מתוך כוונה לפגוע, להזיק או להרוג מישהו או משהו", אותה הגדרה שתקבלו אם תחפשו בגוגל. על פי הגדרה צרה זו, הידט ולוקיאנוף מבקרים בצדק את הטענות של בארט. דיבור המסב נזק אינו דומה לאלימות. כל התנהגות שאין בה "כוח פיזי", כמו דיבור, פסולה מראש מלהיחשב אלימה.

ויכוח

"ויכוח", תצלום: PoppetCloset

אבל הידט ולוקיאנוף לוקים גם הם בכשל: הם מתייחסים למילה כאילו המשמעות שלה קבועה ואינה משתנה עם הזמן. הם מזהים את משמעות המילה עם ההגדרה המילונית שלה.

מהי, אם כך, משמעותה של מילה? אילו הייתם תלמידיו של לודוויג ויטגנשטיין, השאלה הזו הייתה מעסיקה אתכם במשך רוב תקופת הלימודים, ממש כפי שהעסיקה את ויטגנשטיין במשך כל חייו באקדמיה. כדי להקל על מציאת התשובה, ויטגנשטיין המציא את משחק-הלשון, כלי לבחינה והשוואה של אינספור מופעים של מלה בשפה.

יתכן כי בעיני מי שנמצאים בעמדות כוח בחברה אין ולו מילה אחת שנדמית אלימה

אם לסכם את משחק-הלשון של ויטגנשטיין, ניתן לומר כי מדובר ברעיון שעל פיו שיחות הן חילופי מילים תלויי הקשר שכלליהם גמישים ומסייעים לקביעת משמעותן של מילים. הכללים הללו נקבעים באמצעות קונבנציות חברתיות. אנחנו מסכימים על מגבלות מסוימות בנוגע לאופן השימוש במילים ומחילים אותן על משחקי הלשון שלנו. למשל, אם אני מצביע על משהו ואומר "זה", אתם יודעים שאני מתכוון לדבר ההוא.

קיומה של נקודת ייחוס משותפת, כמו מילון, עוזרת לנו לקיים תקשורת. כשאנחנו רואים במילון את המקור האולטימטיבי לסמכות לשונית, אנחנו מתמקדים יותר מדי בהתאמה להגדרות במקום בפרשנות של תוכן הדיבור. חשיבה במונחים של משחקי-לשון מרחיבה את האפשרויות שלנו, ועשויה לעזור בהבהרת דקויות של רעיונות ומצבים.

במובן מה, כל משחק-לשון הוא מיקרו-ניב, כזה המושפע לא רק מהאזור אלא מהמיקום, מערכות היחסים, הזהות, ההיסטוריה והכוח. כשאני סועד עם הוריי, אני משתמש במשחק-לשון אחר מזה שמשמש אותי כשאני מבלה בבר עם חברים או מגיש קפה לזרים. באותו אופן, כשאנחנו קובעים האם ניתן לפרש סוגי דיבור מסוימים כאלימים, חשוב לבחון את ההקשר הרחב. למשל, כשמילו יאנופולוס אומר ש"פמיניזם הוא סרטן", הידט ולוקיאנוף עשויים לשמוע בדבריו משהו אחר מכפי שתשמע בהם ליסה פלדמן בארט. כגברים לבנים, הידט ולוקיאנוף כנראה אינם מסוגלים להבין כיצד מרגישה אישה ששומעת את המילים הללו. ההבנה שלהם פשוט שונה.

יתכן כי בעיני מי שנמצאים בעמדות כוח בחברה אין ולו מילה אחת שנדמית אלימה. אבל זה לא אומר שאנשים אחרים אינם זכאים לחוות דיבור מסוים כאלים. וכשאנשים אומרים שהם חווים את השפה כאלימות, זה לא משום שהם מבלבלים את הדיבור עם תקיפה גופנית, זה משום שמשחק-הלשון שבו פעולת הדיבור הזו מתקיימת שונה.

לעתים קרובות, הדרך היחידה לקבוע את משמעותה של מילה היא לבחון את השימוש שנעשה בה

נסו להחליט באיזה מן המשפטים הבאים אני משתמש במילה "אלימות" בצורה נכונה:

  • זהו מעשה אלים לסטור לאדם בפניו.
  • הטחת עוגה בפניו של אדם היא מעשה אלים.
  • הכאת ילד היא מעשה אלים.
  • לקלל בקולי קולות אדם זר, זהו מעשה אלים.
  • להפיל מישהו אל לקרקע זהו מעשה אלים.
  • להתפרץ למקום תוך שבירת הדלת, זהו מעשה אלים.
  • בגידה בבן הזוג הוא מעשה אלים.
  • השתתפות במצעד של תנועה גזענית הוא מעשה אלים.

