אויבו של הטוב ביותר

אתם חייבים לבדוק ללא הרף מה חדש בתיבת המייל שלכם? אתם מרגישים שכולם נהנים יותר מכם? אתם לא לבד. הפרעה תרבותית חדשה מאיימת על השקט הנפשי של כולנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לפניכם שאלון קצר המציג בתמציתיות שלוש סיטואציות. אנא דרגו את תחושת אי-הנוחות שמעוררת בכם כל אחת מהן בסולם של 7-1, כאשר 1 מייצג היעדר אי-נוחות ו-7 מייצג רמת אי-נוחות הגובלת במצוקה של ממש.

סיטואציה א': העיתון נוחת כמדי בוקר על מפתנכם, אלא שהיום אתם דחוקים בזמן ולא נותרה לכם אלא רבע שעה בלבד להשלים את קריאתו, מחצית הזמן שאתם משקיעים בכך בדרך כלל. עליכם לוותר אפוא על קריאתם של כמה מהידיעות והמאמרים. מהי רמת אי-הנוחות שבמצב המתואר? רובנו נבחר קרוב לוודאי בדרגת אי-נוחות נמוכה יחסית, נניח 2.

סיטואציה ב': נסעתם לחופשה בניו יורק, רכשתם את ה"טיים אאוט" המקומי ואתם מבינים כי אין שום סיכוי שתוכלו לבקר בכל התערוכות החשובות המוצגות בעיר, לצפות בכל ההצגות המומלצות ובוודאי לא לבחון כמה מהאטרקציות שהזכירו ידידים המתגוררים במקום. נראה שעליכם לוותר על מיצוי מלא של האפשרויות שמציעה העיר המצטיינת כל כך בהעברת התחושה שבכל רגע קורה בה משהו, ודווקא במקום שבו אינכם נמצאים. כיצד תשיבו עכשיו? אולי משהו כמו 5?

סיטואציה ג': אתם יושבים בארוחת ערב עם חברים. בדיוק הערב, כשהחלטתם שמדובר במפגש "ללא טלפונים", המכשיר החכם שלכם אינו מפסיק להבהב בתגובה למסרונים שמגיעים אליו ולרטוט עם כל אחת מהשיחות הרבות המתקבלות בו. משהו כנראה קורה ברשת החברתית שלכם, אבל אין לכם גישה גם לשם. לפתע נדמה שאפילו הרמה העליונה בסולם אינה מספיקה כדי לבטא את אי-הנוחות שאתם חשים, הלא כן?

ברוכים הבאים ל- FOMO) Fear Of Missing Out), הפרעה תרבותית חדשה המאיימת על השקט הנפשי של כולנו, שהשפעתה מתעצמת עם התפתחות הטכנולוגיה והרשתות החברתיות. FOMO היא החשש שאנו מחמיצים משהו מרגש, חשוב או מעניין יותר שקורה במקום אחר. זוהי המועקה המתלווה לתחושה שאחרים נהנים מחוויה מתגמלת שאנו לא לוקחים בה חלק. על פי סקר מעודכן התופעה כבר מכה ב-56 אחוז מהחברים ברשתות החברתיות.

תחושת ההחמצה הפוטנציאלית זכתה לתנופה תרבותית-היסטורית מזמן ששינויים חברתיים אפשרו לבני האדם בחירות חדשות. לא מעט סופרים ביססו את הקונפליקט שקרע את נפשם של גיבוריהם על הקושי לממש את ההזדמנויות הרומנטיות שנקרו בדרכם לנוכח שמרנותה של החברה ("עידן התמימות" של אדית וורטון, "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה או "האדום והשחור" של סטנדל הם רק חלק קטן מהדוגמאות).

אזרח אנגלי ממוצע מוציא בכל שנה כ-1,500 לירות שטרלינג כדי להשתתף באירועים חברתיים שאינו יכול להרשות לעצמו את עלותם, ובלבד שלא יחמיץ את החוויה

FOMO הייתה אתנו תמיד, אך אם בספרי המאה ה-19 נדרשו חיים שלמים כדי למצות את ההחמצה, הרי שהאינטנסיביות של הפעילות הרוחשת ברשתות החברתיות של היום הופכת כל רגע לתזכורת מטרידה למה שקורה בלעדינו. אנו מחמיצים את המסיבה שבה מבלים כרגע חברינו, את הארוחה שבה משתתפים חברים אחרים ואנו מוכנים לקטוע שיחת טלפון בעיצומה כדי לקבל שיחה אחרת, מבלי לדעת אפילו מי המצלצל, רק בשל התקווה שמשהו מעניין יותר עשוי להמתין לנו בקצה האחר של הקו. וגם אם החלטנו בשעת לילה מאוחרת שדי לנו להיום, נמצא כבר דרך להציץ במסך בפעם אחרונה בדרך למיטה. בין תסמיני ה-FOMO אפשר להצביע על חרדה, תחושת אי-התאמה ואי-נוחות העולות בנו, במינונים שונים, בתגובה לעשרות הדיווחים על מה שעובר כרגע על אחרים, חברים ומכרים, בהם גם כאלה שביקשו את חברתנו ברשתות אלה ונעתרנו להם באי-רצון.

אם אמנם צודקים המחקרים הטוענים כי באחרית ימינו אנו מתחרטים יותר על דברים שלא עשינו מאשר על דברים שעשינו, הרי שצפייה בכל מה שעושים האחרים מבלי שנוכל לקחת בכך חלק היא הדשן האולטימטיבי לצמיחתם של תסכולים וחרטות בעתיד. האפשרות הנוחה להציג ברשתות החברתיות דימוי חיובי יותר של הכותב מזה שיש לו בפועל מייצגת את המסמר החלוד האחרון בארון הפרוץ של נגיפי ה-FOMO שמפיצות הרשתות האלה, אך לא רק הן. גם שיחה ערנית בשעת הארוחה בקצה השולחן הרחוק מאתנו היא בבחינת הזדמנות מצוינת לפתח FOMO, שלא לדבר על שפע אפשרויות הבחירה שמציעה תרבותנו: מופעים, מסיבות או ספרים חדשים וכמובן, מוצרי צריכה אופנתיים.

אזרח אנגלי ממוצע מוציא בכל שנה כ-1,500 לירות שטרלינג כדי להשתתף באירועים חברתיים שאינו יכול להרשות לעצמו את עלותם, ובלבד שלא יחמיץ את החוויה. בראש מצעד ההחמצות שמערערות את הבריטים צועדות חופשות ומסיבות יום הולדת. אלא שזרם העדכונים הבלתי פוסק על התנסויותיהם של "חברינו" ברשת החברתית והאפשרויות האחרות העומדות בפנינו חצה זה מכבר את גבול הקיבולת הקוגניטיבית האנושית הדרושה כדי לעכל אותם. ואם לא די בכך, תופעת ה-FOMO מחבלת ביכולתנו ליהנות מ"כאן ועכשיו", יכולת שרבים רואים בה את אחד מתנאי היסוד לאושר. ואמנם, מחקר חדש שפרסמה אוניברסיטת מישיגן מבסס את הטענה כי שימוש תכוף בפייסבוק בקרב צעירים מביא לפגיעה באושר ובשביעות הרצון מהחיים.

FOMO הגיעה לממדיה הנוכחיים לא בשל קיומם של האמצעים הטכנולוגיים אלא בשל קיומם של בני האדם. לא נוכל להתייחס לפתרון האפשרי אם לא נשאל את עצמנו מה בדיוק אנו חוששים להחמיץ

פרופסור שרי טרקל, מומחית עולמית להשפעה הפסיכולוגית והחברתית של הטכנולוגיה כתבה את הספר Alone Together: Why We Expect More from Technology and Less from Each Other, המתייחס לדרך שבה הטכנולוגיה מעצבת תופעות מהסוג של FOMO. לדעתה, הטכנולוגיה הפכה לאדריכל העיקרי של הגדרת האינטימיות שלנו. היא גורמת לנו לבלבל בין מאות ואלפי "חברינו" ברשתות החברתיות ובין מעט חברי האמת האינטימיים שיש לנו במציאות. היא טוענת, על סמך מאות ראיונות שערכה, כי שגשוגה של הטכנולוגיה מביא לדעיכתן של מערכות היחסים החשובות בחיינו, אלה שאנו מנהלים עם הורים, ילדים, בני זוג וחברים וגוזרת עלינו בדידות מסוג חדש. "בימים אלה," היא כותבת, "כשאיננו בטוחים ביחסינו וחרדים יותר מאינטימיות, אנו מצפים מהטכנולוגיה להציע דרכים לקיום מערכות יחסים אך בו בזמן להגן עלינו מפניהן." כל מי שצופה בהשתאות באנשים המעדיפים לשלוח מסרונים ארוכים על פני האינטימיות המסוימת שבשיחה בעל פה (גם אם זו נשלטת פחות) ישאב עידוד מהערכתה של טרקל כי יחסינו עם הטכנולוגיה לא הגיעו עדיין לבגרות מלאה, וכי ההוויה שבה אנו מחוברים לכולם בכל רגע עדיין חדשה ואין לנו די ניסיון כדי להתמודד עמה.

האם נשוב לזמנים שבהם הודעות קוליות התקבלו באותה ברכה שבה מתקבלים המסרונים הקצרים (והנשלטים במלואם) של היום? או אולי נרכוש מכשירים שתציע אגודת FA) Fomo Anonymous), שתוקם בוודאי בעתיד, לגמילת המתמכרים לטכנולוגיה. מכשירים כאלה, אני רואה בעיני רוחי, יכוילו להעביר מידע במרווחי זמן קצובים, מבלי שהמקבל או חבריו יידעו מראש מהו פרק הזמן המדויק שנקבע. התקווה היא שאם נושאי המכשירים מחמיצים ממילא חלק מאפשרויות התקשורת (כשהאבזר הטכנולוגי שלהם מושבת) ובכל זאת ממשיכים לתפקד, הרי שהתלות שלהם בו תפחת גם כשהוא פועל.

גם טרקל סבורה שהפתרון לתלותנו בטכנולוגיה נעוץ ביכולתנו להיפרד, ולו לזמנים קצרים, מהמכשירים מעבירי ההודעות שברשותנו. אחרים חושבים שהפתרון טמון בטכנולוגיה עצמה וכי דור חדש של מכשירים ותוכנה ילמד לסנן עבורנו את החשוב ביותר. אך כדאי שנפנים, FOMO הגיעה לממדיה הנוכחיים לא בשל קיומם של האמצעים הטכנולוגיים אלא בשל קיומם של בני האדם. לא נוכל להתייחס לפתרון האפשרי אם לא נשאל את עצמנו מה בדיוק אנו חוששים להחמיץ כשאנו מדברים על FOMO? ואינני מתכוון למסיבה הלוהטת שבה מבלים חברינו.

במחקר שפורסם ביולי 2013 בכתב העת Computers in Human Behavior טוענים אנדרו שיבילסקי ועמיתיו כי FOMO אופיינית למי שסובלים מצרכים פסיכולוגיים בלתי ממומשים כמו הצורך באהבה ובכבוד ומהיעדר אוטונומיה וביטחון המתלווים למיומנויות וקשרים חברתיים. ממצא חשוב של המחקר קובע כי הנוטים לסבול מהתופעה נמשכים גם לבלות יותר ברשתות החברתיות. אנו חוששים אפוא להחמיץ אהבה ושייכות, והמעורבים מאוד בעבודתם חוששים גם כי אולי יחמיצו סיכוי להישג מקצועי או לעסקה כלכלית (גרסה מקוצרת של השאלון שהציגו החוקרים להערכת ה-FOMO מופיעה באתר- ratemyfomo.com).

הפסיכולוג האבולוציוני פרופסור רובין דנבאר מציע, לכאורה, נקודת מבט שעשויה לצמצם את היקף הבעיה. בספר שכתב (How Many Friends Does One Person Need?), הוא טוען כי כדי להשיג תחושת שייכות אין צורך במאות חברים בפייסבוק. לדעתו, ממילא אין לנו הקיבולת הרגשית והאינטלקטואלית הנחוצה כדי להבחין בין חברי קבוצה שמספר הפרטים שבה עולה על 150. זהו, לגרסתו, גם גודל הקבוצה שאיתה צעדו אבותינו הקדמונים בסוואנה של אפריקה לפני יותר ממאה אלף שנים. דנבאר, החוקר המוערך מאוניברסיטת אוקספורד, לא שוחח כנראה עם בן-עשרה אמריקאי ממוצע השולח 3,000 מסרונים בחודש (על פי נתונים של ענקית מחקרי השוק "נילסן" מ-2010) וחושש כי יודח חיש קל מהמעגל החברתי החשוב לו אם לא יהיה פנוי להשיב מיד על מסרונים שמגיעים אליו.

סיימון אומר

אוטונומיה אישית מלאה המשחררת את האדם מהתלות בדעתם של אחרים ומהצורך לבחון את מעמדו בהשוואה אליהם היא נחלתם של בודדים. משמעת עצמית חזקה מספיק כדי להתנגד לכוחו של ה- FOMO נדירה לא פחות. מחקר שהזכרתי באלכסון בעבר מצא כי שיעורי הכישלון הגבוהים ביותר בהפעלת כוח הרצון כנגד פיתויי היומיום מיוחסים לניסיונות לרסן את התשוקה לשימוש במדיה (42 אחוז ממי שניסו להתגבר על הפיתוי נאלצו להודות שלא הצליחו בכך), אפילו יותר מתשוקה למין או לאוכל.

כיצד אפוא ניתן להתמודד עם התופעה הפוגעת כל כך באיכות חיינו? טיפול פסיכולוגי עמוק בחסכים הרגשיים המביאים לתחושת FOMO נתפש כמותרות, ובצדק, בעיני כל מי שמצליחים לתפקד היטב ברוב הממדים של חיי היומיום שלהם. מצד שני, לפתרון הטכני המציע התנתקות מבוקרת מהמכשירים מפיצי הנגיף חיסרון ידוע המשותף לכל שיטות הגמילה אינסטנט, אלה שאינן מבוססות על תמיכה קבוצתית ולעתים גם על טיפול משלים.

מאמר זה מבקש להציע דרך ביניים להתמודדות עם "החשש להחמיץ משהו", שמבוססת על ההכרה כי בקצב שבו מתנהלים חיינו אין מנוס מהחמצת "משהו", אך לא פחות מכך על ההבנה כי בוויתור על האפשרויות שלא נבחרו יש כדי לשפר את תוצאותיהן של האפשרויות שבחרנו.

הרברט סיימון. צילום: ארכיון אוניברסיטת קרנגי מלון

הרברט סיימון. צילום: ארכיון אוניברסיטת קרנגי מלון

את התיאוריה הציג לראשונה ב-1956 הרברט סיימון, חוקר יהודי-אמריקאי רב-תחומי וחתן פרס נובל לכלכלה על עבודתו בנושא קבלת החלטות. גישתו זכתה לשם ההיברידי המרמז על מהותה: Satisfice – צירוף שתי המלים האנגליות "מרוצה" (Satisfy) ו"מספק" (suffice). סיימון הציע שבמקום לנסות למקסם את התועלות שלנו נאמץ אסטרטגיה שמספקת תוצאה טובה מספיק. לא מפתיע אפוא שיש הרואים בשם satisfice את צירוף המילים "מרוצה" ו"קורבן" sacrifice)), הדברים שאנו נדרשים לוותר עליהם כדי להשיג תוצאה שתהיה טובה דייה, גם אם לא הטובה ביותר.

האסטרטגיה של סיימון מבוססת על ההנחה כי אין לבני האדם היכולת הקוגניטיבית הדרושה לאופטימיזציה של קבלת החלטה מורכבת. הסיבה לכך היא שקשה להם לעבד במוחם את כל האינפורמציה הנחוצה כדי להעריך את כלל האפשרויות העומדות בפניהם ואת ההסתברויות השונות לאירועים שיקבעו איזו מההחלטות שקיבלו יהפכו לטובות ביותר. ריבוי האפשרויות שאנו חוששים להחמיץ ברשת ומחוצה לה מייצגות היטב את העומס הקוגניטיבי שעליו דיבר סיימון.

מחקרים שבחנו את השיטה שהציע סיימון מאשרים כי מי שמנסים למקסם את תוצאות החלטותיהם מרוצים פחות מבחירתם יחסית למי שמוכנים להסתפק ב"טוב דיו

על פי שיטת "מרפק" (הכלאת "מרוצה" עם "מספק") אנו אמורים לבחור באפשרות הראשונה המוצעת לנו והעונה על קריטריוני בחירה שקבענו מראש. בשנת 1966 פרסם סיימון אוטוביוגרפיה שבה העיד על עצמו כי מסלול חייו שלו אינו אלא רצף של החלטות בדידות שבהן בחר ב"טוב דיו" וויתר על הטוב ביותר. סיימון טוען שרוב המצדדים באופטימיזציה אינם ערים למחיר הכבד הכרוך באיסוף האינפורמציה, שאותו יש, כמובן, לנכות בחישוב הסופי של ערך התועלת. בהחלטות יומיומיות פשוטות מוּשת המחיר הזה ישירות על רווחתנו האישית: מי שניסה לבחור מסעדה עם מישהו שחייב לסעוד במקום הראוי ביותר או התלווה לקניות למישהי שחייבת לרכוש את הבגד המתאים לה ביותר מתוך המגוון שבחנות יכול להעריך את ההקלה שמביאה איתה אסטרטגיית ה"טוב דיו", ובשמה העברי הרשמי "מודל השבעת הרצון".

מחקרים שבחנו את השיטה שהציע סיימון מאשרים כי מי שמנסים למקסם את תוצאות החלטותיהם מרוצים פחות מבחירתם יחסית למי שמוכנים להסתפק ב"טוב דיו". מחקרים אחרים מבהירים מדוע: תוצאות החלטותיהם של המבקשים להפיק את המרב נופלות מאלה שמשיגים המסתפקים ב"טוב דיו", בייחוד כאשר ההחלטה מבוססת על הערכת הסתברויות. בסדרת ניסויים שערכו בארי שוורץ ועמיתיו הוצג למשתתפים שאלון הערכה הקובע את נטייתם למקסם את תוצאות החלטותיהם (על פי עמדתם בנוגע למשפטים מסוג: "לעולם לא אסתפק במה שאינו הטוב ביותר", "אני מתקשה לבחור מתנה לחבר" וכו'). שאלון אחר התחקה על נטייתם של המשתתפים לחוות חרטה. לאחר שהחוקרים סיווגו את המשתתפים באמצעות שני השאלונים הם גילו כי יש מתאם שלילי בין הנטייה למקסום ובין אושר, הערכה עצמית וסיפוק מהחיים, אך מתאם חיובי בין נטייה זו ובין דיכאון, פרפקציוניזם וחרטה. במחקר אחר בסדרה התברר כי הנוטים להפיק את המרב מתוצאות החלטותיהם גם נוטים יותר להשוואות חברתיות ומושפעים לרעה כאשר השוואה כזאת אינה עולה יפה.

אבל רגע, האם ה-FOMO ברשתות החברתיות לא מבוסס בדיוק על השוואה כזאת? ואם כן, האם לא יהיה נכון לחשוב כי אימוץ הגישה של "טוב דיו" יביא מזור גם לנפגעי התופעה? אם נתבונן ב-FOMO על פי הפרמטרים ששירתו את סיימון בבחינת תהליכי קבלת ההחלטות, נגלה שמאפייני התופעה דומים להפליא לאלה שאליהם התייחס: עומס קוגניטיבי כבד שאיננו יכולים עוד לעבד ומחיר כבד במונחי רווחה אישית שמשולם במהלך הניסיון לעשות כן. העושר העצום במידע בכלל, ובמידע על מצבם של חברינו הגודש את הרשת בפרט, בא על חשבון משאב אחר: תשומת הלב שלנו, המוגבלת מלכתחילה.

הקושי לחלק משאב זה בין כל מקורות השפע חסר התקדים של המידע אינו נובע עוד ממגבלותינו הקוגניטיביות בתעדוף המידע אלא מחוסר יכולתנו לצרוך את כולו. מצוקת ה-FOMO היא קריאה לעזרה של נפשנו, המבקשת מאיתנו להגביל את קשרינו השטחיים ברשת ואת המעבר התזזיתי שלנו בין אתרים בטרם ייפגעו איכות חיינו ויכולתנו לבטא אינטימיות ואינדיבידואליות - צרכים חשובים לא פחות מהצורך להשתייך. עם זאת, חשוב להבין כי שיטת "הטוב דיו" אינה טקטיקה שנועדה רק לשפר את תהליך קבלת ההחלטות שלנו. זו בראש ובראשונה השקפת עולם, דרך חיים, ויש חוקרים שסבורים כי מדובר אפילו בתכונת אישיות העוברת בתורשה.

עליונותה של השיטה מציצה אלינו כמעט מכל תחום. אנשי עסקים יודעים כי ויתור על מקסימיזציה והסתפקות ב"טוב דיו" שהוגדר מראש, הם אסטרטגיה מנצחת בטווח הארוך. אלה טבעו זה מכבר את האמרה: "בעולם העסקי יש מקום לדובים, יש מקום גם לשוורים אך אין מקום לחזירים", כינויים של המבקשים להפיק את המרב מתוצאותיה של כל עסקה שהם עושים. אנשי עסקים גם יודעים כי "חשוב להשאיר משהו על השולחן", במיוחד כאשר מדובר בשותפות ארוכת ימים. משקיעים מנוסים בשוק ההון מבינים גם הם כי מדיניות של "למכור בשיא" תניב פחות בטווח הארוך ממדיניות של מכירה לאחר שהושג שיעור רווח מספק. בתי הקברות התאגידיים מלאים בחברות שנכנעו למפרטי המוצר המתוחכמים, אך הלא שימושיים ללקוחות, שהציעו מהנדסים שאפתנים, במקום להסתפק במוצר טוב מספיק, רווחי וקל לשיווק.

בספרו המצוין "למה ניצחו בעלות הברית" (הוצאת דביר, 1999) מנתח ריצ'רד אוברי את הסיבות לתוצאותיה של מלחמת העולם השנייה שלא היו ,בעיניו, מובנות מאליהן. אחת הסיבות שהוא מונה היא ניסיונו של הצבא הגרמני למקסם את יכולותיהם של אמצעי הלחימה שלו על חשבון יעילות ניהולם בעת קרב. בשלב מסוים של המלחמה היו לגרמנים לא פחות מ-425 דגמי מטוסים שונים, 151 סוגי משאיות ו-150 אופנועים. עדיפותם הטכנית של כלי המלחמה הגרמניים עלתה במחיר הקושי לייצר אותם בייצור המוני שהיה, בסופו של דבר, חשוב יותר מבחינה אסטרטגית. במהלך הקרבות המכריעים ברוסיה נדרשה קבוצת הארמיות הגרמניות שלחמה במרכז המדינה לשאת עמה כמיליון חלקי חילוף למאות סוגים של נושאי גייסות, משאיות ואופנועים. לרוסים, אגב, היו בקרבות אלה שני דגמי טנקים בלבד, טובים דיים, שפישטו מאוד את תחזוקת השריון שלהם במלחמה.

פרפקציוניסטים נוטים לבלבל בין שגיאה לכישלון, וניסיונם להסתיר את שגיאותיהם, גם אם הן בלתי נמנעות, מונע מהם לקבל משוב ביקורתי החיוני כל כך להתפתחות האישית

וכמובן, הפסיכולוג האנגלי דונלד ו' ויניקוט טבע את המונח המפורסם "האם הטובה דייה". על פי גישתו, אם שעונה להגדרה זאת מוכוונת היטב ובאופן פעיל לצרכיו הבסיסיים של תינוקה כשהוא נזקק להם. עם התפתחות התינוק, האם הטובה דייה "נכשלת" מדי פעם בהיענות לצרכיו, כדי להכין אותו למציאות שבה לא תמיד יוכל לקבל את מה שהוא רוצה באותו רגע. אֵם כזאת מבטיחה את יכולתו של תינוקה לדחות סיפוקים ולווסת את רגשותיו כהכנה לעולם שבו דחיית סיפוקים היא המפתח להצלחה, ותהא ההגדרה של הצלחה אשר תהא. ויניקוט מכיר בעובדה שהאם אינה יכולה להיות טובה בכל צורך ובכל זמן, ולכן הוא מגדיר את האימהוּת שאינה מקסימליסטית, זאת שהיא טובה דייה כדי לנהל ביעילות את תסכוליו של התינוק ולהבטיח את התפתחותו התקינה.

מאפיין האישיות המזוהה יותר מכול עם השואפים למקסם את תוצאות החלטותיהם הוא הפרפקציוניזם. אלא שמי שמכיר פרפקציוניסטים יודע שעבורם החיים הם גיליון הערכה בלתי נגמר שמכניס אותם לסחרור של הערכה עצמית, תסכול, חרדה ולעתים גם דיכאון. פרפקציוניסטים נוטים לבלבל בין שגיאה לכישלון, וניסיונם להסתיר את שגיאותיהם, גם אם הן בלתי נמנעות, מונע מהם לקבל משוב ביקורתי החיוני כל כך להתפתחות האישית. פרפקציוניסטים היו נותנים הרבה כדי להקל את סבלם ולהפוך למי שיכולים להשלים עם "הטוב דיו".

אם כן, נראה כי שיטתו של סיימון זוכה ליתרון ברור כמעט בכל תחום שנבדוק. מ-"דילמת האסיר" האנקדוטלית ועד הזוגיות, החשובה כמעט יותר מכל דבר אחר בחיינו. רוברט אקסלרוד, שחקר את דילמת האסיר, קבע כי אחד התנאים ההכרחיים לזכייה במשחק המשוחק פעמים רבות הוא הנכונות לוותר על התגמול המרבי, ובחיינו שלנו אנו מסתפקים בבני זוג "טובים דיים" כמעט על פי הגדרתם: שכן אין ספק שאי שם קיים בן זוג מתאים יותר, אך גם אין ספק שאנו עשויים לכלות את חיינו לפני שנמצא אותו.

גם אם נסכים שהתחושה כי אנו מחמיצים הזדמנויות היא בבחינת עדות לקיומנו וליצר החיים המפעם בנו, ניאלץ להודות כי המצוקה שיוצר הרצון למקסם את קשרינו החברתיים ובעקבותיו החשש מהחמצה של האפשרויות שמציעה הרשת פוגעים יותר ויותר באיכותם של חיים אלה. מי שמתקשה לראות כיצד ה"טוב דיו" יכול לסייע לנו במלחמתנו ב-FOMO מוזמן להיזכר בדבריו של המסאי והמשורר האמריקאי רלף וולדו אמרסון: "על כל דבר שהחמצת זכית בדבר אחר, ועל כל דבר שהרווחת, הפסדת משהו אחר."

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

26 תגובות על אויבו של הטוב ביותר

04
פלאפי

מעניין, ונשמע נכון, אבל השימוש בדילמת האסיר כ"עוד דוגמא" בעייתי. דילמת האסיר לא נתגלתה בטבע, אלא נבנתה במיוחד כדי למדל את המצב שבו אסטגיית מקסום רווחים אינה מובילה לתוצאה הטובה ביותר

11
rachel

מאמר מצויין ואני מרגישה שיש סביבי מספר אנשים שראוי שיקראו אותו. עם זאת יהיה מעניין לקרוא אותו ושכמותו בעוד מספר שנים בכדי לבדוק מה באמת קרה איתנו, האנשים, למשל זה שאדם יכול להיות פנוי לקבוצה של 150 פריטים מראשית האנושות, לא אומר שהוא לא יכול גם אחרת.

    16
    יעקב בורק

    לבתיה, אני חושב שהמאמר מציע דווקא וויתור על שליטה כפתרון: הוויתור על מיצוי כל האפשריות המגולמות בתהליך קבלת החלטות וההשלמה מראש עם פתרון שהוא "טוב מספיק". לגבי רבים, מדובר כאן בוויתור של ממש על שליטה.

17
פיליפ

מאמר טוב אבל קצת חסר - הלכה למעשה כמעט תמיד אין אפשרות להגדיר "מראש" מה יהיה סף מספק. יש צורך בשלב ראשוני של "חיפוש" או "הכרת השוק" כדי להבין מה טוב דיו. את השלב הזה אולי כדאי לתחום בזמן אבל הוא כנראה הכרחי.

19
בתיה דונר

יעקב,
בעיני, הוויתור הוא זה שדווקא תובע מידה רבה יותר של שליטה (עצמית) ומודעות. ככל הנראה שאנחנו מדברים על סוגים שונים של שליטה...

20
צפנת

גם ל"טוב דיו" יש מחיר לא פשוט. לעולם לא תזכה/י להיות מצטיין/ת. בכיתה-מחלקה -שנה"ל -עבודה-לימודים וכיוצ"ב. זה כואב בעיקר כאשר החברה מסביב הינה ממוקדת הצטיינות, ופרסים, מלגות, הכרה וכבוד מחולקים רק למצטיינים.

    21
    עודד

    צפנת ''טוב דיו'' זו דרך חיים בה אני משוה את עצמי לעצמי של אתמול והיא שונה על כן מהתפיסה המערבית המקובלת.
    זו בחירה לא מתוך וויתור אלא מתוך בגרות נפשית והבנה איך אני רוצה לחיות. ולכן לא מדובר על מחיר, מדובר על שלמות עצמית . לא ממש בתרבות שלנו, לבטח לא בגיל צעיר....

    22
    אסף

    עודד, ההגדרה שהגדרת את "טוב דיו" (יחסית לעצמי) היא כמעט הגדרה אקזיסטנציאליסטית. במציאות של ימינו, סארטר, בובר, פרנקל, אלבר קאמי וטובים אחרים, הם "לא סחורה". בגדי עבודה מהעליה השניה בריח נפתלין ועובש. היום "טוב דיו" מתורגם בשפת "המאמנים" (יענו, "קאוצ'רים") שזה בערך 50% מאוכלוסיית ישראל ל"יעדים" "תיעדוף", "מטרות ולוחות זמנים", אם אפשר אז גם יעדי S.M.A.RT. להיות "הורה יותר טוב", "מאהבת השנה" "מי רוצה להיות מיליונר", " לעשות הרבה כסף", "להיות רני רהב!" או כמו שאומר יהודה פוליקר בשיר הקואצ'רים "גם אני רוצה הכי גדול, הכי חזק, הכי מהר, לומר זה אני, זה אני, זה אני". חבר שלי נהג לומר פעם, "תגיד, החיים זה פרוייקט שצריך לגמור אותו". הוא היה אדם נבון. עולם הולך ונעלם.. ועכשיו, לפירסומות.

24
אסף

כרגיל אצל בורק, מאמר אינטגרטיבי, רב תחומי, המשלב תיאוריות וחוכמת חיים עם חשיבה מערכתית מרחיבת דעת. תיקון קטן יעקב, וויניקוט היה רופא ילדים שהשתלם בפסיכואנליזה ולא "פסיכולוג", המושג היותר מעניין שלו בהקשר למאמר הוא "היכולת להיות לבד". החשש "להפסיד משהו" כול רגע והצורך במיליון חברים "דימיוניים" או "וירטואלים" בפייסבוק, הוא הכול, למעט "היכולת להיות לבד"..