אדישות היא כוח

בניגוד לדעה הרווחת, סטואיות אינה נחישות וכוח סבל, אלא דרך למצוא שלווה בעתות מצוקה
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

יש לנו נטייה לנהוג כך בפילוסופיות שלנו: אנחנו משנים את קווי המתאר שלהן בהתאם לצללים המוטלים, או מעניקים להן צורה מגוחכת, כמו קריקטוריסטים שמדגישים את כל המאפיינים הלא נכונים. כך הופך הבודהיזם, בדמיונם של בני האדם, לדוקטרינה של פסיביות ואף עצלנות, בעוד שהאקזיסטנציאליזם הופך למילה נרדפת לאפתיה ולייאוש חסר תוחלת. דבר דומה קרה לסטואיות, אשר נחשבת – כשמישהו בכלל משקיע בה מחשבה – לפילוסופיה עגמומית של כוח סבל, של כושר עמידה ולא של התגברות, של נשיאה בעול ייסורי החיים ולא של התעלות עליהם. אין פלא שהפופולאריות שלה לא גדולה יותר. אין פלא שבתרבות המערבית, החכם הסטואיקן מעולם לא הגיע לדרגת הפופולאריות של מאסטר הזן. הסטואיות אמנם נגישה הרבה יותר, אבל חסר לה המסתורין האקזוטי של המזרח. ולא זו בלבד, אלא שהיא נחשבת גם לפילוסופיה של השתוות, של שמירה על אדישות עיקשת. אבל הגישה הזאת מתעלמת מההבטחה שהסטואיות טומנת בחובה – ההבטחה להתעלוּת מתמשכת ושלווה שלא ניתן להחרידהּ.

היא מתעלמת גם מהכרת התודה, המהווה חלק מהשלווה. הסטואיות היא במהותה פילוסופיה של הכרת תודה – הכרת תודה שהיא חזקה מספיק כדי לעמוד בכל דבר. לעתים קרובות פילוסופים הכמהים לשחרור פסיכולוגי בדרגתו העליונה ביותר לא מבינים שהם שייכים לקונפדרציה הכוללת את הסטואיקנים. "'בהתאם לטבע' רוצים אתם לחיות?" מקניט ניטשה את הסטואיקנים ב"מעבר לטוב ולרוע" (1886).

אהה, אניני הסטואיקה, איזו מרמה של מילים! דמו בלבכם ישות, כפי שהטבע הנו, בזבזנית ללא שיעור, אדישה ללא שיעור, ללא מטרה מחושבת ולא מתחשבת, ללא רחמים וללא צדק, פוריה ושוממה ומפוקפקת כאחת, שערו בנפשכם את הלא-אכפתיות עצמה כעוצמה. וכי כיצד תועלו לחיות בהתאם ללא-אכפתיות זו? חיים – וכי אין פירושם דווקא הרצון-להיות-שונה ממה שטבע זה הנו? האם אין החיים הערכה, העדפה, היות-לא-צודק, היות-מוגבל, אכפתיות להיות שונה? ונניח שהצו שלכם 'לחיות בהתאם לטבע' פירושו בעצם לא יותר מאשר 'לחיות בהתאם לחיים'? – וכי כיצד תוכלו שלא לחיות כן? וכי לשם מה לעשות עקרון ממה שהנכם ובעל-כורחכם הנכם?1

זה קטע לא רע, יחסית לגינויים אחרים של סטואיות, רהוט ונמרץ וסוחף. ומסיבה זו הוא יעיל, למרות שהוא שגוי.

המהות המזוקקת ביותר של סטואיות היא הידיעה שהבחירה היא כל מה שיש לנו, ושכל דבר אחר אינו ראוי להתייחסות. "כי מי הוא האדם הבלתי מנוצח?" שאל פעם אפיקטטוס: "זה רק האדם ששום דבר שאינו תלוי ברצונו החופשי עלול להדהימו"

