אהבה מעבר למגדר

בדייט השני של מרשה ליבֶרמוֹר עם מייקל שֶׁטאק, ב-1978, הוא סיפר לה שמדי פעם הוא נהנה ללבוש בגדי נשים. "נרתעתי קצת", היא אומרת ונזכרת שלאחר הווידוי הוא יצא מהחדר וחזר בשמלה. "חשבתי לעצמי, זה די מוזר. לא ידעתי שיש גברים שעושים דברים כאלה". מייקל היה סטודנט גבוה ורזה לאדריכלות. היה לו אף אצילי ומרשים, מצח גבוה ושיער פרוע. הוא היה חכם, רגיש ומרתק, ומרשה נמשכה אליו כמעט מהרגע הראשון. היא הניחה שרצונו ללבוש בגדי נשים היא עניין מיני, וקיבלה אותה כמין סוד משותף שזוגות שומרים בין קירות חדר השינה.

מערכות היחסים רבות בימינו אינן מתיישבות עם הרצון לחלק את העולם לקטגוריות ברורות. הזוגות האלה הם עדות חיה למורכבותו יוצאת הדופן של טבע האדם.

הם התחתנו והביאו לעולם שתי בנות, שאותן גידלו בפרברי שיקגו. מייקל קיבל על עצמו את רוב משימות גידול הילדים בשעה שמרשה הלכה ללמוד רפואה. עשר שנים לאחר שנישאו הייתה מרשה שקועה כל כך בהתמחות שלה בפתולוגיה, שהיא לא שמה לב למצוקה הפסיכולוגית החריפה של בעלה, שרק גברה והלכה. ייסר אותו להיות גבר, או ליתר דיוק – לחקות גבר. הכאב כילה אותו. היו רגעים שבהם הוא שקל לטפס לגג הבית ולקפוץ קפיצת ראש אל המרפסת. ואז יום אחד הוא התקשר לקו הסיוע לאנשים על סף התאבדות. סיפרו לו שם על קבוצות מפגש סודיות לאנשים שמרגישים שהמגדר האמיתי שלהם אינו תואם את גופם – מצב פסיכולוגי הידוע בשם "דיספוריה מגדרית".

קבוצות התמיכה האלה שינו את חייו של מייקל. הן העניקו לו, לראשונה, שפה ומסגרת שאפשרו לו להכיר במה שהרגיש – שהוא אישה טרנסג'נדרית. מייקל הפך לטרישה, וטרישה החלה אט אט לשנות את המראה החיצוני שלה. "היא כאילו אמרה, 'זאת מי שאני – אני חייבת לעשות את זה'", נזכרת מרשה. טרישה גידלה שיער ארוך, צבעה אותו לבלונד וענדה עגילים. היא עברה ניתוח להקטנת הגרגרת,  וניתוח אף, עברה הסרת שיער והתחילה בטיפול הורמונלי. היא עברה מעין גיל התבגרות נשי מאוחר והסתובבה בחצאיות קצרות ועקבים גבוהים, אך בסופו של דבר גיבשה לעצמה מלתחה נשית בוגרת יותר, בסגנון שהיא מכנה "הספרנית הקפדנית".

ככל שגברה תחושת החופש של טרישה – החופש להיות אישה בגלוי – כך גברה גם שביעות הרצון שלה מחייה והיא נעשתה יותר ויותר מאושרת. אבל עבור מרשה היה מדובר במסכת יסורים. היא עדיין אהבה את בת זוגה, אבל השינוי טלטל את חייה ואת תחושת הזהות שלה. "במובן מסוים הרגשתי נבגדת", היא אומרת. "הייתי פגועה וכעסתי. היו ויכוחים והרבה דמעות. נהגתי להסתכל עליה ולחשוב, 'את נראית באמת נשית – ואני לא נמשכת לנשים. אלה החיים שמתאימים לטרישה, אבל אלה לא החיים שמתאימים לי'".

טרנסג'נדרית, ציריך. תצלום: אלסיה קרוס

מרשה התגעגעה לגבר שאיתו התחתנה ולחייהם הקודמים. "זה היה אובדן של ממש", היא אומרת. הן ניסו ללכת לטיפול, אף על פי שמטפלים מעטים בלבד בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים הכירו את נושא הטרנסג'נדריזם, ומעטים אף יותר התמחו בו. בנותיהן, שהיו אז על סף גיל ההתבגרות וניסו להתמודד עם סערת הרגשות שעורר בהן השינוי המתחולל באביהן, פנו להוריהן וממש ביקשו מהם להיפרד. מרשה וטרישה היו קרובות לגירושים מספר פעמים. "היו שתי אפשרויות", אומרת מרשה. "או שאלמד להסתגל ואבין איך להתפשר, או שניפרד".

