אהבה בשורה התחתונה

אהבה אמיתית היא מעשה אתי, משותף, ושוויוני ובכוחה ליצור חברה טובה ומוסרית יותר
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

התשוקה לאהוב ולהיות נאהבים היא, בעיני סימון דה בובואר, חלק מן הקיום האנושי. לעתים תכופות תשוקות כאלה אינן מתגשמות כפי שהיינו רוצים, אבל למרות זאת, היא טוענת כי אהבה אותנטית היא אפשרית, והיא אפילו אחד מן הכלים רבי העוצמה העומדים לרשות יחידים הרוצים להיות חופשיים. אז מהי בדיוק אהבה אותנטית?

כדי שאהבה תהיה אותנטית היא חייבת להיות הדדית ונעדרת ניצול

בספרה ״המין השני״ (משנת 1949), דה בובואר טוענת כי התרבות יצרה בגברים ובנשים ציפיות שכלל אינן תואמות, וכתוצאה מכך ״אהבה״ נדמית לעתים קרובות לשדה קרב של תשוקות מנוגדות, או לבית קברות של אכזבות. לטענתה, ניתן לשפר את המצב – ולכולנו יש סיבה לשאול כיצד לאהוב היטב. דה בובואר כותבת בספרה על ״אהבה אותנטית״ בעקבות עשרים שנות הגות בנושא. כבר כשהייתה תלמידת פילוסופיה צעירה בפריז, היא הבחינה כי חלק מן המושגים הקשורים ב״אהבה״ מכשירים אי צדק ומייצרים סבל. כנערה, היא החלה בפרויקט הבחינה המחודשת של האהבה, בתיאוריה ובמעשה – פרויקט שנמשך מרבית חייה. ניסיונות לתאר את אמונותיה בצורה מגוחכת מדגישים את הגישה האקזיסטנציאליסטית לחירות, וכן את מי וכיצד אוהבים, אבל דה בובואר ראתה בעיני רוחה אהבה אותנטית כהרבה יותר מסתם בחירה אישית נטולת מגבלות. על פי תפישתה המאוחרת, כדי שאהבה תהיה אותנטית היא חייבת להיות הדדית ונעדרת ניצול. אולם קשה לאהוב כך, משום שהחברה נאחזת במיתוסים של אהבה שמעניקים הילה אידילית ליחסים לא מוסריים בין המינים.

סימון דה בובואר

עד היום: סימון דה בובואר בדיוקן על קיר ברומא. תצלום: תיירי ארמן

תפישת המוסר של דה בובואר עוצבה על ידי מסורת הגורסת כי את מי אנו אוהבים וכיצד אנו אוהבים יש השפעה מרכזית על מי שאנו הופכים להיות. בילדותה, שהייתה ספוגה בתפישה הנוצרית האוגוסטינית, אחד מכללי החיים החשובים ביותר היה ״ואהבת לרעך כמוך״. לימודי הפילוסופיה שלה שבו וציטטו את אותה אמירה: הציווי לאהוב, שמקורו בתנ״ך והמשכו בברית החדשה, הופיע בכתבים רבים בתחום המוסר הנורמטיבי. עמנואל קאנט וג׳ון סטיוארט מיל, למשל, טענו שניהם כי הם מציעים תשובות לשאלה הקשה: כיצד אוכל לאהוב אדם אחר כאילו היה אני עצמי? ב״יצירות האהבה״ (משנת 1847) – שאמנם אינו נחשב לטקסט יסודי בפילוסופיה של המוסר –סרן קירקגור מנתח את הציווי הזה מילה במילה, בתקווה שהציות לו יוכל להתגבר על החרדה האנושית העמוקה: ״החרדה להיות לבד בעולם״.

״אהבה״ נותרת מושג מעורפל להפליא, ומשמעותה המעשית מוסתרת לעתים קרובות על ידי תערובת מסחררת של צורך, כאב ותשוקה

אך למרות מאמציהם של אלה, ושל פילוסופים רבים אחרים, ״אהבה״ נותרת מושג מעורפל להפליא, ומשמעותה המעשית מוסתרת לעתים קרובות על ידי תערובת מסחררת של צורך, כאב ותשוקה. דה בובואר חשבה כי הערפול הזה מוביל לניצול: בתיאורה, הציווי לאהוב מוּחל על כל הנשמות כולן, כחובה, הכרח מעשי או ציווי אלוהי. בפועל, הוא נוצל כדי להעניק הכשר לצורות של היררכיה שהן ההפך הגמור מאהבה (כפי שזו נתפשה בעיניה).

