אהבה זה לא מספיק

שורשי האנטישמיות נטועים באמונה הפאולינית שהאהבה נעלה מהאמת והחוק, המזוהים עם היהדות. אבל האמת היא שכולנו יודעים שאהבה היא לא כל כך חשובה
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

השיר השנוא עלי בעולם הוא “All You Need Is Love” של הביטלס. אמנם, אני לא סובל את כל תעשיית האהבה: את הכריות האדומות בצורת לב, את "ולנטיינס דיי", את המנגנון ההוליוודי שבו כל דרמה מסתיימת בהיווצרות של זוג, את אתרי ההיכרויות ואת כל שירי האהבה באשר הם, אבל את השיר הזה אני ממש מתעב. זה לא העניין הזה שבעולמנו הקפיטליסטי האהבה הפכה למקדם מכירות ולא העניין שאווה אילוז הצביעה עליו בשני ספרים - שהאדם בן ימינו תופש את עצמו כסחורה ולכן הזוגיות היא סחר-מכר. זה אפילו לא התמונה השקרית שתעשיית האהבה מייצרת כאילו אין שום דבר חשוב מלבד אהבה, כאילו הגשמה עצמית וחוויות חיים אינטלקטואליות ורוחניות הן חסרות ערך. אני מבליג אפילו על הדה-פוליטיזציה שעושה תעשיית האהבה לחיים. מה שמעצבן אותי בשיר הזה הוא ה-all הזה, והמעבר מ-want הסביר ל-need השערורייתי. המהלך הזה הוא הניצחון המוחלט והסופי של האהבה הפאולינית על שורשיה הפילוסופיים היווניים, התבוניים של תרבות המערב. השיר הזה הוא כל מה שרע בעולם. הוא כל מה שרע בפילוסופיה בתרבות ובפוליטיקה של 70 השנים האחרונות. כל מה שאני צריך זו אהבה. לא חוק וסדר. לא שוויון זכויות. לא משמעות לחיי, לא אוכל ומקלט מפגעי מזג האוויר ואפילו לא סקס. לא. כל מה שאני צריך, זו אהבה.

בשנים האחרונות כתבתי כמה טקסטים תחת הכותרת "נגד" - "נגד גרויס" (2012 ב"ערב רב"), "נגד פוקו"( 2013 במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ") ואחרים. לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי יושב עם כמה אנשי רוח בארוחת ערב במסעדה בשדרה השביעית במנהטן. אחד מהם היה מומחה למשפט יהודי, מרצה ב-NYU. השיחה התגלגלה לאמנות וחברה. אני תיניתי את תלונות ה "נגד" הרגילות שלי, והוא אמר "אבל שורש כל הרע הוא פאולוס". המשפט הזה שקע בהכרתי כמו אבן ומצא את מקומו ליד אבן אחרת, משהו שקראתי אצל חביבה פדיה לפני כמה שנים: הטענה שההגות המערבית היא תמיד נוצרית. וכך היא מנסחת זאת בספרה "מרחב ומקום": "לעתים קרובות מנוסח הדיון בישראליות באמצעות השיח והסכימות שמפתחים אינטלקטואלים בעיקר מאירופה (לאקאן, ז'יז'ק, אגמבן)... -- הוגים החבורים בעצמם לשיח תיאולוגי נוצרי מחולן". ואת ההדגמה המשכנעת ביותר היא מגישה באמצעות המושג הלקאניאני של "שם האב" שאותו היא מציגה כמופת לחילון של סכימת יסוד בתיאולוגיה הנוצרית.

לאחרונה, בספר הסוקר את הגות השמאל של 50 השנה האחרונות ("The left hemisphere" מאת רמזיג קשיאן) נתקלתי שוב (הפעם מלווה בהתפעלות של הכותב) באותה הבחנה. במקביל, התנסח אצלי המושג שאני מכנה "סינדרום הסוחר מוונציה" עליו כתבתי כבר על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. מדובר, בפשטות, ברעיון שציביליזציית האהבה שלנו, מהביטלס ומסע בין כוכבים ועד לאקאן וז'יז'ק, משי פירון וג'מאל זחאלקה ועד אגמבן ואלן באדיו, מגויסת למיתוס הנוצרי המחולן ולגרסה המחולנת של האנטישמיות שמחליפה את שיילוק היהודי בשלדון מ"המפץ הגדול" או בספוק או בדאטה ממסע בין כוכבים. זוהי ציביליזציית "השטן ודניאל וובסטר" שבה החסד והרחמים מכריעים את הדין.

היהדות היא הניגוד המוחלט לדתות הפגניות: היא מנותקת מהטבע. היהודי יחגוג את חג הקציר שלו גם אם הוא גר בסיביר ולא גדל שם כלום. היהודי לא עובד את אדמתו. הוא לומד תורה. זוהי דת האות הכתובה: בניגוד לדתות החיים זוהי דת האות המתה

חיבור זה הוא אם כן חיבור ה"נגד" האחרון, כיוון שהלכתי אחורה עד הראשית, עד המקור. המשימה היא לא רק להציג את התפישה הפאולינית ואת תלותה המוחלטת של ההגות הפוסטמודרנית של ימינו בתפישה הזו, כי אם גם להצביע על הקשר בינה לבין ההיגיון הפוליטי בימינו. פאולוס ו"סינדרום הסוחר מוונציה", פאולוס והקפיטליזם המאוחר. תעשיית האהבה, רלטיביזם מוסרי, פופוליזם וסופיזם. פאולוס והשיטור העצמי של ההמונים. פאולוס והמלנכוליה הפוסט מודרנית. פאולוס ואובדן האהבה, המשמעות והממשי. בפשטות: פאולוס הוא דרידה, דרידה הוא מירי רגב.

על הפאוליניות של הפוסטמודרניזם

פאולוס, מאת לוקאס ואן ליידן.

פאולוס, מאת לוקאס ואן ליידן.

א. 

בעצם, אומרת לנו הציביליזציה הפאולינית שבה אנו חיים, (ואני אדגים זאת בשלל טקסטים פילוסופיים ובלא מעט דוגמאות מהתרבות הפופולארית) הוויכוח איננו בין יהדות לנצרות. הוויכוח הוא בין מונותאיזם לאלילות, כאשר היהדות היא הדת המונותאיסטית היחידה. הנצרות היא געגועים לפגניות, והאסלאם הוא משהו אחר לגמרי.

הדתות הפגניות הן כל מה שטוב בעולם: הן מחוברות לטבע, לזמן, לעונות השנה, הן דתות חיים, הן דתות חקלאיות, הן הקשר של אדם לקהילה ולאדמה. הן דתות -- אם להשתמש באוצר המילים הניטשיאני -- "מחייבות חיים". יש בהן יסוד אורגיאסטי, פסטיבלי. הן דתות של סקס ושל יין. הן דתות של אחווה אנושית פשוטה וטבעית. היהדות היא הניגוד המוחלט לכל זה: היא מנותקת מהטבע. היהודי יחגוג את חג הקציר שלו גם אם הוא גר בסיביר ולא גדל שם כלום. היהודי לא עובד את אדמתו. הוא לומד תורה. זוהי דת האות הכתובה: בניגוד לדתות החיים זוהי דת האות המתה. זוהי דת אנטי קהילתית: הכל מוסדר בה כמו עבור רובוטים ללא חמלה וללא רגש וללא יצר. זוהי דת אנטי אורגיאסטית, אנטי פסטיבלית: תלבשו שחורים, תהיו חיוורים, תתפלפלו בלימודי גמרא. היהדות היא כל מה שרע בעולם. היא רק חוק, חוק ועוד קצת חוק. הנצרות היא היורשת של האימפריה הרומית. הנצרות היא דת חיוב החיים האמיתית: פה הציביליזציה שלנו נפרדת מהשפה הניטשיאנית שמזהה את הנצרות כיהדות על סטרואידים עם שיגעון הנזירות שלה וכולי. פה כל הכמרים בסדרות הטלוויזיה הם גם בלשים חובבים, כל הנזירות שרות בלוז. המושגים הדכאניים של החברה שלנו, יגידו הפילוסופים, מפוקו דרך לאקאן ועד דרידה, הם תמיד מושגי החוק: המושגים היהודיים. במובן הזה, בפוסטמודרניזם תמיד ידבק אבק אנטישמיות.