אנשים בוודאי יהיו חלוקים בדעתם בשאלה באילו מן המשפטים האלה נעשה שימוש נכון ב"אלימות". זה משום שכפי שוויטגנשטיין מסביר, "לשימוש אין גבולות ברורים". לעתים קרובות, הדרך היחידה לקבוע את משמעותה של מילה היא לבחון את השימוש שנעשה בה. התובנה הזו, שוויטגנטיין הגיע אליה במהלך חקירתו את נושא משחקי-הלשון, מתוארת לעתים כדוקטרינת ה"משמעות כשימוש".

במאמר "מילונו של ויטגנשטיין", המחנך ג'ון וילינסקי (Willinsky) מדגיש את ההבדלים בין דוקטרינת ה"משמעות כשימוש" לבין התיאוריה הגורסת כי משמעות נקבעת ראשית על ידי הגדרה מילונית. "ההתאמה הקפדנית שבה המילון מתאים מילים להגדרות, כמו פרפרים הנעוצים בסיכות בתוך תיבת זכוכית, עשויה לרמוז כי כך מתפקדת השפה. ההגדרות עשויות להיתפש כמבטיחות ומקבעות את משמעות המילים, ממש כמו שמדד הזהב משמש לקביעת ערך המטבע של מדינה. עם זאת, מה שוויטגנשטיין גילה במהלך בחינתו את השימוש המקובל במילים, הם ערכי המשמעות שאינם צמודים למילון. ערכה של כל מילה נובע מערך השוק שלה. המילונאי מפשיט משמעות מתוך חילופי המילים, מתוך ההקשר, ומשמעות זו נקבעת לאחר מכן בקונבנציה שהיא ההגדרה המילונית".

בניסיון לקבוע האם אכן ניתן להבין דיבור כפעולה אלימה, האידט ולוקיאנוף התעלמו – במקרה או בכוונה – מתכונה מהותית של השפה. היא חלקלקה ומבולגנת ונוזלית הרבה יותר משהיא מוצקה. השפה היא מסה רוטטת שמשנה צורה כדי להתאים לצרכים שלנו, כמו תמנון הנדחס מבעד לסקרים בין סלעים לבין קרקעית הים. אז איך קורה כשאנחנו מלמדים ומדברים על אודות השפה היא מתוארת כקשיחה ובעלת הגדרות מקובעות ומונחים שאנחנו חייבים להתאים את עצמנו אליהם? על פי וילינסקי, "ייצוג המשמעות הנלמד מוסר את השפה בידיהם של מי שאוחזים בהגדרות הנכונות". במילים אחרות, הפניות למילון משרתות מטרה פוליטית, הן משמרות את מבנה הכוח הקיים ומחזקות את הסדר הנוכחי על חשבון אפשרויות אחרות.

השקעה של אנרגיה רבה כל כך בתהייה כיצד אנחנו מדברים עשויה להיראות טריוויאלית, כי הדיבור נראה פחות ממשי מפעולות פיזיות. אבל הגדרות הן תמיד עניין חשוב. במערכת המשפטית, למשל, הן המפתח לקביעת אשמה. מבחן "האדם הסביר" מיושם במקרים של הגנה עצמית כדי לקבוע אחריות. בהקשר כזה, "סביר" פירושו ממוצע, רגיל. כפי שהמשפטנית ג'ודי דיוויד ארמור כותבת ב-Negrophobia and Reasonable Racism ההגדרה הזו של "סביר" [באנגלית: "הגיוני"] "בסך הכול נוטלת את האופייני ומקרי ומציגה אותו כאילו הוא האמת והמוסר האובייקטיביים", רף נמוך למדי בכל הנוגע לצדק. חשבו כיצד מבחן "האדם הסביר" או "האדם היודע כל" עשוי לשנות את משמעות הפשע.

שחורים, הפגנה, מחאה, גזענות, אגרוף

מפגינה במצעד נגד גזענות, לונדון 2017. תצלום: טים דנל

באופן דומה, היו זמנים בדרום האמריקני שבהם הצבע השחור, אותו דבר שקבע איפה מותר לך לאכול, לשתות ולשבת, היה מוגדר בחוק כ"טיפה אחת" של דם שחור. ומהגרים שברחו מן האלימות במרכז אמריקה זוכים רק לעתים נדירות לקבל מקלט בארצות הברית, בגלל ההגדרה החוקית של "פליטים".  להגדרות ישנן השלכות מרחיקות לכת, ואסור להותיר אותן בידיו של ספר עיון.