במחברות הלימוד של דה בובואר משנת 1926, האהבה המוסרית הבינאישית מתוארת בניגוד לשתי צורות של אהבה כושלת. היא מכנה את החטאים הללו ״נרקיסיזם״ (או אנוכיות, או אינטרס אישי), ו״מסירוּת״. בניסוחים מוקדמים היא מגדירה את הנרקיסיזם כ״אהבת עצמי ואהבת אותה אהבה שהאחר אוהב בה אותך״. הכשל בנרקיסיזם נובע מן ההתעלמות מכך שישנם שני אנשים מאוהבים: הנרקיסיסט אינו זוכר כי אהבה צריכה לחפש את הטוב שבאחר. אהבתו היא רק מאפיין שולי בסיפור שלו עצמו. מסירוּת, לעומת זאת, היא ״מתנה מוחלטת״ של האוהב לנאהב, התכחשות מוחלטת לעצמי, שבו המודעות של האוהב נמחקת לטובת זו של האחר. המאהב המסור אינו רוצה אלא את העלילה שמכתיב לו אהובו. הוא אינו רוצה לאחוז בעט משלו ולכתוב עלילה משלו, או שאינו מסוגל לכך. ומשום שהוא שוכח את עצמו, אהבתו גם היא אינה מכילה שני בני אדם – ובמילותיה של דה בובואר הצעירה, זהו סוג של ״התאבדות מוסרית״.

טריסטן ואיזולד, ג'ון דנקן

אידיאל של אהבה כגורל מוחלט: "טריסטן ואיזולד" (1912), ג'ון דנקן. תצלום: ויקיפדיה

אהבה מוסרית, לעומת זאת, עשויה ממה שדה בובואר מכנה ״שווי משקל״ ו״הדדיות״. שווי משקל מציין נתינה ללא אובדן. אוהב ואהוב ״פשוט צועדים זה לצד זה, מסייעים מעט זה לזה״. משום שאנשים לא תמיד חשים שווי ערך זה לזה – או ראויים כלל לאהבה – דה בובואר מדברת על הדינמיקה שמאיימת על שווי המשקל הזה: דינמיקה שבה אדם אחד רואה את עצמו כנחות או נעלה. האהבה ״הפורייה ביותר״, טוענת דה בובואר, ״אינה שיעבוד״ אלא מערכת יחסים שבה כל אדם תומך באחר, בחיפוש אחר חיים אישיים ועצמאיים.

איש אינו רעו של איש. אנו הופכים את האחר לרענו כשאנו מתייחסים אליו בפועל ככזה - סימון דה בובואר

בשנת 1926, כשדה בובואר הייתה בת 18, היא כבר הציבה מסגרת לאהבה ההדדית שהיא מהללת כל כך בספרה ״המין השני״. אבל רק כעבור 18 שנים נוספות, בשנת 1944, היא פרסמה את המאמר הראשון שלה בתחום המוסר Pyrrhus et Cinéas(״פירוס וסיניאס״). במאמר הזה, היא מציגה את התפישה המוסרית שנעדרה מן האקסיסטנציאליזם של סארטר. היא דנה במה שידוע בשם ״הציווי לאהוב״ בברית החדשה, ומציינת כי כשהתלמידים שואלים את ישוע ״מיהו רעי?״ הוא אינו עונה בנאום מופשט על אודות מוסר, אלא מספר להם סיפור, את משל השומרוני הטוב, שבו האיש שננטש לצד הדרך הופך לרֶעַ, כשהשומרוני מכסה אותו במעילו. בעיני דה בובואר, ״איש אינו רעו של איש. אנו הופכים את האחר לרענו כשאנו מתייחסים אליו בפועל ככזה״. האהבה, בעיניה, תובעת מעשה – אבל טיב המעשה תלוי בנסיבות ובאדם המסוים.

