אדם בתוך עצמו הוא גר

הבדידות גובה מחיר נפשי וגופני, אך היא גם מעוררת בנו עומק תפיסה וחדות מחשבה ורצון לשקם קשרים
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

התקופה הקודרת ביותר בחיי הייתה זו שביליתי באיסט וילג' במנהטן, לא כל כך מזמן. גרתי בבית דירות ישן ברחוב 2 מזרח ומדי בוקר חציתי ברגל את פארק כיכר טומפקינס כדי לקנות קפה. כשרק הגעתי לעיר היו העצים עירומים, ובצעידות הבוקר ההן נהגתי לבחון את התקדמות הפריחה. ישנם גנים קהילתיים רבים בחלק ההוא של ניו יורק, ולכן יכולתי להתבונן באירוסים וצבעונים, בשיחי פורסיתיה ועצי דובדבן, ובערבה בוכייה שכאילו התכסתה בן לילה בסרטים, כמו ספינה שעומדת להרים עוגן ולהפליג אל המרחק.

לא הייתי אמורה להיות בניו יורק. לא ככה, בכל אופן. פגשתי מישהו באמריקה ואז איבדתי אותו בהרף עין, אבל העתיד שחלמנו עליו המשיך לפתות אותי, ולכן עברתי לבדי לעיר שציפיתי שתהיה לי לבית. היו לי חברים בניו יורק, אך לא הייתה לי שגרה של חובות והרגלים שתתווה את חיי. את כל החוטים הדקים והמייצבים האלה ניתקתי, ולכן לא פלא ששקעתי בבדידות משתקת שכמוה לא ידעתי במהלך יותר מעשר שנות מגורים בגפּי.

מה הייתה ההרגשה? כמו להיות רעבה במקום שבו הרעב הוא מביש ואין לך כסף וכולם שבעים מלבדך. לפעמים היה לי קשה, והייתי נבוכה, והרגשתי שחשוב שאסווה את מצוקתי. נוסף לכול הייתי זרה. נכשלתי שוב ושוב במשחק הלשוני: שמטתי את הכדור, מעדתי בעת ריצה. במרבית הימים שתיתי קפה באותו מקום, בית קפה עם חלון זכוכית גדול ושולחנות זעירים, שרובם המכריע של מבקריו שקועים בצגי לפטופ בוהקים. בכל ביקור קרה אותו דבר. הזמנתי את הדבר הקרוב ביותר בתפריט לקפה פילטר: ספל בינוני של "חליטת קפה חלשה" (זה היה כתוב באותיות גיר גדולות על הלוח). בכל פעם, בלי יוצא מן הכלל, הבריסטה הביט בי במבט קפוא וביקש שאחזור על ההזמנה. באנגליה אולי הייתי חושבת שזה מצחיק, או מעט מעצבן, ואולי לא הייתי שמה לב בכלל, אבל באותו אביב זה הטריף את דעתי והותיר בי משקע של חרדה ובושה.

בית קפה ניו יורק, פנקייק

בית קפה ניו-יורקי ותיק. תצלום: דן דה-לוקה

דבר מצחיק קורה לאנשים בודדים. ככל שהם נעשים בודדים יותר, הם מאבדים עוד ועוד מן היכולת לנווט בזרם החברתי. הבדידות גדלה סביבם, כמו עובש או פרווה, מין אמצעי מניעה שחוסם כל מגע גם אם הם משתוקקים אליו עד מאוד. הבדידות מתפתחת בהדרגה, מתרחבת ומנציחה את עצמה. ברגע שהיא נדבקת אלינו, לא קל לנתק אותה. כשאני מהרהרת בצורתה, אני חושבת על תאהּ של נזירה, או על קונכייה של חילזון.

אולי אני נשמעת פרנואידית, אך מחקרים מדעיים כבר מיפו את צורת ההתפתחות המוזרה הזו של הבדידות. נדמה שהתחושה הראשונית מעוררת בנו "דריכות-יתר" לאיומים חברתיים. במצב זה, שבו אנו שוקעים מבלי דעת, אנחנו חווים את העולם באופן שלילי, מצפים להיתקלויות שליליות וזוכרים אותן – מקרים של גסות רוח, דחייה או חיכוך, כמו התקריות שלי עם הבריסטה בבית הקפה. כך נולד מעגל קסמים שבתוכו האדם הבודד נעשה יותר ויותר מבודד, חשדני ומרוחק.

