אותנטיות, עאלק

מהנזירים ועד להיפסטרים, החיפוש אחר העצמי האמיתי הוא פרויקט שנמשך כבר מאות שנים. אולי מוטב לוותר?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

"תהיו עצמכם. כל שאר האנשים כבר תפוסים". השנינה הזאת, המיוחסת שלא בצדק לאוסקר ויילד, מופיעה בלי שמץ אירוניה בספרי עזרה עצמית ובלוגים המהללים את האותנטיות. ברור לגמרי מדוע בעיני הכותבים האלה, "להיות עצמך" זאת מטרה ראויה שבקושי יש מילה אחת רעה לומר עליה. התרבות שלנו רוויה באותנטיות: אנחנו כל הזמן "מוצאים את עצמנו", "מממשים את עצמנו", מקפידים "להיות אמיתיים" או לחפש "האמת שלנו", צועדים "בדרך משלנו", או עושים משהו "אחרת". אנחנו מבלים את נעורינו בניסיון להבין מי אנחנו; את שנותינו המאוחרות בניסיון להישאר נאמנים לעצמנו; ואת הזמן שבין לבין במשבר, כי אנחנו מפחדים שאיננו מי שחשבנו שאנחנו.

אבל הציטוט "של ויילד", למרות חוסר האותנטיות שלו, רומז לנו שיש משהו טיפשי ביסודה של האותנטיות. העניין הוא שכל ההתבוננות העצמית הזאת עלולה להיראות די מיותרת. למה אנחנו משקיעים מאמץ גדול כל כך בלהיות משהו, אף שאיננו יכולים להיות שום דבר אחר? "בסופו של דבר," אמר הסופר דייוויד פוסטר וואלאס, "אתה גומר בתור עצמך".

המאמץ להיות עצמנו הוא הדרך הבטוחה להיות בדיוק כמו כולם, בייחוד בתרבות הממוסחרת והמפוקחת שלנו, שבה נדמה שאנו תמיד עומדים על במה

ויש באותנטיות אבסורד אפילו יותר עמוק. אולי כל שאר האנשים כבר תפוסים, אבל המאמץ להיות עצמנו הוא הדרך הבטוחה להיות בדיוק כמו כולם, בייחוד בתרבות הממוסחרת והמפוקחת שלנו, שבה נדמה שאנו תמיד עומדים על במה. אם אדם או ארגון טוענים שהאותנטיות מעסיקה אותם, אפשר להיות בטוח כמעט במאה אחוז שהם פוזאיסטים קונפורמיסטים. כמו שוויילד כתב באמת: "רוב האנשים הם אנשים אחרים. מחשבותיהם הן דעותיו של אחר, חייהם חיקוי, תשוקותיהם ציטוט" (או ציטוט מוטעה) [מתוך "ממעמקים", בתרגום ליה נירגד].

אוקסר וויילד, לורד אלפרד דאגלס

הפך לסמל לאותנטיות ולערכה: אוסקר וויילד, עם לורד אלפרד דאגלס, מאהבו (1893), אוסף הספרייה הבריטית. תצלום: ויקיפדיה

מאין באו כל המבואות הסתומים והפרדוקסים האלה של תרבות יצירת העצמי?

אף שהאותנטיות מצויה בכל מקום, אין בה שום דבר הכרחי. ראשית, האותנטיות היא מותרות: רק מי שחש מספיק בנוח כדי לקחת כמובן מאליו את הצרכים הבסיסיים של החיים, פנוי להקדיש תשומת לב לאותנטיות. שנית, לאותנטיות יש היסטוריה. אנשים בתרבויות ובתקופות אחרות לא העניקו לה משקל רב כל כך, וגם לא הביטו בעיקום אף על הקונפורמיזם כפי שאנו עושים. המימוש העצמי מוכפף לעתים קרובות למשפחה, למסורת, או לאל, ואף נבלע בהם לחלוטין. בחינה של תולדותיה והקשריה של האותנטיות – וזה נכון לכל מושג אחר - תעזור לנו להבין מה הדרך הטובה ביותר לגשת לנושא הזה.

