אוהב, לא אוהבת

משפטים כגון זה של נתן אלתרמן: “אני אוהב אותך כפלים, כי את אינך אוהבת כלל”, אינם אופייניים לאהבה. הם גם לא זרים לה
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

אלברט הוא גרוש נאה בשנות החמישים המוקדמות לחייו. הוא פגש את דברה בבליינד דייט והם היו בקשר במשך כשנה. הוא עזב אותה כי אף על פי שתמיד חיבב אותה ונהנה בחברתה, הוא לא אהב אותה מאוד. אחרי הפרידה הוא יצא עם כמה נשים נוספות. ואז, ביום ההולדת שלו, כמעט שנה לאחר מכן, היא הזמינה אותו לארוחת ערב, שאחריה החליט לחזור אליה. אלברט אמר לידידתו: "זו האישה שאיתה אני רוצה לבלות את חיי." הידידה הופתעה, והזכירה לו שלפני זמן מה הוא אמר שהוא לא רוצה להיות איתה כי הוא לא אוהב אותה מספיק. אלברט ענה, "נכון, אבל היא אוהבת אותי כפי שאף אחת אחרת לא אהבה אותי לפניה, ובעצם זה הדבר החשוב ביותר." למעשה, אלברט שאל את דברה אותה שאלה: "למה את רוצה להיות איתי, כשאת יודעת שאני לא אוהב אותך באותה מידה?" דברה ענתה שהיא מעדיפה להיות עם אדם שהיא אוהבת מאוד ואולי לא אוהב אותה באותה מידה, מאשר להיות במצב ההפוך.

נבחן שני סוגים של מערכות יחסים: (א) אתם אוהבים את בן הזוג שלכם, אבל הוא לא אוהב אתכם (באותה מידה), או (ב) בן הזוג שלכם אוהב אתכם אבל אתם לא אוהבים אותו (באותה מידה). איזה מצב תעדיפו? התשובה אינה מובנת מאליה, מכיוון ששני המקרים דורשים פשרות רומנטיות מהותיות. במקרה של אלברט ודברה, מי תעדיפו להיות? אנשים שונים נתנו לי תשובות שונות.

כשאנשים מדברים על אהבה שאינה הדדית, הם מספרים בדרך כלל על חוויות כואבות, שבהן אחד מבני הזוג לא אוהב את האחר. עם זאת, אלה מצבים קיצוניים, בעוד שרוב המקרים אינם שחור-לבן – בדרך כלל שני בני הזוג אוהבים זה את זה, אבל אופי ועוצמת אהבתם שונים. בדוגמה שלנו, למשל, דברה מאוהבת באלברט עד מעל הראש, ואלברט מחבב אותה אך לא אוהב אותה באותה מידה. אלברט חש חיבה ואכפתיות כלפיה, אבל עוצמת אהבתו הרומנטית נמוכה יותר. ישנו סף עוצמה מסוים באהבה שתחתיו אין טעם להישאר יחד, אבל רגשותיו של אלברט נמצאים מעל לסף הזה.

לרוב, אנשים המעדיפים את עמדתה של דברה מאמינים כי הם יוכלו לשנות את גישתו של בן הזוג כלפיהם. האופטימיות שלהם נובעת מן האמונה  שיש להם יכולת יוצאת דופן לשלוט באירועים המתרחשים סביבם

המודעות לפערי האהבה עלולה להכאיב, כי היא רומזת על נחיתותו של אחד מבני הזוג, ועל סוג מסוים של דחייה. בהתאם לכך, אנשים עלולים להדחיק את ההבנה הזו ולאמץ להם אשליה חיובית לגבי בן הזוג. נוסף על כך, רוב האנשים לא מודים בפני בן זוגם שהם תופסים אותו כפשרה. גישותיהם של אלברט ודברה טומנות בחובן פשרה רומנטית, אך לא ברור איזו פשרה כואבת יותר. על אף הלחצים שדברה חווה, ייתכן שמבחינתה הפשרה אינה גדולה. היתרון המרכזי במצבו של אלברט הוא האהבה הרבה שדברה מעניקה לו, והסיכוי הנמוך שהיא תעזוב אותו. החיסרון הוא הוויתור על חלום אנושי מרכזי: להיות מאוהב עד מעל הראש. ודברה, מצדה, במצב הפוך – היא נהנית מחוויית ההתאהבות העמוקה, אבל מוותרת על ההדדיות ולכן היא פגיעה יותר.