בה בעת, מצב הכוננות שהמוח שרוי בו מחולל שורה של שינויים פיזיולוגיים. הבודדים אינם ישנים היטב. הבדידות מעלה את לחץ הדם, מאיצה את ההזדקנות ומזרזת הידרדרות קוגניטיבית. לפי מחקר בשם "לבדידות יש חשיבות: סקירה תיאורטית ואמפירית של השלכות ומנגנונים" (ראה אור ב-2010 בכתב העת Annals of Behavioral Medicine), הבדידות מנבאת עלייה בסיכוי לתחלואה ותמותה. זוהי דרך אלגנטית לומר שהבדידות עלולה להיות קטלנית.

איני חושבת שהיכולות הקוגניטיביות שלי הידרדרו, אך תוך זמן קצר שקעתי במצב של דריכות-יתר. במהלך החודשים שבהם התגוררתי במנהטן, הייתי ערנית עד כאב לעיר, מין עוררות מופרזת שנעה בין פרנויה לתשוקה. במהלך היום כמעט שלא נתקלתי באף אחד בבניין שלי, אבל בלילות הייתי שומעת דלתות נפתחות ונסגרות, ואנשים חלפו מטרים ספורים ממיטתי. השכן שלי היה די ג'יי, ובשעות משונות הייתה דירתי מוצפת במוזיקה שלו. בשתיים או שלוש בלילה היה החום עולה ברשרוש דרך צינורות הבניין, ולעתים הייתי מתעוררת רגע לפני הזריחה מסירנה של כבאית היוצאת מן התחנה של רחוב 2 מזרח, שאיבדה שישה מאנשיה בפיגועי ה-11 בספטמבר.

באותם לילות טרופים נראתה לי העיר כמקום שזיכרונות מפעפעים ועולים בו. בעודי שוכבת ערה במיטתי והבס מדירת השכן הולם בחזי, הייתי מדמה לעצמי כיצד נראתה השכונה בעבר וחושבת על כל הסיפורים ששמעתי. בשנות ה-80 משל ההרואין בחלק הזה של האיסט וילג', שידוע כיום בשם Alphabet City ("עיר האלפבית") בגלל ארבע השדרות האנכיות שלו, A עד D . אנשים מכרו את הסם בחדרי מדרגות, או מבעד לחורים בדלתות, ולעתים התורים השתרכו לאורך רחוב שלם. רבים מהבניינים היו מוזנחים אז, וחלקם הפכו לאולמות-הזרקה ארעיים, בעוד שאחרים התמלאו באמנים שהחלו ליישב את האזור.

האמן שאליו הרגשתי קרובה יותר מכול הוא דייוויד ווֹיינרוביץ', בחור רזה ובעל לסת רחבה שנהג ללבוש מעיל עור. הוא היה ילד רחוב וכמעט עבריין לפני שהפך לאמן והתפרסם לצד ז'אן-מישל בסקיה וקית' הרינג. הוא מת ב-1992, כחודשיים לפני יום הולדתו ה-38, מסיבוכים הנובעים מאיידס. זמן קצר לפני מותו הוא השלים ספר בשם Close to the Knives: A Memoir of Disintegration – אסופה נרחבת וזועמת של מאמרים על סקס, פיק-אפים, בדידות, חולי ופוליטיקאים מרושעים שסירבו להתייחס ברצינות למשבר האיידס.

אהבתי את הספר הזה מאוד, בייחוד את הקטעים העוסקים ברציפים של נהר ההדסון. בשנות ה-60, כשתחום התובלה הימי החל לדעוך, הוזנחו הרציפים ששכנו לכל אורך הנהר, מרחוב כריסטופר ועד רחוב 14. בשנות ה-70 ניו יורק כמעט ופשטה את הרגל, ולא היה תקציב להרוס את המבנים המתפוררים העצומים הללו, או לשקם אותם. את חלקם מילאו חסרי בית, שבנו מחנות בתוך צריפי הסחורה וחדרי המטען הישנים. אחרים הפכו לנחלתם של הומואים המחפשים מין מזדמן.

