אהבה זה כואב

קל להסביר מדוע אנו פוגעים תכופות במי שאוהב אותנו. אבל מדוע אנחנו תמיד פוגעים במי שאנו אוהבים?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

"אנו תמיד פוגעים בזה שאנו אוהבים, בזה שאין לפגוע בו כלל;
אנו תמיד נוטלים את המתוק בוורדים, ומועכים כל עלעל ועלעל;
אנו תמיד שוברים את הטוב בלבבות, במלה נמהרת שלא תימחה לעולם;
לכן אם שברתי אמש את לבך, זה מפני שאהבתיך יותר מכל."
(נכתב ע"י אלן רוברטס ודוריס פישר ומושר בפי האחים מילְס)

שנים רבות אני אוהב את השיר הנפלא הזה בביצוע האחים מילס; כאשר התחלתי לחקור את טיבה של האהבה, תהיתי על מילות השיר. קל להסביר מדוע אנו פוגעים תכופות במי שאוהב אותנו. האהבה איננה תמיד הדדית, והעדר הדדיות עלול לפגוע מאוד. אך מדוע הטענה המרכזית בשיר – "אנו תמיד פוגעים בזה שאנו אוהבים" – אף היא נכונה? אנסה להצדיק טענה זו בשני שלבים: בשלב הראשון אסביר את טבעה האמביוולנטי של האהבה, כלומר את קיומן של הערכות חיוביות ושליליות גם יחד כלפי האהוב. בשלב השני אראה כיצד אמביוולנטיות זו יכולה להיהפך לפגיעה של ממש באהוב.

טבעה האמביוולנטי של האהבה:

I love the girls who don't.
I love the girls who do.
But best, the girls who say, "I don't …
But maybe just for you. (Willard Espy)

"אני שונא מין. אתה צריך לדבר, להתפשט, להתחבק, ולהיות עם מישהי עשרים דקות -- ואחרי כמה ימים אתה צריך להתחיל הכול מחדש." (אלמוני)

טבעו האמביוולנטי של הרגש מתבטא כאשר אותו רגש מכיל לפחות שתי הערכות סותרות. קנאה בזולת, למשל, כוללת הערכה חיובית של הישגי הזולת וגם הערכה שלילית של מנת-חלקו הטובה. כעס כרוך ברוגז בשל פגיעה לא-מוצדקת ובהנאה בשל ציפייה לנקמה. ובדומה לכך, אנו נהנים מסרטים עצובים שבהם ההערכה החיובית מתבטאת בהנאה מאיכותו של הסרט, וההערכה השלילית - בעצב שמעורר בנו תוכנו העגום. במבט ראשון, אמביוולנטיות רגשית אינה עולה בקנה אחד עם האהבה. יש הסבורים שחלק מקסמה של האהבה הוא החירות שהיא מבטיחה מן האמביוולנטיות הטבועה במרבית היחסים. בניגוד לטענה זו ארצה להראות שאמביוולנטיות רגשית אופיינית גם לאהבה רומנטית.

הדרך הסבירה ביותר להסביר את האמביוולנטיות הרגשית היא הנחת מציאותן של נקודות-מבט שונות, הנובעות מיכולתנו להכיר ולהעריך את הזולת באופנים שונים. מאחר שלא כל נקודות-המבט מתייחסות לאותו היבט, הן אינן כוללות אותה הערכה. ניגוד רווח בהערכת ההיבטים השונים של אותו מושא הוא זה שבין נקודות-המבט הכללית והחלקית: נקודת-המבט הכללית מתייחסת לעתים קרובות לרווחתו הכללית של האדם, ואילו נקודת-המבט החלקית מתייחסת להיבטים מוגבלים יותר. ניגוד זה בא לידי ביטוי בצורות שונות, לדוגמה, בהתנגשויות בין שיקולים ארוכי-טווח לשיקולים קצרי-טווח, או בין מצבים מהנים לשיקולים מוסריים או בריאותיים. כפי שמישהו אמר, "כל דבר שאני אוהב הוא בלתי-מוסרי, לא מכובד, או משמין." ההתנגשות בין הכללי לחלקי בולטת במיוחד באהבת הורים לילדיהם. אהבה זו כרוכה בדאגה עמוקה לרווחתם הכללית של הילדים, אף שלעתים קרובות הילדים עצמם אינם שותפים לדאגה זו, במיוחד כאשר היא מתנגשת עם סיפוק משאלותיהם המידיות. כאשר הילד מבקש מאמו לקנות לו את הגלידה השלישית באותו יום, הרי אהבתה הרבה אליו גורמת לה שלא למלא את משאלתו.