לאלברט יש שליטה רבה יותר במצב; הוא יכול להמשיך במערכת היחסים כל עוד הוא רוצה בכך, כי אהבתה של דברה מובטחת, פחות או יותר. ואם אלברט מוצא אישה אחרת ומתאהב בה, הוא יכול לנסות לממש את האפשרות הזו. במובן מסוים, אלברט מתפשר על הווה שלו כדי להבטיח את עתידו. לדברה שליטה מועטה יותר; היא מוותרת על השליטה בעתידה כדי ליהנות מהתאהבות עמוקה בהווה. לרוב, אנשים המעדיפים את עמדתה של דברה מאמינים כי הם יוכלו לשנות את גישתו של בן הזוג כלפיהם. האופטימיות שלהם נובעת מן האמונה הרווחת שהעולם הוא בר-שינוי; הם חושבים שיש להם יכולת יוצאת דופן לשלוט באירועים המתרחשים סביבם. מהמרים מנוסים מתנהגים בצורות המראות כי הם חושבים שיש להם שליטה על גלגול הקובייה. בדומה לכך, אנשים מעדיפים לבחור את מספרי הלוטו שלהם בעצמם; הם מאמינים שכך הם מגדילים את סיכויי הזכייה.

אם אתם מאמינים שאפשר לשנות את מידת האהבה של בן הזוג כלפיכם, לבטח תבחרו להיות כמו דברה – מאוהבים עד מעל הראש. אך אם יתברר לכם שזה בלתי אפשרי – דבר הגיוני בהתחשב בכך שקשה מאוד לשנות את גישותיהם הרגשיות של רוב האנשים הבוגרים, אזי ניסיונותיכם לשנות את בן הזוג יגבירו את התסכול והאכזבה שאתם חשים. מצבו הרגשי של אלברט רגוע יותר מזה של דברה. אף על פי שהוא חש מדי פעם אכזבה כיוון שהוא לא חווה אהבה עזה אמיתית, הוא נהנה מאהבתה של דברה ועתידו מובטח. מצבה הנפשי של דברה יציב פחות, כיוון שהוא כולל רגשות חיוביים עזים יותר (כגון אהבה) לצד רגשות שליליים עזים (כגון פחד ותסכול). החרדה המתלווה למצבה של דברה גדולה יותר מזו של אלברט, ועלולה להתיש אותה; בסופו של דבר, אהבתה לאלברט עלולה לפחות.

הבחירה בין שני המצבים מושפעת בין היתר ממאפייני האישיות. אנשים בעלי נטיות אנוכיות יעדיפו ככל הנראה את מצבו של אלברט, כי הם מאמינים שלא תהיה להם בעיה למצוא בן זוג אחר. אנשים רציונליים יותר עשויים גם הם להזדהות עם אלברט, בעוד שאנשים בעלי נטיות רומנטיות מעדיפים לעתים קרובות את עמדתה של דברה. המצבים של אלברט ודברה אינם נדירים; אנשים רבים מצויים באחד מהם, ויש כאלו שבמרוצת חייהם חוו את שני המצבים. הבנת הבעייתיות שביסוד מצבים אלו מחייבת התייחסות לשני היבטים רומנטיים חשובים החסרים ביחסים שכאלו: מעמד שוויוני והדדיות.

על חשיבות השוויון וההדדיות

"בסך הכול, מערכות יחסים הם עניין של שוויוניות והדדיות. אם חסרה (מעט) הדדיות במערכת היחסים שלכם, אזנו את כפות המאזניים."
ג'רמי ניקולסון

העדר שוויוניות במעורבות הרגשית של בני הזוג, תופעה המאפיינת מערכות יחסים רומנטיות רבות, פוגע בשביעות הרצון הזוגית ומגדיל את הסיכוי לפרידה. רומנים מחוץ לנישואים הם לעתים ניסיון לפצות על מצב זה. יש הטוענים כי השלכותיו של אי-שוויון במערכת יחסים הן דוגמה ל"עיקרון העניין המועט ביותר" principle of least interest)). הצד המעוניין פחות אינו מחויב למערכת היחסים כמו בן זוגו, ועל כן שולט בהמשך הקשר. לעתים קרובות (אך לא תמיד) בן הזוג המעוניין פחות הוא זה שמחליט על סיום הקשר.