לכן מייאש כל כך לראות את ניטשה מאבד את שפיותו בשתי הפסקאות הבאות ומאשים את הסטואיקנים בניסיון "להכתיב לטבע, אפילו לטבע, את המוסר" שלהם, בכך שהם לא מסוגלים "עוד לראותו [את הטבע] אחרת" בגלל "יהירות תהומית", בגלל ניסיון "לערוץ" (מלשון "עריצות") את הטבע כפי שהם עורצים את עצמם. ואז (באחת ההשלכות הפסיכולוגיות הגסות ביותר שתראו – בהתחשב בכל הידוע לנו על הדחף המטורף של ניטשה לעליונות פסיכולוגית) הוא מאשים את הפילוסופיה כולה ב"יצר עריץ", "הרצון הרוחני ביותר לשלטון, לבריאת העולם". האמת היא שאדישות היא אכן כוח, כשמפעילים אותה במידה. ולא רק שצורת החיים הזאת אפשרית בהחלט אם מאמצים במודע גישות מסוימות, היא גם מאפשרת חיים חופשיים, פתוחים והרפתקניים יותר. האושר והיגון עדיין שם, לצד כל שאר הרגשות, אבל הם מרוככים – ולכן גם עריצים פחות. אם איננו יכולים להסתמך תמיד על הפילוסופים שיעזרו לנו להבין את הסטואיות, לאן בכל זאת נוכל לפנות? אפשר למשל להתחיל ב-Urban Dictionary, מילון סלנג במיקור-המונים (crowdsourcing). הנה ההגדרה שלו ל"סטואיקן":

סטואיקן:
מישהו שלא אכפת לו מדברים מטומטמים שלרוב האנשים אכפת מהם נורא. לסטואיקנים יש רגשות, אבל רק לגבי דברים חשובים באמת. אלה האנשים האמיתיים ביותר שיש.
קבוצת ילדים יושבת על מרפסת. סטואיקן עובר שם.
ילד – "הי, אתה חתיכת הומו מוצץ!"
סטואיקן – "כל הכבוד לך".
ממשיך ללכת.

חייבים לאהוב את האזכור של המרפסת, כי מקור המילה סטואיות ב-stoa, שהוא השם היווני למה שאנו מכנים כיום מרפסת. למעשה, הכוונה ל"אכסדרה", אבל הסטואיקנים הקדומים השתמשו בה כמעין מרפסת שבה בילו יחד ודיברו על הארה ועל כל מיני דברים כאלה. מייסד האסכולה הסטואית הוא המלומד היווני זנון. הקיסר הרומי מרקוס אורליוס הוא חסידה הידוע ביותר, בעוד שהמדינאי הרומי סנקה הוא כנראה הרהוט והמשעשע ביותר. אבל הגיבור האמיתי של הסטואיות – ולכך יסכימו רוב הסטואיקנים – הוא הפילוסוף היווני אפיקטטוס.

פסל של זנון, מייד הסטואיות. צילום: שאקו

פסל של זנון, מייסד האסכולה הסטואית. צילום: שאקו

כיוון שהיה עבד, יש לדבריו אמינות שהסטואיקנים האחרים, על כל הקשיים שחוו, לא יכולים להתחרות בה. הוא דיבר לתלמידיו, ואלה כתבו אחר כך את דבריו. לרשימות שלהם אנו חייבים את כל מה שמצוי בידינו היום: שתי עבודות קצרות, "אנכיירידון" (המכונה לעתים "המדריך") ו"שיחות", לצד כמה פרגמנטים נוספים. בין תלמידיו הישירים של אפיקטטוס היה גם מרקוס אורליוס (גם הוא היה פילוסוף-סטואיקן שלא בהכרח ציפה שיקראו את דבריו; ה"הרהורים" שלו נכתבו במפורש לשימוש פרטי, כמעין מדריך עצמי). בין תלמידיו הלא-ישירים של אפיקטטוס נמנים אנשים נכבדים מכל התחומים. אחד מהם הוא ג'יימס סטוקדייל המנוח, שהיה אדמירל בצי האמריקאי. סטוקדייל היה שבוי מלחמה בווייטנאם במשך שבע שנים וסבל מעצמות שבורות, מרעב, מבידוד ומייסורים רבים אחרים. לאורך כל התקופה הזו שימשה לו תורתו של אפיקטטוס, שאליה התוודע לאחר שסיים את לימודיו האקדמיים והצטרף לצי (במקביל למד פילוסופיה בסטנפורד), כבת לוויה. הוא חזר בלבו על התורה הזו ולא הרשה לה להשתכח ממנו גם ברגעים העגומים ביותר; בייחוד ברגעים האלה. הוא הבין את משמעות הלקחים האלה ולמד ליישם אותם במצבים שאין לאחל לשום אדם.