הקנאה בזולת כרוכה הן בהערצה והן בצער. סוג זה של אמביוולנטיות רגשית אופייני גם לאהבה

הניגוד בין השיקולים ארוכי-הטווח לבין השיקולים קצרי-הטווח שכיח למדי באהבה. ייתכן שהאוהב יעריך את משאלותיו של האהוב בשלילה, משום שהן נוגדות, להערכתו, את רווחתו הכללית של האהוב עצמו ("אל תצא למסע ניווטים בנגב באמצע הקיץ, כבר עברת את הגיל"). לעתים אדם דואג לאהובו יותר מאשר הוא דואג לעצמו, ואף יותר מאשר האהוב דואג לעצמו. הערכה חיובית כללית של האדם האהוב יכולה לדור בכפיפה אחת עם הערכה שלילית של כמה תכונות, מעשים או רצונות מסוימים של האהוב ("אני אוהבת אותך, אבל לא סובלת את הבלגן שבחדרך"). אף על פי שהאהבה דורשת הערכה חיובית של אישיות האהוב כמכלול, אין היא כוללת בהכרח הערכה חיובית של כל היבט ופעילות של אדם זה. אמנם אוהבים נוטים לזהות אצל אהוביהם מעלות במקום שבו אחרים רואים מגרעות ("הוא נדיב, לא בזבזן"; "היא אכפתית, לא רתחנית"), אך הם אינם עיוורים לכל המגרעות של אהוביהם.

אפשר שנקודת-מבט חלקית תתנגש לא רק עם נקודת-המבט הכללית, אלא גם עם נקודת-מבט חלקית אחרת. מאחר שבני-אדם הם בעלי אישיות מורכבת, אפשר להעריך מקצת מתכונותיהם כחיוביות ומקצתן כשליליות. בקנאה בזולת ניתן להעריך את כישרונו של אדם עשיר באופן חיובי ויחד עם זאת להעריך את חוסר-היושר שלו כשלילי. בנוסף, יתכן שיופיו של האהוב יזכה להערכה חיובית, אבל תבונתו תוערך באופן שלילי. לנוכח ההיכרות האינטימית הכלולה באהבה, כל צד מכיר חסרונות רבים של האחר ומעריך אותם בשלילה. סוג אחר של הערכות רגשיות הפוכות נובע מהניגוד בין הערך שאנו מייחסים למאורע לבין זה שמייחס לו הזולת. ניגוד זה בולט בקנאה. כאשר אני מעריך את הצלחתו של השכן בלי להביא בחשבון את השפעתה על מצבי, הצלחה זו זוכה להערכה חיובית. אבל כאשר העניין ההשוואתי מובא בחשבון, הצלחת השכן עשויה להצביע על כישלוני. במקרה כזה, הקנאה בזולת כרוכה הן בהערצה והן בצער. סוג זה של אמביוולנטיות רגשית אופייני גם לאהבה.

מאחר שהאהבה כרוכה ביחסים קרובים ואינטימיים, למעשיו של כל אחד מבני הזוג יש השלכות משמעותיות על מצבו של האחר. פעילות הנחשבת לחיובית מנקודת-מבט של אחד מבני הזוג, עשויה להיחשב לשלילית מנקודת-המבט של האחר או מנקודת-המבט של היחסים בינם. גבר עשוי להעריך באופן חיובי את מסירותה של אשתו לעבודתה, אבל כאשר הוא מביא בחשבון את השפעותיה של מסירות זו על יחסיהם, הערכתו עשויה להשתנות לשלילה. באהבה, כמו ברגשות אחרים, לא תמיד נוצר מתאם חיובי בין ההערכה החיובית של מעשה הזולת כשלעצמו לבין הערכתו מנקודת-המבט שלנו. אמביוולנטיות רגשית אינה בהכרח בעייתית, במיוחד באם אנו תופסים אותה כמבטאת נקודות-מבט לגיטימיות שונות. אמביוולנטיות רגשית היא בבחינת תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לפגיעה באדם האהוב. נבחן עתה כיצד אמביוולנטיות רגשית מובילה לפגיעה.