אפשר לנתח מעורבות רומנטית בלתי שוויונית גם לפי "מודל ההשקעה" של מחויבות במערכות יחסים. לפי מודל זה, כדי לעודד מחויבות במערכת יחסים אינטימית יש צורך בשביעות רצון, לצד חלופות לא מוצלחות לקשר הקיים ומידה רבה של השקעה בו. בעוד ששביעות רצון מתארת את איכותה הנוכחית של מערכת היחסים, ולכן נדמה שהיא המנבא החשוב ביותר למחויבות מבין שלושת הגורמים הנ"ל, איכות החלופות היא הגורם המשפיע ביותר על תחושת הפשרה. אנשים עם שביעות רצון רבה ואיכות חלופות נמוכה ישקיעו יותר במערכת היחסים.
מערכת יחסים שבה המעורבות הרומנטית אינה שוויונית, היא פשרה מבחינת שני בני הזוג, מכיוון שבמצב כזה, שניהם חשים לעתים קרובות שביעות רצון נמוכה. לא ברור אצל מי מהצדדים הפשרה משמעותית יותר.

גם נושא ההדדיות מרכזי באהבה. משיכה הדדית היא המאפיין המוערך ביותר בבן זוג פוטנציאלי אצל שני המינים. אנשים רוצים לשמוע שהם נחשקים. האוהב רוצה להיות נאהב בחזרה, לנשק וגם שינשקו אותו. האוהב מוכן להתחייב, אבל מצפה למחויבות דומה ביחסו של האהוב. משפטים כגון זה של נתן אלתרמן: “אני אוהב אותך כפלים, כי את אינך אוהבת כלל”, אינם אופייניים לאהבה. סירוב רומנטי, או התנהגות בנוסח "קשה להשגה," עשויים לעורר בזמן הקצר את התשוקה, אך העדר ההדדיות לאורך זמן יש בו כדי לפגוע פגיעה קשה באיכות הזוגיות.

אדישות מבטאת את היעדרה של העדפה המבוססת על הערכה, ולפיכך את היעדרם של רגישות ורגשות. לפיכך, אנשים מאוהבים מעדיפים שהאהוב יפגע בהם מאשר שינהג כלפיהם באדישות

הבטחת הדדיות, לדוגמה, על ידי הצהרות אהבה חוזרות ונשנות זה לזה, או על ידי אמירת שבחים הדדים, חיונית לאוהבים. היעדר הדדיות, כלומר, הידיעה שאתם לא נאהבים על ידי אהובכם, מוליך לרוב לדעיכה בעוצמת האהבה, ובסופו של דבר להשפלה. לרוב הדעיכה איננה מידית; האדם שסובל מאהבה נכזבת ממשיך לנסות לזכות בלבו של האחר. אכן, ספרים וסרטים רבים מתייחסים לאוהבים שאפתניים הממשיכים להתעקש לנסות לזכות בלב אהוביהם. במקרים מסוימים, האהבה עשויה להתעצם קצרות בזמן שהאדם מנסה לזכות בלבו של האחר.

לאור טבעה ההדדי של האהבה, אחד המאפיינים המשמעותיים בה הוא היעדר אדישות. אדישות מבטאת את היעדרה של העדפה המבוססת על הערכה, ולפיכך את היעדרם של רגישות ורגשות. לפיכך, אנשים מאוהבים מעדיפים שהאהוב יפגע בהם מאשר שינהג כלפיהם באדישות. האדם המאוהב מעדיף את הסבל שבאהבה על פני אדישות נטולת כאב. לב שבור הוא אחד הדברים הבודדים שממשיכים לתפקד גם כשהם שבורים. בשירה, "אהבת יד שנייה", אומרת הזמרת קוני פרנסיס שהיא מעדיפה אהבת יד-שנייה על פני מצב שבו היא לא רואה את אהובה בכלל.

אהבה נכזבת, שאין בה הדדיות בין האוהבים, היא חוויה כואבת ביותר. כשהדחייה הרומנטית נתפסת כבלתי הפיכה, זוהי מכה משפילה להערכה העצמית שלנו. אנחנו רוצים אדם מסוים, אבל הוא לא מעוניין בנו; אדם שאנחנו מאמינים שיהיה טוב ומתאים לנו לא חושב שאנחנו טובים דיינו. דחייה רומנטית כוללת לא רק את התסכול הנובע מתשוקה לא ממומשת, אלא גם את הכאב הנובע מהפגיעה המשמעותית בדימוי העצמי שלנו.