אפילו מילים שאין להן מעמד משפטי עשויות לאצור כוח רב. דיבור אינו יכול לשרוט את העור, אבל הוא יכול לשבור את הרוח. האם תחושה אינה בעלת אותה עוצמה רק משום שהיא מתרחשת מתחת למעטה החיצוני? האם כאב לב אינו כאב אמיתי? למה אנחנו מתארים מילים פוגעניות כבעיטה בבטן או סטירת לחי? הוויכוח על חופש הדיבור מתבסס כבר זמן רב כל כך על הנחת יסוד מוטעית: שלדיבור יש די כוח לפתור תחלואים חברתיים, אבל הוא אינו מסוגל להזיק ממש כמו אגרוף.

מתי הדיבור הוא אלימות? תלוי כיצד מגדירים זאת. אם אנחנו מגדירים אלימות כמעשה פיזי, אז הדיבור לעולם אינו אלימות. אם נבחר להגדיר אלימות כגורמת לאדם נזק, הרי שהדיבור הוא אלימות לעתים קרובות. אם נבחר להגדיר אלימות כגרימה מכוונת של נזק, אז לעתים הדיבור הוא אלימות.

אם יש משהו שכדאי ללמוד מעבודתו של ויטגנשטיין, הרי זה שאין לשפה מרכיבים מהותיים. הוא בילה את כל חייו במישוש החלקיקים היסודיים של הדיבור, רק כדי לגלות שהוא נאחז בחזיון תעתועים. שפה היא מה שאנחנו אומרים, מה שאנחנו מתכוונים, ומה שאנחנו מבינים – עם משמעויות שונות עבור אנשים שונים בהקשרים שונים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מקורות:

Chapter 9: Wittgenstein's Dictionary, JOHN WILLINSKYCounterpoints, Vol. 184, AFTER LITERACY: ESSAYS (2001), pp. 187-219Peter Lang AGChapter One THE ʺREASONABLE RACISTʺ: A SLIPPERY OXYMORON, JODY DAVID ARMOURNegrophobia and Reasonable Racism: The Hidden Costs of Being Black in America , 1997NYU Press

קווין ליטמן-נבארו (Litman-Navarro) כותב על מדע ופילוסופיה, ומרבה לשתף את העולם בדעותיו באתר שלו ובטוויטר.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Dailyכאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "אגרוף", תצלום: קלם אונוג'גוו, unsplash.com

Photo by Clem Onojeghuo on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קווין ליטמן-נבארו, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אגרוף בפה

02
י.ד.

נראה לי שהצדק עם הפסיכולוגים. למילים אין משקל אם לא מלווה להם איום פיזי או כלכלי. בלי איום נלוה מה שאמר איזה אידיוט לא מאיים עלי. כפי שאני מסביר לילדים שלי תמיד "תבחרו לא להעלב" ובזה נגמר הסיפור. אני מבין כאשר אדם מוצא את עצמו דחוי חברתית או מושמץ, אולם כאן הבעיה היא חברתית ולא מילולית. אנשים יכולים לדבר בצורה היפה ביותר בעולם ובו בזמן להרעיל אנשים אחרים. הבעיה היא לא המילים אלא התוכן וכנגד תוכן שום גישה "פוליטקלי קורקטית" לא יכולה לעזור.

מעבר לכך ההשתקה בשם עלבון גם היא סוג של אלימות המשדרת חוסר יכולת לחיים חברתיים. כבר אי אפשר להעביר ביקורת או להביע דעה. כל מה שתאמר מיד ישתיקו אותך בשם העלבון. במציאות הזו של דברים שאינם נשמעים כבר אומרת הגמרא לא לדבר. עדיף לשתוק. אם הדברים לא נשמעים, אם האלימות הטהרנית שולטת עדיף לשתוק. זה מה שיהודים עשו במשך כל הדורות למול הרוב הנוצרי והמוסלמי. הם פשוט שתקו בידיעה שהדברים לא נשמעים.

04
דני

אני מסכים עם הקביעה העיקרית פה. יכאב לי הרבה יותר אם מישהו יקרא לי אידיוט או שקרן מאשר אם יתן לי סטירה או בעיטה. הרבה יותר קל לרפא כאב פיזי (אם הוא אינו עובר בעצמו).