דה בובואר שייכת לדור של פילוסופים צרפתים שהתמודדו עם שאלות על ״מותו של אלוהים״ ומשמעות החיים: יומניה מתקופת לימודיה מעידים על כך ששאלות אלה השפיעו עליה עמוקות. ב״פירוס וסיניאס״ היא מנסחת תשובה לשאלות כיצד ניתן להעניק ערך לחיי האדם וכיצד, בהיעדר אלוהים, יכול להיות למוסר בסיס. היא מציעה שבהיעדר אל הקובע חוקים, המעשים שלנו צריכים להתכוון אל בני אדם אחרים, משום שגם ללא ישות אינסופית, יש למעשינו ממד אינסופי כיוון שיש להם עדים – הם נראים על ידי אחרים, והם משמשים בסיס לפעולות של אנשים אחרים.

בתיאוריה שלה יש מרכיב מתפתח, שעל פיו מעבר בריא מילדוּת לבגרות הוא תהליך הכרוך בו־זמנית בהיקסמות ובאבל: ההיקסמות נובעת מכך שילדים קטנים, האהובים על ידי הוריהם, עשויים להיות מוגנים משאלות הנוגעות לערך חייהם או לאקראיות הכללים השולטים בהם. והאבל כרוך במעבר הבריא הזה משום שערכים וכללים אלה היו מקור לנחמה, וכעת הם אובדים. כשילד גומר לצייר ציור, כותבת דה בובואר, הוא להוט להראות אותו להוריו – ההישג שלו מתגשם במציאות כשהם חוזים בו. ואף כי מפתה לחשוב שאנחנו יכולים להתגבר עם השנים על התשוקה הזו להיות נאהבים ומוערכים על ידי אחרים, בעיני דה בובואר, איננו מסוגלים להתגבר עליה. אף שאפשר ליהנות מבדידות, כותבת דה בובואר, איש אינו מסופק מלהיות בודד כל חייו: חיי אדם זקוקים לאישורים ממבט מסוים מאוד, מבט אוהב ומעריך.

תחת עץ הערמונים, מארי קאסאט

"תחת עץ הערמונים" (1896), מארי קאסאט. המוזיאון לאמנות ביוסטון. תצלום: ויקיפדיה

בבגרות, הצורך הזה לעתים אינו נענה או מופנה למקום שאינו ראוי. היא מתארת שני דפוסים שאינם מתאימים: ״מסירות״ ו״אנוכיות״. כשהיא מפתחת את הרעיונות שהחלה כותבת במחברותיה כסטודנטית ומקדימה את הטענות שתשמיע ב״המין השני״ וב״פירוס וסיניאס״, היא טוענת כי מסירות היא משאת נפשם של ״גברים רבים, ונשים רבות עוד יותר״. בעיניה, כל אדם רוצה לחוש שקיומו מוצדק – לא רק במובן המופשט בו יש לכל חיי אדם ערך, אלא במובן הייחודי שבו יש לחיי שלי ערך בעיני אחרים. הפיתוי שבמסירות הוא בהבטחה הטמונה בה למנוחה מתחושת הבהילות: האדם המסור מאמין שחייו מוצדקים משום שהם מוערכים, וממלאים את צרכיו, של אדם אחר. המסירות אינה חומקת מן הבעייתיות שהתעוררה בצווי לאהוב את הרֵע. עדיין נשאלת השאלה ״למי עלי להקדיש את עצמי?״ אבל שלא כראוי, האדם המסור מאמץ את מטרות האחר כאמצעי למימוש מטרותיו שלו, ורוצה בהן ״בלעדיו וכנגדו״. המסירות עלולה להיות עריצה – היא טוענת שרצונה בטובת האחר, אבל למעשה היא כופה על האחר ערך שאולי אינו תואם כלל את בחירתו. לעומת זאת, ״מוסר האנוכיות״ מניח כי רק אני מסוגל למלא את צרכי האחר בהכרה: האחר הופך להיות לוויין שערכו תלוי בתנועתו במסלול המקיף אותי.