ב-Close to the Knives, וויינרוביץ' מתאר כיצד נהג לשוטט בלילה או בימים סוערים באולמות הנוסעים הבנויים בסגנון ה"בּוֹז-אַר". הם היו רחבי ידיים כמו מגרש פוטבול, קירותיהם מפויחים, רצפותיהם ותקרותיהם מחוררות. בצללים הוא זיהה גברים חבוקים, ולעתים קרובות היה עוקב אחרי דמות יחידה לאורך מסדרונות או במעלה גרמי מדרגות, נכנס לחדרים המכוסים בשטיחי דשא או עמוסים בקופסאות מסמכים נטושות שבהם צרב את אפו ריח המלח העולה מן הנהר. "פשוט כל כך", הוא כתב, "רדת הלילה על חדר מלא זרים, מבוך המסדרונות שבו אפשר להתהלך כמו דמות מסרט, איברים בוקעים מן החושך אל האור, קול מנועי המטוסים המשייטים אל המרחק".

רציפים על נהר ההדסון

רציפים על נהר ההדסון, ניו יורק. תצלום: דייויד דו

במהרה החלו אמנים נוספים לאכלס את הרציפים. ציורים הפריחו את הקירות השוממים. גברים עירומים ענקיים עם איברים זקופים. התינוקות הקורנים של קית' הרינג. מבוך מותווה בצבע לבן על הרצפה המטונפת. חתול מזנק, סאטִיר החובש משקפי שמש, הפרות המשתנקות של וויינרוביץ'. ציורי קיר גדולים בגווני ורוד וכתום ובהם חזה מתלפף בחזה. ציורי הטפטוף האקספרסיוניסטיים המופשטים של מייק בידלו, שהיו מתאימים בה במידה גם ל"MOMA". מי שעמד בחוץ היה יכול להביט מעבר לנהר, אל חוף ג'רזי, ובימים חמים השתזפו הגברים העירומים על רציפי העץ בעוד שבפנים שחזרו קולנוענים את נפילת פומפיי.

המבנים האלה נעלמו מזמן. העיר הורידה אותם באמצע שנות השמונים, בדיוק כשהאיידס התחיל לעשות שמות באוכלוסייה שאימצה אותם. עם הזמן הפך האזור הזה לפארק נהר ההדסון, אזור חמד מעוצב מלא בעצים, רוכבי רולרבליידס והורים נוצצים עם עגלות וכלבים קטנטנים. אך את רוחו הארוטית של המקום אי אפשר לדכא. בלילות קיץ, רציף 45 – רציף הסקס הישן – ממשיך להפוך למין מסלול דוגמנות משולב ברחבת ריקודים עבור ילדים הומואים וטרנסג'נדרים חסרי בית, אף על פי שמדי שנה מתרחשים שם מאבקים קשים סביב ענייני שיטור ואלימות.

שמחתי שילדים עזי נפש ופראיים עדיין עומדים על שלהם ליד הנהר, אך בכל פעם שחציתי את הפארק התאבלתי על המבנים החרבים. אני מניחה שאהבתי לדמיין את הרציפים כפי שהיו פעם, על חדריהם המוזנחים הגדולים, כי הם ייצגו בעיני מעין עיר אידיאלית, כזו שמאפשרת לאדם לשמור על בדידותו בין האנשים, כזו שמציעה הזדמנויות למפגש ומתירה לאדם להתענג על יחידותו גם בחיק השבט (יהיה אשר יהיה השבט שאליו הוא משתייך). חשבתי עליהם לעתים קרובות, על אותם חדרים מתפוררים שכאילו נולדו מתוך חלום ונפרשו על פני המים. בחדרים האלה, גברים שבינתיים כבר חלפו מן העולם שחררו זה את זה, כפי שאמר וויינרוביץ', "משתיקותיו של העולם הפנימי".

בדידות ואמנות, בדידות וסקס: הדברים האלה קשורים זה לזה, וקשורים גם להווייתן של ערים. אחד ההרגלים המיוחסים לבדידות כרונית הוא אגרנוּת, והרי מדובר במצב נפשי המשיק לאמנות. אני מעלה בדעתי לפחות שלושה אמנים שהפיגו את בדידותם על-ידי איסוף חפצים מהרחוב, וששיטות היצירה שלהם הזכירו איסוף אשפה ואצירה של אובייקטים מטונפים, מושלכים, מוזנחים. אני מתכוונת לג'וזף קורנל, אותו אמן ביישן וחייזרי, חלוץ האסמבלאז'; הנרי דארג'ר, שעבד כשומר בבית חולים בשיקגו והיה אמן אאוטסיידר; ואנדי וורהול, שאמנם הקיף את עצמו בקהל נוצץ, אך לעתים קרובות התייחס לבדידות והניכור הנוראים שהוא חש.