סטוקדייל כתב רבות על אפיקטטוס, בנאומים ובספרי זיכרונות ובמסות, אבל אם אתם רוצים להימנע ממטען כבד (כמו כל סטואיקן, בעצם), הדבר הטוב ביותר שתוכלו לקחת אתכם הוא נאומו ב"קינג'ס קולג'" בלונדון ב-1993, שראה אור תחת השם Courage Under Fire: Testing Epictetus’s Doctrines in a Laboratory of Human Behavior. כותרת המשנה הזו ("לבחון את הדוקטרינות של אפיקטטוס במעבדה של התנהגות אנושית") חשובה. אפיקטטוס השווה פעם את כיתת הפילוסוף לבית חולים שהתלמיד אמור לצאת ממנו עם כאב קל. "אם הכיתה של אפיקטטוס הייתה בית חולים", כותב סטוקדייל, "הרי שהכלא שלי היה מעבדה – מעבדה של התנהגות אנושית. אני בחרתי לבחון את ההנחות שלו כנגד האתגרים התובעניים והמוחשיים של המעבדה שלי. וכפי שהבנתם, אני חושב שעברתי את המבחן בהצטיינות".

טייס סטואי אמריקאי

ג'יימס סטוקדייל יורד ממטוסו לפני נפילתו בשבי. צילום: ג׳ון ניקון

סטוקדייל דחה את האופטימיזם הכוזב שמציעה הנצרות, כי הוא ידע (מתצפית ישירה) שבכלא תקוות שווא היא דרך בטוחה לטירוף. הסטואיקנים עצמם האמינו באלים, אבל בסופו של דבר, אנשים המתנגדים לאמונה דתית יכולים להבין את הסטואיות כפי שהם מבינים את הבודהיזם, גם אם הם לא קונים מושגים כמו קארמה או גלגול נשמות. המהות המזוקקת ביותר של העניין היא הבחירה שהבחירה היא כל מה שיש לנו, ושכל דבר אחר אינו ראוי להתייחסות. "כי מי הוא האדם הבלתי מנוצח?" שאל פעם אפיקטטוס, לפני שענה על השאלה בעצמו: "זה רק האדם ששום דבר שאינו תלוי ברצונו החופשי עלול להדהימו".2

עלינו לראות בכל צרה ש"אינה תלויה ברצוננו החופשי" הזדמנות לחזק את נחישותנו, ולא תירוץ לערער אותה. זה באמת אחד הטריקים הגדולים ביותר שהומצאו אי פעם – הנכונות להפוך מצוקה להזדמנות. ואת הנכונות הזאת, בין השאר, משבח סנקה בתארו את הדברים שיאמר לאדם שרוחו מעולם לא נבחנה והתחשלה על-ידי קשיים: "לאדם אומלל אני חושב אותך, בעבור שלא היית אומלל! עברת בדרכי החיים בלי כל מתנגד! לא ידע איש, מה שהיית יכול, וגם אתה בעצמך לא תדע זאת!".3 אנחנו עושים לעצמנו טובה אדירה כשאנחנו תופסים את המצוקה כהזדמנות לגלות את הדברים האלה – ואת התגלית כהזדמנות להעצים את מה שגילינו.

רק אם נדמיין את הרע ביותר נוכל להעריך באמת את הטוב; כשלוקחים את הדברים כמובן מאליו אין הכרת תודה. והכרת התודה היא היא הדבר שבזכותו אנחנו מוכנים לוותר על השליטה במה שהעולם הוציא משליטתנו גם ככה

והנה טריק סטואי נוסף המעיד על תושייה ועל חריפות, שאותו מכנה ויליאם ב' ארווין – בספרו A Guide to the Good Life: The Ancient Art of Stoic Joy­  – "ויזואליזציה שלילית". הסטואיקנים אומרים לנו שאם נקפיד לזכור תמיד את הדברים הרעים ביותר שעלולים לקרות לנו, נחסן את עצמנו מפני הסכנות הטמונות ב"חשיבה חיובית" רבה מדי (שהיא תוצר של האמונה שתפיסה מציאותית של העולם יכולה להוביל רק לייאוש). רק אם נדמיין את הרע ביותר נוכל להעריך באמת את הטוב; כשלוקחים את הדברים כמובן מאליו אין הכרת תודה. והכרת התודה היא היא הדבר שבזכותו אנחנו מוכנים לוותר על השליטה במה שהעולם הוציא משליטתנו גם ככה.

איך הרשינו לעצמנו לעוות דבר מובן כל כך? איך שכחנו שהמנהרה האפלה הזאת היא הדרך האמיתית להתעלות? רבים יזהו בעקרונות האלה את הצורה והמרקם של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. ולא בכדי יש מי שרואה בסטואיות מין פרוטוטיפ של שיטה זו. אלברט אליס (Ellis), הפסיכולוג האמריקאי שייסד ב-1955 גרסה ראשונית של השיטה, הידועה בשם "טיפול רציונלי-אמוטיבי" (REBT), קרא את הסטואיקנים בצעירותו ונהג להסביר למטופליו את אחד מעקרונותיו של אפיקטטוס: "אנשים אינם מוטרדים על-ידי דברים, אלא על-ידי האופן שבו הם רואים את הדברים". "זהו למעשה תמצות של 'מודל הרגש הקוגניטיבי'", אומר לי דונלד רוברטסון (Robertson). והוא בהחלט אמור לדעת על מה הוא מדבר, בתור פסיכולוג שכתב ב-2010 ספר על הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי שכותרת המשנה שלו היא "הפילוסופיה הסטואית כפסיכותרפיה רציונלית וקוגניטיבית".