טקסט קלאסי שמדגים את הרעיון הזה היטב הוא ספרו של יאן אסמן,"The Price of Monotheism", שמאמרים מתוכו נלמדים זה שנים בקורסים בפילוסופיה פוסטמודרנית. ספרו של אסמן מקפל בתוכו כמה הנחות ומפתח מהן כמה נושאים. הרעיון הראשון הוא החלוקה של התרבות האנושית ללפני ואחרי משה ואפילו את התנ"ך לשני טקסטים -- הטקסט הפולחני אלילי הדומה לדתות המזרח הקדמון ובלבו עבודת הקורבנות במקדש והטקסט השני, שעניינו ערכים ואל אוניברסלי חודר כליות ולב התובע לעצמו אקסקלוסיביות.

הרעיון השני הוא שהדת השנייה הזו, מציגה לעולם חלוקה חדשה בין אמת לשקר. עובדי יהוה עובדים את האל האמיתי והאחרים עובדים עצים ואבנים. אסמן משווה את חלוקה ה"משה-אית" הזו לחלוקה של פרמנידס ולמושג האמת המדעית של היוונים. כשם שבמדע אין סובלנות לאמונות טפלות וכל מה שאינו מדע נתפס במסגרתו כקשקוש, כך הדת החדשה מטבע בריאתה היא בלתי סובלנית.

רעיון זה מוביל אותנו לתובנה הפשוטה הבאה: הדתות הפגניות מעולם לא יצאו למלחמת דת. הן היו "ניתנות לתרגום" זו לזו ויכלו לחיות זו לצד זו. המאמין בזאוס ידע שיש מי שיקראו לו יופיטר ויש מי שיקראו לו אודין ויש מי שיקראו לו אמון רא, אבל זו אותה ישות תמיד. עם הצגת המונותאיזם המשה-אי הביאו היהודים לעולם את חוסר הסובלנות הדתי. את דעא"ש. אסמן כותב:

Yet by introducing the Mosaic distinction, the Jews revolutionized the world at least as decisively as the Greeks. They introduced a form of religion that stands out from all traditional so-called religions just as clearly as Greek science stands out from all traditional so-called sciences.

אסמן מבין עד כמה אנטישמי הטקסט הזה נשמע והוא מלווה אותו בהתנצלויות אבל הרעיון ברור: היהדות קשורה בחוק והחוק קשור לאמת והאמת לאי-סובלנות ולרודנות.
בספרו "St. Paul: The Foundation of Universalism" כותב באדיו כך (התרגום שלי):

בעיני פאולוס, קימתו לתחייה של ישו איננה מסדר הדברים הניתנים להפרכה או הוכחה בדרך הניסוי או ההתבוננות. זהו האירוע הטהור. שינוי מוחלט של היחסים בין האפשרי לבלתי אפשרי. זהו לא עניין לעובדות אלא לדיספוזיציות של סובייקטיביות. קימתו לתחייה של ישו היא קימתנו שלנו, של כל אחד מאתנו, לתחייה. "כי אם המתים לא יקומו גם המשיח לא קם"1

ייתכן שכתיבתו של באדיו לא לחלוטין נהירה, אז תרשו לי להבהיר מה נאמר לנו כאן. פאולוס מפרק את מושג האמת המדעי פרמנידי. הוא מפרק את מושג האמת היהודי משה-אי. הוא מפרק את המערכת הבינארית שבאמצעותה אנו מבינים את העולם (הטוב הפוך מהרע, האמת מהשקר,החושך מהאור, החי מהמת) הוא מציע לנו אל חלש. אל שהוא יותר אנושי מאנושי. סיטואציה שאיננה שייכת לסדר הדברים הניתנים להבנה באמצעות החשיבה הבינארית הרגילה. הקימה של ישו לתחייה היא ה"אירוע" של באדיו שמכולל את האדם כסובייקט (ממש כמו המרתו של פאולוס עצמו) והיא הדבר שעלינו לצפות לו בחיינו שלנו.

פאולוס

פאולוס ממיר את דתו, מאת קאראווג'ו

אם נציג את הגותו של באדיו בתכלית הפשטות נאמר כך: במרכז הגותו של באדיו עומד מושג ה״אירוע״. כאשר ה״אירוע״ מגיח לעולם, המשתתפים בו יכולים לאמץ אותו ואז הוא בתמורה יהפוך אותם לסובייקטים, שמאותו רגע נתבעים לסוג של נאמנות לאותו אירוע. מדובר בהתרחשות שהיא איננה תלוית תרבות אלא אוניברסלית. יש כאן אבק סארטר וקמצוץ אלתוסאר (ההפרדה המפורסמת בין המדע לאידיאולוגיה לובשת גוון של קסם) ובעיקר אופציה לגאולה פוליטית. הבעיה של העמדה הזאת, מגולמת בכך שה״אירוע״ הוא מושג שמוגדר באופנים שהיו אמורים לבייש הוגה מודרני - אבל אין בהם כדי לבייש הוגה פוסט-מודרני.

 

האירוע הוא משהו עמום ומיסטי ש"פשוט קורה". מה שהקורא אמור לדמיין זה למשל מרד הסטודנטים במאי 1968, מושא הנוסטלגיה של כל הוגי השמאל הצרפתים. התאהבות פתאומית גם היא יכולה להיות "אירוע". על פניו, רעיון חביב, המעלה על הדעת את ראובן ושמעון של בובר - האני מתנסח אל מול האחר וכו'. אלא שזה בדיוק ההפך, זוהי פרקטיקה של הדרה המייצרת את רוב האנושות ואת רוב החיים כשממה של המתנה לאירוע. בואו רק נגיד, שרוב האנשים שנתקלו ב"אירוע" הם אקדמאים צרפתיים ואנחנו מחויבים לשאול, מה היו אותם אנשים לפני ה״אירוע״? - ובכן, הם לא היו סובייקטים. מי שלא הצליח לו, או שלא היה נאמן, הוא לא סובייקט. מה הוא? פוקו-זומבי רגיל. אדם מת בחייו. בכלל ההגות הזו כולה היא בעלת גוונים אפלטוניים-פאוליניים-פאשיסטיים. וכזהו גם האוניברסליזם של באדיו. האוניברסליזם הזה הוא מה שאתם חושבים -- רק בדיוק ההפך; פנטזיה פאולינית-פאשיסטית שבה כולם משתתפים בקהילה רק שהם חסרים את הזהות שלהם. "אין עוד יהודי ולא יווני אין עבד ולא בן-חורין אין זכר ולא נקבה כי כלכם אחד אתם במשיח ישוע."2 אז יש כאן אוניברסליזם וגאולה. אפעס, כי, בשל טבעו הקסום של ״האירוע״ אין מה לעשות אלא להמתין לו: כלומר זוהי גם הגות של שיתוק פוליטי. זהו פוסטמודרניזם במלוא עליבותו -- וזה פאולוס.

קאן אומר "הדת עושה לאלוהים מה שהנישואין עושים לאהבה" - כלומר, מכניסה אותם לסדר הסמלי - וקצת הורגת אותם. אז ה"אירוע" של באדיו מתיישב יפה עם פריצה של הממשי אל הסמלי

 

אגב, זה המקום לציין שגם לקאן הוא פאולוס, שהרי את התמה של באדיו ניתן לנסח בפשטות גם בשפה הלקאניאנית (כפי שעושה ריצ'רד קירני במאמר חריף תחת הכותרת "סנט פול: בין האפשרי לבלתי אפשרי") באופן הבא: ה"אירוע" של ישו איננו אלא פריצה של ה"ממשי" דרך ה"חוק" של השפה. כזכור, לקאן מחלק את ההוויה לשלושה משלבים: הממשי הסמלי והדמיוני. המילה, אומר לקאן בציטוט המפורסם ביותר שלו, הורגת את הדבר: כלומר מביאה אותו מן הממשי אל הסמלי. הממשי הוא הבלתי ניתן לתמלול, האל או האהבה. לקאן אומר "הדת עושה לאלוהים מה שהנישואין עושים לאהבה" - כלומר, מכניסה אותם לסדר הסמלי - וקצת הורגת אותם. אז ה"אירוע" של באדיו מתיישב יפה עם פריצה של הממשי אל הסמלי.