הן החליטו להישאר נשואות ועברו לעיר במישיגן, שם היו פחות מבטים מזלזלים ופחות שכנים חטטניים, והמשיכו בחייהן. "הבנתי שהקשר שלנו הוא אותו קשר, בעצם", אומרת מרשה. הסיפור המשפחתי שלהן מתועד בסרט בשם From This Day Forward, שאותו ביימה בתם, שרון, שהיא כעת אישה בוגרת בעצמה. באוקטובר הוא שודר במסגרת סדרת POV של רשת PBS. "אנחנו מרגישות אותו דבר זו כלפי זו. בהתחלה התאבלתי על האופן שבו אנשים מבחוץ תופשים את הזוגיות שלנו, אבל הבנתי שזה לא חשוב – מה שחשוב הוא החיבור שיש לנו. אנחנו אוהבות אחת את השנייה במישור שקשה לי לתאר. טרישה היא הנפש התאומה שלי. היה קשה להישאר יחד, אבל אם היינו נפרדות זה היה קשה עוד יותר".

אדוות של שינוי

אנחו חיים בעידן של נִרְאוּת חסרת תקדים עבור טרנסג'נדרים. דמויות טרנסג'נדריות מככבות בתוכניות טלוויזיה זוכות פרסים כמו "טרנספרנט" ו"כתום זה השחור החדש", סלבים טרנסג'נדרים כמו קייטלין ג'נר, ג'נט מוֹק והאחיות ואשובסקי זוכים לתשומת לב תקשורתית רבה, ומחלוקות לגבי נושאים כמו זכותם של טרנסג'נדרים להשתמש בשירותים ציבוריים מעוררות מודעות לקהילה המודרת הזאת, לאפליה שהיא נאלצת להתמודד איתה, ולסכנות שהן מנת חלקה.

אף על פי שהמודעות לקיומם ולמאבקם של הטרנסג'נדרים גדלה והולכת, אחד ההיבטים החשובים בחייהם נותר סמוי מהעין – תהליך ההתמודדות של בני זוגם. על פי הערכות, הטרנסג'נדרים הם 0.6 אחוז מכלל האוכלוסייה, כלומר כ-1.4 מיליון בוגרים בארצות הברית. לרבים מהם יש בני זוג בזמן שהם עוברים שינוי מגדרי. היה אפשר לצפות ששינוי יסודי כל כך במרקם מערכת היחסים הרומנטית יוביל בהכרח לפרידה, אבל זה לאו דווקא מה שקורה בפועל. ישנם זוגות שמחליטים להישאר יחד, על אף האתגרים האדירים הניצבים בפניהם והמאיימים על תחושת העצמי שלהם, על מיניותם, על אופי אהבתם. מערכות היחסים שלהם אינן מתיישבות עם הרצון לחלק את העולם לקטגוריות ברורות. הזוגות האלה הם עדות חיה למורכבותו יוצאת הדופן של טבע האדם.

אמנם שם התואר "מסורתי" אינו הולם שינויים מהסוג הזה, ובכל זאת אפשר לומר שהתרחיש המסורתי הוא של גבר נשוי ש"יוצא מהארון" בגיל 50 כשאישתו מגלה בארון הבגדים שלו מלתחה נשית נסתרת. כך אומרת דֶבְּרה אן קוּלהארט (Coolhart), מומחית לסוגיות של נישואים ומשפחה מאוניברסיטת סירקיוז. "עוד ועוד זוגות מחליטים להישאר יחד", אומרת קולהארט, שעובדת עם בני משפחתם של טרנסג'נדרים. "הדבר החשוב הוא מתי זה נחשף ואיך זה נחשף". אם כבר בתחילת הקשר מגלה אחד מבני הזוג שהוא אינו מתאים לסיווג המגדרי הטיפוסי, ייתכן שהאחר יוכל להתמודד עם השינוי טוב יותר מאשר מי שבן זוגו הסתיר ממנו סוד מהותי כל כך במשך 20 שנה. וככל שגוברת המודעות החברתית להיקפה האדיר של השונוּת המגדרית, טרנסים יוצאים מהארון בגיל צעיר מתמיד.