בגלל פשטותה ונגישותה, הסטואיות לעולם לא תאומץ על-ידי אנשים המעדיפים פילוסופיות מופשטות ואזוטריות. טום וולף מתאר דמות אמינה לחלוטין של אסיר סטואי חסר השכלה ברומן "גבר במלואו" (1998). אולי יש משהו מלאכותי במונולוג של קונרד הנסלי, אך הרגש שמאחוריו אמין לחלוטין. כששואלים את קונרד אם הוא סטואיקן, הוא עונה: "אני רק קורא על זה... אבל הייתי רוצה שגם בימינו יהיה מישהו כזה בסביבה. מישהו שאפשר ללכת אליו, כמו שהתלמידים הלכו אל אפיקטטוס. היום אנשים חושבים על הסטואיקנים כמו, אתה יודע, כאילו היו אנשים שחורקים בשיניהם וסובלים וכואבים בשקט. אבל זה לא נכון. הם היו אנשים שעמדו בשלווה ובביטחון מול כל מצב שתזרוק בפניהם".4

סנקה הסטואי

״מות סנקה״ מאת פטר פאול רובנס.

מה שמוביל אותנו באופן טבעי לשאלה באילו מין מצבים מדובר. כבר אמרנו שאפיקטטוס היה עבד, אז הוא יכול לסמן "וי" על השאלה הזאת. וכך גם סנקה, למרות הדברים שטוענים לא מעט אנשים – האחרונה שבהם היא מרי בירד, חוקרת תרבות קלאסית, ששואלת במאמר ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס": "עד כמה סטואי היה סנקה?", ועונה תשובה לא כל כך מחמיאה. מאמרה מעיד על ידע רב והוא משכנע ברובו, אך הוא לא מסביר עד כמה חייו של סנקה היו קשים – חולה שחפת, גולה ותחת שלטונו של עריץ סדיסט ורצחני – אף על פי שלפעמים הייתה לו גישה למותרות. היה זה סנקה עצמו שאמר, "איש לא דן את החוכמה לעוני"5, ורק ציניקן יווני קדום ינסה להכחיש זאת. חוץ מזה, סנקה הוא הראשון שיאמר לכם, כפי שאמר לנמען באחד ממכתביו: "אינני גונב דעת להיות רופא בעוד שאני חולה. אבל הרי אני כשוכב עמך בחדר-חולים אחד ומדבר עמך על מדווה שנינו ונותן לך מסמי רפואה אשר לי".6

גם מרקוס אורליוס שכב חולה בבית החולים. אמנם הוא נהנה מזכויותיו של קיסר, אך הוא גם סבל מהמאבקים והלחצים שהתלוו לתפקיד, ומעוד כמה נוספים מלבדם. לא אנסה להתעלות על התיאור המופיע בספרו של אירווין, A Guide to the Good Life:

הוא היה חולה; ככל הנראה סבל מאולקוס. חיי המשפחה היו לו מקור מצוקה: נראה שאשתו בגדה בו, ומתוך ארבעה עשר הילדים (לכל הפחות) שילדה לו, רק שישה שרדו. על כך נוספו הלחצים שהתלוו לתפקיד שליט האימפריה. במהלך שלטונו היו כמה התקוממויות באזורי ספר, ופעמים רבות נסע מרקוס לפקח באופן אישי על הלחימה בשבטים המתקוממים. אנשיו שלו – ובעיקר אווידיוס קסיוס, מושל סוריה – מרדו בו. נתיניו התייחסו אליו בחוסר כבוד, ואת היחס הזה הוא ספג ב'שלווה גמורה'. אזרחים התבדחו על חשבונו ולא נענשו על כך. בתקופת שלטונו סבלה האימפריה גם ממגפה, מרעב ומאסונות טבע כמו רעידת האדמה בסמירנה.