פלנטריום, ג'וזף קורנל

"פלנטריום", ג'וזף קורנל, מדיה מעורבת. מוזיאון סטנפורד. תצלום: רוקור

קורנל יצר עולמות נפלאים בקופסאות בעזרת דברים קטנים שהוא הביא מחנויות של סחורה משומשת, בעוד שוורהול נהג לערוך קניות באובססיביות במשך עשרות שנים (זהו אנדי וורהול החומרני המונצח בפסל הכסוף ביוניון סקוור, עם מצלמת הפולרואיד סביב צווארו ותיק של בלומינגדיילס בידו הימנית). יצירת האמנות הגדולה והנרחבת ביותר שלו הייתה "קפסולות הזמן", 512 קופסאות קרטון חתומות מלאות ב-13 השנים האחרונות של חייו עם כל הדברים השונים שמצאו את דרכם אל הסטודיו שלו, ה-Factory: גלויות, מכתבים, עיתונים, מגזינים, תצלומים, קבלות, משולשי פיצה, פרוסת עוגה, אפילו כף רגל חנוטה. ובאשר לדארג'ר, הוא בילה כמעט את כל זמנו החופשי בליקוט אשפה ברחבי שיקגו. הוא השתמש בחלק ממציאותיו בציורים המוזרים והמטרידים שלו ובהן ילדות קטנות המנהלות קרבות איומים, אך רוב הפריטים – חוטים, במיוחד – שימשו כמין תערוכת-נגד ליצירות שלו, אף על פי שהוא מעולם לא הראה אותם לנפש חיה.

אגרנים נוטים להיות מופנמים. לעתים אגרנות היא הגורם לבידוד, ולעתים היא משככת את הבדידות ומעניקה נחמה. לא כולם מתנחמים בחברתם של חפצים. לא כולם רוצים לאסוף ולמיין אותם, להשתמש בהם כחומות הגנה או לנוע הלוך ושוב, כמו וורהול, בין סילוקם לשמירתם. באותו אביב מוזר ובודד התעוררה בי חיבה לפתקי ההשאלה הצהובים מהספרייה הציבורית של ניו יורק, שאותם שמרתי בארנק. אהבתי עטים ועפרונות מכל הסוגים, והתאהבתי בבובה של מתאבק סומו שחברה מאוניברסיטת קולומביה נתנה לי – חפץ מכוער להרהיב שאותו יש למחוץ בכף היד כדי להפיג לחץ, אם כי הקרעים שנפערו בו במהרה הוכיחו שהוא אינו מתאים למשימה.

כמו וורהול ודארג'ר, גם לוויינרוביץ' הייתה זיקה לחפצים. האמנות שלו הייתה מלאה בפסולת שאסף: ענפים שבורים צבועים כמו קרוקודילים. מפות, שעונים וחתיכות נייר שנקרעו מספרי קומיקס. בפמלייתו היה אפילו שלד של גור פילים, שעבר איתו לכל דירה מבולגנת שבה התגורר. במשך זמן מה הוא גר בבניין לא רחוק משלי, וביום שבו עבר לשם הוא נשא את השלד עטוף ביריעה כדי ששכניו החדשים לא ייבהלו. בהמשך, כשגסס, הוא נתן אותו ואת מעיל העור החבוט והמטונף שלו לשני חברים שאיתם שיתף פעולה ביצירה. האם זו הסיבה שחפצים מהלכים קסם על האדם הבודד: הידיעה שהם יחיו אחרינו?

הנרי דרג'ר

עבודה של הנרי דרג'ר. תצלום: ברהן טוד.

בבקרים שבהם יצאתי לנהר ההדסון, הייתי מבקרת לפעמים לאחר מכן בווסט וילג' כדי לאכול ארוחת בוקר עם אבא של חבר. אלסטייר גר בדירה קטנטנה ומסודרת לא רחוק מתחנת הרכבת התחתית של רחוב כריסטופר בווסט וילג'. הוא היה משורר, ואף על פי שנולד בסקוטלנד בילה את רוב חייו בדרום אמריקה, שם הוא כתב עבור ה"ניו יורקר" ותרגם את בורחס ונרודה לאנגלית.