ושוב חזרנו לאסמן: גאולה כאנטי חוק. אך לא רק באדיו ולקאן אלא גם דרידה: הרי מי יותר מדרידה מזוהה עם פריצת הלוגו-צנטריות של החשיבה הבינארית? זאב לוי כותב בספרו "הרמנאוטיקה"3:

"הדיקונסטרוקציה היא איפוא מתודה הדוגלת באי-אפשרות עקרונית להעמיד טקסט על משמעות אחת ויחידה, לכן היא מגיעה לבסוף אל המסקנה הפרדוקסלית שאין להעמיד טקסט על שום משמעות" ובהמשך: "שיטתו של דרידה לא נעצרה גם אחרי שמחק את כל ההבחנות: בין לשון ספרותית ולשון רגילה, בין ספרות לפילוסופיה, בין פרטי ופומבי... בעיני דרידה כל מילה מדוברת, כל העוויה, כל ג'סטה היא בגדר טקסט ועל כן חסרת משמעות קבועה אחת..."

בשלב זה, ברצוני להציג ממש בקצרה כמה עיקרים של המחשבה הפאולינית במנותק מההוגים הפוסטמודרניים שקראנו. הדברים אמנם כבר נאמרו ועוד יובהרו ויורחבו אבל הבה להתבונן לרגע ברעיונות כפי שהם כשלעצמם.

בשורשי הגותו של פאולוס ישנו הצורך להצדיק את הנצרות. כאן ישנם שלושה עניינים:

  1. האל היהודי לא שייך רק ליהודים. כולם יכולים להאמין באל היהודי. כולם, להוציא את היהודים עצמם. אל הרומיים ט' 6: "כי לא כל אשר הם מישראל ישראל המה".
  2. את האמונה באל היהודי יש להפריד מהתורה, מהחוק היהודי מהעם היהודי.
    אל הרומיים ד' 16: "כי לא על ידי תורה באה ההבטחה לאברהם ולזרעו להיות יורש העולם כי אם על ידי צדקת האמונה"
  3. הנצרות היא דת האהבה. (הפגניות הייתה דת הכוח, היהדות דת החוק)  ALL YOU NEED IS TSLAV, או במילותיו שלו, אל הרומיים י"ג 9: "כי המצוות לא תנאף ולא תרצח ולא תגנוב ולא תענה את רעך ולא תחמוד ועוד כאלה כלולות במאמר ואהבת לרעך כמוך".

על מנת לבצע את המהלך הזה, ההכרזה על היהדות כדת החוק של האות המתה ועל הנצרות כדת האהבה החיה והעברתו של האל היהודי מחזקת היהודים באתנוס (זרע אברהם), בגוף (ברית המילה), במקום (ירושלים), בחוק (המצוות) - לחזקת הנוצרים בלב צריך פאולוס לבנות לוגיקה חדשה. שום דבר אינו מה שהוא. כל דבר הוא ההפך ממה שהוא. אל הרומיים ב' 28:

"כי לא הנראה מהחוץ הוא היהודי ולא הנראה בבשר הוא המילה (במובן של ברית מילה- י"ה) -- כי אם אשר בפנים הוא היהודי ומילה היא אשר בלב" וכן, אל הרומיים ו' 10: "כי אשר מת – מת לחטא פעם אחת, ואשר חי -- חי הוא לאלוהים... וכן אתם חישבו אתכם מתים לחטא וחיים לאלוהים במשיח אדוננו"

פאולוס אינו יוצא רק נגד היהדות אלא נגד היווניות: נגד הלוגיקה האריסטוטלית ומושגי האמת היווניים. פאולוס הוא נקודת השבר של המערב עם ה"לוגוס" וזו הסיבה שהוא כה משפיע בימינו הפוסט-לוגוסיים

פאולוס (שמת ברומא בשנת 67 לספירה) מנסח עולם המקדים במעט את הלך הרוח של פלוטינוס (205-270), עולם שבו הגוף הוא שורש החטא, שורש התאוות. עולם רדוף אשמה. עולם שבו האל, בשל מעין מינוס בחשבון הבנק הרוחני של האנושות נאלץ להקריב את בנו, שבמותו בסבל ובייסורים ייקנה עבור המאמינים בו את הגאולה. זהו היפוך כפול ומשולש של ניסוחי האל הרגילים. לא אל חי חיי נצח, אלא אל אדם המת. לא אל חזק, אלא אל חלש מובס מוקע ונלעג. לא אל אחד ולכיד של הוודאות, אלא אל מפוצל של ספקות השואל (צ'סטרטון אומר: כאקט אתאיסטי!) את האל האב "אבי, אבי למה נטשתני?"

דבר עמוק ורב משמעות מסתתר כאן: פאולוס אינו יוצא רק נגד היהדות אלא נגד היווניות: נגד הלוגיקה האריסטוטלית ומושגי האמת היווניים. פאולוס הוא נקודת השבר של המערב עם ה"לוגוס" וזו הסיבה שהוא כה משפיע בימינו הפוסט-לוגוסיים.

עוד נקודה אחת צריך לציין: חלק גדול מההוגים שנסקור בחלק הבא רואים את פאולוס כמהפכן, כמרדן, כמעט כאנרכיסט, אבל פאולוס הוא בדיוק ההפך. "כי אין רשות אלא אלוהים" הוא כותב, ולכן - אל הרומיים יג' 2: "כל המתקומם ברשות מורד הוא בציווי האלוהים והמורדים ישאו את דינם" וגם: "אם רצונך שלא לפחד מהרשות עשה טוב ויהיה לך שכר ממנה כי משמשת אלוהים היא לטוב..." ולכן עליכם לתת "לכל איש כחובתכם המס אשר לו, המס והמכס אשר לו, המכס והמרא אשר לו המורא והכבוד לאשר לו הכבוד" . הדברים מדברים בשם עצמם.

כעת נביט לרגע באגמבן. בתגובתו של אגמבן לאיגרת פאולוס אל הרומאים ("The Time That Remains") הוא מציע להבין את קימתו לתחייה של ישו ואת הפרשנות הפאולינית כ"העדפתו של פאולוס את מה שאיננו על פני מה שישנו" (התרגום שלי), כלומר, פאולוס מחלץ אותנו מהמושגים הרגילים, הבינאריים, הדיכוטומיים שלנו. במקרה של אגמבן: הכוח והחולשה. מה שפאולוס מציע הוא כוח החולשה של האל הנוצרי. כוחו בהיצלבותו. בהשפלתו. באגרת אל הרומיים י"ב 20 אומר פאולוס: "לכן אם רעב שנאך האכילו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חתה על ראשו". כלומר, בכך שאתה מובס ומחזק את אויבך אתה דואג לכך שהוא יבושל באש הגיהינום - חולשתך ותבוסתך היא כוחך וניצחונך. לא עוד הטוב הוא הטוב והרע רע, הכוח חזק והחולשה רפה - כי אם הכוח חולשה הוא והחולשה עוצמה.

אגמבן מזהה את החולשה עם הפוטנציאליות האבסלוטית והמשיחית: פוטנציאליות אבסולוטית, כלומר, אי-קיום.

ב.
אחד הפילוסופיים האהובים עליי ביותר הוא וויליאם ג'יימס. השפעתו על השקפת עולמי מכרעת והוא נוכח בכל משיכת מכחול שלי ובכל פיסקה שלי. אבל תמיד אני חוזר ומוטרד מאותה שאלה אחת מנדנדת: מדוע אין יהדות בספרו "החוויה הדתית לסוגיה" הסוקר את כל החוויות הדתיות המוכרות מהסיקים ונזירי הזן ועד השראה ספרותית?

התשובה הקצרה היא כמובן "סינדרום הסוחר מוונציה", כלומר היהדות היא לא חוויה דתית אלא הסדרה תקנונית של ניהול החיים. התשובה הארוכה יותר קשורה לעצם הביטוי ״חוויה דתית״ אצל ג׳יימס, למקום של האמונה בפרגמטיזם האמריקאי ולמושג האמת שלו. ג׳יימס התאמץ מאד להבדיל את האמת הפרגמטית שלו מרלטיביזם או סוליפסיזם, זו תפישת אמת/אמונה מורכבת שלא אוכל לתאר בשלמות בחיבור קצר שכזה. אבל אתן דוגמא מפורסמת שנוהגים לתת:

נגיד שאתה רוצה לדעת אם אתה מאוהב במישהי. מהי האמת ביחס לסיטואציה הזאת? ובכן, יש בה מרכיב סובייקטיבי מוזר - אתה צריך להכריע שאתה מאוהב ואז להאמין ואז זו האמת. ג׳יימס אומר: האמת היא שיטת אשראי (קרדיט סיסטם). היא תישאר אמת עד שתפדה אותה. היא אמת מכוח האמונה וההכרעה. החוויה הדתית היא התרגשות עזה ואותנטית שאינה ניתנת למסירה בשפה והיא אמיתית מכוח ההכרעה שהיא אמיתית.