נדמה שלפחות בהתחלה היה באותנטיות רכיב דתי, ואת האותנטיות המערבית אי אפשר להבין בלי לדבר על האל הנוצרי המשונה שהחליט להיות אדם

נדמה שלפחות בהתחלה היה באותנטיות רכיב דתי, ואת האותנטיות המערבית אי אפשר להבין בלי לדבר על האל הנוצרי המשונה שהחליט להיות אדם. אפשר לראות באותנטיות ירושה שאנו נשארים איתה אחרי שאלוהים מסתלק מן העולם. כשהנצרות הפכה את אלוהים לאדם, היא הציבה בחזיתה את המאבק הפנימי של המאמין. בדמותו של ישו, שאותו כינה ויילד "האינדיבידואליסט הראשון בהיסטוריה", אלוהים לא היה רק אדון לשרתו, אלא "אחד מאיתנו", בן אדם עם סיפור אישי שעורך שיעורים למשרתיו הענווים. מאבקו של ישו בפיתוי, דחייתו את הדוגמה הצבועה, ונכונותו להקריב את עצמו, כל אלה משקפים את מאבקו של כל נוצרי: "מה ישו היה עושה?"

אם ברצונכם להבין מה החידוש פה, ראו את ההבדלים בין 40 שנותיו של משה במדבר ו־40 ימיו של ישו במדבר. מאבקו של משה חיצוני: להתמסר לאלוהים, להישמע להנחיותיו התובעניות למדי, להוביל את עמו הנבחר אל הארץ המובטחת. מאבקו של ישו, לעומת זאת, פנימי ונפשי: אלוהים השאיר אותו לבדו, ועליו לעמוד בפיתוי באמצעות הכוח הפנימי שהופך לדוגמה ומופת לחסידיו. ישו אינו רק אדם ואל. הוא גם מקנה לכלל החיים האנושיים משהו מן האלוהי. הסיפור שלו מטיל זרקור על עולם פנימי שלם, עושה לו דרמטיזציה ומרומם אותו לדרגת חשיבות רוחנית עליונה. וכאן מתחילה היסטוריה ארוכה של בחינה עצמית מייסרת.

אוגוסטינוס, שהיה בנה ההדוניסט של אם אדוקה, חיפש משמעות בסקס, בכפירה מניכאיסטית ובתרבות הקלאסית, אך בסופו של דבר מצא את ישו אחרי משבר אישי ממושך והמרת דת. ב"וידויים" אנו מוצאים חיפוש, התבוננות עצמית שטופת כמיהה, ואף את הניתוק האנוכי האירוני שמאפיין את האותנטיות המודרנית

אחת הנפשות המעונות המוקדמות והחשובות ביותר הייתה נפשו של אוגוסטינוס, פילוסוף ואיש כמוּרה מצפון אפריקה הרומית של המאה הרביעית לספירה, שנחשב בעיני רבים למי שהמציא את הפנימיות במובנהּ המודרני. אוגוסטינוס, שהיה בנה ההדוניסט של אם אדוקה, חיפש משמעות בסקס, בכפירה מניכאיסטית ובתרבות הקלאסית, אך בסופו של דבר מצא את ישו אחרי משבר אישי ממושך והמרת דת, ואלה משמשים כציר מרכזי ביצירתו האוטוביוגרפית "וידויים". ב"וידויים" אנו מוצאים חיפוש, התבוננות עצמית שטופת כמיהה, ואף את הניתוק האנוכי האירוני שמאפיין את האותנטיות המודרנית. "תן לי טוהר גוף והתנזרות," פונה אוגוסטינוס לאלוהים, בקולו של בן דמותו הצעיר – "אבל לא עכשיו" (בתרגום אביעד קליינברג, ספרי עליית גג).