אבל אפילו אצל בני זוג שנשארים יחד במהלך השינוי המגדרי יש לעתים קרובות תחושת של בגידה, אובדן ונטישה, אומרת מורין אוסבורן (Osborne), פסיכולוגית קלינית העוסקת בסוגיות של זהות מגדרית כבר יותר מעשרים שנה. בני הזוג עלולים להרגיש שאמונם הופר ושההיסטוריה הזוגית המשותפת נמחקה. ובנוסף לחרדה המלווה את היציאה מהארון, הזוגות האלה נאלצים להתמודד עם דחייה מצד המשפחה והקהילה, עם העלות הכספית הגבוהה של ההליכים הרפואיים, ועם הפחד לביטחונו של האישי של הטרנסג'נדר.

בעיצומו של תהליך השינוי המגדרי, הטרנסג'נדר עשוי להיות מרוכז מאוד בעצמו, אומרת אוסבורן, ובן הזוג עלול להרגיש פגוע וזניח. "השינוי הזה הוא כמו גיל התבגרות נוסף", אומרת אוסבורן. "כאילו כל חייך הדחקת איזשהו חלק יסודי שקיים בך, ולפתע אתה מרשה לעצמך להביע אותו, זה מלהיב ומשחרר. אבל בן הזוג עלול להרגיש כאילו הוא נשוי פתאום למתבגר או למתבגרת. 'אנוכי' ו'נרקיסיסט' הן מילים שאני שומעת כל הזמן מבני זוג".

סוגיית האינטימיות הגופנית הופכת לסימן שאלה ענק במרכז החיים הזוגיים. "אם אתה נמשך רק לזכרים, ובן הזוג שלך הפך לנקבה, זה מכשול שאי אפשר להתעלם ממנו", אומרת קולהארט. ובכל זאת, יש מגוון רחב של תרחישים: טרנסים אחדים עוברים ניתוחים לשינוי גופם ואחרים לא, זוגות אחדים ממשיכים לקיים יחסי מין ואחרים מפסיקים לגמרי. אם התשוקה הדדית חלפה, בני הזוג צריכים להחליט איך הם עומדים לספק את הצרכים שלהם. הם צריכים להחליט אם להמשיך לקיים יחסי מין למרות השינויים המגדריים והפיזיולוגיים. "לפעמים החיבור הרגשי חזק כל כך, שאפשר להתגבר על השינוי באיברי הגוף", אומרת קולהארט.

אצל דיאן אנדרסון-מינְשָׁל, הדילמה הייתה קשורה פחות לאנטומיה ויותר לנטייה המינית. כמי שגדלה בקהילה כפרית מבודדת באיידהו, היא הוקירה את הקהילה הלסבית הגאה והתוססת שאליה הצטרפה בבגרותה. ב-1990 היא פגשה את בת זוגה סוזן, סוזי בקיצור, והן היו כמו "שתי לסביות קטנטנות וחמודות, אחת בוץ' והשנייה פֶם", היא אומרת. הן היו יחד 16 שנה, ואז סוזי התחילה לקרוא על זהות טרנסג'נדרית ועל נזילות מגדרית. "ראיתי את הגלגלים מסתובבים לה בראש", נזכרת אנדרסון-מינשל.

נשיקה על החוף. תצלום: גרטשן לודוויג.

סוזי הפכה לג'ייקוב, ואנדרסון-מינשל תמכה בו בלי היסוס וכיבדה את המחויבות הזוגית ההדדית שלהם. היא גילתה שהמאבק האמיתי קשור לתחושת העצמי שלה. איך ייתכן שהיא עדיין לסבית, שאלה את עצמה, אם היא נמצאת במערכת יחסים עם גבר? אנדרסון-מינשל הזדהתה כלסבית פמית רוב חייה הבוגרים. כל עוד לצדה הייתה בוץ', לא הייתה סיבה להטיל ספק בסטטוס הזה. "היה ברור לעולם שאנחנו לסביות", היא אומרת. "אבל ברגע שזה נעלם, פתאום הלסביוּת שלי התערערה. הפכתי לאישה שהולכת ברחוב עם גבר".