אז מה הבעיה עם היהדות בהקשר הזה? ובכן, הכל: היהודי אינו עושה הכרעה ״לקבל את ישו כמושיעו", למשל, אלא הוא נולד יהודי. היהודי אינו מייצר אמת על ידי הכרעה אלא מקבל אותה. הוא (בעיני ג׳יימס) אינו מחפש חריגה מיסטית מהכלא של השפה אל העל- שפתי אלא מתקיים בתוך השפה. באשר אין כאן חוויה-הכרעה-חריגה אל חוויה על שפתית - אישור לאותנטיות מתוקף הכרעה - וחוזר חלילה: בעצם ליהדות, לפי ג׳יימס, אין סובייקט, יש לה רק קהילה. וכיוון שאמת היא עניין של הכרעה, וכדי שתהיה דת וחוויה רוחנית סובייקט חייב להכריע שהיא באמת הייתה, יצא שהמשתתפים בקהילת החוק היהודי אינם עוברים, או נדרשים לעבור, תהליך של אינדיבידואציה ליצירת אני אותנטי על בסיס החוויה הדתית. באין סובייקט גם החוויה הדתית איננה. לכן לא מוזכרת היהדות בספרו הגדול של וויליאם ג׳יימס ״החוויה הדתית לסוגיה״. זוהי נקודה חשובה מאוד, כיוון שתפישה זו מתגלגלת למופעים שאנו רואים בכל סרט, בכל סדרה ופוגשים בכל שיח מודרני על היהדות. חשוב להבין, ההוגים האמריקאים-מודרניים האלו - אמרסון, הנרי דייויד ת'ורו, המשורר וולט ויטמן, ווויליאם ג'יימס - נמצאים כולם בתשתית התת-מודע הקולקטיבי האמריקאי, שהוא התת-מודע הקולקטיבי של כולנו!

הם מבינים את הרוחני ביחס לטבע, לנשגב, לסובייקט האחד, בעל החוויה האקסטטית החוץ שפתית. האדם החופשי, המכריע המקבל אל ליבו. על פי השקפתם, יהודים הם אנשים שנולדו לקהילה שמקדשת חוקים ופרוצדורות. אין לזה קשר אמיתי לדת.

חשוב להדגיש שבמובן הפילוסופי ניצחון התרבות הפאולינית הוא כזה שכמעט ואין יותר יהדות כיום כשיח אנטי פאוליני. הסטיקרים של "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך" ושירי החנופה של אביתר בנאי לאביו שבשמיים הם עדות לבליעת היהדות על ידי האהבה הפאולינית. ומיותר לומר שהמסר שמעבירים לנו הסלבריטאים המתחזקים שלנו הוא שניתן להטיל ספק פוסטמודרני בקדמה ובמדע, שכפי שלמדנו מפוקו משרתים רק את הכוח. אי אפשר להאמין אמונה מודרנית תמימה באבולוציה, בפיזיקה ובכימיה ולכן נאמין שהעולם נברא על ידי קוסם במהלך של הוקוס פוקוס.

אפילו הפילוסוף הקתולי ז'אן לוק מאריון שחוגים לפילוסופיה נוהגים למקם בקצה הנגדי לדרידה, כמי שמפעלו מציע חזרה אל היתכנותו של הרוחני ואפילו הדתי ואת שובה של המשמעות, אפילו הוא שבוי בפאוליניות התפורה לנו ישר על הרשתית ושרק דרכה אנו מבינים את העולם. תפישתו של מאריון, המכונה "תורת התופעות הרוויות", מבוססת על הרעיון שהיחס שלנו למה שמופיע מולנו בעולם יכול להיות אחד משלושה: או בצורה הבסיסית, שיש הלימה בין האינטואיציה שלנו לתופעה (הושט היד וגע), או שהאינטואיציה מוכחשת ונשללת על ידי התופעה ואז אנחנו קולטים אותה באמצעות מושגים (זה לא רק קאנט, אפשר לחשוב למשל על האופן שבו אנו מבינים את הפוליטי באמצעות מושגים) ואז, אומר מאריון, ישנה "התופעה הרוויה": זאת התופעה שאינה הולמת ואינה מכחישה את האינטואיציה, אלא גודשת אותה, ממלאת אותה עד תום וגולשת משוליה ומשאירה עודפות אדירה בחוץ.

החוק לא נעלם בנצרות אלא מופנם וכאן מתחיל התהליך שאת סופו ניתן לקרוא ב"לפקח ולהעניש"- חברת הפנאופטיקון

לסיום הפרק הזה שמרתי את הממתק האמיתי: ז'יז'ק. לא הייתי מציע, בשל הפופולאריות שלו ודימוי החצי-ליצן-חצי-סלבריטאי שלו, לחשוב עליו כעל הוגה חלש. למעשה, הוא ההוגה המשוכלל ביותר לדעתי מכל אלו שסקרנו עד כאן. הגותו של ז'יז'ק יושבת על ההברקה האחת, הפורה עד אין קץ של הפעלת המנגנונים ההגליאנים על אוצר המילים של הפסיכואנליזה.

בז'יז'ק יש משהו אנטי פאוליני. ז'יז'ק הוא אחד ההוגים המפוקחים ביותר בייחס לציביליזציית האהבה שלנו. הוא מבין שהרעיון הזה ש"אין יווני ואין עברי ואין גבר ואין אישה כי כולם אחד תחת ישו" הוא קטסטרופלי. בספרו "הסובייקט שאמור להאמין" הוא הוא כותב:

"כאשר מיסטיקנים נוצרים מתקרבים יותר מדי אל החוויה המיסטית הפגנית הם עוקפים את חוויית החוק היהודית. אין פלא שתכופות הם הופכים לאנטישמים שלוחי רסן. האנטישמיות הנוצרית היא למעשה סימן ברור לנסיגה של העמדה הנוצרית לפגניות: היא נפטרת מהעמדה האוניברסלית 'חסרת השורשים', של הנצרות המקורית - באמצעות השלכתה על האחר היהודי. כתוצאה מכך כאשר הנצרות מאבדת את התיווך של החוק היהודי היא מאבדת את עצם ממד האהבה המייחד את הנצרות, ומצמצמת את האהבה ל"רגש קוסמי", פגני, של אחדות עם היקום. רק התייחסות לחוק היהודי היא זו שמשמרת את הרעיון הנוצרי הייחודי בדבר האהבה הזקוקה למרחק, הניזונה מהבדלים, אהבה שאין לה כלום עם מחיקת הגבולות והיטמעות באחדות מכל סוג שהוא. (ובתוך החוויה היהודית האהבה נשארת באותה רמה פגנית דהיינו החוויה היהודית היא צרוף יחיד במינו של החוק החדש עם האהבה הפגנית, מה שמסביר את המתח הפנימי הקיים בה)"

זהו אם כן הטוויסט הז'יז'קי. הדברים בהירים וכמעט אינם דורשים פירוש, אבל בכל זאת אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לכך שאפילו בסיבוב הזה לא נחלץ ז'יז'ק מסינדרום הסוחר מוונציה. הוא לא מצליח לראות את היהדות שלא כדת החוק. הוא מתעלה מעל הזיהוי שמצאנו עד כה של הנצרות עם האהבה הפאולינית הפגנית שבה הכל זה הכל, ובאמצעות צ'סטרטון (שיש להקדיש לו מאמר נפרד), להבין את האהבה הנוצרית כאהבה "תלויית מרחק והבדל", אבל, וזו הנקודה הקריטית: אפילו ז'יז'ק מוכר לנו כמו סוכן מכירות מדלת לדלת, שוב את אותה סחורה שמוכרת לנו הסדרה "חברים", שמוכר לנו מקדונלדס ומוכר לנו מישל פוקו: את עליונות האהבה והחסד על פני האמת והחוק.

עורפים את ראשו של פאולוס

ההוצאה להורג של פאולוס, מאת פבלו סימונה 1887.

