אהבה מרובת משתנים

האהבה הרומנטית מאופיינת בצורך בבלעדיות יותר מרגשות אחרים. האפשרות שאהבה שכזו תתחלק בין מספר אנשים סותרת את האידיאולוגיה הרומנטית. מנגד ישנן יותר ויותר עדויות על התרחבותה של תופעת הפוליאמוריה (ריבוי אהבות). האם אפשר מבחינה לוגית לאהוב רומנטית שני אנשים בעת ובעונה אחת? ואפילו אם אפשרי הדבר, איזה ערך יש לאהבה מסוג זה?

"יש לי שני מאהבים ואין בי בושה, שני מאהבים, ואני אוהבת אותם באותה מידה." , מרי וולס.

האם האהבה היא בת החלפה? האם היא בלעדית?

"האהבה אינה דומה לספריה: אינך מחליף כל שבוע בן-זוג, ואינך צריך להיות בשקט כאשר אתה עושה אהבה.", אלמוני.

באידיאולוגיה הרומנטית הרווחת בחברתנו יש שתי הנחות מרכזיות. האחת היא שאהבה אמיתית אינה בת החלפה ("אתה תהיה תמיד אהובי הנצחי"), והשנייה שאהבה אמיתית במהותה היא בלעדית ("רק את ואת בלבד").
ההנחה הראשונה נראית על פניה כחסרת ביסוס לאור העובדה שרגשות האנשים יכולים להשתנות בד בבד עם שינויים שחלים באנשים ובמציאות שבה הם חיים. אמנם אין לתאר כל פרשת אהבים כאהבה אמיתית, אבל גם אין להניח שאדם עשוי לחוות רק פעם אחת בחייו אהבה אמיתית. כפי שכותבת המשוררת עדנה סנט וינסנט מיליי:

"אחרי ככלות הכל, יקירתי משכבר,
וכבר לא אהובה,
האם עלינו לומר, שלא הייתה זו אהבה
רק משום שהיא נעלמה?"

אין סיבה לשלול נסיבות שבהן אנשים ימצאו בן זוג חדש ומתאים יותר. אחרי הכל אדם וחווה הם בני הזוג היחידים שבאמת נועדו זה לזו. אפשרות החלפת האהוב אינה סותרת כמובן את קיומם של מקרים רבים שבהם לאדם יש רק אהבה עמוקה אחת במשך כל ימי חייו. זאת ועוד, זוגיות לאורך זמן עם אותו אדם מאפשרת לאהבה להתפתח ולהעמיק. ממצאים אמפיריים מצביעים על כך שזוגות שמצויים יחדיו במשך זמן ארוך יותר הם בעלי סיכוי נמוך יותר להיפרד: יש מתאם חיובי בין משך הזוגיות ובין הסיכוי שהקשר ישרוד.

ההנחה השנייה של האידאולוגיה הרומנטית, המתייחסת לבלעדיות האהוב, מרכזית יותר ולכן ההתנגדות לביטולה קשה יותר. הפרת הבלעדיות נתפסת לעיתים קרובות כפגיעה אישית קשה. הדבר מתבטא באמירות מוכרות כמו "אהובתי, אני רוצה שתהיי מאושרת, אבל רק איתי." או בעמדה הקיצונית יותר כמו זו של פבלו פיקאסו שעליו מסופר שאמר כי הוא מעדיף לראות את זוגתו לשעבר מתה, מאשר לראותה שמחה עם גבר אחר. אהבה רומנטית מחייבת משאבים כמו תשומת לב וזמן שהם משאבים מוגבלים מטבעם ולכן ברור שאיננו יכולים לאהוב רומנטית אנשים רבים בעת ובעונה אחת. נאמר אמנם על שלמה המלך שהיו לו אלף נשים אך אם נניח שהמלך הקדיש לפחות יום אחד שלם לכל אישה, הרי יוצא שהוא יכול היה לבלות עם כל אחת מן הנשים רק פעם אחת בשלוש שנים, וזאת אם כוללים שבתות וחגים. קשה לראות יחסים שכאלו כאהבה אמיתית ועמוקה.

פבלו פיקאסו: "איכרים ישנים", 1919. מוזיאון MOMA, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

סוג אחר של אהבה הוא האהבה ההורית שאצלה הבלעדיות פחות מוגבלת מאשר באהבה הרומנטית. מספר הילדים שהורה יכול לאהוב בו זמנית גדול ממספר האנשים שאדם יכול לאהוב בו זמנית באופן רומנטי. אך גם האהבה ההורית מוגבלת במספרה בסופו של דבר.