פשרה בהדדיות, כמו זו שמתוארת במקרה הנ"ל, אינה מובילה בהכרח למצב של "יש-או-אין" באהבה, אלא להבדלים בעומקה. כשאנשים מאוהבים עד מעל הראש, הם מוכנים להתפשר על היבטים חשובים בחייהם. כשהאהבה דועכת, הפשרה נעשית בכיוון ההפוך: הם מעדיפים להתפשר על האהבה ולא על היבטים אחרים.
נושא ההדדיות משמעותי פחות באהבה הורית. אֵם תאהב את בנה גם אם בנקודה זו בחייו הוא מתנהג בכפיות טובה. בלב האהבה ההורית נמצאת האחריות, לא ההדדיות; עם זאת, גם כאן יש להדדיות תפקיד מסוים, אף על פי שהוא קטן יותר מאשר באהבה רומנטית.

שוויוניות והדדיות הן נדבכים מהותיים במערכת יחסים רומנטית, ויש להתאמץ להשיגן. אך אהבה איננה בגדר ראיית חשבון (ויסלחו לי על כך רואי החשבון); השוואה וחישובים מתמידים הורסים כל חלקה רומנטית טובה. מה עוד שאהבה יכולה להילמד ולהירכש במרוצת החיים. לכן, לא כל פער בין בני זוג בקשר רומנטי הוא עילה לפרידה; פערים קטנים הם דווקא עילה להשקעה. עלינו לזכור שהחיים אינם מושלמים, והאנשים אינם זהים; התמודדות עם מציאות זו היא חלק מחוכמת החיים וטיפוח האהבה. כפי שנאמר בשירו הנפלא של ביל ווית'רס (Withers), "רק שנינו יחדיו":

"רק שנינו יחדיו נוכל לעשות זאת אם ננסה...
דברים טובים יקרו למי שמחכה,
אך לא למי שמחכה יותר מדי."


נוסח מוקדם של המאמר התפרסם ב-Psychology Today

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

22 תגובות על אוהב, לא אוהבת

04
לי

מעניין, תודה. ומה דעתך על האמירה הרווחת (לפחות אני שמעתי אותה יותר מפעם אחת בשיחות של נשים על קפה) ש"תמיד יש אחד שאוהב יותר" או "אחד שאוהב ואחד שמסכים"? מה עלה מהמחקר האמפירי?

05
זהר ארנון

צריך להיות חכם, כפי שאלתרמן היה, כדי לומר לה שאינו אוהב אותה. אם היא אינה אוהבת כלל, כלומר, אפס, והוא אוהב אותה כפליים, אבל כפליים אפס אינו אלא אפס. אבל בשביל אמירה כזאת צריך להיות אלתרמן. ובאשר לאלברט, זה שחיבב את דברה והיה לו נעים איתה, אך למרות זאת חשב שאינו אוהב אותה מאוד, היעדר ה"מאוד" הואסיבה מספקת להיפרד ממנה, אבל לא לזמן רב. שנה אחרי הפרידה הוא חזר אליה, לטענתו, מפני ששום אישה לפניה לא אהבה אותו כפי שדברה אהבה. לא הוא אותה, היא אותו. עם קצת יותר מחמישים שנות חייו אלברט היה צריך להבין "אהבה" מהי, אבל הוא לא יחיד שאינו מבין. אלברט אינו מבין שהוא אובייק לאהבתה של דברה, ללא קשר למיעוט אהבתו אליה. זה בא להצביע על כמה דברים, ואולי החשוב ביותר, מבחינת הכתבה, שלא צריכה להיות הדדיות ברמת "האהבה הרומנטית" (מה שזה לא יהיה), בין בני הזוג. אם יש עוד צורך למה אין צורך ב"הדדיות", באה אהבתו של מי לפרח. הפרח לא מחזיר לו אהבה, וזה לא מפריע לאהבתו אליו. ואולי עוד מילה על "האהבה". אין דבר כזה כמו "אהבה רומנטית". אם מותר להסתמך על אימרת "הורד הוא ורד הוא ורד", על אותו משקל אפשר לומר "אהבה היא אהבה היא אהבה", ויהיה זה להורים, לילדים, או לכול דבר חי, צומח או דומם.כול מה שנותר הוא, לומר מהי "אהבה". לשאלה הזאת עונים שזה... משהו שלא ניתן להגדרה. בוודאי שניתן. צריך רק להשתחרר מהתארים המופרכים שהדביקו לה. כשהמושג יתברר לאלברט, לדברה ולדומיהם, הם יצליחו ליהנות מאהבתם, אם תהיה כזאת.