די לאהבה

"אם כריסטוס הוא יותר מאידאה - שום נוצרי אינו יכול לדעת זאת. שישראל הוא יותר מאידאה - זאת הוא יודע, זאת הוא רואה. שכן בני נצח אנו במלוא ממשותנו. וכן אנו לנוצרי הדבר היחיד שנמנע ממנו הספק. ותשובה ניצחת נתן אותו כומר לפרידריך הגדול ששאל ממנו הוכחה לאמיתות הנצרות, כאשר השיב: 'הוד מעלתו, היהודים!' "4

רגע לפני שנפרוס כמניפה את המהלך במבט לאחור, בואו רק נבהיר עד כמה כל זה שקרי, אווילי ומזיק. שקרי משום שהיהדות איננה דת החוק. היהדות המציאה את "ואהבת לרעך כמוך". היא המציאה את "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך" היהדות היא דת הארוס המוחלט, היא הביאה לעולם את שיר השירים. (ז'יז'ק, ב"סובייקט שאמור להאמין" צופה את המהלך הזה וטוען כנגדו שיש אהבה ביהדות אך היא תמיד מטאפורה שבאה לרכך את אימת המפגש עם הממשי: כיוון שהאל היהודי הוא אל רע ונוקם ולא אל אוהב. זה טיעון שלא ראוי לתגובה). המיסטיקה היהודית רוויה בארוס. באורגיה. ביין. בחגיגה ופסטיבל. מספיק שיעור גמרא אחד בשביל להבין עד כמה מהפכנית חופשית וגמישה היא ההלכה ביחס ל"חוק". מספיק לקרוא את החקיקה של ספר דברים כדי להבין שמיד אחרי כל חוק מופיעים סייגים. מספיק מבט חטוף בספר הזוהר. מספיק להכיר את הזרמים האקסטטיים של החסידות בשביל להבין שבהשוואה למציאות היומיומית במיליוני קהילות נוצריות, בעולמם של החסידים פורץ הממשי את הסמלי מעשה יום ביומו.

בעולם שבו תשעה מכל עשרה שירים ברדיו הם שירי אהבה משפחות פשע מבצעות סיכולים ממוקדים בנתניה ואמריקאים מסוממי קפיטליזם יורים בקהל הצופים בבאטמן. שהא בהא תליה

אבל אפילו לומר את הדברים האלו זה שיתוף פעולה עם המחשבה הפאולינית. שכן אני מציע לכפור בכלל בדיכוטומיה של חוק\אהבה. ואם בכל זאת לאמץ את אותה דיכוטומיה, אני מציע להעדיף את החוק על פני אהבה (מה אכפת לי אם שכני אוהב אותי? אני רק רוצה שלא יגנוב לי את האופניים). מה גם שאמירתו של פאולוס כי המצוות לא תרצח ולא תגנוב וכו' כלולות ב"ואהבת לרעך כמוך" היא פשוט אי הבנה מוחלטת של המציאות - שהרי הכי הרבה אנחנו פוגעים באהובינו, גונבים מהם ורוצחים אותם.

בכמה מקומות למעלה כיניתי את הפילוסופיה הפאולינית פאשיסטית. זה המקום לחדד ולהסביר שבמצב הפאוליני של קהילת אהבה מי שאינו משתף פעולה הוא אויב האהבה. זוהי אנטי דמוקרטיה. אם כולנו שותפים לרצון האוטופי להיות זהים ואחד תחת ישוע ולחיות באהבה בתוך המניפסט הפאוליני, Imagine של ג'ון לנון, ורק אתה או את רוצים משהו אחר - דינכם יהיה רע ומר. למה להרוס לכולם?

במאמר שתרם לספר "Saint Paul Among The Philosophers", מזהה באדיו את החוק עם הסימן. ברגע הזה הוא קשר לטעמי את ציבליזציית האהבה לשנאת ישראל. לציטוט למעלה, של רוזנצווייג, המסביר את האנטישמיות כנטועה בתלותה של הנצרות ביהדות ניתן להציע גם פרשנות לקאניאנית, ישראל - בכך שאינה אידאה אלא ממשות - מהווה סממן לנצחיותו של ההבדל ולהיותו של ההבדל הזה נוכחות קבועה של הממשי בתוך הסמלי: כמו צלקת, זכר לתאונה נוראה שהייתה קרע בלתי ניתן לתמלול בסמלי, ונרשמה כסימן למפגש עם מוחלטות המוות בממשותו הטמירה בבשר. והפכה לסימן, והפכה לחוק.

אפילו בזה לא די, כי האמת היא שכולנו יודעים, כל אחד ואחת מאתנו יודע, שאהבה היא לא חשובה. זה נחמד לאהוב. זה שיגעון לדמיין שיש אל שאוהב אותך. אין אל והחיים הם החיים. וזה חשוב לאכול ולשתות ולהתרבות וללמוד ולצמוח וליצור. וזה לא חשוב לאהוב -- זה רק נחמד. בשביל להיות מאושרים אנחנו חייבים לייצר משמעות. כמו שמראה קריסטבה בספרה "שמש שחורה" בדיון שלה במלנכוליה. המלנכולי הוא הפאוליני המוחלט כיוון שלשום דבר אין את המשמעות שלו, הוא מסתובב בעולם עם פתקים של משמעות ללא דבק וכל פתק של משמעות שהוא מניח על דבר או על אירוע - נופל. לכן הוא לא מדבר כי הוא לא יכול האמין שיבינו אותו. המלנכולי של קריסטבה הוא האדם הפוסטמודרני.

ופה המקום להעיר שבאין חוק, ובהיעדר שוטר כל אדם שוטר לעצמו. החוק לא נעלם בנצרות אלא מופנם וכאן מתחיל התהליך שאת סופו ניתן לקרוא ב"לפקח ולהעניש"- חברת הפנאופטיקון. חוקר הדתות תומר פרסיקו כתב בפוסט בפייסבוק על תגובתם של חברי הכנסת איימן עודה וג'מאל זחאלקה לעיתונאים ששאלו אותם על האלימות הפלסטינית. זחאלקה ענה:

"לא אתן עצות לפלסטינים כיצד לנהל את מאבקם."

על כך כתב פרסיקו:

"עודה וזחאלקה כמובן לא המציאו את התשובה העלאק מתחכמת הזו. הגמביט האנין הזה חביב מאד על פעילי שמאל רדיקלי שביושבם כפריבילגים אינם מעוניינים ׳לכפות את דעתם׳ לכאורה על המדוכאים והמופלים לרעה, ועל כן נוהגים בהצטנעות ובהקטנה עצמית שמאפשרת נדיבות לצד המדוכא להחליט באופן אוטונומי כיצד לנהוג. בנוסף יש כאן איזשהו סוג של רלטיביזם מוסרי שכביכול אינו מאפשר למי שטוב לו להטיף מוסר למי שרע לו (כי הוא "לא יודע איך זה" וכו') כל זה נראה לי כעוד עיוות מגוחך שהביא עלינו השיח הפוסט קולוניאלי".

פרסיקו אינו לבד. כותבים רבים, (ארי שביט למשל), מכל גווני הקשת הפוליטית מבינים כעת שלתת לגיטימציה לשקרנות של הצד האחד פירושו לתת לגיטימציה למערכת נטולת אמת ולהצמיח את השקרנות של הצד השני. מול השקרנות של זחאלקה יכול נתניהו להאשים את המופתי בשואת יהודי אירופה.

עכשיו רק נותר לחבר את הנקודות ולהראות שבעולם שבו תשעה מכל עשרה שירים ברדיו הם שירי אהבה משפחות פשע מבצעות סיכולים ממוקדים בנתניה ואמריקאים מסוממי קפיטליזם יורים בקהל הצופים בבאטמן. שהא בהא תליה. רק נותר לשכנע שבעולם שבו בשנת 2015 מתרגמים לעברית את "לפקח ולהעניש" של פוקו והגיבור בכל הסרטים למרות שהוא מרושש ממלא את חדרה של אהובתו בוורדים (ומחר נחשוב איך לשלם!). ושוב ב-2015 מתרגמים את "על הגרמטולוגיה" של דרידה אבל איש לא תרגם עדיין את קוויין, סרל, קארנאפ, הילארי פטנאם ודומיהם, שבעולם כזה ראש הממשלה והנשיא לשעבר הם עבריינים מורשעים. הא בהא תליה.