כך פוגעים באהוב

יש אומרים אהבה, היא נהר שמטביע את קני הסוף הרכים. (בט מידלר)

ניתן להראות בנקל שהאוהב עשוי לפגוע באהוב בלי שהתכוון לעשות כך. האוהבים מבלים זמן רב ביחד, ומעשיו של כל אחד משפיעים בצורה משמעותית על האחר. בנסיבות כאלה, האוהב עשוי לפגוע באהוב. לדוגמה, יתכן שמישהו יקדיש זמן רב לעבודתו, וכתוצאה מכך בן הזוג יחוש מוזנח. בגלל המשמעות הרבה שיש לאהובינו בחיינו, הם מהווים לדידנו מקור של אושר רב ושל צער רב גם יחד; הם עשויים להביא אושר לחיינו אך גם לפגוע בנו. אפשר אף להסביר את תופעת הפגיעה-בלא-כוונה על רקע האמון והכּנוּת החיוניים לאהבה. חשיבותם של האדיבות או הנימוסים הטובים, העשויים למנוע עלבון, היא מצומצמת ביחסי אהבה, ואוהבים פחות זהירים במה שהם אומרים ועושים. מכאן שהדרך פתוחה לאוהבים להיפגע ולפגוע בקלות. מכיוון שהאוהבים מכירים זה את זו לפני ולפנים - שימוש נמהר בידע זה בעת עימות עלול לפגוע מאוד. האמת בדרך-כלל פוגעת יותר מאשר השמצה, מאחר שקשה יותר להתכחש לה.

חסינות מאכזבה ומפגיעה מעידה על כך שאין לנו הרבה להפסיד. אך באהבה מונח לא מעט על כף המאזניים. מכאן שאכזבה, תסכול ועלבון שכיחים באהבה. באחד משיריו אומר הזמר ארקדי דוכין: "כל פעם כשאהבה נוגעת בי, איתה מגיע הכאב". וז'ורז' ברסאנס אומר ש”אין אהבות שמחות”. ואכן, במחקר בקרב יותר מחמש מאות זוגות אוהבים, נמצא שכמעט כולם תיארו אהבה עזה כחוויה חמוצה-מתוקה. בדומה לכך נמצא שאנשים שרמת ההגנתיות שלהם נמוכה, חווים יותר אהבות מאלה שרמת ההגנתיות שלהם גבוהה. זאת אומרת שלאהוב פירושו להיות פגיע.
שיקולים אלה ואחרים מראים באיזו קלות אנחנו עלולים לפגוע בלא כוונה בזה שאנו אוהבים. עם זאת, הסיבות לפגיעה מכוונת מורכבות הרבה יותר.

חוקרים הראו שהמניע השכיח ביותר להתעוררותו של כעס הוא אישוש הסמכות או אי-התלות במטרה לשפר את הדימוי העצמי

גורם עיקרי בהקשר זה היא התלות ההדדית בין האוהבים. תלות זו עשויה לקבל פרופורציות לא-נכונות: אוהבים עשויים לחשוב שהתלות שלהם בבני זוגם גדולה או קטנה מדי. לעתים, פגיעה באדם האהוב היא דרכו של האוהב להחזיר את התלות הזו לפרופורציות הנכונות. לתלות הדדית יש יתרונות רבים: היא מעניקה חום, תמיכה, ביטחון; אולם מידה של אי-תלות חיונית אף היא לדימוי-העצמי של כל אחד מהם. ואכן, חוקרים הראו שהמניע השכיח ביותר להתעוררותו של כעס הוא אישוש הסמכות או אי-התלות במטרה לשפר את הדימוי העצמי. הכעס נתפס כאמצעי יעיל לחיזוק או להתאמה-מחדש של היחסים.

התנהגות מעין זו שכיחה ביחסי הורים-ילדים: ילדים פוגעים לעתים קרובות בהוריהם כדי לבטא את עצמאותם ("אתה לא תגיד לי איך להסתפר!"). גם זוג אוהבים פוגעים זה בזה כדי להפגין את עצמאותם ("אני לא חייב לדווח לך על כל דבר שאני עושה"). אך לפעמים פגיעה באדם האהוב מבטאת רצון הפוך: השאיפה ליתר תלות ותשומת-לב. ואמנם, תלונה שכיחה של נשים נשואות (יותר מאשר של גברים נשואים), היא שבני זוגן לא מקדישים להן מספיק זמן. באמצעות פגיעה באדם האהוב, האוהב מבקש לאותת שהיחסים - ובמיוחד תלותם ההדדית - צריכים להשתנות. פגיעה באהוב עשויה לשמש אות אזעקה אחרון, המבטא את קְשָׁיָיו של האוהב; זה אמצעי קיצוני שמשתמשים בו לאחר שאמצעים אחרים העלו חרס, והוא מצביע על מצב חירום שיש להתייחס אליו. אם היחסים משמעותיים דיים, כפי שהאוהב רוצה שיהיו, הפגיעה רק תחזק אותם. פעמון אזעקה פחות קיצוני ושכיח יותר הוא מצב-רוח מדוכדך.  אהבה כרוכה בתהליך דינמי של הסתגלות הדדית, אבל לא כל תהליכי ההסתגלות חלקים ונעימים; פגיעה באהובינו היא דוגמה לכך.