אנדרסון-מינשל נזכרת שחצי השנה הראשונה אחרי תחילת השינוי המגדרי של ג'ייקוב הייתה תקופה של "התנגדות וניסיונות פיצוי. הלכתי למכולת ומישהי אמרה לי, 'איזו חולצה יפה', ואני אמרתי, 'זאת הייתה מתנה מבעלי שהיה אז אשתי... הייתי לסבית... אני עדיין לסבית!' הרגשתי צורך בלתי פוסק לאשש את הזהות הלסבית שלי". אחרי מאבק פנימי ממושך היא החלה להרגיש שהיא אינה חייבת לוותר על הזהות המינית שלה כדי להמשיך לאהוב את ג'ייקוב. "הלסביוּת שלי לא קשורה לאיברי המין של בן הזוג שלי או לזהות המגדרית שלו", היא אמרה. "אני חלק מקהילה. האחווה הזאת לא נעלמת".

במובנים מסוימים, שינוי בזהות המינית עשוי להיות קל יותר לזוגות שהיו מלכתחילה חד-מיניים – בעיקר לזוגות של לסביות, שאחת מהן הפכה לגבר – מכיוון שהן כבר חוו את החיים כמיעוט מיני. "כשבני זוג צריכים להתמודד עם החיים מחוץ לנורמה החברתית, הם מוכנים יותר להתמודדות עם הלחצים הנלווים לשינוי המגדרי הזה", אומרת קולהארט. "המצב שונה אצל זוגות הטרונורמטיביים. אישה שבעלה עובר שינוי כזה עשויה לשאול, 'טוב, התחתנתי עם גבר כאישה הטרוסקסואלית, ועכשיו בעלי הולך להיות אישה. מה זה אומר עליי? אני בהחלט לא לסבית, אבל אני אוהבת את האדם הזה". קשה נורא להבין איך להתמודד עם הדינמיקה החדשה".

מגבלות הגבריות

מטפלים שעובדים עם הקהילה הטרנסג'נדרית אומרים לעתים קרובות שלא רק הטרנסים עוברים שינוי, אלא גם בני זוגם. לא זאת בלבד, אלא שגם הסטיגמה המוצמדת לטרנסג'נדרים עלולה לדבוק בבני זוגם ובבני משפחתם. מכל סוגי מערכות היחסים הזוגיות, החברה מתנגדת יותר מכול למערכת יחסים בין גבר סטרייט לאישה טרנסית. "גברים הנמשכים לנשים טרנסיות ויוצאים איתן סובלים מסטיגמות אולי אף יותר מהטרנסיות עצמן", אמרה בשנה שעברה השחקנית הטרנסית לוורן קוֹקס (Cox) ברדיו Siriux XM. "אני יוצאת עם הרבה גברים שמזדהים כסטרייטים, וראיתי אותם מפנימים באופן עמוק את התפישות הנוקשות מאוד האלה לגבי גבריות – גבריות סטרייטית".

תומאס מאט, בן 23 ממדינת ניו יורק, מעולם לא פגש אישה טרנסית לפני שנסע לתאילנד בתוכנית לחילופי סטודנטים בתיכון. "באמריקה רואים טרנסים רק בערים גדולות", הוא אומר. "אבל בתאילנד, בכל מקום שהולכים אליו, אפילו בעיירות הקטנות ביותר, פוגשים טרנסים". מאט, המזדהה כהטרוסקסואל, זיהה שם לראשונה את המשיכה שלו לנשים טרנסיות. כשהוא נסע שוב לתאילנד, ללימודים בשנה השנייה באוניברסיטה, הוא יצא עם אישה טרנסית. אבל כשחזר הביתה לא הרגיש בנוח לספר לאנשים על מערכת היחסים הזאת.

גברים סטרייטים רבים שיוצאים עם טרנסיות שומרים על חשאיות, אומר וולטר בּוֹקְטינג (Bockting), ממנהלי התוכנית לחקר בריאות להט"ב באוניברסיטת קולומביה, שערך מחקר שכלל מדגם של גברים כאלה ב-2011. "לא קשה להם לפתח מערכות יחסים מיניות", אומר בוקטינג. "ההתאהבות לא מאיימת על הזהות שלהם. אבל קשה להם מאוד לחשוף את מערכת היחסים הזאת בפומבי. הצגת הזוגיות בפני העולם ובפני המשפחה היא משוכה גבוהה. הם פוחדים מדחייה ואינם מסוגלים לשלב את מערכות היחסים האלה בשגרת חייהם, ולכן בסופו של דבר הם מרגישים מבודדים מאוד".