בלעדיות גמישה

"איני מבקשת אלא מה שכל אישה נשואה מבקשת, מישהו נוסף על בעלה לשכב אתו.", פג בנדי, דמות מסדרת הטלוויזיה "נישואים פלוס".

על אף שסוגיית הבלעדיות באהבה רומנטית היא מרכזית, הקשיים הניצבים בפני בלעדיות מוחלטת הם רבים. הקושי הראשי הוא דעיכה מסוימת של התשוקה המינית במרוצת הזמן. על רקע זה צמחו גישות שונות התומכות בהגמשת הבלעדיות אך לא בביטולה המוחלט. כיוון שהמבצר הגדול של הבלעדיות הרומנטית הוא יחסי המין, תהליך הגמשת הבלעדיות מתמקד לעיתים קרובות סביבם.
הגמשת הבלעדיות הרומנטית מתנגשת עם מאפיין רגשי בסיסי שהוא ההתמקדות הבלעדית באהוב, אך היא מחזקת מאפיין רגשי אחר והוא השינוי והחידוש. הגמשת הבלעדיות נוגעת בלב האידיאולוגיה הרומנטית, כלומר בתפיסה שהאהוב הוא האדם האחד והיחיד שראוי לאהבתך האמיתית. הקנאה הרומנטית מבטאת את אותו רצון עז לבלעדיות.

הרצון לבלעדיות אין פירושו ביטול כל שאר סוגי מערכות היחסים עם אנשים; ישנן דרגות וסוגים שונים של בלעדיות. כך אפשר להבחין בגמישות במספר האנשים הכלולים במעגל היחסים הבלעדי. אחת מארבע נשותיו של גבר מוסלמי לא בהכרח תקנא לבעלה אם יסתפק בנשותיו החוקיות אך היא תקנא לו אם יקיים יחסים עם נשים אחרות. כך מספרת אישה הגרושה שנים רבות: "הייתה לי מערכת יחסים עם גבר נשוי במשך שש שנים. אהבתי אותו מאוד, היה לנו סקס טוב. אבל גיליתי שיש לו עוד נשים, נפגעתי וניתקתי את הקשר". לאותה אישה היה ברור שהקשר שלה עם הגבר הנשוי אינו קשר בלעדי מוחלט, אולם הקשר הזה היה עדיין יותר בלעדי מהמצב שבו נוסף עליה ועל אשתו היו לו נשים אחרות. קיומה של פילגש נוספת פגעה בדימוי העצמי שלה יותר מאשר קיומה של האישה החוקית. רות דיין, אשתו של משה דיין, שהיה ידוע בהרפתקאות האהבים הרבות שלו, מספרת על מקרים שבהם נשים התלוננו באוזניה על כך שהוא "בוגד" בהן עם אחרות. היא מספרת כי, "זמן לא רב לפני גירושינו התקשרה אלי בטלפון נערה היסטרית, שדרשה לדעת מדוע ניתק בעלי את שיחת הטלפון עמה... הנערה התעקשה להיפגש אתי מיד, שכן עמדה על סף התמוטטות עצבים. 'הבעל שלך בוגד בי עם אישה אחרת', צווחה."

סיפוריהן של איריס, אסתר, והייזל

"קרועה בין שני מאהבים ומרגישה כמו טיפשה, אני אוהבת את שניכם וזה מפר את כל הכללים." מרי מק'גרגור.

עדויות רבות מצביעות על כך שבני אדם לא רק שאינם מחויבים מינית לאדם אחד, אלא גם מסוגלים לאהוב יותר מאדם אחד בו זמנית. אכן, רוב האנשים איתם דיברתי בעת כתיבת הספר "בשם האהבה" אמרו לי, שהם מסוגלים לאהוב, ואכן אהבו, מספר אנשים בו זמנית. הנה לדוגמא שלושה סיפורים, (השמות בדויים, הסיפורים אמיתיים).