המאמר הזה הוא עבור מי שלא רואה את הקשר הפאוליני היורד ממרומי האקדמיה אל תחתיות העבריינות. לאורך המאמר כיניתי את הציביליזציה שלנו ציביליזציית האהבה. אבל כאן יש לחדד ולומר שאהבה אמיתית היא בין שני סובייקטים. אין אהבה אלוהית. אין אהבה ציבילטורית. מדובר בתעלול מושגי לעקוף את החוק ולהכניס דרכו את הפגניות, כלומר, את הכוח. אנשים אומרים לי: "הירשפלד אתה במסע-צלב!", אני עונה להם: לא. אתם במסע אל הצלב. אני במסע להתרחק מהצלב. בואו אתי: away from the love.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב
- דימוי שערג׳ון לנון ויוקו אונו באמבטיה, בסוף שנות ה-60. צילום: סוזאן ווד/ גטי אימג׳ס


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

18 תגובות על אהבה זה לא מספיק

01
משה משה

טועה ומטעה. בכל מקום שיש בו הרבה אהבה - יש בו חיים טובים. כשהיא מתפוגגת זה משתנה אבל כשהיא אכן קיימת - הכל נפלא. זה אמנם פשוט ואולי פשטני אבל זו האמת.

02
פלברות

מרתק. חבל שאין התייחסות לליברליזם כפילוסופיה פאולינית פשיסטית ולתנועה הפאולינית המצליחה ביותר בתקופה הנוכחית: התקינות הפוליטית. אם יש דיכוטומיה שכדאי לפרק היא זו שבין הליברליזם (הפוסט-מודרני) לפאשיזם

03
גיא פז

הצעה לדיון: בניגוד לנכתב במאמר, לב השינוי שהולדתו בנצרות (קל "להאשים" בכך רק את פאולוס, זה לא לגמרי מדויק) הוא האוטונומיה הרוחנית של האני. הדרמה הכרוכה באוטונומיה זו - פנים רבות לה, הרבה מעבר לאלו הנידונות במאמר הזה. חלקן שליליות ומזיקות בהרבה ממה שנכתב כאן, וחלקן מופלאות וחיוביות. בכל מקרה התפתחות זו מחייבת יחסים מורכבים וקשים עם היהדות, ובו בזמן מחייבת את היהדות לשאול את עצמה האם היא מקבלת את האוטונומיה הרוחנית של האני. היא מחייבת גם את החברה המערבית לשאול את עצמה שוב ושוב מהי המשמעות העמוקה של אוטונומיה זו וכיצד אינה הופכת לכלי שרת בידי הרוע. נדמה שהאהבה - שהוצבה שם כבר בתחילת הדרך - עשויה להיות דווקא מפתח לשאלה זו, ולא מושא ללעג.

04
רן קרן

מעניין ביותר! אולם ראשית לא אוכל לומר שאהבתי את זה מכיוון שהשימוש במושג אהבה עלול להרגיז את הכותב. גם לא אוכל לומר שהחיבור מייצר איזושהי משמעות, מחמאה שיש להניח עדיפה בהרבה על הכותב. אבל אוכל לומר משהו חשוב משתי אלו, זהו חיבור שמעורר מחשבה, שמתנגד, שמהווה נקודת התחלה, וכל זאת נתמך במחשבה, נימוקים, ודוגמאות מעניינים לא פחות. רעיונות ותאוריות שמוכיחים כמוצלחים הם אלו שמהוים נקודת התחלה ולא נקודת סוף. לכן, באופן אירוני, למרות שהחיבור הינו תוצר של חיפוש משמעות, מעלתו הגדולה היא לא בהיותו צודק אלא בהיותו ראוי לדיון ולעיסוק. האירוניה היא שבמובנים רבים דרידה הוא המייצג האולטימטיבי של העיסוק ולא הצדק או התוצאה. המימד היהודי המתקרא פלפול הוא מעלתו הגדולה של דרידה ובזאת, יונתן הוא גם קצת דרידה.

05
מזרחי שחום חלק

אהבה היא בסך הכל הדרך של האשכנזי לומר תשוקה. הוא משתמש במלה זו מכיוון שהוא מלא בעכבות ומדחיק את גבריותו הדיוניסאית לטובת גבריות מחוקה ומסורסת דיונו-סאחית. האשכנזי למעשה משתוקק למזרחי, לגופו הרזה והשרירי ולעוצמה המינית הנובעת ממנו לאחר שזה חוזר מחדר כושר או מהים דיף ריח זיעה ושייק חלבונים. לכן האשכנזי חפץ במזרחי שיקיים יחסים עם אשתו האשכנזית של האשכנזי כאקט של הקרבה טרנסגרסיבית החותר תחת כללי הפטריארכיה המודחקת.

08
אליהו אברמזון

מזכיר את מאמרו של הרב אליעזר ברקוביץ על מהות ההלכה וביקורת של פאלוס.
There is, in truth, no genuine confrontation between faith and law; there is no choice between them. If one starts out with a philosophy of despair and is willing to abandon life in its biological and socio­-historica1 fullness to its doom of futility and meaninglessness, one is bound to seek salvation in some otherworldly spiritual redemption. One has not chosen faith and rejected law', one has rejected life and thus needs no law.

09
אלי רוטנברג

נספח החולק על אי-אילו נקודות במאמרו של יונתן הירשפלד "אהבה זה לא מספיק" . לאחר שקראתי את המאמר, נותרו בי אי אילו ספקות בנוגע לקו הכללי שננקט במאמר. על-כן, החלטתי להרים את הכפפה ולפרוע כמה שטרות שהירשפלד מצא לנכון לספק לקוראיו בסיטונאות.
נתחיל בהתחלה. אהיה הראשון לקפוץ אל מול הכרכרה הדוהרת של הפילוסופיה הצרפתית ולצעוק "חמאס", על גניבה, זיופים ולהתריע בשער מפני הNonsense שבא עלינו לכלותינו. אלא שראשית יש להבין מיהו זה הבא עלינו לכלותינו. אולי הדבר הכי מסורתי בספרות הראקציה (מהידועים בארץ: צ'סטרסטון, אלן בלום, האברמס) זאת העובדה שהיא תופסת את כל הבליל הצרפתי כדבר אחד חסר מובן. האחדות הזאת, מלבד היותה מדומה, אינה נמצאת בשום מובן מן המובנים של המילה.
למשל, הירשפלד מונה את דרידה בין ההוגים ש"הורסים" את ההטרונומיות. דרידה זוכה לתואר הזה באופן שרירותי יחסית, בלי להתייחס למה שיש לו לומר על החוק. בחיבורו "הכוח של החוק" ובהתייחסות של החיבור לאפלטון, לפחות בקונטקסט ההיסטורי, מאוד דומה לפרשנות של האסכולה השטראוסיאנית (ויש המוסיפים, נאו-קונסרביטיבית) לדיאלוג "הפוליטאה" . אבל יותר מזה, טיעוניו של דרידה בחיבור הזה לא מצטיירים בעיני הקורא שווה הנפש כשונים מהותית, או אף רדיקליים יותר, מהטיעונים שעולים מ"הפוליטאה" עצמה. ולטענתי, אלו שמבקשים להרוס את הפאוליניות, לא יודו בזה בפה מלא, או לכל הפחות יבקשו להסתיר מהקוראים את העובדה הפשוטה הזו. אבל זוהי דרכו של עולם – את השמאל קל יותר לתקוף מאשר את הימין, ואת פאולוס מאשר את אפלטון.
צריך לציין עובדה נוספת: המעמד של פאולוס כהוגה חשוב, כמי שעיצב את המערב הרבה יותר מכל הוגה אחר, למעשה, כמי שאנחנו מתייחסים אליו היום כאשר אנחנו קוראים ב"איגרות" שלו בברית החדשה, חייב את מעמדו יותר מכל דווקא להוגים הפוסטמודרנים. ההוגים הפוסטמודרנים הם אלה שהעלו את פאולוס מהאוב, הם אלה שעיצבו את דמותו ובמידה מרובה – הם אלה שעיצבו את הדמות שהירשפלד מבקר בכזו חריפות. היה אפשר, אולי אפילו ראוי, להביא את ההתייחסויות המוקדמות לפאולוס מתוך ה"הגות הפוסטמודרנית" ולראות כיצד החבר'ה האלה מתמודדים עם טענותיו של הירשפלד ובכלל עם דמות הרפאים של פאולוס.
אחרי דרידה, ז'יז'ק כנראה הוא הבחור הבא שאותו צריך לבקר. אבל כאן יש לשים לב לדבר-מה מוזר. בציינו שז'יז'ק מזהה את היהדות עם "דת החוק", טוען הירשפלד שהיהדות היא יותר מזה. ספציפית, 'המיסטיקה היהודית רוויה בארוס. באורגיה. ביין. בחגיגה ופסטיבל. מספיק שיעור גמרא אחד בשביל להבין עד כמה מהפכנית חופשית וגמישה היא ההלכה ביחס ל"חוק". מספיק לקרוא את החקיקה של ספר דברים כדי להבין שמיד אחרי כל חוק מופיעים סייגים.'
יותר. האירוניה הגדולה מתבצרת כאשר הירשפלד רואה ביהדות סינתזה בין הנורמטיבית והאנטינומיות, האהבה עם הכפייה, "שיר השירים" עם "ויקרא". כלומר, הירשפלד מחלץ את היהדות מתהום "האנטישמיות" בעזרת שילוב של האנטישמיות עם האהבה הפאולינית, שיחדיו, איכשהו, יוצרים משהו שאינו נלעג כמו שניהם בנפרד. טענתי תהיה שהבעייתיות בפתרון, כמו גם בביקורת עצמה של הירשפלד נמצאת בעצם הניתוח הראשוני שלא הגיע עד לאבן השתייה, וחשב שיוכל לעצור באמצע על-מנת להרוות את צימאונו.
אני מעוניין להציע סיפור קצת אחר, אבל לא שונה לחלוטין. אחד שקצת פחות מתמקד בפאולוס, וקצת יותר מתמקד בהגות המערבית לנספחיה השונים, אפילו לפני פאולוס. המגמה שלי זהה לשל הירשפלד, כלומר, לחשוב מחדש את העקרונות הפילוסופיים עליהם מושתת התרבות שלנו. אולם, אני מוסיף הסתייגות אחת מתוקף זה שלולא הייתי צריך להסתייג מהסיפור הזה באופן מלא היה אפשר לכתוב מאמר נפרד בנושא. והסתייגותי היא זו: הדברים מורכבים ועוברים תמורות מאוד רציניות בדרך ואין בכוונתי לצייר ציור אלא ממעוף הציפור.
צודקים אלה שטוענים לדומיננטיות של פאולוס בעיצוב העולם התרבותי שלנו. אולם, דעתי היא שפאולוס חשוב, אבל רבים מן הדברים שאנו מבקרים דווקא אותו עליהם היו קורים לדעתי גם לולא ההתערבות שלו. טענתי היא שהדינאמיקה התרבותית של תרבות המערב שהביאה לטכנולוגיה, קידמה, ניו-אייג', פאשיזם וקומוניזם מקורה בדיספוזיציה הרבה יותר מורכבת, יוונית במקורה, כלפי המציאות.
כיוצא בכך, העדפתה של האהבה מעל הכל, היא משנית רק לעוד כמה דברים במסורת הנוצרית, האירופאית ובוודאי המוסלמית, שכולן יונקות מאותו מקור יווני. האמור פה הוא מה שאני אציין בשם "רעיון" [Idea]. הרעיון הוא בסופו של דבר זה שעיצב את התרבות המערבית, אפילו יותר מן האהבה. במובן מסוים, האהבה מקבלת את הצדקתה מתוך זה, שבמובן מסוים, היא הרעיון האולטימטיבי. כלומר, האהבה, כ"רוח", כמו שאינו טמפורלי ואינו מתכלה, כמו שאינו נובע מן הבשר אלא מופרד ממנו, רק אהבה אידאית שכזו יכולה בסופו של דבר לכבוש את לב ההמונים.
טענתי היא שהרעיון הוא יותר פרימורדיאלי למערב מאשר כל תפיסה אחרת. הירשפלד מרפרף על "הקפיטליזם" כמשהו שולי, אך כולנו מבינים יפה מאוד שהסדר הפוליטי שמביא איתו הקפיטליזם מעצב את חיינו הרבה יותר מאשר האהבה. טענתו של הירשפלד כי "פילוסופיית האהבה" ניצחה את "שורשיה הפילוסופיים היווניים, התבוניים של תרבות המערב." מחוסרת כל בסיס וזאת משתי סיבות. א', נראה שהחיים שלנו מתנהלים בתוך מערכת תבונתית ודטרמיניסטית הרבה יותר משם מתנהלים לאור "האהבה". וב', הדברים האלו אינם מנוגדים, אלא האהבה, פילוסופיית האהבה, היא פשוט פופולריזציה של אותו "שורש תבוני" של תרבות המערב. במילים אחרות, הדברים הללו שייכים זה לזה.
זה שהבין את זה לעומק היה למעשה הראשון שניסה לצאת "כנגד" אותה הפילוסופיה של האהבה - פרידריך ניטשה. תפיסתו של ניטשה את הנצרות הייתה מורכבת, אך ניתן לסכמה יפה כפי שעשה אחד המורים שלי: "הדעה הקדומה היחידה שניטשה לא הצליח להשתחרר ממנה היית כנגד הנצרות." במידה פחותה, נראה שהירשפלד חוטא באותה הדעה הקדומה. אך הבה נמשיך הלאה ונברר את עצם העניין.
צורת מחשבתו של ניטשה היית ויטליסטית. כלומר, ניטשה הסתכל על עצמו כרופא ועל התרבות כגוף. מבחינתו, הנצרות היית מחלה נוראית. אם כי בהחלט ניתן לאמר שלשיטתו, הנצרות היא מחלה נוראית שנובעת מהרגלים תזונתיים לא נכונים ומזיקים. כלומר מהאפלוטוניות. "הנצרות היא אפלטוניות להמונים" . ההצהרה המפורסמת של ניטשה אינה עניין של קפריזה. ניטשה מציין בהמשך כי "שיטתי היא אפלטוניזם מהופך" . בשני הדברים האלה ניטשה מתכוון לרמוז לקשר האינהרנטי שיש בין סט הערכים הנוצרי לאופן המחשבה האפלטוני. שניהם מחשיבים את העולם הזה לפחות אל מול העולמות האחוריים (המטאפיזיים, רעיוניים, רוחניים) או בגרסתם הפופולרית (הנוצרית) יותר העולם הבא.
האבחון של ניטשה, עד כמה שאנחנו יכולים לשפוט, מוצלח. הוא מזהה בין הנטייה לבקש, להאמין, לרצות משהו מחוץ לעולם הזה עם מוסריות נוצרית. האהבה עליה ניטשה מדבר, ועליה הירשפלד מנסה לדבר, אינה אהבה פשוטה. היא אהבה רומנטית, אידאלית, של מושא נחשק שלא באמת נמצא אף פעם "בעולם הזה". מסיבה זו זה גם מוצר שמוכר כ"כ טוב: אם מוכרים לנו מוצרים שמיועדים להתקלקל תוך שנתיים, מה לדעתכם הערך היום של מוצר שאי אפשר אף פעם באמת לקבל עליו בעלות, ובכל זאת, אפשר לשפוך עליו כמות בלתי מוגבלת של כסף?
הניסיון של ניטשה היה ניסיון שביקש לראות מה קורה כאשר מנשלים את העולם מכל העולמות האחוריים שלו, מה קורה כאשר הופכים את העולם הזה לעולם היחיד? "היפוך הערכים" המפורסם של ניטשה, במידה רבה, התייחס להיפוך הערכים ההיסטורי שהוא עצמו ניסה לבצע. כלומר, ההיפוך הערכים של הנצרות. ניסיון להציע את העולם הזה, "נקי", "ברוטלי", "קשה" אבל בעיקר "בלי גלולות מרככות".
וכאן אנחנו נכנסים למישורת האחרונה שאני רוצה להציע. ניטשה כשל, ולא בגלל שלא היה חכם מספיק או אמיץ מספיק. ניטשה כשל משום שלאן שלא הלך, הוא שימר את העולם הנוצרי בזה שהוא ניסה להתנגד לו. האירוניה בולטת במיוחד לאור העובדה שניטשה עצמו היה הוגה בעל תודעה היסטורית עצומה, שכנראה ידע היטב שבהופכו את פאולוס למפיסטופלוס – הוא עצמו משמר את מעמדו של פאולוס.
ניטשה, בהציעו "אפלטוניזם מהופך", כלומר, העדפת החושי (התאוות, הרצונות וקושי) על פני העל-חושי (האידאי, האהבה, הגלולה שתעזור לנו לישון בלילה) – ניטשה ביצר אחת ולתמיד את הגרסא הכי קשה של הנצרות, כלומר, כנצרות שנשארת נוצרית בדיוק מתי שהיא למעשה משמרת את הנצרות במלואה כאויבת שלה, כמה שמסמל את כל הרע בעולם.
במאמר מוסגר, אין פלא שהירשפלד מחבב את ג'יימס. ג'יימס בהרבה מובנים הוא גרסא מרוככת של המורשת הכי נוצרית-אפלטונית (אם כי מקורה בפרס) שהשאיר לנו המערב – הגנוסטיות. שם, העולם מתחלק לשתיים. הצדדים מגדירים ומנציחים זה את זה מתוך המלחמה המתמדת שלהם בינם לבין עצמם. באותה מידה, ניטשה הנציח, שימר את הנצרות על קנה, במובן זה שהוא "טיהר" את הנצרות – בהתנגדותו לה, הוא הראה לאחרים אל מה הם צריכים לשאוף. במילים אחרות, כדי להרוג את ניטשה, לבצע רצח-אב (אפרופו נצרות) לא הייתה לחלק מ"ההוגים הפוסטמודרנים" הרבה עבודה מלבד פשוט לקחת את הנצרות שלה ניטשה התנגד, וכמו פוקו, להרים אותה מהאבק כאותו הדבר בדיוק שאליו יש לשאוף.
טענתי היא, שלא רק במידה והמחשבה שלנו נוצרית, אלא במידה והמחשבה שלנו מערבית (ואפילו ערבית), היא משופעת במושגים שמקורם במסורת המטאפיזית-המערבית . גם המחשבה הפוליטית, גם המחשבה האתית, ובמיוחד מה שאנחנו קוראים לו "השקפת עולם". אותה מסורת מערבית, במובנה הרחב ואף מצד מקורה היווני, מלקטת כל נים ונים מתרבותנו ומנפשנו. איננו מסוגלים לחשוב במונחים של "חוק", "שלטון", "נורמטיבי", "הטרונומי", "חומרי", "אנטינומי" (והיד עוד מאוד נטויה) במנותק מהמסורת הזו. שכל מה שהירשפלד לא אוהב בה – מגיע בעסקת חבילה עם הדברים שהוא כן מעריך. רציונליות, סדר וחוק.
אי אפשר לבקר את האחד בלי לבקר במקביל את השני. המקור שאותו מבקרים הוא אותו מקור. יש קשר הדוק למקור של הטכנולוגיה המערבית, המדע המערבי והנצרות. אותו מקור הוא מה שאנחנו צריכים לחשוב מחדש, להרהר אודותיו – ההוגה שהבין וניסה לעשות בדיוק זאת, לאור הניתוח שהראיתי בקצרה למעלה, היה מרטין היידגר. הניסיון של היידגר היה לחזור ליוונים, אבל לא ליוונים כפי שאנחנו מסתכלים עליהם היום מתוך ההיסטוריוגרפיה הנוצרית שלנו. הניסיון שלו היה לחזור ליוונים על-מנת למצוא "התחלה חדשה" לתרבות המערב. איזושהי התחלה שאינו משוקעת, מתה כבר בלידתה, לתרבות המערב. המחשבה שלו היית שאם התרבות היוונית הצליחה לייצר לנו את התרבות המערבית, ייתכן שיש בה עוד מאותו הJuice הזה כדי לאפשר לנו לצאת מהמשבר הפוסטמודרני (שהוא מזהה למעשה עם היפר-קפיטליזם, טכנולוגיה, ולמעשה – היפר מודרניות) .
החזרה להתחלה פה איננה שרירותית. החזרה להתחלה, למקור של התרבות המערבית, נעשה על-מנת שלא נעשה מה שאנחנו עושים כל הזמן כאשר אנחנו דנים בגורל המסורת המערבית – משתמשים במונחים השחוקים שלה עצמה. החזרה להתחלה במחשבה נעשית בכדי שלא נעשה מה שאנחנו עושים תמיד: חוזרים על אותה התחלה דהויה, קלישאתית, באופן בלתי מודע כמעט, בכל דיון ובכל ביקורת היסטורית ואפילו תרבותית שאנחנו מעבירים בה את רעינו ואת עצמנו. הניסיון לחזור להתחלה, למצוא התחלה אחרת, לא נעשה מתוך גחמה – אלא מתוך הבנה ראויה כי כמו שהירשפלד טען, המושגים של המסורת הזו גופא נשחקו, והיום איננו רואים בהם טעם. באופן מוזר, אם אנחנו לא חוזרים אל ההתחלה, נידונו לחזור על ההתחלה שוב ושוב.

11
לאו דזה-וויס

תודה על המאמר מעורר המחשבה!
מעניין לחשוב על היהדות בהקשר של ״דת החוק״ והנצרות באירופה בהקשר של ״דת החסד״ ולהסתכל איך דברים מתנהלים דה-פקטו.
ישראל - מבולגנת ומקומבנת.
אירופה - מסודרת ומהוגנת.

12
MA

לדעתי, אתה מדבר בעין אנושית על משהו אלוקי. אל תנסה להגדיר משהו שאתה לא יכול לדעת אותו, אלא פשוט תאמין. בעצם המקור של האל אינך יכול לגעת - אתה סובייקטיבי. אינך יכול לדעת, אתה יכול רק להאמין. לשאוף הלאה ולרוץ למרחק אין-סופי לאלוקים. רק בתאריו החיצוניים אתה יכול לגעת ולדעת.
אמנם לא הספקתי לקרוא את כל האמר, אבל אני מצטער. לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך, ולהבין את מה שאתה רוצה להעביר כמסר לבסוף.

13
MA

לדעתי, אתה מדבר בעין אנושית על משהו אלוקי. אל תנסה להגדיר משהו שאתה לא יכול לדעת אותו, אלא פשוט תאמין. בעצם המקור של האל אינך יכול לגעת - אתה סובייקטיבי. אינך יכול לדעת, אתה יכול רק להאמין. לשאוף הלאה ולרוץ למרחק אין-סופי לאלוקים. רק בתאריו החיצוניים אתה יכול לגעת ולדעת.
אמנם לא הספקתי לקרוא את כל האמר, אבל אני מצטער. לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך, ולהבין את מה שאתה רוצה להעביר כמסר לבסוף.
התורה היא דבר נפלא, את זה אני יודע בלי לקרוא מילה מן המאמר הזה. אין זה משנה אפילו מעט את האמונה שלי. כי אתה מדבר מילים אנושיות על עניין אלוקי. התורה היא "הטקסט" היחידי שמדבר באנושיות וחודר אל הנשמה האלוקית שלי.
שנזכה להגיע לאמת האחת והיחידה.

16
נעמי

כמה מחשבות בעקבות המאמר..

1. לא הבנתי מי כאן האלוקים?
הביטלס- שהשטיחו ומכרו בזול את המושג אהבה?
יונתן- שמחלק ציונים לכל הדתות.

2.
החוק הוא המסגרת המשמרת את האהבה.
ניתן להתבונן במדינות באין בהם חוק.

בתור אישה חרדית שחייה לעומק את היהדות עלי לומר כי החוק היהודי הוא רק מסגרת בתוכה כל יחיד צריך להגיע לאהבה (עצמית, לאהבה לאלוקים לבן הזוג והסביבה וכו').

4. החוק האלוקי הוא כל כך חכם, קשה קצת לפרט למי שלא חי בתוכו, או חי בתוכו בצורה לא נכונה.
(חרדים כיום זו יותר מסגרת פוליטית ולא דתית כולל חלק גדול ממה שהם מייצגים)

5. היהדות קשורה מאוד לאדמה ולארץ, כי זו היהדות הטבעית, זה שהוגלינו ושמרנו על מסורות גם הסיביר זה רק על מנת לא לשקוע בשכחה.

6. אני מסכימה עם תגובתו של לאו כי-
ישראל - מבולגנת ומקומבנת.
אירופה - מסודרת ומהוגנת.
רק מראה עד כמה העם היהודי מלא באהבה ואירופה מלאי שנאה וצביעות ורק החוק הוא שמשאיר אותם בחזות חיצונית יפה.

7. ומה זאת אהבה? האם באהבה עצמה אין צורך בגבולות?
דווקא מתוך הגבולות, החוק וה"מגבלות" צומחים הדברים הכי עמוקים ואמתיים.

דוגמא מעולם האמנות - הוא הקולנוע, הספרות והאמנות הסובייטית עמוקה לאין ערוך בהשוואה לאמריקנית.
בסובייטית הרבה בנוי על רמזים, שנינות, מסר בין השורות ההתגרות בין המותר לאסור, כשאסור היה אסור ממש עד העלמות במרתפי הקג"ב.
לעומת הוליווד שיצר עיסה דביקה ורדודה (אהבה קראת לזה?)

ובקיצור- היהדות בעיניי היא:
החוק בשרות האהבה.