קריסטי גַמארֶל (Gamarel), עמיתת מחקר בפסיכיאטריה מאוניברסיטת בראון, מזהה השלכות דומות. "הסטיגמה והאפליה מתחילות לשנות את התחושות של בני הזוג עצמם לגבי מערכת היחסים שלהם, וזה פוגע בבריאות הנפשית של בן הזוג הסיסג'נדר", היא אומרת. "ההשלכות החריפות ביותר זוהו אצל גברים המזדהים כהטרוסקסואלים".

ה"שיימינג" הקיצוני של גברים שיוצאים עם נשים טרנסיות, מקורו בלחץ "לא לצאת מהקווים" של הגבריות וההטרוסקסואליות, אומרת קולהארט. רבים מתעקשים לראות נשים טרנסיות כגברים במסווה ותו לא, ולכן סטרייטים שיוצאים איתן עשויים להיתפש כהומואים. האפשרות הזאת עלולה להצית בהם עצמם תחושות של הומופוביה, השפלה ואף תוקפנות. יש גברים שהתעללו בטרנסיות או רצחו אותן, וניסו לטעון בבית המשפט שהם חוו "בהלת טרנסים", קרי שהם חוו אי-שפיות זמנית כשההטרוסקסואליות שלהם הוטלה בספק. "המשטור המגדרי מגביל גברים", אומרת קולהארט. "הם חייבים להיות מאצ'ואים".

בבריטניה: גבר סיסג'נדר גברי וגבר טרנסג'נדר נשי

לאחר שחזר מתאילנד בפעם השנייה התחיל מאט לחקור את הבעיות הניצבות בפני הקהילה הטרנסג'נדרית. אחרי שלמד כי יש מקרים רבים של גברים המתעללים בחברות הטרנסיות הסודיות שלהם, הוא החליט לצאת מהארון לגבי המשיכה האסורה שלו בכתבה שפורסמה באתר Salon. "זה היה טקסט אישי", הוא אומר. "הוא עזר לי להשתחרר, אחרי שנים של בלבול ובושה לגבי המשיכה שלי לטרנסיות. וחלק מהעניין היה ההתמודדות עם הקהילה שלי, קהילת הגברים הנמשכים לטרנסיות, שחלקם מתעללים בבנות הזוג שלהם".

מאט יוצא עכשיו עם ג'ניסֶט גוטיירז (Gutiérrez), אישה טרנסית ואקטיביסטית, שיצרה איתו קשר בפייסבוק לאחר שקראה את הכתבה שלו. מערכת היחסים הקודמת שלה הייתה עם גבר שפגש אותה רק בלילות ובסופו של דבר התעלל בה רגשית ומילולית. "ביסודו של דבר הוא אמר לי, 'זה כל מה שאת תוכלי להשיג. אף אחד אחר לא יסכים להיראות איתך. זאת תהיה בושה'", אומרת גוטיירז. היא נדהמה מההבדל בדייטים הראשונים עם מאט, כשהוא הציע שהם ילכו לפגוש את אחותו לארוחת צהריים ליד המשרד שלה. "המפגש הזה היה דבר שלא הצלחתי לתפוש", אומרת גוטיירז. "זה גרם לי להרגיש שמעריכים אותי. החבר הקודם שלי אף פעם לא הציג אותי בפני המשפחה או החברים שלו".

יש גברים שמנהלים את מערכת היחסים שלהם בגלוי כבר מהתחלה, אבל לא מגלים לאיש שבת הזוג היא טרנסית, בהנחה שהיא "עוברת" לגמרי בתור נקבה. אנדרו ואנה (שמות בדויים) נפגשו ב-OKCupid לפני כמה שנים, כששניהם היו בתחילת שנות העשרים לחייהם וגרו במרחק שעה נסיעה זה מזה במישיגן. אנה נראתה יפה בתמונה, אבל מה שבאמת משך את אנדרו אליה, היו הסרטים הלא שגרתיים שהיא ציינה ברשימת הסרטים האהובים עליה, כמו "מונטי פייתון והגביע הקדוש". הם התחילו לפלרטט ובמהרה החליטו להיפגש פנים אל פנים. אנה אמרה שהיא צריכה לומר לו משהו לפני כן, ובשיחת טלפון גילתה לו שהיא טרנסית.