איריס, שהייתה נשואה לאבי ילדיה במשך שלוש עשרה שנים, אהבה שני אנשים באותו זמן: "נכנסתי למערכת יחסים עם גבר נוסף בזמן שעדיין חייתי עם בעלי. עשינו זאת בגלוי. בעלי אפילו תמך בכך זמן מה ושלושתנו חיינו ביחד – כדי לראות אם הדבר יכול לעבוד. במשך התקופה הקצרה הזו, קיימתי יחסי מין עם שניהם – אחד בקומה העליונה ואחד בקומה התחתונה. היה זמן בו שכבתי עם שניהם – אפילו באותו לילה בזמנים שונים – אבל עדיין לא ארצה שוב להיות במצב כזה. עשיתי זאת בגלל שהייתי חצויה – אהבתי את שניהם ורציתי להרגיע ולנחם את שניהם. לא בגלל הצרכים המיניים שלי הייתי עם שניהם. באמת רציתי להיות נוכחת בשבילם בכל דרך שמתאימה להם ביותר. המאהב שלי הבהיר לי שהוא לא רוצה לפרק את נישואיי. החפיפה הזאת הייתה מבלבלת ומשונה – אבל תמיד גלויה. לעולם לא התעלסנו שלושתנו ביחד. רצינו כולנו להתרגל למצב, אבל בעלי נעשה קנאי וכועס מאוד ולא יכולנו להמשיך בצורת החיים הזו." איריס הצליחה במשך זמן מה – גם אם באופן אמביוולנטי – לאהוב ולקיים יחסי מין עם שני גברים בו זמנית. אף שלאיריס היו יחסי אהבה עם שני גברים בו זמנית היא למעשה השתוקקה לאהבה הרומנטית המסורתית. היא הודתה כי, "אני לא אוהבת את העובדה שיש לי יחסי אהבה עם שני גברים. אני אוהבת את הפשטות של גבר אחד."

נאהבים. תצלום: קרלוס לורנסו

אסתר, אלמנה בשנות החמישים המאוחרות לחייה, מספרת: "בשבע השנים ויותר בהן יצאתי לפגישות מאז מותו של בעלי, מעולם לא נפגשתי רק עם אדם אחד. אני מאמינה באידיאולוגיה הרומנטית. אני רוצה את הגבר המושלם ... או גבר אחד מעט פגום. אבל ניסיוני פשוט סותר זאת. אין רק אחד שהצליח לספק אותי, ואף לא התייחסתי לזה כאל דבר שלילי. אפילו כשיצאתי עם אליוט במשך ארבע שנים, תמיד הייתה לי גם מערכת יחסים משנית. בשבע השנים האחרונות, לא מצאתי אף אחד... ואני מתכוונת לשום אדם יחיד שיש בו הכל... שיכול לספק אותי מבחינה אינטלקטואלית, רגשית, מינית, ותרבותית. ובזמן שאני פחות או יותר מנסה למצוא את האדם האחד הזה בידי השמאלית, בידי הימנית אני מאושרת למדי מכך שיש לי שתי מערכות יחסים כה משמעותיות."

דבורה ורפאל נפגשו בשנות השלושים לחייהם, כשדבורה הייתה מאורסת לדוד; רפאל רצה שיהיו ביחד אבל למרות חיבתה כלפיו היא החליטה להמשיך בתוכניותיה ולהינשא לדוד. כמה שנים לאחר מכן, רפאל נישא לאישה אחרת. דבורה ורפאל עבדו ביחד והמשיכו לאהוב מאוד זו את זה. רפאל ביקש מדבורה להתגרש ולהינשא לו, אך היא סירבה. רק אחרי למעלה משלושים שנה, כשדבורה הייתה בת שבעים ואחרי ששני בני זוגם נפטרו, הם החלו לחיות ביחד ובסופו של דבר נישאו. דבורה אמרה שאף כי רפאל הוא אהבת חייה, היא אהבה מאוד גם את דוד. אהבתה לכל אחד מהם הייתה שונה כיוון שהם היו אנשים שונים. בגיל 85, במבט לאחור אין היא מוצאת כל קושי לאהוב שני אנשים, אבל היא אומרת שהמצב הסב לה סבל רב כיוון שהיא לא יכלה להיות עם רפאל כפי שרצתה. בכל מקרה, היא אומרת, "מעולם לא התפשרתי על האהבה הגדולה שלי כלפיו; התפשרתי רק בכמה מהביטויים ההתנהגותיים שלה".

פוליאמוריה (ריבוי אהבות)

"גברים הם נפלאים. כל נערה צריכה שיהיה לה אחד... או שנים... או שלושה...", אנני ווד.