מה שנדרש באמת, הוא שהאחר יכובד כ״חירות״, כאדם שהולך ומתהווה ללא הרף, עם מטרות חיים שעליו לבחור בעצמו

מה שנדרש באמת, בעיני דה בובואר, הוא שהאחר יכובד כ״חירות״, כאדם שהולך ומתהווה ללא הרף, עם מטרות חיים שעליו לבחור בעצמו. בין אם האהבה האמורה היא בין חברים, אהבה משפחתית או אהבה ארוטית, כדי להיות מוסרית עליה לכלול שתי חרויות, אשר שתיהן מכבדות את ערך החירות זו של זו – כך שאיש מן הצדדים אינו ניזוק או נכפה. לטענתה, אין עקביות בהערכת החירות האישית שלנו בלי להעריך את חירותם של אחרים. כפי שהיא מציינת ב״לקראת מוסר של דו משמעות״ (משנת 1947): ״לרצות להיות חופשי פירושו לייחל גם לחירותם של אחרים״.

ההשקפה הפרטיקולרית של דה בובואר אינה ניתנת להכללה מעשית. אבל בשנות הארבעים [של המאה ה-20], היא תיארה מספר דפוסים נפוצים של אמונות קלוקלות שהיא חשבה כי הן מפריעות לנו לראות את האהבה ההדדית המוסרית, ובכתביה המאוחרים יותר היא טיפלה באלה בנימה יותר פמיניסטית ופוליטית. בחיבורה ״אקסיסטנציאליזם והחוכמה המקובלת״ (משנת 1945), דה בובואר מתארת ״אמונה רעה״ כסוג של הסתתרות מאחורי אליבי – אליבי מזויף. למשל, אלה הטוענים כי האנוכיות היא ״אנושית״ או כי ״טבע האדם לעולם אינו משתנה״, עלולים, בעיניה, ״להתכחש לכל ציפייה לנדיבות או גדלות רוח מבני אדם״. הם עלולים ללעוג לאותה אהבה הדדית שהיא מתארת כ״אשלית נעורים״ או ״שטות מלווה ברגשי אשם", במקום לראות בה דבר מה אפשרי וקשה.

ב-1945 דה בובואר טענה כי נשים, בעיקר, מדורבנות שלא לצפות לגדולות מגברים. היא כתבה כי עיתונים הפונים לצעירות מזהירים אותן כי ״כל הגברים הם יצורים עלובים, וכי הבעלים שלהן לא יהיו שונים, והן מוכרחות להשלים עם החולשות שלהם... ולספק את הגאווה שלהם״. החוכמה הנשית לכאורה, הכינה נשים ליחסים רומנטיים ולנישואים על ידי כך שאמרה להן לצפות לרודנות בשמה של אהבה, ולהתמודד בעזרת מניפולציה וערמה. האישה הטובה צריכה לקבל את הגבר שלה ״בעליבותו חשוכת המרפא, בעודה מעמידה פנים שהיא מכבדת את החירות המדומיינת שלו״. נשים גם דורבנו להתייחס למצב בהומור: לזקוף את הראש וללעוג לבינוניות במקום להפגין את אכזבתן ממנה. היא לא יכלה שלא לתהות: האם הן ״מיהרו לצחוק מחשש שאחרת הן ייאלצו לפרוץ בבכי?״

עקרת בית, שנות החמישים, מקרר

פריזר זה מה שהיא צריכה כדי להצטיין בתפקיד שיועד לה. תצלום: Deluxx

ארבע שנים לאחר מכן, ראה אור ספרה של דה בובואר ״המין השני״, אבן דרך בחשיבה הפמיניסטית. אחת הטענות המרכזיות בספר, כפי שאני קוראת אותו, הייתה כי עבור החירות יש להילחם במספר מישורים – קולקטיבית, במישור החקיקה והתרבות, ובאופן אישי, בתוך נשים וגברים, בתהליכי חייהם הייחודיים. היא הסכימה עם הֶגל כי ״האדם מטבעו נועד להיות חופשי״, אבל היא האמינה כי הדבר תקף גם ביחס לאישה.