אנדרו מעולם לא שקל לצאת עם טרנסית, אבל הוא ממש חיבב את אנה ולכן לא נרתע. הם נפגשו, הרגישו משיכה מידית, ומשם המשיכו כמו רוב הזוגות הצעירים: יצאו לדייטים, התקרבו, פגשו זה את משפחתו של זה, דיברו על עתיד משותף. אחרי חודשים אחדים הוא הרגיש שהוא חייב לספר לאמו על זהותה המגדרית של אנה. "פחדתי נורא", הוא אומר. "אין נרטיב תרבותי שמסביר לך איך לספר למשפחה שאתה יוצא עם טרנסית. ידעתי שאמא שלי תתמוך בי בכל מצב – היא ליברלית מאוד. אבל לא הייתי בטוח שהיא תבין את זה". אמו של אנדרו קיבלה את הקשר, אף שמאז הוא לא סיפר לאיש, אפילו לא לשני אחיו. "אף פעם לא חשבתי שיש לי זכות לחשוף את הזהות של אנה", הוא אומר. "אני לא רוצה לשנות את דעתם של אנשים עליה".

השנה הם התחתנו, באביב. "אם להודות על האמת, חצי מהזמן אני שוכח [שהיא טרנסית]", אומר אנדרו. ובכל זאת, הוא מודע לתפישות השליליות שעלולות לרדוף את שניהם אם האמת תצא לאור. "אני חושב שיש תפישה מזיקה שלפיה גברים שיוצאים עם טרנסיות הם איכשהו גבריים פחות, או דפוקים, או שהם לא מסוגלים להשיג 'אישה אמיתית'", הוא אומר. "זה לא נכון, למרות שרוב האנשים שנמצאים באותו מצב כמוני לא ממש יכולים לצאת ולומר, 'אני יוצא עם אישה טרנסית'. יש מחסומים שמפריעים לנו לדבר על המצב שלנו ולהפיץ את הסיפור האישי שלנו".

בריגדת הנעורים

כמו רבים מבני הנוער שהתבגרו לאחר שידורן של סדרות כמו "אלן"  ו"ויל וגרייס", סוּני בריידום מעולם לא חשבה שלהיות לסבית זה דבר לא נורמלי. הייתה לה מורה לסבית בכיתה א', ובתיכון היא כבר הרגישה נוח להזדהות כביסקסואלית. החוג המשני שלה באוניברסיטה היה לימודי להט"ב, ושם היא גילתה שזהות מגדרית ונטייה מינית אינן בהכרח קשורות זו לזו, וששתיהן נמצאות על רצף. "זה באמת העמיק את התפישה שלי", היא אומרת. "התרחקתי מהעצמי המגדרי הבינארי שלי והתחלתי לאמץ את התווית 'קוויר'. אני נמשכת לכל המגדרים, ואהבתי את התווית הזאת כי היא אומרת, 'יש לך מקום מתחת למטרייה הצבעונית הגדולה שלנו'".

היא הייתה בת 23 כשפגשה את מאק, גבר טרנס הצעיר ממנה בשנה, שכבר השלים את השינוי המגדרי שלו. היה לו שיער פנים וקול מונמך בזכות טיפולי הטסטוסטרון, והוא גם עבר ניתוח להסרת שדיים ושיקום חזה. למרות שסוני הכירה טרנסים, היא מעולם לא יצאה עם טרנס. לכן היא הייתה מעט לחוצה להתוודות על הבורות שלה לגבי סקס עם טרנסים. "אני מעדיפה לחשוב שהוא לא היה צריך ללמד אותי על טרנסים ממש מאפס", היא צוחקת.

אף אחד מהם לא חיפש קשר רציני באותו זמן, ובכל זאת הם התאהבו במהירות. "מעל לכול, השיחות שלנו היו מעולות", אומר מאק. "הרגשתי אמון מהרגע הראשון". ובגלל התזמון של היכרותם, אף אחד מהם לא היה צריך לערוך התאמות זהותיות. "היינו במצב אידיאלי כי שנינו כבר הזדהינו כקווירים", אומרת סוני. "הייתי נשארת קווירית גם אם לא הייתי יוצאת עם טרנס – זה חלק ממי שאני. והוא כבר הציג את עצמו כגבר, לפני שנפגשנו, לכן זה אף פעם לא היה מכשול מבחינתנו. לא היו לנו הרבה מכשולים".