אהבה רומנטית של יותר מאדם אחד בו זמנית מכונה פוליאמוריה. עניינה העיקרי של פוליאמוריה הוא מערכות יחסים אינטימיות יציבות ולא דווקא במין מזדמן; אנשים שמתנסים בפוליאמוריה נבדלים מסווינגרים, שעניינם העיקרי הוא מין מזדמן. ישנן צורות רבות לפוליאמוריה. קבוצת הפוליאמוריה הקלאסית מקיימת בלעדיות מינית ולא מתמקדת ביחסים מיניים מחוץ לקבוצה. בגרסה אחת של פוליאמוריה, חברי קבוצה בת שלושה מאהבים או יותר מחשיבים את עצמם כנשואים זה לזה, ומתירים קיום יחסים רומנטיים במסגרת הקבוצה. בגרסה אחרת, אין כל קבוצה ואדם אחד מקיים מערכת יחסים אינטימית עם יותר מבן זוג יחיד. אנשים שנמצאים בפוליאמוריה מבחינים לעתים קרובות בין מערכות היחסים שלהם בעזרת תיוגם כ"עיקרית", "משנית" או "שלישונית". התיוג מבטא את מידת המחויבות השונה שלהם בכל מערכת יחסים. קל יותר לנהל שתי מערכות יחסים רומנטיות בו זמנית כששתי מערכות היחסים מצויות בשלב שונה: אחת עשויה להיות בשלב הראשוני של ההתאהבות, והאחרת בשלב מתקדם ובשל יותר; מידת העוצמה והעומק הרגשיים של שתי מערכות יחסים שכאלה תהיינה שונות: האהבה החדשה תהיה בעלת עוצמה חזקה יותר ואילו האהבה הבשלה תהיה עמוקה יותר. מערכות היחסים עשויות גם להתמקד בהיבטים שונים: שני האהובים עשויים להיות שונים זה מזה ולספק צרכים שונים.

השונות עשויה לבוא לביטוי גם בסוגיית הקנאה. הקנאה גוברת כשתכונות האהוב היריב קשורות לתחום שרלוונטי להערכה העצמית של המקנא. כך לדוגמא אפשר לתהות מתי קנאתה של אישה נשואה תהיה גדולה יותר, כאשר לבעלה יש רומן עם אישה יפה או עם אישה חכמה? התשובה לכך תלויה בדימוי העצמי של האישה: אם יופי תופס מקום חשוב יותר בדימוי העצמי שלה, הרי היא תקנא יותר אם המאהבת של בעלה יפה; לעומת זאת אם החכמה היא בעל משקל גדול בדימוי העצמי של האישה, הרי קנאתה תגבר כאשר המאהבת תהיה חכמה.

מורכבות היחסים הפוליאמוריים מחייבת כללי התנהגות ברורים שביסודם ישנן פתיחות וכנות. סביר גם להניח שעל בני הזוג להיות פחות אגואיסטים ויותר נדיבים בעמדותיהם. יחסי הפוליאמוריה עשויים להתאפיין במחויבות גדולה אך זו מחויבות המוגבלת למסגרת תחומה מראש. בני זוג בנישואים פוליאמוריים עשויים לאמץ אידיאולוגיה רומנטית גמישה שבבסיסה ישנה מחויבות גבוהה לכל בן זוג בנפרד. במסגרת זו אין קנאה רומנטית בין הצדדים; הקנאה נותרת מנת חלקם של אנשים מחוץ למערכת היחסים הפוליאמורית.

"נאהבים", תצלום: ארתורו יילמו

כך מדגים המקרה של רחל, אישה נשואה שהיה לה מאהב נשוי במשך שלוש שנים. בשיחה איתה היא הביעה פליאה כשנשאלה האם היו לה מערכות יחסים מיניות אחרות (שזמינות לה בקלות במסגרת העבודה). היא אמרה שעל אף שהיא אינה רואה מערכות יחסים כאלו כדבר לא מוסרי, היא עצמה אינה יכולה להיות במערכות נוספות, שכן היא נאמנה לליבה ואינה יכולה לשכב עם מישהו אחר מלבד המאהב שלה ובעלה. רחל מנסה להפריד בין שתי מערכות היחסים והיא אינה מניחה לרומן לחדור למה שנחשב בעיניה כחייה האמיתיים, כלומר מערכת היחסים שלה עם בעלה. הרומן נתפס כסוג של פנטזיה והיא אינה מעוניינת שהגבולות יחצו. רחל אפילו טענה ששתי מערכות היחסים שלה מצויות בהרמוניה מסוימת כיוון שכל אחת מספקת צרכים שונים. כרגע, מערכת היחסים עם בעלה פורחת וכך גם מערכת היחסים עם המאהב.