חקיקה למען זכות ההצבעה לנשים, זכויות בתחום העבודה והרכוש - שינתה משמעותית את האפשרויות הקונקרטיות שעמדו בפני נשים. אבל במישור האישי, כל אישה נאלצה להפוך לישות מוסרית עצמית, המעריכה את חירותה ואת חירות האחרים, למען עצמה

קולקטיבית, חקיקה למען זכות ההצבעה לנשים, זכויות בתחום העבודה והרכוש - שינתה משמעותית את האפשרויות הקונקרטיות שעמדו בפני נשים. אבל במישור האישי, כל אישה נאלצה להפוך לישות מוסרית עצמית, המעריכה את חירותה ואת חירות האחרים, למען עצמה. וזה, לטענת דה בובואר, קשה, לא רק משום שהפיכה לישות מוסרי עצמית הוא עניין קשה לכל אדם, אלא משום שמסורת שעבוד האישה ממשיכה להתקיים במוסכמות ה״תרבות״ באופנים שמפתים אותנו לתת יד להמשכה. מיתוסים תרבותיים של ״אהבה״ רומנטית ומינית מאדירים את שעבוד הנשים ומהללים את התשוקה המעוותת באופנים שמסובך מאוד להשתחרר מהם – מסובך יותר, למשל, מלוותר על זכויות הצבעה שאינן שוויוניות.

דה בובואר כתבה את ״המין השני״ גם משום שהאמינה כי גברים ונשים אינם מעריכים את מלוא הקושי הניצב בפני הנשים:

״קשה לגברים לאמור את היקפה האדיר של האפליה החברתית שנראית מבחוץ חסרת משמעות, ואשר השלכותיה המוסריות והאינטלקטואליות מוטמעות הנשים באופן עמוק כל כך, עד שנדמה כי מקורן טבעי״.

בהתבסס על התיאור ההתפתחותי שלה ב״פירוס וסיניאס״, דה בובואר טענה כי לפני שגברים ונשים הפכו לגברים ונשים, הם היו ילדים וילדות, שהוצגו בפניהם תחזיות שונות לגמרי בכל הנוגע לערכם ולאפשרויות הצפונות להם בעתיד. בשנת 1949, הכללים שעיצבו חלק מן הילדויות [במובן רבים של "יַלדות"] הללו, היו מעודדים בהרבה מאלה שהכתיבו ילדויות אחרות. בנים, על פי רוב, דורבנו לשאוף למטרות בחייהם – לראות באהבה חלק מהחיים, ולא את חזות הכול, ולהאמין כי ההצלחה אפשרית ביותר מתחום אחד בחייהם בו זמנית. יְלדות, בניגוד לכך, דורבנו לראות באהבה את מהות החיים – ולהאמין כי ההצלחה בתחומים אחרים תהפוך אותן פחות ראויות לאהבה.

ילדות דורבנו להצטיין ולהיות משכילות, אבל לא יותר מדי. ברוב המקרים, ילדה לא יכלה להימלט מן ההכרה כי גם אם היא תצטיין ותשיג הישגים גדולים, היא ״תישפט, תזכה לכבוד או תשוקה, בהתאם למראה שלה״. בגיל ההתבגרות, רבות מהן חשו ניכור מגופן משום שחוו את עצמן כ״טרף״ מיני, ומי שמקבלות תשוקה שאינה רצויה להן כלל. הן ידעו שהן אינן חפצים ומוצרי צריכה – אך איש לא עודד אותן להגיב כישויות מודעות המסוגלות להשיב מבט למי שמנסים לצוד אותן ולפקפק במוסריות מבטיהם. אלה מטפורות ומוסכמות, ולא אמיתות אוניברסליות, ולכן יש להן, כמובן, יוצאים מן הכלל. אבל דה בובואר חשבה שהן נפוצות מספיק ב-1949, ולכן דפוסים מסוימים של אמונות קלוקלות היו מפתים יותר עבור גברים ואחרים היו מפתים יותר עבור נשים.