07
זהר ארנון

ללי: במקום שאני אומר לך, תנסי לבחון מה את "אוהבת" ומה "אינך אוהבת" ביחס לדברים מסוימים, לאו דווקא ביחסים "בינו ובינה," כלומר בינך ובין בן/בת זוגך אלא ביחס לדברים "יומיומיים", כלומר, כול דבר שעולה על רוחך. אני טוען הלא ש"אהבה" היא "אהבה", או היעדרה, ביחס לכול דבר, לא תהיה לך בעיה למצוא את התשובה למהות האהבה. אחרי זה לא יוכלו "למכור" לך, למשל, משהו כמו "אהבת הורים לילדים היא ללא תנאי", או כול "אמיתה" אחרת ביחס ל"אהבה" ש"יצוקה" כביכול, "בבטון". בהצלחה.

    08
    לי

    לזהר, תודה על התשובה. אותי בחינה כזו מובילה לתחושה (או שמא מגבירה את התחושה) שכפי שמספרים שלאסקימוסים יש כך וכך מילים לשלג, לנו חסרות מילים לתיאור גוונים וסוגים של מה שמתקרא בעברית אהבה.

09
זהר ארנון

ל"אהבה" לי, אין גוונים וסוגים. אם יש "אהבה", ושוב, לאו דווקא בינו ובינה, יש לה עוצמות. תנסי לבחון דבר אחד, כדי לא להיות "רוחני", היות ואנחנו בקייץ, שיהיה הדבר הזה, ג-ל-י-ד-ה. נניח שאת אוהבת גלידה אבל, כמעו בטוח שאינך אוהבת את כול סוגי הגלידה. תמייני ותעריכי למה את אוהבת את הגלידה שאת הכי אוהבת. התשובה שתקלי תהיה טובה לכול הדברים שאת אוהבת וגם לאלה שאינך אוהבת. כאמור, ללא קשר אם הדבר הוא חי, צומח או דומם. כי "האהבה" היא אחת. האובייקטים משתנים. אני מניח שתגיעי לתשובה מספקת. בהצלחה.

    10
    לי

    הגלידה, כמו שאומרים בספרדית, me gusta, אם אין בה פקאנים. אבל ההבדל בין 'אהבה' זו לאהבתי לבת שלי, למשל, הוא רק בעוצמה?! נדמה לי שהשאלה שלך הולכת לכיוון של הנאה וכאב, שאנחנו אוהבים מה שמסב לנו הנאה, אבל כשמדובר באנשים לפעמים זה לא תמיד כך. ותודה על איחולי ההצלחה. אני לא ממש חוששת מכישלון היות שאני לא משוכנעת - כפי שאתה נשמע משוכנע -שיש תשובה אחת נכונה :)

11
זהר ארנון

את בדרך הנכונה, לי, תני לזה זמן. הרעיון יחלחל, לאט-לאט. קשה במכה אחת, אחרי שסיפרו לנו כול מיני סיפורים, כאילו ש"אהבה" היא משהו מעבר לסמבטיון. היא לא. ואותה מילה אחת ובודדת מתאימה לכול המצבים. את עוד תראי. ואם לא - אז לא.

13
נועם אביטל

לא מבין מדוע מדברים כאן על אהבה במושגים של אוהב ולא אוהב, יוצא שזו אהבה שתלויה בדבר.. אהבה היא תולדת הנתינה,זו יכולת. ללא קשר לבחירותינו ולרצונותינו הארעיים ובמובן המעשי ניתן לומר שאהבה היא עבודה.
כל השאר היסטוריה.