דוגמא נוספת לבלעדיות היא המקרה של שרה, אישה נשואה באמצע שנות הארבעים לחייה, שמאמינה שמוסרי לחלוטין שמישהי "תבחר מה היא רוצה לעשות בגופה". עם זאת, שרה מעוניינת גם להגשים את האידיאולוגיה הרומנטית, שבה היא מאמינה. היא הייתה רוצה שאהובה הנשוי (וכך גם בעלה) יהיה מסור לה באופן מוחלט ובלב שלם. רצון כזה נדמה כבלתי אפשרי, אפילו מבחינה טכנית שכן גם למאהב יש מערכת יחסים מרכזית משלו. שרה מבינה זאת כמובן, והיא מצפה למסירות מוגבלת יותר: על המאהב שלה להיות מסור רק לה ולאשתו. עליו לחשוב עליה ולדבר איתה בתדירות רבה ככל האפשר. אחרי שהם מקיימים יחסי מין עליו לדבר איתה או להיפגש איתה ולא להיעלם לתקופה ארוכה. מבחינתה באהבה עמוקה האוהבים רוצים להיות זה בחברת זו כמה שיותר. שרה מצפה מהמאהב שלה להפגין מולה מסירות מוחלטת באופייה, אך מוגבלת בהיקפה (בהתחשב בקיום מערכת היחסים המרכזית שלו). גישה זו איננה בלתי סבירה כפי שהיא נדמית: גם במערכת יחסים מונוגמית לחלוטין יש לאדם מחויבויות אחרות (לא רומנטיות) שמונעות ממנו עיסוק מתמיד בבת הזוג. שרה מתייחסת למצב המשפחתי שלה ושל אהובה כאל מצב הנתון למגבלות ידועות מראש. מעבר למחויבויות המגבילות הידועות, על האהוב להיות מסור לה לגמרי. קיומה של מערכת יחסים רומנטית נוספת מעבר לאשה החוקית תהיה בלתי נסבלת מבחינתה.

בספרו "אמנות הפיתוי", מציע רוברט גרין הסבר לכיבושים הרבים של דון ז'ואן. מהרגע שהוא חצה את נתיבן, הוא גרם להן לחשוב שהן כל עולמו. מבין מאות הנשים שפיקאסו פיתה במשך השנים, רובן חשו שהן היחידות שהוא באמת אהב. קזנובה ומדאם דה פומפדור לא רק פיתו את בני זוגם הם גרמו להם להתאהב. אהבה אידיאלית יוצרת את התחושה של מסירות מוחלטת. למרות שסביר שדון ז'ואן, פיקאסו, קזנובה ומדאם דה פומפדור לא באמת אהבו את כל בני הזוג שלהם, ובכמה מקרים הם רק הניחו להם להרגיש כך, עצם העובדה שהתנהגותם גרמה לבני זוגם להתאהב בהם מדגישה את הצורך במסירות שבמסגרת מגבלותיה היא נתפסת כמוחלטת. כך מתנהגים גם סרוגייטים מיניים, שמאומנים בפסיכולוגיה ובפיזיולוגיה של יחסי מין כדי לעזור לאנשים לפתור קשיים מיניים חמורים. אישה שמנהלת מרפאת מין דיווחה שבזמן הטיפול, חלק מהסרוגייטים מרגישים או מתנהגים כאילו הם אכן מאוהבים במטופלים שלהם; במקרים כאלה עולה הסבירות שהטיפול יצליח.

דוגמאות אלו שבהן מערכות יחסים פוליאמוריות מצליחות לשמר את הבלעדיות המוגבלת, מצביעות על חשיבות הבלעדיות גם אם היא איננה מלאה. דוד בארש וג'ודי ליפטון טוענים בספרם על המיתוס של המונוגמיה שמה שהופך את בני האדם ליוצאי דופן בקרב היונקים איננו הנטייה שלנו לפוליגמיה, אלא העובדה שרוב האנשים מנהלים לפחות סוג מסוים של מונוגמיה.

בלעדיות וייחודיות

"ליבי רחב מדי רק בשביל גבר אחד.", אידית פיאף.