מרתה ויאיירה דה סילבה

קבלו את מרתה ויאיירה דה סילבה: אישה מצליחה עם תשוקה בוערת וגדולת המבקיעות עבור נבחרת ברזיל אי-פעם (נשים או גברים). תצלום: Agência Brasil Fotografias

בכרך הראשון של ״המין השני״, דה בובואר מגיעה למסקנה כי עבור גברים, האליבי הגרוע מכל הוא הטענה כי זהו פשוט טבעם, לשלוט בנשים – ושטבען של נשים להיות כנועות. היא כתבה:

״האידיאל של הגבר המערבי הממוצע הוא אישה שנכנעת לשליטתו מרצונה החופשי, שאינה מקבלת את רעיונותיו ללא דיון, אבל נכנעת לטיעוניו, אישה המתנגדת לו באורח תבוני, אבל בסופו של דבר מוותרת״.

במקום ״התגלות של אמת״ ממישהו אחר, כתבה דה בובואר, ״הם שואפים לראות במעמקי עיניה של האישה תמונה זוהרת של הערצה והכרת תודה כאילו הם עצמם בני־אלים״. ברור היה שגברים מצפים שהבינוניות שלהם תתקבל בצחוק עליז וכבוד מדומה: אבל למה נשים הסתירו את אכזבתן?

התרבות עיצבה את הדמיון, והדמיון מעצב את החיים על ידי כך שהוא מאפשר לנו לתפוש אפשרויות חדשות שנוכל לממש במעשינו

דה בובואר חשבה כי התרבות עיצבה את הדמיון, והדמיון מעצב את החיים על ידי כך שהוא מאפשר לנו לתפוש אפשרויות חדשות שנוכל לממש במעשינו. היא הקדישה חלק גדול מן הכרך הראשון של ״המין השני״ לייצוגים של אהבה בספרות רבת ההשפעה שעיצבה את דמיונה שלה. היא ביקרה את הדרכים שבהן תוארה אהבתן של נשים, כשהיא מדגישה את התכיפות שבה נשים תוארו כמרושעות או אלילות על ידי גברים, בגלל המגבלות שהן כפו על הגברים, או הישועה שן הביאו להם. אין פלא שגברים ונשים היו מבולבלים: דה בובואר גילתה ״ריבוי של מיתוסים מנוגדים״. אבל למיתוסים ישנה תמיד תכלית, ובעיניי דה בובואר, מאחורי ריבוי המיתוסים, התכלית הייתה להראות לנשים כי ייעודן האמיתי הוא ״לשכוח מעצמן ולאהוב״.

בכרך השני של ״המין השני״, דה בובואר ניתחה את משמעות ההפיכה לאישה לאור אותם מיתוסים סותרים, ותחת מגבלות הבחירה שהם כופים. היא חזרה לדון באהבה אותנטית ושאינה אותנטית, וטענה כי נשים – הרבה יותר מגברים – מדורבנות לראות באהבה, ולא בחירות, את גורלן – את הגורם המקנה לחייהן ערך. האהבה – בנישואים, באימהות או בדת – הוצגה בפני נשים כ״ייעוד״, וכ״הישג הנעלה שלהן״, כ״ויתור מוחלט על האני לטובת האדון״. מאחר שנשים רבות למדו כי ערכן תלוי באהבתם של גברים, ילדות דורבנו לראות את עצמן ״כפי שהן נראות מבעד לעיניו של גבר״, להגשים את הפנטזיות הגבריות ולעזור לגברים להגשים את מטרותיהם במקום לחלום חלומות ולהשיג הישגים משל עצמן.

מרילין מונרו

אישה רבת-חוכמה ואישיות, מצליחה בתחומים רבים, אך קובעה כפנטזיה גברית: מרילין מונרו. תצלום: אנטוניו סגוביה מרין

האישה המאוהבת מנסה לראות את עצמה מבעד לעיני אהובה, לעצב את עולמה סביב תשוקותיו, לקרוא את מה שהוא קורא, להאזין למה שהוא מאזין ולהתעניין ברעיונותיו, אמנותו, עמדותיו הפוליטיות וחבריו

דה בובואר מציעה כאן דיוקן של ״האישה המאוהבת״ כדוגמה ל״מסירות״ האישה המאוהבת מנסה לראות את עצמה מבעד לעיני אהובה, לעצב את עולמה סביב תשוקותיו, לקרוא את מה שהוא קורא, להאזין למה שהוא מאזין ולהתעניין ברעיונותיו, אמנותו, עמדותיו הפוליטיות וחבריו. בחיי המין, היא נחשבת לאמצעי לעינוגו, לא לסובייקט מיני שיש לו תשוקות משלו. האישה המאוהבת מתענגת כשהיא אומרת ״אנחנו״, כי היא אוהבת את הביטחון בהזדהות עם אהובה. היא רוצה לשרת אותו, להרגיש מועילה. היא לעולם אינה דורשת הדדיות, בגלל הסכנה האורבת לה אם היא תיחשב ״תובענית״. אבל, כפי שאומרת דה בובואר, ״האושר המהולל הוא יציב רק לעתים רחוקות״. בסופו של דבר, היא תבין שהיא טעתה וראתה בתשוקתה לאהוב את האהבה עצמה.

נשים רבות זיהו את עצמן בדיוקן של דה בובואר המתארת את ״האישה המאוהבת״ – חלקן אפילו האשימו אותה שהיא כתבה דיוקן עצמי. אבל בלי קשר לדיוק האוטוביוגרפי, הטענה הפילוסופית שלה הייתה כי קשה ללמוד לאהוב באופן מוסרי כשפוגשים כל כך מעט דוגמאות לאהבה הדדית בין נשים וגברים. ההיסטוריה והספרות מעידות על מגוון דרכים שבהן גברים ציפו מנשים להתמסר להם, בלי שתופנה לגברים שום ציפייה לנהוג בהן באותה צורה. ובחייהן של נשים רגילות, חשבה דה בובואר, הציפיה לתת בלי לקבל בתמורה מובילה רבות מהן להפוך ל"סובייקט מפוצל״, למי שקרועה בין הצורך לבטא את עצמה והתשוקה למחוק את עצמה – בתקווה להיות אהובה יותר. במאמר משנת 1950 היא שואלת: ״האם בלתי אפשרי לחשוב על סוג חדש של אהבה, שבה שני השותפים הם שווי ערך – והאחד אינו מנסה לשעבד את האחר?״

דה בובואר טענה כי הבחינה בשמץ של אהבה הדדית בכתביהם של ניטשה, טולסטוי וד.ה. לורנס, שהבינו כי ״אהבה אמיתית ופורייה״ כוללת גם את הנוכחות הפיזית של האהוב וגם את יעדי חייו. אבל גם הם הציעו את האידיאל הזה לאישה, משום ש״אהבה״ היא הייעוד שלה. באהבה מוסרית, טענה דה בובואר, נשים עדין ישאפו לעזור למאהביהן להגשים את מטרותיהם, אבל גברים יחלקו במידה רבה את אותו אידיאל:

״הגבר, במקום לחפש בבת זוגו סוג של התעלות נרקיסיסטית, יגלה באהבה דרך לצאת מעצמו, להתמודד עם בעיות שאינן שלו. עם כל הלהג שנכתב על נפלאותיה של נדיבות כזו, למה לא לתת לגבר הזדמנות ליטול חלק במסירות שכזו, בוויתור העצמי שנחשב לחלקן הראוי לקנאה של הנשים?״

ואכן, למה לא? אם שני בני זוג יראו באהבה מטרה משותפת, אם שניהם יחשבו ״בו זמנית על האחר ועל העצמי״, כך טענה דה בובואר, הם יוכלו להצליח ״למצוא פשרה מתאימה״ בין נרקיסיזם למסירות. לא תהיה בכך ישועה. אבל גם לא הסתפקות בהטלת המום הכרוכה בשיעבוד במקום ״יחסים בין אנושיים״ והסיפוק שבאהבה אותנטית.

קייט קירקפטריק (Kirkpatrick) מלמדת דת, פילוסופיה ותרבות בקינגס קולג׳ לונדון. היא חברת האגודה המלכותית לאמנויות, חברת האקדמיה ללימודים גבוהים, חברה באגודת סארטר הבריטית ומעורכות כתב העת Simone de Beauvoir Studies. ספרה האחרון Becoming Beauvoir ראה אור ב-2019.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ספגטי, ביחד, תצלום: OSTILL, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קייט קירקפטריק, AEON.


תגובות פייסבוק