מרקוס בעל החוש האסטרטגי השתמש בטכניקה מהימנה כדי להתמודד עם המצב, והקפיד לומר לעצמו בתחילת כל יום: "ייקרו בדרכי עסקן, כפוי-טובה, גאוותן, נוכל, איש זדון ושונא שכניו". הוא היה יכול לנקוט גישה שונה – הוא היה יכול להעמיד פנים שהכול נפלא, בייחוד באותם ימים שבאמת היו, או נראו, נפלאים. אך לו היה נוהג כך, כיצד היה מצליח להפליג בכיוון הרוח או נגדה לפי הצורך – להסתגל ללא הרף לתהפוכותיו האלימות והמתסכלות של הגורל? היכן היה מוצא את עצמו כשהרוחות השתנו?

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לארי וואלאס, Aeon .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על אדישות היא כוח

02
מוטי ענבר

שלא נדע מצרות!! בשביל מה לחפש אותם? לאן אתה מגיע עם זה? לדעתי להשלים עם זה לא מקדם אותך לכלום רק לסבל ועוד סבל . במקום לשאוף לחופש ולתחושה טובה. כמה אנרגיה נפשית מתבזבזת לאדם מנודה ,שקובר את ילדיו. מי צריך את זה ? למה לחפש את זה ?

03
דפנה

מאוד הזדהיתי עם הנאמר במאמר. לא מזמן התפרסמה בעיתון "הארץ" כתבה בה נטען כי החרדתיים הם אנשים חכמים יותר. הפסימיות היא רציונליות, האופטימיות היא אופורית ולא מציאותית. בכתבה נטען כי היכולת לצפות את הרע ביותר נובעת מחוכמה, וכי רק החכמים מודעים למכשולים אפשריים, ולכן הם תמיד שרויים בחרדה. לכן, לדעתי, השאלה החשובה שעליה אין תשובה במאמר היא לא אם סטואיות "נכונה" או לא, ולא אם סטואיות היא הלך רוח שניתן לבחור בו, אלא איך חיים בסטואיות/שלווה יד ביד עם הפסימיות... או במילים אחרות: איך מישהו שיודע כמה רע פה, חי בשלווה עם הידיעה הזו....? נאמר במאמר שהכרת התודה על הרגעים הטובים (הנדירים, הנוצצים בתוך הרע), שהכרת התודה הזו היא זו שמחזקת ועוזרת להמשיך הלאה. ובכל זאת, הכרת התודה הזו היא על מה שכבר היה, ולא על מה שצפוי.... את רגעי הטוב המפתיעים אי אפשר לצפות היות ומטבעם הם לא צפויים, אבל הרע בטוח שיבוא... אז איך אפשר להישאר רגועים/סטואיים לנוכח מוראות העתיד? ואיך אפשר לא לצאת מתוסכלים מהציפייה להתעלות - מזה שמנסים להיות סטואיים/שלווים/אדישים - ולא ממש מצליחים?

    04
    ציון

    מסכים איתך לגמרי,דפנה.
    את עיקרון הויזואליזציה השלילית אינני יכול ליישם באופן אישי (ואני נוטה להאמין שכך גם רובם המוחלט של הבריות) כמו שטענת הכרת התודה מתייחסת בעיקר לעבר,בעוד שהרצת תרחישי זוועה (כמו איבוד ראייה , נזק גופני קשה וכו') מביאים לכדי חשש מן העתיד לבוא. ז"א שיחד עם הכרת התודה והרגעת התשוקה הבלתי נגמרת שלנו להשיג עוד השפעה עוד סקס עוד כסף וכו', ישנו גם הפן השלילי של החרדה. עד עכשיו מצאתי שלי עצמי הדבר מביא יותר נזק מתועלת ולכן אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת.

    05
    דרור

    אני תמיד חוזר למאמר הזה, כי הוא כל כך טוב ומסכם את התורה באופן שקל לזכור אותה, גם אם כמה אלמנטים בסיסיים לא מופיעים או לא מוסברים דיים (בשביל זה יש רשימת קריאה בסוף..).

    לענות לדפנה על השאלה שלה: את מניחה שהכרת התודה היא על דברים שקרו בעבר, והחרדה הוא מפני הדברים שיקרו בעתיד - ולפי דעתי פיספסת את ההווה, שהוא התמצית של החיים. את העבר אי אפשר לשנות, ואת העתיד אי אפשר לחזות (אבל אפשר לנסות לשנות, ככל שזה תלוי בך). לעומתם, ההווה הוא מרחב המחיה היחיד שלנו - רק בהווה אפשר באמת לחיות, ולכן רק עליו יש לחשוב (ולהכיר עליו תודה).

    07
    ציון

    כל דבר חיצוני למחשבות וליכולת הבחירה שלך.
    למשל: הפסד כספי, בוס שצועק עלייך וכו'.
    הדברים היחידים שבאמת באמת בשליטתך הם הכוונה והמאמץ שלך.