נראה שאהבה של מספר בני או בנות זוג באותה עת איננה בבחינת סתירה לוגית ויש לא מעט דוגמאות המעידות על כך. עם זאת תופעה זו אינה נעדרת קשיים המתבטאים לעיתים קרובות בדיסוננס רגשי.

אהבה רומנטית מושתת על מאפייניו של האהוב, מכאן שאהבה ליותר מאדם אחד בו זמנית מבוססת בעיקרה על השונות שבין שני האהובים ועל שונות מערכות היחסים איתם. שתי האהבות עשויות להיחשב כמשלימות ולאו דווקא כסותרות. השוני בין שני המאהבים אינו חייב בהכרח להיות מבוסס על שוני מהותי באופיים, לעיתים עיקר ההבדל הוא באופייה של מערכת היחסים. כפי שאפשר לאהוב ולשנוא את אותו האדם באותה עת, כך גם אפשר לאהוב אנשים שונים בן זמנית. בשני המקרים הבעיה אינה לוגית אלא פסיכולוגית: ישנה סבירות גבוהה שהאוהב יחוש דיסוננס רגשי, אמביוולנטיות ולעיתים אף סבל לא מועט. כשאוהבים ושונאים את אותו אדם בו-זמנית, הדיסוננס נובע מהנוכחות המקבילה של שני רגשות הנראים כמנוגדים, בעוד שבמקרה של אהבת שני אנשים בו זמנית, הדיסוננס נובע מהעובדה שאהבה אחת מגבילה את האחרת ואינה מאפשרת למשל לבלות עם האהוב כל הזמן.

ישנן דרכים שונות להתמודד עם הבעייתיות הרגשית שביסוד אהבה פוליאמורית. אפשר להפחית את עוצמת הדיסוננס הרגשי כשמערכת היחסים הרומנטית הנוספת שמנהל בן הזוג מבוססת בעיקרה על שיחות אינטלקטואליות או על דאגה לרווחת הזולת. קל יותר לדמיין את האהוב משוחח שעות עם מישהו אחר מאשר לדמיינו עירום בזרועות מישהו אחר. מרבית האנשים ששוחחו איתי וטענו שהיו מאוהבים רומנטית בשני אנשים בו זמנית ונהנו מהמצב, טענו שהם לא היו רוצים להיות בצד השני של המתרס; כלומר הם אינם מעוניינים לחלוק את בן זוגם עם מישהו אחר.

כיצד יכולה החברה האנושית להתמודד עם מורכבות ואמביוולנטיות רגשית שכזו? גישה אחת עשויה להיות הגמשת הנורמות המקובלות הנוגעות לבלעדיות רומנטית ומינית והתאמתן למציאות המשתנה. שינוי שכזה אכן החל להתרחש בחברה המודרנית. אנשים כיום מאפשרים לבני זוגם חופש רב יותר במערכות היחסים האישיות שלהם עם אחרים, והגישה למין גם היא גמישה יותר. דוגמה לכך היא העובדה שאנשים לא מעטים מתחילים לתאר יחסים מחוץ לנישואים במונחים ניטרליים יותר כמו: "מערכת יחסים מקבילה" מאשר במונחים כמו "בגידה".

עם זאת, הבעיה העמוקה יותר אינה נוגעת לערכים מוסריים אלא לערכים רגשיים. אפילו אם תהליך הגמשת הערכים המוסריים בהקשר לאהבה יימשך – ואין סיבה שלא כך יהיה – נותרת הבעיה הרגשית: הרגשות הם מטבעם ממוקדים ומפלים; אפליה, או העדפה, שכזו צובעת את סביבתנו הרגשית. ביטול הבלעדיות ומשוא הפנים יבטלו את עצם קיום הרגשות. כך למשל, אם אנו טוענים שכולנו אשמים, הרי התוצאה היא שאף אחד מאתנו לא באמת אשם. וכאשר מישהו אומר (כפי שאמר אחד מעמיתיי) שהוא אוהב את כל הילדים בעולם כפי שהוא אוהב את ילדיו, הוא אומר למעשה שהוא אינו אוהב אף ילד. לכן ריבוי האהבות יוכל להמשיך להתקיים, לא באמצעות ביטול הבלעדיות שזוהי נשמת הרגש, אלא על ידי הגמשתה והדגשת הייחודיות שבכל מערכת זוגית.

מתוך "ז'ול וז'ים", סרטו של פרנסואה טריפו. תצלום: robot_infame

בהקשר זה יש להבחין בין בלעדיות וייחודיות. בלעדיות מאופיינת במונחים שליליים שנשענים על איסורים: "לא מאפשר", "מגביל", "לא מחולק או נחלק עם אחרים". ייחודיות לעומת זאת מאופיינת במונחים חיוביים שמקושרים לטיפוח: "יחיד במינו", "שונה מאחרים באופן שהופך מישהו או משהו למיוחד וראוי לציון".
להדגמת ההבדל נחזור לסיפור (האמיתי) של איריס שלאחר הגירושים מבעלה קיימה מערכת יחסים ארוכת טווח עם המאהב שלה. על אף שאיריס ידעה שהגבר ניהל כמה רומנים כבר בזמן שהיה מאהבה, היא מעולם לא חשבה לנהל רומן כזה בעצמה. היא הייתה מוכנה לקבל התנהגות כזו כל עוד היא הרגישה שהיא עדיין מיוחדת בעיניו. כך היא שמרה על סוג כלשהו של בלעדיות, שהקל על הכאב שלה: "תמיד שמרתי על האמונה שכל אחד מאתנו חולק משהו מיוחד עם האחר – במובן זה היחסים שלנו ייחודיים. כשהאמנתי בזאת לא הייתי צריכה לשלוט באחרים על מנת לשמור על מקום זה של ביטחון פנימי. ובהתבסס על כך, היינו בטוחים שיש לנו מערכת יחסים ייחודית עם כל אחד. פירוש הדבר שאני עדיין יכולה להרגיש מיוחדת גם אם לאהובי יש מאהבות אחרות. עדיין, זה לא מה שאני רוצה – אבל אני מסוגלת לראות את האפשרות הקיימת בתוכי ולחיות עם זה. אבל במקרה הזה הרגשתי שאני ניתנת להחלפה, שאני לא יחידה במינה; ראיתי כיצד זה סותר את האמונה שאני מיוחדת בעיניו. ולכן סיימתי את היחסים הללו."
מה שהפריע לאיריס לא הייתה העובדה שאהובה מקיים יחסי מין עם נשים אחרות, אלא שהיא כבר לא הרגישה שהיא ייחודית בעיניו. בבסיס גישתה לא נמצא הצורך לאסור על האהוב להתנהג באופן מסוים (אף כי ייתכן שהצורך הזה היה חבוי בצורה מתונה), אלא הרצון שיעריך אותה באופן שונה מאחרות. הצורך בייחודיות הוא אכן צורך רגשי בסיסי; אנחנו לא תמיד חושבים שאנחנו עליונים, אבל כמעט תמיד אנחנו חושבים שאנחנו מיוחדים. אין ספק שביחסים רומנטיים ישנה חשיבות רבה הן לבלעדיות המונעת נזקים, והן לייחודיות המטפחת צמיחה בטווח הארוך. דומה, בכל אופן, שבטווח הארוך הייחודיות חשובה יותר.

הערת סיכום

"כל-כך הרבה גברים, כל-כך מעט זמן.", מיי ווסט.

פוליאמוריה מבטאת מרד במגבלות האנושיות. היא מורדת כנגד הרעיון שבני האדם הם יצורים שזמנם והמשאבים שלהם מוגבלים במידה כזו שהם אינם מסוגלים להתחייב באהבתם ליותר מאדם אחד בכל זמן נתון. היחסים הפוליאמוריים אינם בבחינת "שריפת המועדון" אלא הגמשת תנאי הכניסה למועדון תוך מתן ערך רב יותר לייחודיות מאשר לבלעדיות.

חלופה זו היא לא יותר מנחמה פורתא כי היא הופכת את האהבה למורכבת ואמביוולנטית עוד יותר, ולעיתים אף מכאיבה יותר. כנגד ביקורת אפשרית על הדיסוננס הרגשי המכאיב, עשוי המאהב הפוליאמורי לצטט את הפזמון המפורסם ולטעון: "מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים" ולציין שארוחות חינם הן נדירות.

המאמר מבוסס על שני הספרים הבאים:
בן-זאב, א. (2001). בסוד הרגשות: על אהבה, שנאה ומה שביניהן. זמורה-ביתן.
בן-זאב, א. וגוסינסיקי, ר. (2008). בשם האהבה: האידיאולוגיה הרומנטית וקורבנותיה. זמורה-ביתן.

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save