לטעמי, הדיאלוג הנ"ל בין זהר ובין לי, מעניין מפרה ומעשיר אפילו יותר מהכתבה עצמה, ולכן מעורר בי מספר תובנות המתיחסות במיוחד לתהיותיה של לי:
1. לי מבקשת הגדרה ל - "אהבה", וזה מזכיר לי שמישהו ביקש שיגדירו לו מה זה גמל,
והתשובה היתה כי אין צורך בהגדרה היות וכשאתה פוגש גמל אתה יודע שזה גמל.
לי, אני בטוח שכאשר את פוגשת באהבה (הרומנטית והאחרות) את יודעת לזהות
אותה גם ללא הגדרה מילולית.
2. בקשר להערתה של לי באשר להנאה ולכאב כשני הפכים, צריך להיות ער לכך כי
לעיתים שני מונחים אלו מתמזגים עד כדי אי יכולת להפריד ביניהם. המונח המחבר
ביניהם הוא ה - "עונג" (לדוגמא ביחסי "סדו - מאזו"). כך שהכל תלוי במבנה הנפשי
של הסובייקט.
3. הכל דינאמי. כשם שאהבה פורצת (נולדת), ועצמתה תנודתית ותלויה תדיר
במישתנים רבים הן פנימיים והן חיצוניים, היא עלולה גם למות, ואפילו להפוך להיות
שינאה.
4. רגשותיו של האדם, הצפונות באימספרה הימנית שבמוחו, הינם מרכיבים
אבולוציוניים, והדרך הטובה ביותר לתארם (לרבות את האהבה) נמצאת
במוחותיהם ובכשרונם של המשוררים ולא של הפילוסופים והבלשנים.

    15
    לי

    שלום נדב,
    סקרנה אותי טענתו של זהר "לשאלה הזאת עונים שזה... משהו שלא ניתן להגדרה. בוודאי שניתן." ולכן שאלתי מהי ההגדרה שלו. גם לנושא ההנאה והכאב הגעתי מתוך ניסיון להתחקות אחר שבילי המחשבה שלו (לא בטוח שהצלחתי, אבל היה לי מעניין). אשר לשירה, כתיבה וקריאה - זוהי בהחלט הדרך המועדפת עלי :)

    16
    זהר ארנון

    כול "אהבה", נועם, תלויה ב"דבר". אם "אין "דבר," כלמר, אובייקט, ולא חשוב איזה, חי, צומח או דומם, אין "אהבה". נידמה לי שזה ברור מאליו.

    דוגמת הגמל, נדב, היא טובה, אבל לא כול כך מתאימה לכאן. את הגמל אתה רואה ואת האהבה אתה חווה. וזה הבדל.
    דוגמת ה"סאדו-מאזו" מעניינת. אלא שדבר שאצל האחד הוא "כאב" אצל האחר הוא "עונג". זה לא שהכאב הפך לעונג, אלא שהוא נתפס מראש ככזה.
    "אהבה" היא מושג בפני עצמה. היא "לא אשמה" שמדביקים לה תארים שלא שייכים לה. אם אהבה היא ביטוי לעונג, למשל, אז היא לא יכולה "לכאוב", כי אין "עינוג-כואב", גם לא אצל "הסאדו-מאזו". מה שכואב היא "הזניחה", אבל היא תחושה בפני עצמה, ללא קשר ל"אהבה". אתה יכול לשנוא את מה/מי שאהבת אבל זאת לא "האהבה" שהופכת לשנאה. גם זו וגם זו עומדת בפני עצמה. אין צורך ב"אהבה" כדי לשנוא.
    לא שאני מתכוון להעמיד את האהבה על "פדסטל" בחזקת "כזה ראה וקדש," הרי אין בה שום ייחוד מלבד הייחוד העצמי, כמו כול מושג אחר.
    באשר לסייפא שלך, נדב, קשה להסכים, ולא רק לאור מה שמתגלה כשאתה מפקיד את "העניינים" בידי הפוליטיקאים.

17
נועם אביטל

זהר, רק נידמה, שום דבר אינו מובן מאליו. שיבשת בעליל את מה שהתכוונתי, ברור שחייב להיות "יש" בכדי לבצע ייחס כלשהו. האובייקטים קיימים במציאות ללא תלות במציאות האובייקטיבית שלך ואו מערכת הדימויים שלך ואו מה יש לך לומר עליהם. אתה מייחס תכונות ורגשות לאובייקטים ביניהם רגשות אמפטיה ו"אהבה". הכוונה ל"אהבה שתלויה בדבר" היא אהבה שהיחסים שלה תלויים ייתר על המידה מהיחס ההדדי, אותם רגשות שעושים לך טוב בקשר. או במילים אחרות מהעדר ייחס כזה מכל סיבה שהיא.
לי, לא כל דבר ניתן להגדיר. כשדבר מסוים זהה רק לעצמו "הוא" יברח מכל ניסיון שלך להגדיר אותו כי את מגבילה "אותו" בעצם ההמשגה שלך, כלומר מכפיפה אותו למערכת המושגים שלנו. על אחת כמה וכמה כשמדובר במושג חמקמק כמו "אהבה" שיש בה הכרח להעדר שפה.

    18
    זהר ארנון

    מצטער, נעם, לא חשבתי שדברי משבשים את כוונותיך. כול מה שאמרתי ש"אהבה תלויה בדבר", ו"הדבר" הוא האובייקט שאתה "אוהב." כדי להסיר ספק, כתבתי ש"הדבר" יכול להיות חי, צומח או דומם. מכאן, שאינני גורס שיש צורך בהדדיות. אתה חופשי לאהוב כול דבר שעולה על דעתך מבלי ש"הדבר" הזה ידע. בשיחה עם לי הזכרתי "אהבה לפרח." הפרח לא אכפת לו מהיחס שלך אליו, הוא איננו "אוהב" אותך. הוא אובייקט ל"אהבתך". מכאן ברור גם, "אהבה" מהי.
    אני מציע שתקרא את הסיפור המקאי על אהבת "דוד ויונתן," הדוגמא ל"אהה שאינה תלויה בדבר," תגלה, גם בלי "לחשוד" בהם על "קשר רומנטי", ש"אהבתם" בהחלט היתה "תויה בדבר". פשוט, נעם, זה לא עובד אחרת. ו"אהבה", כמו כול מילה אחרת, אינה חמקמקה.
    ושוב, נעם, מצטער על אי ההבנה.

19
נועם אביטל

זהר, יישרנו את ההדורים, מלבד המשפט האחרון שלך "אהבה", כמו כל מילה אחרת, אינה חמקמקה". כשמדברים על רגשות "אהבה" עצם הניסיון להביע זאת במילים מהווה תרגום מדרגה שנייה, מתקבל דבר מה שאוב, מהול, מופשט, מוכלל, שניתן לחלוק אותו בציבור. אלה שחווים את רוב החיים הפנימיים או החיצוניים שלהם במונחים שניתן להביע אותם באמצעות הלשון- למשל, מי שחי ברמה המושגית או בעולם של אידאות- חי בעולם שצומצם ושמורכבותו אבדה לו, עולם שהתרוקן מהיכולת לחוות ומכל דבר שהופך את העולם לייחודי, ושעושה אותו לשלנו. הדבר נכון בעיקר כשמדובר בנטיות הלב החשובות לנו ביותר, שגם אותן לא ניתן לבטא במילים. רגש האהבה הבסיסי לחברים שלנו או משמעותה של המוסיקה בחיינו, או היחסים שיש לנו עם הילדים בחיינו, או רגש אהבת הפילוסופיה הנטועה בנו. נדמה לי, שבכל אשר נפנה, אין דבר אחד מהדברים החשובים והאהובים לנו ביותר, שלא קצרה ידה של הלשון מלבטא אותו, בדיוק כפי שזה גם מצב הדברים כשאנחנו מהרהרים בעולם הפנימי או החיצוני שלנו.

20
טלי חבט

הכותב מניח שהצהרתו של אדם על אהבתו היא עוצמת אהבתו. דברה אומרת שהיא אוהבת יותר וכך הוא. אלברט אינו אוהב כי כך הוא אומר. ואולי הנחה זו מגבילה.
אולי אנחנו מחיים חווית עצמי גרעינית על ידי הצהרות והצבת עצמנו ביחס לאחר, מושא אהבתנו אני בדרך! מסויימת שבלעדיה לא נכיר את עצמנו. אני לא מאמינה לאלברט או לדברה. אינני יודעת מי אוהב יותר. אולי דווקא הוא אותה. אני רק יודעת שבאופן הזה של מצב יחסיהם הם מבטאים את עצמיותם אני בדרך! המדויקת ביותר. גם אם נטולת מרחב.