חדרו היה מלא בספרים ומיני תענוגות נוספים: עלה מאובן, מחדד עם חיבור לשולחן, אופניים מתקפלים משונים. בכל ביקור הבאתי חרציות בגוון של מטבעות פאונד, ובתמורה הוא האכיל אותי מאפינז והשקה אותי קפה בספלים זעירים וסיפר לי סיפורים על דמויות מתות מעידן אחר של אמנות ניו יורקית. הוא זכר את דילן תומס מתרוצץ בין הברים של גריניץ' וילג', ואת פרנק אוהרה, משורר מאסכולת ניו יורק שמת בגיל 40 בתאונת דרכים בפַיֶיר אַיְילֶנְד. איש מתוק, הוא אמר. הוא עישן כשדיבר, ומדי פעם בפעם פרץ בסדרה של שיעולים רמים. בעיקר הוא סיפר לי על חורחה לואיס בורחס, בורחס העיוור, שהיה דו-לשוני מילדות ומת בגלות בשווייץ, ושאותו העריצו כל נהגי המונית בבואנוס איירס.

את הביקורים האלה הייתי מסיימת בפנים קורנות. היה טוב להתקבל בברכה, בחיבוק. התגעגעתי אלייך, אמר לי פעם אלסטייר, ולבי כמעט התפקע מאושר כיוון שהייתי חלק מחייו של אדם אחר. אולי זה היה הרגע שבו הבנתי שאינני יכולה להמשיך להתנודד כך, בלי להתחייב לניו יורק מחד גיסא, ובלי להיות בטוחה שאני רוצה לחזור הביתה מאידך. התגעגעתי לחבריי והתגעגעתי בייחוד למערכת יחסים יציבה, מהסוג שאין בו הכרח להפגין עליזות בכל מחיר. וגם רציתי לשוב לדירה שלי, לקישוטים ולחפצים שליקטתי לאורך עשרות שנים. לא תיארתי לעצמי כמה מוזר יהיה לגור בביתו של אדם אחר, או כמה זה יפגע בתחושת הביטחון שלי, בתחושת העצמי שלי. זמן קצר לאחר מכן עליתי על מטוס לאנגליה ויצאתי לשקם את מערכות היחסים הישנות, המוכרות, שחשבתי כי זנחתי לעד.

נראה לי שזוהי מטרתה של הבדידות: לעודד אותנו לשקם קשרים חברתיים. כמו הכאב עצמו, היא קיימת כדי להתריע בפני האורגניזם כי הוא שרוי במצב שאי אפשר להמשיך בו עוד, ולחולל שינוי בנסיבות. התיאוריה אומרת שאנחנו חיות חברתיות ולכן ההתבודדות אינה בטוחה עבורנו, או לכל הפחות הייתה לא בטוחה עבורנו בשלב כלשהו במסע האבולוציוני. התיאוריה הזו מסבירה את ההשלכות הגופניות של הבדידות, המעוררים בנו רגישות חריפה לאיומים, ובכל זאת אני חשה שהיא אינה מצליחה לתאר את הבדידות על כל רבדיה.

זמן קצר לאחר ששבתי הביתה, מצאתי שיר שבורחס כתב באנגלית, השפה שלמד מסבתו כילד. הוא הזכיר לי את הזמן שביליתי בניו יורק, ומעל לכול את וויינרוביץ'. זהו שיר אהבה, שנכתב על-ידי גבר ששוטט בעיר כל הלילה. מכיוון שהוא משווה את הלילה לגלים, "גלים כבדים כחולים-כהים... עמוסים / דברים מתמיהים ונחשקים", אפשר לומר שגם הכותב שייט ברחובות כמו ויינרוביץ'.

בחלק הראשון של השיר הוא מתאר מפגש "איתך", "שיופייך עצל ובלתי פוסק", ובשני הוא מונה את הדברים שהוא יכול להציע, רשימה של מתנות מפתיעות ורב-משמעיות שמסתיימת בשלוש שורות שוויינרוביץ' לבטח היה מבין היטב:

אתן לך את בדידותי, את האפלה בתוכי
הרעב שבלבי; אנסה לשחד אותך
דרך אי-ודאות, עם סכנה, על ידי תבוסה.

נדרש לי זמן רב להבין כיצד ייתכן שהבדידות תהיה מתנה, אך כעת נדמה לי שהבנתי. השיר של בורחס הביע במילים את הצד ההפוך של הבדידות - הפוך מכל אותם השלכות ומנגנונים המתוארים במאמר המטריד שקראתי ב-Annals of Behavioral Medicine. הבדידות עלולה להעלות את לחץ הדם ולהפוך אותנו לפרנואידים, אך היא מעניקה גם פיצויים: עומק תפיסה, חדות מחשבה המעוררת בנו רעב. כיום, כשאני חושבת על הבדידות, היא מזכירה לי את הרציפים הישנים בנהר ההדסון: אזור טעון בסכנה ובפוטנציאל, מאוכלס בנוכחותם האפלה של נוודים כמונו, שבו אפשר למצוא מעבר לפינה קווי צבע בוהק שצוירו על קירות מטונפים.

אוליביה לאנג כתבה את הספר To the River (ראה אור ב-2012). ספרה החדש, The Lonely City: Adventures in the Art of Being Alone, ראה אור במרץ 2016.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אוליביה לאנג, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על אדם בתוך עצמו הוא גר

05
מיכה. נווה

הייתי. שם. בשנות. 85 עד87. הדקדנטית. ריקוד. האימה. הארוטי. עם. המוות מיינשפט. מועדון. עור. על. שלושת. קומותיו. סקס. על. הרציפים והריסות מרי בון מול קוסטלי שוק. הבשר. עם חביות. תבערה לפועלים וריח. בגדי העור.

07
דליה יאירי דולב

--יש הבדל בין LONELINESS -בדידות , לבין SOLITUDE שהיא יותר ''לבדיות'' מהמילה לבד. בעיני בדידות היא מצב דכאוני, ניתוק, התכנסות אדם בתוך מעגלו הפנימי-עטוף ברבדים של חמרי בידוד שמקשים על חדירה אליו מבחוץ. לכאורה מגינים על עולמו החסוי ולמעשה מונעים גם חדירת חמצן לנשימה. בדידות היא ממש לא ''לבדיות '' להיות לבד, להיות מסוגל להיות לבד, להתייחד לתקופות עם עצמך , למיין את קולות החוץ ולבחור מה להשאיר בפנים , -זהו מצב בריא, המפגיש באינטנסיביות אדם עם עצמו. מצב המאפשר היכרות שוטפת עם האני המשתנה, המתפתח, המתלבט. בניגוד לבדידות , זו שבדרך כלל נכפית על אדם, אם על ידי מישהו או משהו מבחוץ או על ידי דחפים פנימיים- ה''לבדיות '' הSOLITUDE זהו מצב נבחר. יכול להיות מצב קצר מועד או לתקופה ארוכה. סופר או יוצר אחר מעדיף לעתים לתלות על עצמו שלט ''אין כניסה'' על מנת לא להסיח את רגשותיו או מחשבותיו ממטרתן - השלמת יצירתו.

08
אור קופפרברג

מציע לצפות בהרצאה הבאה:
https://www.google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=1&cad=rja&uact=8&ved=0ahUKEwiyxt7w8qHMAhWmNpoKHUeID0cQyCkIHDAA&url=https%3A%2F%2Fwww.ted.com%2Ftalks%2Fkelly_mcgonigal_how_to_make_stress_your_friend%3Flanguage%3Den&usg=AFQjCNHovgkfmyo6n8BBpLDZ2uTtBUotqg&sig2=k6K3Z19fmqioEswrbNf3Qg&bvm=bv.119745492,d.bGs

ולאחר מכן לחשוב על הרעיון שהעובדה שלחץ הדם עולה כשאנחנו חווים בדידות, היא לא תוצאה שלילית, להיפך - הגוף שלנו מבין שהוא לא במצב חברתי, שאין סביבינו ״להקה״ שתגן עלינו, ולכן גורך את הגוף לתגובה. זה לא מצא לא בריא, להיפך - מנגנון הישרדות מופלא.

מאמר מרתק, מרגש ומלמד שבו מפליאה המחברת לעמוד על הצדדים ההפוכים של הבדידות. אהבתי מאוד את ההתייחסות לאמנים שהיא מרגישה אליהם קרבה, את האופן בו היא מאירה את תופעת האגרנות שגם לה צדדים רבים ומורכבים, את המעבר הדו סטרי בין האישי לכללי. תודה למתרגם על השפה הקולחת והנעימה לקריאה.