"מסתכלים בחלון ראווה", תצלום: vhines200

יש פער דורי בולט בכל הקשור לתפישות מגדריות, והפער הזה בא לידי ביטוי במערכות יחסים רומנטיות. "הצעירם באמת מובילים אותנו אל תרבות הרבה פחות בינארית בארצות הברית", אומרת אוסבורן. "כשהתחלנו להיות פתוחים יותר לטרנסג'נדרים, זאת הייתה פריצת דרך שנתנה לכולנו אישור גורף לבחון את הזהויות המגדריות והזהויות המיניות שלנו". התוצאה, לדבריה, היא שצעירים טרנסים מתחברים יותר מאי פעם לתוויות הנמצאות מחוץ לחלוקה הצרה לגברים ונשים: בין 51 האפשרויות המגדריות החדשות שפייסבוק מאפשר למשתמשיו לציין החל מ-2014, נמצאות bigender, gender variant, gender nonconforming, genderqueer, genderfluid,  ו-nonbinary.

אף על פי שצעירים מתמצאים יותר בדקויות המגדריות, ואף שאולי קל להם יותר לקבל את הטרנסיוּת של בן זוגם, אין משמעות הדבר שמערכות היחסים שלהם אינן סובלות מלחצים הקשורים לסוגיות מגדריות. שרה אילי (Eley), מטפלת התנהגותית שמארגנת בבוסטון קבוצת תמיכה חודשית לבני זוג של טרנסים, פוגשת צעירים רבים באמצע שנות העשרים לחייהם או צעירים יותר, שמרגישים נוח עם נזילות מגדרית, אבל "מתקשים באותן סוגיות של בידוד, חשיפה ותפישה עצמית". ואם השינוי המגדרי מתחיל כשהקשר כבר בעיצומו, הם מתקשים גם בסוגיות הקשורות לכך – שינויים במשיכה המינית, באינטימיות, בתפישה הציבורית. "זהות ומשיכה משתנים משמעותית כשמישהו או מישהי משנים את המגדר שלהם", אומרת אילי. "מערכות יחסים רבות שורדות את השינוי, אבל לא פחות מתפרקות בעקבותיו".

סוני ומאק נהנים מיתרונות שהם מעבר לתזמון של היכרותם. הוריה של סוני קיבלו את הזהות הטרנסית של מאק ונתנו את ברכתם למערכת היחסים. מאק, לאחר מספר שנים קשות, חידש את הקשר עם משפחתו וכעת הוא נהנה מאהבתם ומתמיכתם. מכיוון ששניהם עבדו בארגוני להט"ב ופעלו למען זכויות להט"ב, הם פיתחו לעצמם רשת חברתית חזקה ומקבלת והרגישו נוח להיות מחוץ לארון לגבי הזהות המגדרית של מאק.

באוגוסט, בהרי קולורדו, הם ערכו "את החתונה היפה והקווירית שלנו". באותו יום היה טפטוף קל, אבל השמיים היו בהירים והטקס התחיל במרכזו של שדה. הם הרגישו ש"שושבינות" ו"שושבינים" לא יתאימו למעמד מבחינה מגדרית, ולכן כל אחד מהם בחר שלושה "חוגגים" שישמשו כאורחי כבוד – שניים מאורחי הכבוד של מאק היו חברים מהאוניברסיטה בעלי מגדר "לא קונפורמי" (gender nonconforming). סוני ומאק צעדו לעבר הכומר כשהם מחזיקים ידיים, ועמדו בין שני "עמודי מאי" שאמהּ של סוני עיטרה בסרטים בכל צבעי הקשת. הכומר שחיתן אותם היה המנטור של מאק באוניברסיטה, ותמך בו רבות בתקופת השינוי המגדרי. עשרות חברים ובני משפחה קרנו מאושר לנוכח המחזה שמולם: שני בני אדם, תחת שמש קיצית, נודרים לאהוב ולהוקיר זה את זה לעד.

אלישיה אבּוֹט (Alysia Abbott) היא מחברת הספר Fairyland: A Memoir of My Father.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2016 Sussex Publishers LLC.Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מלח ופלפל. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל