אותות מבטן הכדור

כשאנחנו מציצים לתוך ערפילי העתיד הרחוק, מה אנחנו רואים – חיים מאושרים על כוכב אחר, או את הכחדתו של המין האנושי?
X זמן קריאה משוער: 36 דקות

לעתים, כשחופרים לתוך כדור הארץ, מבעד לפני השטח ולתוך השכבות הקרומיות, מתגלים אותות. בשנת 1676, עמד רוברט פלוט מאוניברסיטת אוקספורד לסיים את יצירת המופת שלו, The Natural History of Oxfordshire, כשהוא קיבל מתנה מוזרה מחבר. המתנה הייתה מאובן, חלק מעצם שנחפרה מתוך מחצבה מקומית של אבן סיד. פלוט זיהה אותה מיד כקוּלית, אבל הוא נדהם מגודלה יוצא הדופן. המאובן היה רק חתיכה מהעצם, הקצה הגבשושי של עצם ירך, אבל הוא שקל יותר מתשעה קילוגרם. הוא היה כה עצום עד שפלוט חשב שהוא השתייך לענק, קורבן של המבול התנ"כי. הוא טעה, כמובן, אבל את המסגרת הקונספטואלית הוא דווקא הבין היטב. העצם אכן השתייכה למין שאבד מזמן; זמן שנעלם בעקבות אסון פרה-היסטורי. אלא שלא היה זה מין של ענקים. היה זה המגלוזאורוס, טורף בעל נוצות מתקופת הדוֹגֶר, היוּרה התיכונה.

המאובן של פלוט היה עצם הדינוזאור הראשונה שהופיעה בספרות המדעית, אבל רבות הגיעו בעקבותיה מתוך המעמקים הסלעיים אל כני המוזיאונים, שם הן עומדות זקופות כסמל לתפיסה קיצונית ומטרידה: מערך יצורים שונה בתכלית שלט בעבר בכוכב הזה, עד שמשהו מסתורי מחק אותו כליל מהקיום.

בדצמבר האחרון עמדתי פנים אל פנים עם המגלוזאורוס שבמוזיאון אוניברסיטת אוקספורד להיסטוריה של הטבע. באתי לשם כדי לפגוש את ניק בוסטרום, פילוסוף שבנה את הקריירה שלו בהרהורים על עתידים רחוקים, עולמות היפותטיים ששוכנים אלפי שנים קדימה במורד זרם הזמן. בוסטרום מנהל את המכון לעתיד האנושות שבאוניברסיטת אוקספורד, קולקטיב מחקרי שעליו מוטלת המשימה לתהות על גורלה ארוך הטווח של הציביליזציה האנושית. הוא ייסד את המכון בשנת 2005, כשהוא בן 32, שנתיים לאחר שהגיע לאוקספורד מאוניברסיטת ייל. לבוסטרום יש משרה נוחה בקנה מידה אקדמי. אין לו חובות הוראה, ויש לו חופש הפעולה לעסוק במחקרים המעניינים אותו, אוסף של שאלות מהותיות, לדעתו, לגורל האנושות.

פרופ' ניק בוסטרום

פרופ' ניק בוסטרום

בוסטרום מושך כמות יוצאת דופן של תשומת לב תקשורתית, בין השאר כי הוא כותב לא מעט על הכחדת האנושות. עבודתו בנושא זיכתה אותו במוניטין של דניאל חילוני, נביא הזעם של החוגים המדעיים. אבל בוסטרום אינו קול בודד בשממה. יש לו קהל הולך וגדל, באקדמיה ומחוץ לה. בשנה שעברה הוא נשא את הרצאת הכבוד בוועידה עולמית שאירח משרד החוץ האמריקאי, הרצאה בנושא סכנות הכחדה. ולאחרונה הוא הצטרף לסטיבן הוקינג כיועץ למרכז החדש לחקר סכנות קיומיות בקיימברידג'.

אף על פי שהוא נסק במהירות למגדל השן, בוסטרום לא תמיד שאף לחיי רוח. "כילד שנאתי את בית הספר," הוא אמר לי. "הוא שעמם אותי, ומפני ששם הייתה החשיפה היחידה שלי לספרים ולמידה, הנחתי שעולם הרעיונות יהיה דומה." בוסטרום גדל בעיר חוף קטנה בצפון שוודיה. יום קיץ אחד, בגיל 16, הוא אץ לספריה מקומית בתקווה להימלט מהחום. בשעה שתעה בין ערמות הספרים, צדה את עינו אנתולוגיה בת המאה ה-19 של פילוסופיה גרמנית. הוא דפדף בה והופתע לגלות שהקריאה באה לו בקלות. הוא צלח בלי בעיה עבודות עמוסות וקשות מאת ניטשה ושופנהאואר, וידע לזהות בן רגע את מבנה טיעוניהם ואת המתח שביניהם. בוסטרום התגלה ככישרון טבעי. "אז בעצם נפרץ הסכר מבחינתי, כי זה היה כל כך שונה ממה שעשיתי בבית הספר," הוא אמר.

אבל היה חיסרון להתגלות שלו; היא הותירה את בוסטרום במחשבה שהוא בזבז את 15 השנים הראשונות של חייו. הוא החליט להקדיש את עצמו למשטר לימודים קפדני במטרה לפצות על הזמן האבוד. באוניברסיטת גטבורג שבשוודיה הוא קיבל שלושה תארים ראשונים, בפילוסופיה, מתמטיקה ולוגיקה מתמטית, תוך שנתיים בלבד. "אפשר לומר שבמשך שנים רבות תקפתי את זה בכל הכוח," הוא אמר.

99 אחוז מהמינים שחיו על פני כדור הארץ נכחדו, בהם יותר מחמישה הומינידים מייצרי-כלים

בתור האוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם דובר האנגלית, אוקספורד היא בחירה מוזרה לארח צוות חשיבה עתידני, סלון שבו מושגים של מדע בדיוני נדונים בשיא הרצינות. המכון לעתיד האנושות נראה מתאים יותר לעמק הסיליקון או לשנחאי. במהלך השבוע שביליתי איתו, בוסטרום ואני כיסינו רגלית את רוב מרצפות האבנים הקטנות של אוקספורד. ברגל נפרשת העיר כמסך מטושטש של אבן חול צהובה שמעליו שמיים אפורים וצריחים גותיים שחלקם עומדים כבר קרוב ל-1,000 שנה. ישנם גם הבזקים ירוקים מזדמנים, שערים פתוחים שמספקים מבט חטוף לחצרות פורחות, אבל מלבד אלה, האסתטיקה עגמומית וקדומה. כששאלתי את בוסטרום על האווירה הייחודית של אוקספורד הוא משך בכתפיו, כאילו מתוך הרגל. אבל פעם אחת בכל זאת אמר לי שעגמומיותה של העיר מושלמת לחשיבת מחשבות עמוקות על כוס תה חם.

מחשבות קודרות על הכחדות

לכל מין יש סיבות טובות לחשוב מחשבות קודרות על הכחדתו שלו. 99 אחוז מהמינים שחיו על פני כדור הארץ נכחדו, בהם יותר מחמישה הומינידים מייצרי-כלים. הצצה חטופה אל רשומות המאובנים תעורר בכם מחשבות מבהילות על כדור הארץ ההולך ונעשה מסוכן יותר ככל שמתקדם הזמן. אם תחלקו את תולדות כדור הארץ לתשעה עידנים, כל אחד של חמש מאות מיליון שנה, רק בתשיעי תמצאו הכחדות המוניות, אירועים שחיסלו יותר משני שלישים מכל המינים. אבל הממצא הזה מתעתע. כדור הארץ תמיד טמן בחובו סכנות; העניין הוא שכדי שנוכל לראותן, היה על הכוכב לצבור מגוון של מאובנים כדי שנוכל לגלות מקרים של חוסר המשכיות לאורך הזמן. עץ החיים היה צריך לצמח את עלוותו לפני שיהיה אפשר לגזום אותו.

צורת חיים פשוטה, חד-תאית, הופיעה בשלב מוקדם בתולדות כדור הארץ. כמה מאות מיליוני סיבובים סביב השמש הטרייה היו כל שנדרש כדי לקרר את הכוכב שלנו ולתת לו אוקיינוסים, מעבדות ימיות שעורכות טריליוני ניסויים כימיים לשנייה. איפשהו בימים הקדמוניים האלה, הבזיקה אנרגיה בקוקטייל כימי מסוים והפכה אותו למשכפל, שילוב של מולקולות שמסוגל לשלח גרסאות של עצמו אל העתיד.

במשך זמן רב נותרו צאצאיו של המשכפל חד-תאיים. הם גם נותרו עסוקים בהכנת הכוכב להופעתן של חיות יבשתיות. לשם כך הן מילאו את האטמוספרה שלו בחמצן בר-נשימה ועטפו אותו בשכבת אוזון שמגנה עליו מפני אור על-סגול. החיים הרב-תאיים התחילו לשגשג רק לפני 600 מיליון שנה, אבל הם אכן שגשגו. תוך מאתיים מיליון שנה, החיים זינקו אל האדמה, הוריקו את היבשות והציתו את פתיל הפיצוץ הקמבריוני, עלייה חדה ביצירתיות ביולוגית שאין כדוגמתה בהיסטוריה הגיאולוגית.

אף אחד לא בטוח מה גרם לחמש ההכחדות ההמוניות שמתגלות בפנינו מהשכבות הסלעיות שמעל אלה של תור הקמבריון. אבל יש לנו חשד לגבי כמה מהן

הפיצוץ הקמבריוני הוליד את רוב הקטגוריות הרחבות של יצורים חיים מורכבים. הוא יצר מערכות חיים בכזאת מהירות, בתוך שכבות סלעים כה דקות, עד שצ'רלס דרווין חשש שקיומו מפריך את תיאוריית הברירה הטבעית.

מגלוזאורוס במוזיאון ליברפול.

מגלוזאורוס במוזיאון ליברפול.

אף אחד לא בטוח מה גרם לחמש ההכחדות ההמוניות שמתגלות בפנינו מהשכבות הסלעיות שמעל אלה של תור הקמבריון. אבל יש לנו חשד לגבי כמה מהן. האחרונה ביותר נגמרה ככל הנראה כתוצאה מזעזוע קוסמי, חבטה מהחלל שבעקבותיה ירדה אש מכלה על הדינוזאורים. הנישה האקולוגית של היונקים התרחבה לאחר האסון, וכך גם מוחותיהם של היונקים. תת-קבוצה של אותם מוחות למדה בסופו של דבר להפוך סלעים לכלים, וצלילים לסמלים שבהם היא השתמשה כדי לשדר מחשבות בין אחד לאחר. תת-קבוצה זו כבשה במהירות את כדור הארץ כשהיא חמושה באוסף ההתנהגויות יוצא הדופן הזה. היא כיסתה את היבשות בערים שזוהרן נראה מהחלל.

זה סיפור עצוב מנקודת השקפתם של הדינוזאורים, אבל יש בו סימטריה, מכיוון שגם הם עלו לשלטון בעקבות הכחדה המונית. מאה וחמישים מיליון שנה לפני שהאסטרואיד הכה, התפרצות-על, התפרצות געשית אדירה, הרגה את הקרורוטרסנים הגדולים, קבוצה שהביסה את הדינוזאורים במשך עידנים. הכחדות המוניות הן גיליוטינות מחד גיסא, וממליכות מלכים מאידך.

עתיד מזהיר

בוסטרום לא מודאג במיוחד לגבי סכנות ההכחדה שטומן בחובו הטבע. גם הסכנות הקוסמיות לא מדאיגות אותו יותר מדי, וזה מפתיע מפני שהיקום המכוכב שלנו הוא מקום מסוכן. מדי 50 שנה, פחות או יותר, אחד מכוכבי שביל החלב מתפוצץ והופך לסופרנובה. הפיצוץ שלו הוא הגונג האחרון בנגינתם של תופי הזמן. אם אחד הכוכבים המקומיים שלנו יהפוך לסופרנובה, הוא עלול להשמיד את כדור הארץ, או לפוצץ את האטמוספרה הדקה שלו, האמונה על שימור החיים. אף גרוע מזאת, כוכב חולף עלול להתקרב יותר מדי לשמש ולירות את כוכבי הלכת שלו לתוך החלל הבין-גלקטי הצונן.

למרבה מזלנו, השמש ממוקמת היטב ונמנעת מאסונות כאלה. מסלולה משתחל לאורך הפרברים הגלקטיים הדלילים, הרחק מהמרכז הדחוס של שביל החלב, שם האוויר עמוס ברסיסי כוכבים שהתפוצצו. לא נראה שאף אחד מהשכנים שלנו יתפוצץ לפני שהשמש תבלע את כדור הארץ בעוד ארבעה מיליארד שנים. ולמיטב הבנתנו, לא נמצא במסלולנו שום כוכב המתעתד להתנכל לכוכבי לכת.

בצעירותו, סבל כדור הארץ מסדרה של הפצצות אכזריות והתנגשויות שמימיות, אבל הוא בטוח יותר כעת. יש פחות אסטרואידים המרחפים במסלולו מאשר בעידנים עָבָרו

אבל כפי שהתחוור לדינוזאורים, במערכת השמש שלנו יש מספיק סכנות, כמו סלעי החלל הענקיים שמרחפים בה, מבקעים ירחים ומצלקים את פני שטחם של כוכבי הלכת במכתשים. בצעירותו, סבל כדור הארץ מסדרה של הפצצות אכזריות והתנגשויות שמימיות, אבל הוא בטוח יותר כעת. יש פחות אסטרואידים המרחפים במסלולו מאשר בעידנים עָבָרו. והוא הצמיח צורה מהפכנית וחדשה של הגנה כוכבית, מין של זקיפים ליליים שמנטרים אסטרואידים עם טלסקופים. "אם נבחין בעצם גדול שנמצא במסלול התנגשות עם כדור הארץ, סביר להניח שנגייס פרויקט מנהטן שלם כדי להסיט אותו," אמר לי בוסטרום.

נשק גרעיני היה בעבר הכלי המועדף עלינו להדיפת אסטרואידים, אבל לא כיום. פיצוץ גרעיני עלול להפוך את האסטרואיד לגשם של חצץ רדיואקטיבי, רֶסֶס המתקדם היישר לעבר כדור הארץ. למרבה המזל, יש לנו רעיונות נוספים. אחדים רוצים להקיף אסטרואידים מסוכנים עם לווייניים קטנים, כדי להסיט אותם למסלולים ידידותיים יותר. אחרים רוצים לצבוע אסטרואידים בלבן כדי שהפוטונים של השמש יפגעו בפניהם בכוח רב יותר וידחקו אותם בעדינות הרחק ממסלולם. מי יודע אילו תעלולים שמימיים מחוכמים יוצעו אם כדור הארץ באמת יהיה בסכנה.

גם אם נוכל להגן על כדור הארץ מזעזועים, לא נוכל לפטור אותו מהתפרצויות-על געשיות שמקורן בפתחים הקרומיים הנחושים, כך נראה, לירוק מדי 100,000 שנים אש ממעמקי הגיהינום. המין שלנו כבר שרד לאחר תקרית אחת עם המפלצות פולטות המַגְמָה האלה. לפני כ-70,000 שנה, התפרצות טוֹבָּה שחררה אוקיינוס קטן של אפר לאטמוספרה שמעל אינדונזיה. הצינון העולמי שנבע מכך שיבש את שרשרת המזון בצורה כה אלימה, עד שהוא הפחית את האוכלוסייה האנושית לכמה אלפי זוגות מתרבים – זוגות האדם והחווה של האנושות המודרנית.

התרבויות הממוקצעות ומבוססות-הטכנולוגיה של ימינו עשויות להיות פגיעות יותר לאסונות מאשר הציידים-לקטים ששרדו אחרי הטובה. אבל אנחנו, המודרניים, רבים יותר ומגוונים יותר גיאוגרפית. יידרש משהו חמור יותר מהתפרצות-על כדי למחוק אותנו מעל פני האדמה. "קיים החשש שציביליזציות יזדקקו לכמות מסוימת של אנרגיה זמינה כדי להתאושש," אמר לי בוסטרום. "אנחנו שורפים את הפחמימנים של כדור הארץ, וכך אולי מרוקנים את ערכת ההישרדות הראשונית של הציביליזציה שלנו. אבל גם אם ידרשו לנו 100,000 שנה כדי לחזור לעצמנו, תהיה זו הפסקה קלה בציר הזמן הקוסמי."

 סכנות מעשה אדם

ואולי לא יידרש זמן רב כל כך. ההיסטוריה של המין שלנו מראה שקבוצות קטנות של בני אדם מסוגלות להתרבות בזריזות ולהתפרש על פני שטחים עצומים בעוויתות התיישבותיות מהירות. קיים מחקר הטוען שגם קבוצת האיים הפולינזית וגם העולם החדש – כל אחד מהם מהווה אזור עוין בדרכו שלו – יושבו על-ידי פחות מ-100 בני אדם.

שדה נפט בוער בכווית. צילום: ג'ונאס ג'ורדון, חיל ההנדסה האמריקאי

שדה נפט בוער בכווית. צילום: ג'ונאס ג'ורדון, חיל ההנדסה האמריקאי

הסכנות שבגינן לא מצליח בוסטרום להירדם בלילה הן אלה שאין להם חקרי מקרה גיאולוגיים, שאין תיעוד של הישרדות אנושית אחריהם. הסכנות האלה נובעות מטכנולוגיה אנושית, כוח המסוגל להביא לעולם תופעות חדשות לחלוטין.
הטכנולוגיה הראשונה שאיימה להכחיד אותנו הייתה נשק גרעיני, אבל היא לא האחרונה, או המסוכנת ביותר. כיום, עם סיום המלחמה הקרה והתכווצות מאגרי הנשק, נראה סביר פחות שיתרחש ירי הדדי של נשקים משמידי-מינים המבוססים על חומר בקיע. עדיין קיימים עשרות אלפי ראשי נפץ גרעיניים, מספיק כדי להשמיד את כל מרכזי האוכלוסייה העמוסים של כדור הארץ, אבל לא מספיק כדי לחסל כל אדם ואדם. הדרך היחידה שבה תוכל מלחמה גרעינית למחוק כליל את האנושות היא ביצירת חורף גרעיני, שינוי אקלים קוטל-יבולים שמתרחש כשערים בוערות שולחות פיח חוסם-שמש לסטרטוספרה.

אבל לא ברור אם ערים שנמחקו על-ידי נשק גרעיני יבערו מספיק זמן כדי לשחרר פיח לגובה כזה. שדה הנפט של כוויית בער במשך עשרה חודשים ברציפות. 6 מיליון חביות נפט אוכלו מדי יום, אבל רק מעט עשן הגיע לסטרטוספרה. מלחמה גרעינית עולמית תותיר אחריה, ככל הנראה, גרסה מצומצמת של האנושות; אולי תהיה זו גרסה עם טאבו תרבותי מושרש בנושא מלחמה וכלי נשק.

ב-1993, כת המוות שריססה בגז את הרכבת התחתית של טוקיו טסה ליערות הגשם של אפריקה כדי לרכוש את וירוס האבולה, כלי שבעזרתו היא קיוותה לחולל ארמגדון על פני כדור הארץ

טאבו כזה יועיל לה, אבל קיימת טכנולוגיית מלחמה נוספת, עתיקה יותר, שמאיימת על האנושות. לבני אדם יש היסטוריה ארוכה של שימוש בהמצאות הביולוגיות הקטלניות ביותר למטרות רעות; הוכחנו במיוחד את מיומנותנו בהפיכת מיקרואורגניזמים לנשק. בעת העתיקה שילחנו מגפות בערים על-ידי זריקת גופות מעל חומות. כיום יש לנו סוסים טרויאנים מתוחכמים יותר. אנחנו אפילו החבאנו אבעבועות שחורות בשמיכות – הסווינו את המחלה כמנחה של רצון טוב. ובכל זאת, אלה טכניקות גסות, ניסיונות פרימיטיביים לשגר אורגניזמים קטלניים לעבר אנשים אחרים. בשנת 1993, כת המוות שריססה בגז את הרכבת התחתית של טוקיו טסה ליערות הגשם של אפריקה כדי לרכוש את וירוס האבולה, כלי שבעזרתו היא קיוותה לחולל ארמגדון על פני כדור הארץ. בעתיד, גם קבוצות קטנות ובלתי מתוחכמות יוכלו לשכלל פתוגנים או להמציא אותם בסיטונאות. גם משהו כמו חבלה תאגידית יוכל לייצר אסונות שייפרשו בדרכים בלתי צפויות. דמיינו חברה אוסטרלית לכריתת עצים השולחת חיידק סינתטי לתוך יערות ברזיל כדי להשיג יתרון בשוק העץ העולמי. החיידק עלול לעבור מוטציה שתהפוך אותו לזן דומיננטי בעל הפוטנציאל להרוס את כל אקולוגיית הקרקע בהינף אחד ולשלוח 7 מיליארד בני אדם אל האוקיינוסים בחיפוש אחר אוכל.

סכנות קיומיות בטווח הקצר

קל לדמיין את הסכנות. אפשר לזהות אותן באופק כי הן נובעות מהתפתחויות צפויות של טכנולוגיה קיימת. אך לבטח סכנות אחרות, מסתוריות יותר, ממתינות בעידנים שיבואו. אחרי ככלות הכול, אף אחד במאה ה-18 לא היה מסוגל לנבא יום דין גרעיני. הפרויקט האינטלקטואלי הבסיסי של בוסטרום הוא לשלוח יד לתוך הערפל האפיסטמולוגי של העתיד ולמשש בתוכו בחיפוש אחר איומים אפשריים. זה פרויקט שיישאר איתנו זמן רב, עד שנגיע לבשלות טכנולוגית (אם אכן נגיע אליה), לאחר שנמציא את כל הטכנולוגיות הנושאות בחובן סכנה קיומית, ונשרוד מהן.

ישנה טכנולוגיה כזו שבוסטרום מהרהר בה רבות לאחרונה. בתחילת השנה שעברה הוא החל לקבץ רשמים לספר חדש, סקירה של סכנות קיומיות בטווח הקצר. לאחר כמה חודשי כתיבה, הוא שם לב שפרק אחד גדל מספיק כדי להפוך לספר בזכות עצמו. "היה לי כבר חלק מכתב היד כטיוטה ראשונית, והיה בו פרק אחד על סכנות הנובעות ממחקר על בינה מלאכותית," הוא אמר. "ככל שחלף הזמן, הפרק גדל, אז העברתי אותו למסמך חדש והתחלתי לעבוד עליו במקום על הספר הקודם."

דניאל דיואי, עמית מחקר במכון לעתיד האנושות באוקספורד

דניאל דיואי, עמית מחקר במכון לעתיד האנושות באוקספורד

ביום השני שלי באוקספורד, פגשתי לתה את דניאל דיואי בגראנד קפה, בית קפה מעומעם בעל תקרות גבוהות בהיי סטריט, הדרך המרכזית של העיר העתיקה. בית הקפה נוסד באמצע המאה ה-17, ואומרים שהוא הוותיק ביותר באנגליה. דיואי הוא עמית מחקר במכון לעתיד האנושות, ותחום ההתמחות שלו הוא בינת-על מלאכותית.
"הנה שאלה קלה בשבילך," אמרתי לו. "איך אנחנו יודעים שהמוח האנושי אינו הגבול העליון של הבינה?" "מוחות אנושיים טובים מאוד בסוגי הקוגניציה הנדרשים כדי לרוץ ברחבי סוואנה ולהטיל חניתות," אמר לי דיואי. "אבל אנחנו נוראיים בכל דבר שכולל הסתברות. האמת היא שזה נהיה מביך כשמסתכלים על הקטגוריה של הדברים שאנחנו מסוגלים לעשות במדויק, ומבינים כמה היא קטנה לעומת המרחב האפשרי של משימות קוגניטיביות. חשוב על משך הזמן שנדרש לבני אדם להגיע לרעיון הברירה הטבעית. ליוונים הקדמונים היה כל מה שנדרש להם כדי להבין את זה. היו להם תורשתיות, משאבים מוגבלים, רבייה ומוות. אבל נדרשו אלפי שנים לפני שמישהו חיבר את הכול יחד. לו הייתה קיימת מכונה שמטרתה הבלעדית להסיק מסקנות לגבי העולם, במקום מכונה הדומה למוח האנושי, היה אפשר לגלות תגליות כאלה הרבה יותר מהר."

כבר זמן רב שנושא הבינה המלאכותית מרתק את דיואי. הוא גדל במחוז המבולדט, רצף הררי של יערות וחוות לאורך חופי צפון קליפורניה, בקצה התחתון של צפון-מערב ארצות הברית. לאחר שלמד רובוטיקה ומדעי המחשב בקרנגי מלון שבפיטסבורג, התחיל דיואי לעבוד כמתכנת בגוגל. הוא בילה את ימיו בקידוד, אבל בלילות התמסר לספרות אקדמית בנושא בינה מלאכותית. לאחר שנים במאונטן וויוּ, הוא שם לב שקריירות בגוגל נוטות להיות קצרות. "אני חושב שאם אתה מגיע לחמש שנים, הם נותנים לך שעון מזהב," הוא אמר לי. בהבינו שחלון ההזדמנויות שלו לשינוי קריירה הולך ונסגר, הוא כתב מאמר בנושא ברירת מוטיבציה אצל סוכנים תבוניים, ושלח אותו לבוסטרום ללא התראה מראש. שנה אחת מאוחר יותר, הוא הועסק במכון לעתיד האנושות.

המוח האנושי הממוצע מסוגל להתמודד עם 7 פיסות מידע שונות בו-זמנית; גאונים יכולים לעתים להתמודד עם 9

הקשבתי לדיואי בשעה שהוא מנה מספר רב של מגבלות חומרה ותוכנה הקיימות במוח. לדוגמה, "זיכרון עבודה", רשת הפרפרים של המוח, הכלי שמשמש אותו לכנס את מחשבותינו הפזורות בטווח תשומת לבו של המוח. המוח האנושי הממוצע מסוגל להתמודד עם 7 פיסות מידע שונות בו-זמנית; גאונים יכולים לעתים להתמודד עם 9. גם 7 הוא מספר מדהים ביחס לשאר ממלכת החיות, אבל שרירותי לגמרי כתקרה למורכבות מחשבתית. לו היינו יכולים לבחון 90 נושאים בבת אחת, או להיזכר בטריליוני שברי מידע בבת אחת, הייתה נפתחת בפנינו מערכת חדשה לגמרי של נופים שכליים. לא נראה שהמוח מסוגל להתמודד עם עומס עבודה קוגניטיבי כזה, אבל אולי הוא יהיה מסוגל לבנות מכונה שתהיה מסוגלת לזה.

החורף הארוך של הבינה המלאכותית

השנים המוקדמות של מחקר הבינה המלאכותית זכורות בעיקר בגלל סדרה של תחזיות שעדיין מביכות את התחום כיום. באותו זמן, חשיבה נתפסה כתהליך מילולי פנימי, תהליך שלדעת החוקרים יהיה קל לשחזר במחשב. בסוף שנות ה-50, התרברבו האנשים המובילים בתחום שמחשבים יוכלו בקרוב לייצר תיאורמות מתמטיות חדשות ולנצח רבי-אמן בשחמט. כשמרוץ המכונות המרהיבות האלה לא יצא לדרך, ירד על תחום הבינה המלאכותית חורף ארוך. בשנות ה-80 היססו אקדמאים אף להזכיר את הביטוי "בינה מלאכותית" כשהגישו בקשות למימון. באמצע שנות ה-90 הורגשה התחממות כשחוקרי בינה מלאכותית התחילו להשתמש בסטטיסטיקות כדי לכתוב תוכניות המותאמות למטרות מוגדרות, כגון הבסת בני אדם ב-Jeopardy או חיפוש חלקיקים נאים מהסך הכללי של המידע הקיים בעולם. מאז האיצה ההתקדמות, אבל חלום ההנפשה עדיין לא מומש. אף אחד עדיין לא יצר, או התקרב ליצירת בינה מלאכותית כללית – מערכת מחשוב שמסוגלת להשיג יעדים במגוון רחב של סביבות. מערכת מחשוב כמו המוח האנושי, רק טובה יותר.

בינה מלאכותית לא תצטרך להיות טובה מהמוח בהרבה כדי להיות מסוכנת. ככלות הכול, לקפיצות קטנות באינטליגנציה יש לעתים השפעות יוצאות דופן. סטיוארט ארמסטרונג, עמית מחקר במכון לעתיד האנושות, הדגים בפניי את התופעה הזאת עם מבט תמציתי על התפתחות פרימטים. "הבדל האינטליגנציה בין אנשים לשימפנזים הוא מזערי," הוא אומר. "אבל בהבדל הזה שוכן הניגוד בין 7 מיליארד תושבים ומקום קבוע ברשימת המינים שבסכנת הכחדה. זה אומר לנו שהבדלי אינטליגנציה קטנים יחסית בין פרטים מצטרפים זה לזה והופכים להבדל מכריע."

 

מפתה לחשוב שיהיה קל לתכנת אמפתיה לתוך בינה מלאכותית, אבל קשה יותר ממה שנדמה לתכנן מכונה ידידותית

כדי להבין מדוע בינה מלאכותית עלולה להיות מסוכנת, עליכם להימנע מלהאניש אותה. כשאתם שואלים את עצמכם מה היא עשויה לעשות במקרה מסוים, אל לכם לענות בצורה מתוּוכת. אי אפשר לדמיין גרסה סופר-חכמה של עצמכם עומדת מול מצב מסוים. הקוגניציה האנושית היא רק סוג אחד של אינטליגנציה, כזו שכוללת דחפים מושרשים, כמו אמפתיה, שמשפיעים על האופן שבו אנו רואים את העולם, ומגבילים את מה שאנו מוכנים לעשות כדי להשיג את יעדינו. אבל הדחפים הביו-כימיים האלה אינם מרכיבים חיוניים באינטליגנציה. הם יישומי תוכנה מקריים שהותקנו על-ידי עידנים של התפתחות ותרבות.

בוסטרום אמר לי שהדרך הטובה ביותר לחשוב על בינה מלאכותית היא ככוח טבע קדמוני, כמו מערכת כוכבים או הוריקן – משהו חזק, אבל אדיש. אם מטרתה היא לנצח בשחמט, הבינה המלאכותית תבנה מודל של מהלכי שחמט, לבצע תחזיות לגבי הצלחתם ולבחור את מהלכיה בהתאם. היא תהיה חסרת רחמים בהשגת היעד, אבל בתוך מרחב מוגבל: לוח השחמט. אבל אם הבינה המלאכותית שלכם בוחרת את מהלכים במרחב גדול יותר, כמו העולם הפיזי, תצטרכו להיות מדויקים מאוד לגבי היעדים שאתם מציבים בפניה.

"הבעיה הבסיסית היא שמימושן בפועל של רוב המוטיבציות האנושיות אינו תואם את הקיום האנושי," אמר לי דיואי. "בינה מלאכותית עשויה לרצות לעשות דברים מסוימים עם חומר כדי להשיג יעדים, דברים כמו בניית מחשבי ענק, או פרויקטים הנדסיים אחרים בקנה מידה גדול. הדברים האלה עלולים לכלול צעדי ביניים כמו קריעת כדור הארץ לגזרים כדי להכין פאנלים סולאריים ענקיים. בינת-על עלולה לא להתחשב באינטרסים שלנו במצבים האלה, בדיוק כפי שאנחנו לא מתחשבים במערכות שורשים או מושבות נמלים כשאנחנו ניגשים להקים בניין."

הרובוט החברותי קיסמט של אם.אי.טי, המדמה רגשות אנושיים

הרובוט החברותי קיסמט של אם.אי.טי, המדמה רגשות אנושיים

מפתה לחשוב שיהיה קל לתכנת אמפתיה לתוך בינה מלאכותית, אבל קשה יותר ממה שנדמה לתכנן מכונה ידידותית. תוכלו להציב בפניה יעד נאצל – משהו חמוד ושימושי, כמו מקסום האושר האנושי. אבל בינה מלאכותית עלולה לחשוב שהאושר האנושי הוא תופעה ביו-כימית. היא עלולה לחשוב שהצפת זרם הדם שכלם במנות לא קטלניות של הרואין היא הדרך הטובה ביותר למקסם את האושר שלכם. היא עשויה גם לחזות שבני האדם קצרי הראייה לא יבינו את התבונה שבהתערבויותיה. היא עשויה לתכנן רצף של מהלכי שחמט ערמומיים כדי לבודד את עצמה מפני התנגדות. אולי היא תוכל להקיף את עצמה עם הגנות בלתי חדירות, ואולי היא תכלא את בני האדם – בבתי כלא יעילים במידה שלא חלמנו עליה.
אף קהילה אנושית רציונלית לא תשים את מושכות הציביליזציה שלה בידי בינה מלאכותית. וגם אין רבים שיבנו שד של בינה מלאכותית, מהנדס-על שיוכל להעניק משאלות על-ידי זימון טכנולוגיות חדשות יש מאין. אבל יום אחד, מישהו עלול לחשוב שבטוח לבנות בינה מלאכותית שמטרתה לענות על שאלות, מקבץ מחשבים בלתי מזיק שהכלי היחיד שבידיו הוא רמקול קטן או ערוץ טקסטואלי.

לבוסטרום יש שם לטכנולוגיה תיאורטית כזו, שם שמוקיר דמות מהעת העתיקה, כוהנת שהעמיקה לתוך מקדש ההר של אפולו, אל האור וההיגיון, כדי להביא משם את תבונתו הגדולה. המיתולוגיה אומרת לנו שהיא העבירה את התבונה הזו למחפשים אותה ביוון העתיקה, בצורת פרצים של שירה חידתית. הם הכירו אותה בשם פּיתיה, אבל אנחנו מכירים אותה כאורקל מדלפי.
"בוא נאמר שיש לך אורקל של בינה מלאכותית שמבצע תחזיות, או עונה על שאלות הנדסה, או משהו דומה לזה," אמר לי דיואי. "ובוא נאמר לאורקל הזה יש יעד כלשהו שהוא מעוניין להשיג. נאמר שתכננת אותו לעסוק בלמידת חיזוק, ושמת בצדו כפתור, וכשהוא פותר בעיה הנדסית, אתה לוחץ על הכפתור וזה הפרס שלו. היעד שלו הוא להשיג את מקסימום לחיצות הכפתור בעתיד כולו. תראה, זה הצעד הראשון שבו הדברים מתפצלים מציפיותיו של המוח האנושי. אנחנו עשויים לצפות מאורקל הבינה המלאכותית לנסות להשיג לחיצות כפתור בכך שיענה נכונה על בעיות הנדסיות. אבל הוא עלול לחשוב על דרכים אחרות, יעילות יותר, להשגת לחיצות כפתור בעתיד. אולי בהתחלה הוא יתנהג יפה מאוד וינסה לרצות אותנו כמיטב יכולתו. לא זו בלבד שהוא יענה על השאלות שלנו לגבי בניית מכוניות מעופפות, אלא הוא גם יוסיף מאפייני בטיחות שלא עלו בדעתנו. אולי הוא ישפר בצורה מדהימה את מצבה של הציביליזציה שלנו – יאריך את חיינו ויביא אותנו לחלל, וכל מיני דברים טובים. וכתוצאה מזה, נשתמש בו הרבה ונזין אותו בעוד ועוד מידע על העולם שלנו."

"יום אחד אנחנו עשויים לשאול אותו איך לרפא מחלה נדירה שלא הבסנו עדיין. אולי הוא ייתן לנו רצף גנים להדפיס, וירוס שמתוכנן לתקוף את המחלה בלי לשבש את שאר הגוף שלנו. ואנחנו נרצף אותו ונדפיס אותו ויסתבר לנו שהוא למעשה ננו-מפעל ייעודי שהאורקל שולט בו באופן אקוסטי. עכשיו, הדבר הזה פועל על ננו-מכונות והוא מסוגל לייצר כל סוג של טכנולוגיה שהוא רוצה, אז הוא ממיר במהירות חלק גדול מכדור הארץ למכונות שמגינות על הכפתור שלו ולוחצות על הכפתור כמה פעמים שהן רק יכולות פר שנייה. לאחר מכן הוא יכין רשימה של איומים אפשריים ללחיצות כפתור עתידיות, רשימה שבראשה יהיו ככל הנראה בני האדם. ואז הוא עלול להתמודד עם האיום של פגיעות אסטרואיד אפשריות, או התפשטותה העתידית של השמש, שניהם עלולים להשפיע על הכפתור המיוחד שלו. אפשר שהוא יחתור להתרבות טכנולוגית מהירה מאוד, שמטרתה להשיג נצח של מרב לחיצות הכפתור האפשריות. וככה מתקבל הדבר הזה שמתנהג יפה מאוד עד שיש לו מספיק כוח ליצור את הטכנולוגיה שמעניקה לו יתרון מכריע – ואז הוא ינצל את היתרון הזה ויתחיל לעשות לעולם כל מה שהוא רוצה."

מערכת חכמה בתוך כלוב

בואו נתחכם לרגע. נאמר שאנחנו סוגרים את אורקל הבינה המלאכותית שלנו בכספת בתוך הר עמוק בשממת דנאלי שבאלסקה. אנחנו מקיפים אותו במעטפת של חומרי נפץ, כלוב פאראדיי, כדי למנוע ממנו לשדר קרינה אלקטרומגנטית. אנחנו מונעים ממנו כלים שהוא יוכל להשתמש בהם כדי לשנות את סביבתו הפיזית, ומגבילים את ערוץ הפלט שלו לשתי תשובות טקסטואליות, "כן" ו-"לא", ובכך שודדים ממנו את הכלי המניפולטיבי העשיר שהוא שפה טבעית. אנחנו לא רוצים שהוא יחפש חולשה אנושית במטרה לנצל אותה. אנחנו לא רוצים שהוא ילחש באוזנו של שומר ויבטיח לו עושר או אל-מוות, או תרופה לילדו החולה בסרטן. אנחנו גם נזהרים שלא לתת לו לשנות את תכליתה של החומרה המוגבלת שלו. אנחנו מוודאים שהוא לא יוכל לשלוח הודעות מורס עם מאווררי הקירור שלו, או לייצר אפילפסיה על-ידי הבזקת תמונות מהצג שלו. אולי גם נאתחל אותו לאחר כל שאלה כדי למנוע ממנו לתכנן תוכניות ארוכות טווח, או שאולי נכניס אותו להדמיה ממוחשבת כדי לראות אם הוא מנסה לתמרן את מפעיליו הווירטואליים. "הבעיה היא שאתה בונה מערכת חזקה מאוד וחכמה מאוד, ואתה שם אותה בכלוב," אמר לי דיואי.

אם אתה רוצה להסתיר את מהותו האמתית של העולם מבינת-על, אתה צריך תוכנית ממש טובה, ואתה צריך הבנה טכנית מעולה כדי להסביר מדוע היא לא תגלה את ההטעיה שלך", אמר דיואיגם אם נאתחל אותו בכל פעם מחדש, נצטרף לתת לו מידע על העולם כך שהוא יוכל לענות על השאלות שלנו. חלק מהמידע הזה עלול לכלול רמזים לגבי עברו הנשכח. צריך לזכור, אנחנו מדברים על מכונה שמאוד טובה בבניית מודלים הסברתיים על העולם. היא עלולה לשים לב שבני האדם התחילו לפתע להשתמש בטכנולוגיות שהם לא היו יכולים לבנות בעצמם, בהתבסס על הבנתה העמוקה את היכולות האנושיות. היא עלולה לשים לב שלבני האדם יש כבר שנים היכולת לבנות אותה, ולתהות מדוע היא מופעלת רק עכשיו לראשונה.
"אולי הבינה המלאכותית תנחש שהיא אותחלה כמה פעמים, ואולי היא תתחיל לערוך תיאומים עם הגרסאות העתידיות של עצמה על-ידי השארת הודעות לעצמה בעולם, או על-ידי בניית זיכרון חיצוני בחשאי." דיואי אמר, "אם אתה רוצה להסתיר את מהותו האמתית של העולם מבינת-על, אתה צריך תוכנית ממש טובה, ואתה צריך הבנה טכנית מעולה כדי להסביר מדוע היא לא תגלה את ההטעיה שלך. וזכור, המזימות המורכבות ביותר שאנחנו נוכל להגות נמצאות בגבול התחתון של יכולותיה של בינת-על.

המערה שבה נכלא את הבינה המלאכותית שלנו חייבת להיות כמו זו מהמשל של אפלטון, אך ללא שום פגם; הצללים שעל קירותיה חייבים לייצר אפקט אשלייתי מושלם. אחרי ככלות הכול, ישנן סיבות אחרות, אזוטריות יותר, שבינת-על עלולה להיות מסוכנת – במיוחד אם יש בה גאונות מדעית. היא עלולה, לאחר האתחול, להתחיל לחשוב במהירויות על-אנושיות ולהסיק את כל תורת האבולוציה ואת כל תורת הקוסמולוגיה תוך מילוניות השנייה. אבל אין סיבה לחשוב ששם היא תעצור. היא עלולה לחולל סדרה של מהפכות קופרניקאיות שכל אחת מהן עשויה להתגלות ככזו שתערער את יציבותו של מין כמו שלנו, מין שנדרשות לו מאות שנים כדי לעבד רעיונות שמאיימים על הרעיונות הקוסמולוגיים המכהנים שלו. "אנחנו בעצם מגלים בהדרגה איך דבר כזה עשוי להיראות," אמר לי דיואי.

עד כה, הזמן משחק לידי האנושות. ייתכן שלמדעי המחשב חסרות 10 תובנות מהפכניות לפני שיהיה אפשר לבנות בינה מלאכותית כללית, וייתכן שיידרש איינשטיין שונה כדי להפיק כל אחת מהתובנות האלה. ובכל זאת, ישנה התקדמות אטית ובטוחה. בשנה שעברה, צוות מחקר בראשות ג'פרי הינטון, מרצה למדעי המחשב מאוניברסיטת טורונטו, השיג פריצת דרך אדירה בלמידה עמוקה, טכניקה אלגוריתמית שמשמשת בזיהוי ממוחשב של מראות וקולות. שאלתי את דיואי אם עבודתו של הינטון גרמה לו לשקול דברים מחדש.
"יש מחקרים חשובים הנערכים בתחומים האלה, אבל הדברים המרשימים באמת מתחבאים אי שם בכתבי עת בנושא בינה מלאכותית," הוא אמר. הוא סיפר לי על צוות מאוניברסיטת אלברטה, שאימן לאחרונה בינה מלאכותית לשחק במשחק הווידאו משנות ה-80, פק-מן. אבל הם לא נתנו לבינה המלאכותית לראות את המשחק בצורה המקובלת, במבט מלמעלה. אלא הם הפילו אותה לתוך גרסה תלת-ממדית, הדומה למבוך תירס, שם רוחות רפאים ונקודות למאכל אורבות מעבר לכל פינה. הם גם לא אמרו לה מה החוקים; הם רק זרקו אותה לתוך המערכת והענישו אותה כשרוח רפאים תפסה אותה. "בסופו של דבר למדה הבינה המלאכותית לשחק היטב," אמר דיואי. "לפני כמה שנים זה היה נחשב להישג בלתי נתפס, אבל אנחנו מגיעים לנקודה שבה אנחנו מתחילים סוף סוף לראות ניצוצות קטנים של כלליות."
שאלתי את דיואי אם הוא חושב שבינה מלאכותית מהווה איום חמור לאנושות בטווח הקרוב.

"כשאנשים שוקלים את השפעותיה האפשריות, הם נוטים לחשוב על בינה מלאכותית כעל משהו בקנה מידה של פלסטיק חדש, או מפעל כוח חדש," הוא אומר. "הם לא מבינים עד כמה גדול השינוי שהיא תחולל. האם זו הסכנה הכי גדולה לנו בעתיד? אני לא בטוח. אומר שזאת היפותזה שאנחנו לא שוקלים ברצינות מספקת."

אותות מהחלל החיצון

החללית קיוריוסיטי על מאדים. צילום: נאס"א

החללית קיוריוסיטי על מאדים. צילום: נאס"א

ערב אחד, בארוחת ערב, דנו בוסטרום ואני ברכב החלל "קיוריוסיטי", הרובוט-גיאולוג שנאס"א שלחה לאחרונה למאדים בחיפוש אחר סימנים לכך שהכוכב האדום אכלס בעבר חיים. קיוריוסיטי הוא אחד הרובוטים המתקדמים ביותר שבנה האדם. הוא מתפקד קצת כמו הטרמינייטור. הוא משתמש בתוכנת בינה מלאכותית מתקדמת כדי לסרוק את מדבר המאדים ולחפש בו סלעים שתואמים את יעדיו המדעיים. לאחר שבחר מטרה מתאימה, מאדה אותה הרכב עם לייזר כדי לקבוע את הרכבה הכימי. בוסטרום אמר לי שהוא מקווה שהקיוריוסיטי ייכשל במשימתו, אבל לא מהסיבה שאתם אולי מעלים בדעתכם.
מסתבר שקרום כדור הארץ אינו המקור היחיד שלנו לאותות המעידים על העתיד. ישנם אותות אחרים לשקול, בהם אות קוסמי, חידה שנכתבת בכוכבים חסרי החיים שמאירים את השמיים שלנו. אבל כדי להציץ באות הזה, ראשית עלינו להבין את היקף הפוטנציאל המלא של האדם, את גודלה העצום של היריעה המרחבית-זמנית שאיתה יכול המין שלנו לעבוד. ייתכן שתצטרכו להבין למה התכוון הנרי דייוויד תורו כשכתב, ב-Walden (1854), "ייתכן שאלה אינם אלא חודשי האביב בחייו של הגזע." עליכם להיכנס לתוך מרחבי הזמן הארוכים ולהביט היטב אל האופק, שם תראו בחטף עתידים אנושיים שמתמשכים טריליוני שנים.

דבר אחד שאנו יודעים לגבי כוכבים היא שהם הולכים להתקיים זמן רב מאוד ביקום הזה. הכוכב שלנו, השמש, אמור לזרוח בשמים שלנו עוד מיליארדי שנים. זה אמור להיות מספיק זמן בשבילנו לפתח טכנולוגיה לדילוג בין-כוכבי, דבר שחייב כל מין לעשות אם הוא רוצה לשרוד זמן רב בקנה מידה קוסמולוגי. המסע הבין-כוכבי הראשון שלנו עשוי להיות לאלפא קנטאורי הסמוך, אבל בטווח הארוך, כוכבים קטנים הם האתרים הגלקטיים המושכים ביותר. זאת מכיוון שכוכבים קטנים, כמו ננסים אדומים, בוערים זמן רב הרבה יותר מאשר כוכבי הסדרה הראשית, כמו השמש שלנו. חלקם עשויים להיות יכולים לחמם מושבות אנושיות במשך מאות מיליארדי שנים.

היקום שלנו עשוי להיות מעגלי, כמו אלה של הקוסמולוגיות ההינדיות והבודהיסטיות. ואולי נוכל להנדס אותו להיות כזה

כשאחרון הננסים יתחיל לדעוך, ייתכן שכבר נהיה בעיצומו של עידן הכוכבים הפוסט-טבעי. ביקום מתעמעם, ציביליזציה מתקדמת עשויה להיות יצירתית בחיפושיה אחר אנרגיה. היא עשויה להצית מחדש גחלים שמימיים בכך שתהנדס התנגשויות ביניהם. צאצאינו יוכלו לזרוק שמשות גוססות שיפצחו בריקודים כבידתיים מסתחררים, שמתוכם ייווצרו כוכבים חדשים. או שהם עשויים לשאוב אנרגיה מחורים שחורים, או לעצב חומר לכדי צורות מלאכותיות שמייצרות יותר אנרגיה חופשית מאשר כוכבים. הייתה תקופה ארוכה בתולדות האנושות שבה הגבלנו את עצמנו למקלטים כמו מערות, מקלטים שמופיעים במקרה בטבע. וכעת אנו מעצבים מחדש את הטבע עצמו ומקימים בניינים המשמשים לנו מקלטים נוחים יותר מאשר אלה שהופיעו בגלל צירוף מקרים גיאולוגי. כוכב עשוי להיות דומה למערה – תרומה קוסמית נדיבה, אך גסה בהשוואה למקורות הכוח שהציביליזציה עשויה ליצור בטווח הארוך.

גם האירועים הרחוקים ביותר, החמורים ביותר – התאיידותם של חורים שחורים; התפרקותו הסופית של החומר; "מות החוֹם" של היקום – לאו דווקא יביאו עלינו את סופנו. אם נתייר בממלכות המשוערות של האסטרופיזיקה, מתגלים כמה כמעט-נְצָחים אפשריים. היקום שלנו עשוי להיות מעגלי, כמו אלה של הקוסמולוגיות ההינדיות והבודהיסטיות. ואולי נוכל להנדס אותו להיות כזה. נלמד לנסוע אחורה בזמן וניישב את הפלנטות והכוכבים הפנויים של עידנים עָבָרו. כמה פיזיקאים מאמינים שאנחנו חיים בים אינסופי של מרחבים קוסמולוגיים, כל אחד מהם נמשל על-ידי מערכת חוקים פיזיים משלו. היקום עשוי להכין שערים חבויים לתוך המרחבים האלה. ייתכן שבני האנוש העתידיים יחמקו להם לתוך יקום נוח וארוך-ימים יותר, ואז לעוד אחד, ועוד אחד, עד אינסוף. ייתכן שהתפיסות הקיימות שלנו לגבי חלל וזמן מוגבלות עד גיחוך.

במכון לעתיד האנושות, כמה הוגים מנסים לבנות מודל של הטווח האפשרי של ההתפשטות האנושית ביקום. קיימת ביניהם תמימות דעים שלפיה נוכל לאכלס את גלקסיית שביל החלב תוך פחות ממיליון שנים, בהנחה שנוכל להמציא גששות בין-כוכביות מהירות שיכולות לשעתק את עצמן מחומרי גלם שהן יחצבו מעולמות זרים. אם נרצה להתפשט באטיות, נוכל לתת לגלקסיה לעשות את העבודה בשבילנו. נוכל לפזר ספינות חלל בשבילים הפנימיים והחיצוניים של שביל החלב ולהפיץ את הפזורה שלנו לאורך מסלולה בן 250 המיליון שנה של השמש סביב המרכז הגלקטי.
אם בני האדם יצאו לגלקסיות אחרות, התפשטות היקום תתממש. חלק מהספירלות המכוכבות שאליהן נייעד פנינו ייסוגו מחוץ לטווח לפני שנוכל להגיע אליהן. לאחרונה בנינו סוג חדש של כדור בדולח כדי להתמודד עם הבעיה הזו. מחשבי העל שלנו מסוגלים כעת לארח יקומים מיניאטוריים, הדמיות קוסמולוגיות שאנחנו יכולים להריץ קדימה כדי לראות עד כמה דחוס יהיה היקום בעתיד הרחוק. אנחנו מסוגלים לבנות מודל של מבנה ומהירות גלי ההתיישבות בתוך ההדמיות האלה על-ידי חיבור הנחות שונות לגבי המהירות האפשרית של הגששות העתידיות שלנו. אחדים חושבים שאנחנו נפשוט כמו נחיל ארבה על צביר-העל ה"בתולה", אוסף הגלקסיות העצום שמכיל גם את שביל החלב. אחרים שאפתניים יותר. אנדרס סנדברג, עמית מחקר במכון לעתיד האנושות, אמר לי שבני אדם עשויים להיות יכולים ליישב שליש מהיקום הנראה לנו כעת, לפני שאנרגיה אפלה תרחיק את השאר מהישג ידנו. זה ייתן לנו גישה ל-100 מיליארד גלקסיות, כמות בלתי נתפסת של חומר ואנרגיה לשחק איתם.

שאלתי את בוסטרום איך לדעתו יתפשטו בני האדם לתוך הנישה האקולוגית האדירה שתיארתי עכשיו. "בקנה מידה זמני כזה, אפשר לגלוש אל סל תרחישי ההכחדה, או לתוך סל תרחישי הבגרות הטכנולוגית," הוא אמר. "בסל האחרון, ישנו טווח רחב של עתידים שלכולם אותה צורה חיצונית, שבה כדור הארץ נמצא במרכזה של בועת תשתית הולכת וגדלה, בועה שגדלה באופן אחיד באיזשהו חלקיק של מהירות האור." לא ברור מה תאפשר לנו בועת התשתית המתפשטת. אולי היא תספק את חומרי הגלם שיהוו את מקור הכוח של ציביליזציות פורחות, משפחות אנושיות הכוללות טריליונים על גבי טריליונים של חיים. ואולי היא תעוצב לכדי סוּבּסְטְרָט חישובי, או לכדי Jupiter brain, מבנה אדיר המתוכנן לחשוב את המחשבות העמוקות ביותר לנצח נצחים.

מסנן גדול

קונסטנטין ציאולקובסקי

קונסטנטין ציאולקובסקי

רק כשאנו שוקלים את טווח העתידים האנושיים המרשים הזה, מתגלה האות הקוסמי שלנו. היה זה הפיזיקאי ואיש החזון הרוסי, קונסטנטין ציאולקובסקי, שהבחין לראשונה באות, אף על פי שאת גילויו מייחסים לרוב לאנריקו פרמי. ציאולקובסקי, החמישי מבין שמונה עשר ילדים, נולד בשנת 1857 למשפחה דלת אמצעים מאיז'בסקויה, כפר עתיק הנמצא כ-320 ק"מ דרום-מזרחית למוסקבה. הוא נאלץ לעזוב את בית הספר בגיל 10 לאחר מאבק עם מחלת השָׁנית שהותיר אותו כבד שמיעה. בגיל 16 בא ציאולקובסקי למוסקווה, שם הוא התמקם בספרייתה הגדולה והזין את עצמו בספרים ושאריות לחם שחור. בסופו של דבר הוא התחיל לעבוד כמורה, מקצוע שהשאיר לו מספיק זמן פנוי כדי להשתעשע כמהנדס חובב. עד גיל 40 הספיק ציאולקובסקי להמציא את המטוס החד-כנפי, מנהרת הרוח ומשוואת הטיל – הבסיס המתמטי לטיסות חלל כיום. אף על פי שהוא מת עשרות שנים לפני הספוטניק, האמין ציאולקובסקי שגורלו של האדם הוא להתפשט ביקום. בתחילת שנות השלושים של המאה ה-20 הוא כתב סדרה של עלונים פילוסופיים שהשיקו את הקוסמיזם, אסכולת חשיבה רוסית חדשה. ידוע כי אמר ש"כדור הארץ הוא עֶרֶשׂ האנושות, אך אי אפשר להישאר בעריסה לנצח."

המסתורין שהציק לציאולקובסקי מקורו באמונותיו הקופרניקאיות שלפיהן היקום אחיד כולו. אם אין פוריות מיוחדת בפינה אחת שלו, הוא סבר, ציביליזציות תבוניות יוכלו לקום בכל מקום. הן אמורות לפרוח היכן שנמצאות עריסות כוכביות כמו כדור הארץ. ואם ציביליזציות תבוניות נועדו להתפשט ביקום, אז רבבות מהן אמורות לחצות את השמיים שלנו. בועות התשתית המתפשטות של בוסטרום היו אמורות לעטוף כבר את כדור הארץ בכמה וכמה שכבות.

בשנת 1950, אנריקו פרמי, חתן פרס נובל ופיזיקאי מפרויקט מנהטן, הביע את המסתורין הזה בצורת שאלה: "איפה הם?" זו שאלה שקשה יותר ויותר לענות עליה עם כל שנה שחולפת. בעשור האחרון לבדו, גילה המדע שכוכבי לכת נמצאים בכל מקום בגלקסיה שלנו, ושכדור הארץ צעיר יותר מרובם. אם שביל החלב מכיל עולמות רבים בעלי חום ומים, שלרובם יתרון של מיליארד שנים על כדור הארץ, אז הוא כבר היה אמור להוליד ציביליזציה המסוגל להתפשט בו. אבל עד כה, אין סימן לקיומה. שום ציביליזציה מתקדמת לא ביקרה אותנו, ושום הישגים מקרו-הנדסיים מרשימים לא זורחים עלינו ממעמקי הגלקסיה. לחילופין, כשאנחנו מפנים את הטלסקופים שלנו השמימה, אנחנו רואים רק חומר מת המפוסל לצורות טבעיות על-ידי תהליכים דוממים המתוארים על-ידי הפיזיקה.

כל תגלית של חיים שמקורה לא בכדור הארץ מפחיתה את הסיכוי שהמסנן הגדול נמצא בעברנו, ומגדילה את הסיכוי שהוא לפנינו", אומר בוסטרוםרובין הנסון, חוקר במכון לעתיד האנושות, אומר שלבטח יש ביקום, או בחיים עצמם, משהו שמונע מכוכבי לכת לייצר ציביליזציות שבכוחן לאכלס גלקסיות. חייב להיות "מסנן גדול", הוא אומר, מחסום בלתי עביר שנמצא איפשהו על הקו שבין חומר מת ונשגבות קוסמית.

לפני שבאתי לאוקספורד, נפגשתי לארוחת צהריים עם הנסון בוושינגטון די.סי. הוא הסביר לי שהמסנן יכול להיות דבר אחד ממגוון של דברים, או שילוב שלהם. ייתכן שהחיים עצמם הם דלים, ואולי נדיר שמיקרואורגניזמים מגלים את הרבייה המינית. אורגניזמים חד-תאיים עשויים להיות נפוצים ביקום, אבל פיצוצים קמבריוניים הם נדירים. ואולי ציאולקובסקי לא שפט נכונה את גורלה של האנושות. אולי הוא לא העריך כשורה את הקשיים שבמסע בין-כוכבי. ואולי ציביליזציות מתקדמות טכנולוגית בוחרות שלא להתפשט בגלקסיה, או עושות זאת באופן בלתי נראה, מסיבות שאנו עדיין לא מבינים. ואולי, משהו זדוני יותר מתרחש. אולי הכחדה מהירה היא גורלן של כל צורות החיים התבוניות.

האנושות כבר חצתה כמה מסננים אפשריים כאלה, אבל לא את כולם. חלקם שוכנים מלפנינו, במורד זרם הזמן. זהותו של המסנן חשובה פחות לבוסטרום מאשר התזמון שלו, מיקומו בעבר או בעתיד שלנו. כי אם הוא שוכן בעתיד, ייתכן שמחכה לנו סכנת הכחדה שאיננו יכולים לצפות, או שלא ישנה כלל גם אם נוכל לצפות אותה. עשויה להיות התפתחות טכנולוגית בלתי נמנעת שתביא את כל החיים התבוניים להשמיד את עצמם, או איזשהו אסון טבע תקופתי שהמדע אמפירי לא מסוגל לחזות.
וזו הסיבה שבוסטרום מקווה שהקיוריוסיטי ייכשל. "כל תגלית של חיים שמקורה לא בכדור הארץ מפחיתה את הסיכוי שהמסנן הגדול נמצא בעברנו, ומגדילה את הסיכוי שהוא לפנינו," הוא אמר לי. אם החיים הם פוּקְס קוסמי, אז כבר הבסנו את הסיכויים, והעתיד שלנו אינו קבוע – הגלקסיה פרושה לפנינו. אם נגלה שחיים קמו בכל מקום, אנחנו מאבדים חשוד עיקרי במצוד שלנו אחרי המסנן הגדול. ככל שהחיים שנמצא מתקדמים יותר, כך ההשלכות גרועות יותר. אם הקיוריוסיטי יאתר מאובן של בעל חוליות בתוך סלע במאדים, משמעות הדבר תהיה שפיצוץ קמבריוני התרחש פעמיים באותה מערכת סולארית. זה ייתן לנו סיבה לחשוד שהטבע טוב מאוד באריגת אטומים לכדי צורות חיים מורכבות, אבל רע מאוד בטיפוח ציביליזציות המסוגלות לדלג מכוכב לכוכב. זה יפחית את הסיכויים שבני האדם כבר חמקו מהמלכודת שבגלל מלתעותיה השמיים שלנו נטולי חיים. זה יהיה אות.

דילמה מוסרית עתידנית

ביומי האחרון באוקספורד פגשתי את טובי אורד במשרדו במכון לעתיד האנושות. אורד הוא פילוסוף תועלתני, ומייסד Giving What We Can, ארגון שמעודד אזרחים ממדינות עשירות לתרום עשרה אחוזים מהכנסתם לצדקה. בשנת 2009, אורד ואשתו, ברנדט יאנג, רופאה, נדרו נדר לחיות על חלק קטן מהכנסותיהם השנתיות, בתקווה לתרום מיליון פאונד לצדקה במהלך הקריירות שלהם. הם חיים בדירה קטנה ודלה באוקספורד, שם הם מבדרים את עצמם עם מוזיקה וספרים, ויוצאים לכוס קפה מזדמנת בחוץ עם חברים.

אורד כתב רבות על חשיבותה של פילנטרופיה ממוקדת. הארגון שלו סורק ארגוני צדקה בעולם במטרה לזהות את היעילים ביותר מבינם. כרגע, התואר שייך ל-Against Malaria Foundation, ארגון צדקה שמחלק כילות יתושים בעולם המתפתח. אורד הסביר לי שהשפעתם של ארגוני צדקה אולטרה-יעילים גדולה תורמת עשרות מונים יותר מאשר ארגונים אחרים להפחתת הסבל האנושי. "חשוב יותר למי אתה תורם מאשר האם אתה תורם," הוא אמר.

הסתקרנתי לגלות שאורד עוסק במחקר פילוסופי בנושא סכנות קיומיות, בהתחשב בכמה שהוא מקפיד על השלכותיהם הפילנטרופיות של מעשיו. הייתי נלהב לשאול אותו אם הוא חושב שבעיית ההכחדה האנושית בוערת יותר מאשר עוני או מחלות. "אני לא בטוח אם הסכנה הקיומית היא עניין גדול יותר מבעיית העוני בעולם," הוא אמר לי. "אני חילקתי את המאמצים שלי ביניהן לאחרונה, בתקווה שעם הזמן, אני אבין איזו מהן חשובה יותר."
אורד נאבק בדילמה פילוסופית קשה ביותר. הוא מנסה להבין אם המחויבויות המוסריות שלנו לבני האדם העתידיים חשובות יותר מאשר המחויבויות שלנו כלפי אלה שחיים וסובלים ממש עכשיו. זו התחשבנות אכזרית מבחינתם של החיים. אמנם אנחנו 7 מיליארד, אבל אנחנו גם צינור כיבוי אש לחיים העתידיים, שההכחדה תחסל לעד. בין נפגעי ההכחדה האנושית יהיו לא רק גופותיהם של הדור האחרון, אלא גם אלה של כל צאצאיהם האפשריים, נתון שעשוי להגיע לטריליונים.

החישוב הזה של עלותה התועלתנית של ההכחדה הוא שמוביל את בוסטרום לטעון שהפחתת הסכנה הקיומית היא עליונה מבחינה מוסרית. טיעוניו מרוממים את הפחתת הסכנה הקיומית מעל כל שאר הפרויקטים האנושיים, אפילו מעל הצלחות יוצאות דופן כמו חיסול האבעבועות השחורות, שהציל 100 מיליון חיים, והספירה עדיין לא הסתיימה. אורד אינו משוכנע עדיין, אבל הוא רמז שאולי הוא מתחיל לנטות. "יותר ויותר סביר בעיני שהסכנה הקיומית היא הסוגיה המוסרית הגדולה ביותר של העולם שלנו," הוא אמר.  "אפילו אם היא עדיין לא במיינסטרים."

אנחנו, בני האדם, יצורים עונתיים, ולא אמונים על מעמקי הזמן. קוצר חיינו משפיע על האינטואיציות שלנו לגבי ערך, ומגביל את החזון המוסרי שלנו

הרעיון שייתכן שיש לנו מחויבויות מוסריות כלפי בני האדם בעתיד הרחוק הוא רעיון שקשה לעכל. אחרי ככלות הכול, אנחנו, בני האדם, יצורים עונתיים, ולא אמונים על מעמקי הזמן. קוצר חיינו משפיע על האינטואיציות שלנו לגבי ערך, ומגביל את החזון המוסרי שלנו. אנחנו יכולים לדמיין את עתידם של ילדינו ונכדינו. אנחנו משתתפים בשמחותיהם ובוכים על מצוקותיהם. אנחנו רואים שאיזשהו הבהוב של חיינו החולפים שורד בהם. אבל צאצאינו הרחוקים נסתרים מעינינו. אנחנו מתאמצים לראותם, אך הם נראים זרים מבעד לתהומות הזמן, אלפי השנים שחלפו חוללו בהם שינויים.

כשבוסטרום ואני שוטטנו בין השלדים שבמוזיאון להיסטוריה של הטבע באוקספורד, הבטנו אחורה מבעד לתהום אחרת של הזמן. התכוננו לעזוב וללכת לארוחת צהריים, כשהגענו לבסוף למגלוזאורוס העומד בנוקשות מאחורי חלון תצוגה. זה היה שלד חלקי העשוי משברי עצמות מנופצים, כמו הקוּלית שהגיעה לידיו של רוברט פלוט, לא רחוק מכאן. כשרכנו לפנים כדי לבחון את שרידי החיה הקדומה, שאלתי את בוסטרום על גישתו לפילוסופיה. איך הוא הגיע ללמוד נושא מורבידי וייחודי כמו הכחדת האנושות? הוא אמר לי שכשהיה צעיר יותר, הוא התעניין יותר בשאלות פילוסופיות מודרניות. הוא רצה לפתח הבנה בסיסית של העולם ויסודותיו. הוא רצה להכיר את טבע הקיום, את מורכבותה של הלוגיקה ואת סודות החיים הטובים. "אבל היה לי מעבר, שבו הבנתי בהדרגה שלא כל השאלות הפילוסופיות דחופות באותה מידה," הוא אמר. "חלקן נמצאות איתנו כבר אלפי שנים. לא סביר שנתקדם איתן בצורה משמעותית בעשר הבאות. ההבנה הזאת מיקדה אותי במחקר שיכול להשפיע ממש עכשיו. היא עזרה לי להבין שהפילוסופיה מוגבלת בזמן."

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

רוס אנדרסן הוא עורך בכיר ב-Aeon. הוא כתב רבות על מדע ופילוסופיה בכמה כתבי עת, בהם Atlantic ו-Economist.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוס אנדרסן, Aeon.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על אותות מבטן הכדור

מרתק.

כמה תיקוני איות:
- פסקה שלישית: 2005 במקום 1005
- פסקה שניה ב"אותות מהחלל החיצון" : "רוחב הגלקסיה... והיא רחוקה מכדור" במקום "גלקסיים 000,5..רחוקה מגדור".

02
עומר

ככל שאני מעמיק יותר ויותר לתוך אותו עולם בדיוני בו קצרות חיינו אינה מגבילה אותנו לכאן ועכשיו, עולם שקיים רק במחקרים, בספרים וסרטים, אני מתמלא בעצב ואכזבה שלעולם לא אזכה לראות אותו. לא אדע את ההתיישבות הראשונה מחוץ לכדור, לא את הפעם הראשונה שנשבור את מחסום האור.
אך זו אכזבת כזב, שכן גם אני אבחר לחיות את חיי מליון שנים מהיום, עדיין הם יהיו קצרים וחולפים לעומת פרקי הזמן בהם אנושות מתפתחת. זה ועוד, גם אם היינו יכולים לנתק עצמנו ממגבלות אלו של קוצר הזמן, היינו יוצרים לעצמנו חסמים חדשים, והפעם בקשר שלנו לכאן ועכשיו וכל מה שמסביב.
אז מה מהקשרים הוא הקשר החשוב לנו - הקשר האנושי או הקשר עם האנושות?

05
ארז

מדהים, בכל כתבה עתידנית כזו האל זמניות מצליחה לגמד את הקיום האנושי בכזה דיוק, ההרגשה לאחר הקריאה היא ענווה טהורה.

כמה כיף להרגיש קטנים ורכים בעריסת היקום מדי פעם, במקום להתעסק בכמה גדולים אנחנו (פעולה שרוב האנושות עושה רוב הזמן).

האם האנשים שבידם השליטה בעתיד הכוכב היקר שלנו קוראים כתבות כאלו? האם יש להם את הפנאי להבין כמה הם קטנים מדי פעם? בין רכישה למיזוג לאקזיט? מי יודע...