גורם אפשרי אחר לפגיעה של אוהב באדם האהוב הוא האכפתיות. מאחר שלאוהב יש עניין רב באדם האהוב וביחסיהם ההדדיים, האוהב אינו אדיש לדברים העשויים להזיק לאהוב או למעמדו של האוהב עצמו. לכן נאמר במשלי, "אשר יאהב ה' -- יוכיח". בגלל אכפתיות עשוי האוהב לפגוע באדם האהוב, וזאת כדי לשפר מנקודת-מבט אחרת את מצבו של האהוב או את היחסים ביניהם ("הגיע זמן שנדבר על זה, גם אם זה לא נעים לך!"). לעתים אנחנו רואים באהבה צידוק להתנהגות גרועה בהרבה כלפי מקורבינו מכפי שהיינו מסוגלים לנהוג בזרים ("אני כועסת עליך, כי אכפת לי!").

יש קשר הדוק בין אנשים שעוזרים ופוגעים בעת ובעונה אחת. כפי ששיפור איכות החיים שלנו והגדלת אושרנו כרוכים לעתים בסבל, כך שיפור איכות חייו והגדלת אושרו של האהוב עלולים להיות כרוכים בסבל

וזה צדהּ הכואב של הדאגה: יש קשר הדוק בין אנשים שעוזרים ופוגעים בעת ובעונה אחת. כפי ששיפור איכות החיים שלנו והגדלת אושרנו כרוכים לעתים בסבל, כך שיפור איכות חייו והגדלת אושרו של האהוב עלולים להיות כרוכים בסבל גם כן.
אורטגה אי גאסט גורס שאדם מאוהב מעדיף להיפגע מידי האהוב, מאשר לסבול מאדישותו. בדומה לכך, מישהי אמרה שעדיף לשבור את לבו של מישהו מאשר לא לעשות עמו דבר. ביחס לאלה הקרובים והיקרים לנו, אנחנו מעדיפים כעס על-פני אדישות. מאחר שהאהוב הוא מקור חשוב לאושר, הרי בו עצמו טמון האיום לאושרנו: האהוב מסוגל להרוס את אושרנו יותר מכל אחד אחר. אי לכך, תחושת האושר קשורה לעתים קרובות בחשש מפני איבוד האושר, והדאגה לאדם האהוב כרוכה לפעמים בפגיעה בו.

אוסקר וויילד גרס ש"כל אדם הורג את הדבר שהוא אוהב". טענה זו מוצאת את ביטוייה גם אצל גברים אלימים במיוחד, כולל אלו שרצחו את נשותיהם: רובם ככולם טוענים שהם אוהבים מאוד את נשותיהם. אגב, רבים מהגברים האלימים אומרים שבעת ההתפרצות האלימה הם נכנסים לעיוורון חושים שלא מאפשר להם לראות את אשר הם עושים. יש כמובן לקחת טענה זו בעירבון מוגבל: אף שלעתים קרובות הרכיב ההכרתי ברגשות מעוות, אין בו עיוורון מוחלט; נשים מוכות מספרות שבעת התפרצויות אלימות בעליהן שוברים מכל הבא ליד בבית, אך לעולם לא נוגעים בטלוויזיה (שהיא מכשיר חשוב מאוד עבורם). הפגיעות הללו באהובה הן כמובן פתולוגיות ואינן חלק מאהבה עמוקה שביסודה עומדת האוטונומיה של הזולת וטיפוחהּ.

לסיכום, הפגיעות באהוב הן לעיתים קרובות חלק טבעי מאהבה עמוקה שביסודה עומדות רגישות הדדית. מידת הפגיעה יכולה להצטמצם רבות באם כל אחד מבני הזוג יתפוס את מעשי הזולת כנובעים מאהבה ודאגה. כפי שאומר השיר, "אם שברתי אמש את לבך, זה מפני שאהבתיך יותר מכל."

המאמר מתבסס על ספרי: אהרון בן-זאב (2001), בסוד הרגשות: על אהבה, שנאה ומה שביניהן.זמורה-ביתן; אהרון בן-זאב ורוחמה גוסינסקי (2008), בשם האהבה: אידיאולוגיה רומנטית וקורבנותיה.זמורה ביתן; ועל מאמר ב-Psychology Today.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על אהבה זה כואב

01
א'

שלום רב,
אציין שהיו דוגמאות רבות למדי של קנאה, דבר שעורר את תשומת לבי ונוסף על כך הכתבה לוקה בהסללה מסוימת (לתבנית החברתית של מערכות יחסים הטרוסקסואליות) ולעיתים רק בשל ניסוח ממוגדר, אך הקו דווקא נשבר בציטוטו של אוסקר ווילד (הומוסקסואל מוצהר).

02
משה ד

יש גם בעייתיות רבה בזיהוי של מה מהווה בעצם פגיעה,או כוונה לפגיעה,לא פעם,רצונו של היחיד לעצמאות נתפשת כנסיון לפגוע באחר בזמן שכוונתו הייתה לגמרי הפוכה,האדם זקוק לעצמאות בשביל לאהוב,הורים,ואוהבים,לא תמיד מבינים את זה.
אהבה מבטאת יחס,בלי מוכר עדיין,בין תלות ואי תלות,ומכאן הפוטנציאל האין סופי לפרשנות בעייתית .

קיים הסבר נוסף , פסיכולוגי-דינאמי, שלא מצאתי התייחסות אליו במאמר המעמיק והמעניין. ההסבר קשור לחרדות הנטישה והפחד מ"אובדן האובייקט". אהבה מביאה להטלטלות במטוטלת ה"אידיאליזציה-דבליואציה". אני אוהב את האדם ("האובייקט", בלשון פסיכולוגית דינאמית) הוא יקר ערך עבורי, אהבה ובמיוחד התאהבות מביאות ל"עיוורון חלקי" ולאידיאליזציה. (האדרת ערך) אני משתוקק אל האדם, כמהה אליו, הוגה בו, בהעדרו, הוא חסר לי עד כאב. לאבד דבר יקר ערך זה דבר נורא, מבעית מתסכל. לכן, החשש (הלא מודע)לאבד ולהפגע מביא לצורך לבצע "דבליואציה" (הפחתת ערך) לאדם באמצעות פגיעה בו. הפגיעה, מביאה לתחושת שליטה לא מודעת (אם אאבד אותו, לא איבדתי משהו כ"כ יקר). אפגע בו, זה אומר שיש לי יכולת לשלוט על תחושותיו, לא רק לו, לשלוט על תחושותי (שליטה), אם אפגע בו, זה מראה שאני לא כ"כ זקוק לו בעצם, מה שמשיב לי את תחושת העצמאות ויוצר אשליית רגע של "חוסר תלות והזדקקות". לפי התפיסה הזאת, האחר הנו השתקפות של שיח פנימי לא מודע העוסק בקונפליקטים פונדמנטליסטים של "אינטימיות-ריחוק" ותלות-עצמאות"". אהבה היא שיא ההזדקקות ואינטימיות באהבה, עלולה להתפס באופן לא מודע כ"הבלעות" באחר ואובדן האני, הפגיעה מביאה לכאורה להמלטות מאימת ההבלעות, אך עלולה להביא לפגישה עם תחושות של אימת הבדידות, הנטישה והחשש מאובדן. וכך, אנו נעים בין הצירים, הלוך ושוב. אין ספק, מסובך להיות אנושי.

05
חן

כ"כ כ"כ כואב, במיוחד כשברקע יש צרות אישיות גדולות לאחד הצדדים. במקרה כזה, כל פגיעה מבן הזוג נתפסת כרוע שלא ניתן לתיאור.

ואי אפשר להחזיר את המילים הנוראיות ביותר אחורה. שום חיבוק לא יהיה כמו שהיה בהתחלה. שום נשיקה כבר לא תהיה אמיתית.

ואז נוסף עוד תסכול נצחי לתסכול הרגיל. אולי כדאי להפרד במקרה כזה ולפחות להנות קצת מאהבה חדשה עם טיפוס לא פוגעני (עד כמה שניתן)...או להיות רווקה - שזה הכי בריא וטוב.