כוונתו של אוגוסטינוס אינה לשבח את העצמי, לממש אותו או למצוא אותו, אלא לתאר באופן סיפורי את התהליך שבו הוא מתעלה מעליו. כפי שכתב הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור (Taylor) הוא מנסה לפנות "פנימה ולמעלה" – או במילים אחרות, למעלה דרך הפְּנים. המרתו של אוגוסטינוס כרוכה במשמעת עצמית ובוויתור על העצמי. טיילור, שמתעד את התהוות העצמי המודרני בספרו Sources of the Self (משנת 1992), כותב שאוגוסטינוס "עושה את הצעד לעבר הפנימיות... כי זהו צעד לעבר אלוהים".

מערצו של ישו, קראוואג'ו

"מעצרו של ישו" (1602), קאראווג'ו: ההיפי מנצרת מול הכוחות המושלים, כנות ואותנטיות מול זיוף ואינטרסים מושחתים. תצלום: ויקיפדיה

מאות שנים לאחר מכן, אחרי שהרפורמציה הדגישה אף יותר את חשיבותו של המצפון במאבקו הפנימי של הנוצרי, גם הפילוסוף הדני סֶרְן קירקֶגוֹר (Kierkegaard) זיהה את הפנימיות כנתיב העיקרי המוביל אל אלוהים. קירקגור חלק עם אוגוסטינוס את התחושה שאיפשהו במעמקים המבלבלים של עולמנו הפנימי – הבעיה שכולנו הפכנו להיות בשביל עצמנו, בלשונו של אוגוסטינוס – שוכנת הדרך אל אלוהים. יתרה מזאת, קירקגור אמר שאויבי האותנטיות הם הלחצים הקונפורמיסטיים שפועלים על האדם בחברת ההמונים החדשה, שההמוניות שלה רק גדלה והולכת. יש דמיון מסוים בינו לבין לכל מיני כותבים מודרניים עם התמכרות אמביוולנטית לטוויטר, כי גם הוא נמשך למחלוקות שהתגלעו על דפי העיתונים של קופנהגן במאה התשע עשרה, והיה מודע עמוקות ללחצים ולעיוותים שנוצרים על ידי תקשורת ההמונים המתהווה. קירקגור זיהה בעולם החברתי – "עיר האדם", כפי שכתב אוגוסטינוס – מכשול בדרכה של ההתעוררות הנוצרית. והוא ראה בו גם אתגר ליצירתו הפרטית, הכוללת הן את ספריו והן את חייו. האתגר היה גדול כל כך, שהוא ביטל את נישואיו לאהובתו.

להיות חרד כדבעי, במובן הקירקגוריאני, פירושו לראות בבירור את האפשרות הטהורה הגלומה בחיים האנושיים, ולהתעמת ישירות עם האתגר שאפשרות זו כופה עלינו. מבחינת קירקגור יש לאמץ את החרדה הזאת, ולא להתחמק ממנה, לשים בה את מבטחנו – וזאת מבחינתו תמצית האותנטיות

מבחינת קירקגור, המצב האופייני ביותר של החקירה העצמית, ושל הגיחות הנעשות לסירוגין אל עיר האדם ואל עיר האלוהים הפנימית, הוא מצב של חרדה. החרדה הקירקגוריאנית אינה סתם דאגה בנוגע להתרחשות כזאת או אחרת, אלא מודעוּת מבעיתה להיעדר הבסיס של כל הפעולות האנושיות. להיות חרד כדבעי, במובן הקירקגוריאני, פירושו לראות בבירור את האפשרות הטהורה הגלומה בחיים האנושיים, ולהתעמת ישירות עם האתגר שאפשרות זו כופה עלינו. מבחינת קירקגור יש לאמץ את החרדה הזאת, ולא להתחמק ממנה, לשים בה את מבטחנו – וזה מבחינתו, ומבחינת הפילוסופים האקזיסטנציאליסטיים שבאו אחריו, תמצית האותנטיות.

אחד האקזיסטנציאליסטיים האלה היה הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר. סארטר, בכתביו מסוף תקופת וישי, מבין היטב שההתחמקות הלא אותנטית מהאחריות הזאת כלפי עצמנו, היא למעשה הנורמה. סארטר קרא להתפנקות הזאת, שאותה אנו מרשים לעצמנו בטענה שאיננו חופשיים, "חוסר תום לב" (mauvaise foi). חוסר תום לב הוא הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו כדי לחיות, אם לשאול הגדרה מג'ואן דידיון (Didion). בגרסתו האיומה ביותר, חוסר תום הלב הוא פקידי וישי שאומרים לעצמם שאין להם ברירה אלא לשתף פעולה, אבל האמת היא שרובנו נוהגים בחוסר תום לב במידה כזאת או אחרת, אפילו אם בדרך כלל אנו מצליחים להימנע משיתוף פעולה עם הנאצים. אנו עושים לעצמנו חיים קלים בהתעלמות מהשחיתויות הקטנות של הביורוקרטיות שבתוכן אנו חיים, מבליגים על צביעות והיעדר מוסר כשלעימות איתם עלול להיות מחיר, או מעמידים פנים שאנו קורבנות של נסיבות שאינן בשליטתנו. לשיטתם של האקזיסטנציאליסטים, האותנטיות הפכה לרכיב מהותי באתיקה. היא ההיפך מ"חוסר תום לב". האותנטיות פירושה לשאת את עול החירות והנסיבות, להביט פנימה, להחליט כיצד הכי טוב לפעול, ואז לפעול כך.

וישי, מיליציה, צרפת, צרפתי

מי צרפתי אותנטי? איש המיליציה הפשיסטית של וישי שומר על עצורים מהמחתרת הצרפתית. תצלום: הארכיון הלאומי הגרמני, ויקיפדיה

אבל לא יכול להיות שכל מהותה של האותנטיות היא לקבל באומץ החלטות נעדרות בסיס. כמה פרדוקסלי שאחד המופעים העיקריים של חוסר תום לב בימינו הוא "עגת האותנטיות" (jargon of authenticity) עצמה. הביטוי זה הוא כותרת ספר מאמצע המאה העשרים מאת הפילוסוף והמבקר החברתי הגרמני תאודור אדוֹרנוֹ (Adorno), שבו הוא מבקר את האקזיסטנציאליזם. אדורנו, שרבים השתמשו בעבודתו כדי לעזור לנו להבין את המשברים העכשוויים שלנו, רואה בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית פטישיזציה ופירוק של העצמי לחלקיקי חלקיקים. לטענתו, היא עלולה לדרבן את התרבות הצרכנית מחד גיסא, ומאידך לספק סובייקטים מושלמים לתנועות המונים אירציונליות כמו הפשיזם.

ספרו של אדורנו מטיל ספק בהנחת היסוד של האקזיסטנציאליזם: שקיים סובייקט חופשי לחלוטין שאינו אחראי לאיש פרט לעצמו. מבחינת אדורנו, האקזיסטנציאליזם בסך הכול החליף ישות מופשטת מיסטית שאינה בנמצא – אלוהים – בישות מופשטת מיסטית אחרת שאינה בנמצא: הסובייקט האותנטי. שני המושגים הם מושגים נעדרים. "הדת התחלפה בסובייקט", הוא כתב. ובתהליך זה, "נגזלת מהסובייקט החי מובחנותו, וכך הוא מאבד את מאפייניו במציאות". במקום לפנות "פנימה ולמעלה", האקזיסטנציאליסטים צללו עוד ועוד פנימה וחיפשו עצמי כה מרוחק מהעולם, כה נסתר, שבקושי יש לו קווי מתאר. הצעד האקזיסטנציאליסטי שקירקגור מדבר עליו, קרי לשים את מבטחנו בחרדה, מתרוקן מתוכן לפי אדורנו, וכל שנשאר ממנו הוא ניסיון לברוח לחלוטין מהשפעתם של נסיבות חיינו, ההיסטוריה והזולת על ספֶרת הפעולה שלנו.

כיום, אחת הדרכים העיקריות להתמודד עם חרדת־היות־העצמי היא לבנות גרסאות בדיוניות של עצמנו באמצעות פעולת הרכישה. ולא רק רכישה של דברים, אלא גם של סגנון אישי, השקפות וזהויות סוציו־פוליטיות

אבל הסובייקט האקזיסטנציאליסטי המרוקן מתוכן הוא צרכן ממש טוב. כיום, אחת הדרכים העיקריות להתמודד עם חרדת־היות־העצמי היא לבנות גרסאות בדיוניות של עצמנו באמצעות פעולת הרכישה. ולא רק רכישה של דברים, אלא גם של סגנון אישי, השקפות וזהויות סוציו־פוליטיות. העצמי, כפי שכתב המבקר החברתי האמריקני כריסטופר לאש (Lasch) בספרו The Culture of Narcissism (משנת 1979), הופך למטרה בפני עצמה, ובדחפיו של העצמי יש לבטוח יותר מבכל דבר אחר. כך מתהווה "כת  של אותנטיות" (מונח שלאש שואל מאדורנו), כת תרפויטית שהולידה את תעשיית העזרה העצמית של ימינו. אנו מביטים בחשש בכל אילוץ חיצוני, וחיי היומיום, ובהם הפוליטיקה, הופכים לבמה שעליה מציג הפרט את מופע יצירת העצמי שלו. חוסר תום לב והעמדת פנים – החפצת העצמי – הופכים לדרך חיים. כך מתקבלים המוני מוצרים, טיפולים ותנועות פוליטיות חסרות תוחלת, שכל מטרתם למלא את שוּק היצירה העצמית והטיפול העצמי האינסופי לכאורה.

הרשתות החברתיות הפכו לערוץ שבו הנרקיסיזם הזה מקבל ביטוי ואף מתעצם, ערוץ שכמוהו לאש לא היה מעלה בדעתו. התוצאה אינה החרדה הפילוסופית של קירקגור, המנסה לעמוד איתנה על סף התהום, אלא חרדה קלינית שמודדת את העצמי ללא הרף כנגד דמויות וירטואליות ומבצעת בו התאמות על סמך המשובים המרומזים והמפורשים שהדמויות האלה נותנות לנו דרך השוּק. "האותנטיות" לא עוזרת לנו להשלים עם חירותנו הקיצונית, אלא דוחפת אותנו לעבר קונפורמיזם סורר המחפש בלי הפסקה את שגרת האימונים, מותג הביגוד או העמדה הפוליטית שהיא באמת "אני".

סלפי

של מי ה-self בסלפי? מי באמת הוא מי? תצלום: אנטואן בוווילן.

משתמש הרשתות החברתיות, הניצב לבדו מול מסך המחשב, נמצא תמיד בעמדה פסיבית של צופה, למרות יומרות היצירה העצמית. זאת אינה עמדה של אותנטיות, אלא של נרקיסיזם. הנרקיסיסט, כותב לאש, מדלג בין פנטזיות שבהן יש לו שליטה מוחלטת בגורלו, ובין התקפים של חוסר אונים גמור. וזה אומר, כפי שלאש מבהיר, שהנרקיסיזם שונה מאוד מהאנוכיות. הנרקיסיזם הוא בלבול וחוסר ביטחון יסודיים יותר באשר לגבולות בין העצמי והעולם.

אפשר לראות את הבלבול הזה בספֶרה הפוליטית, המבכרת את הסיפור האישי והמבע האישי על פני הסולידריות, וכלל לא משנה מה עמדתכם האידיאולוגית. ואנו רואים אותו גם בהתפוררות הכמעט מוחלטת של ערך הפרטיות – עצם המחשבה שיש היבטים בחייו של אדם שאולי הוא אינו רוצה "לשתף" עם הציבור. בה בעת, תאגידים מנצלים בציניות את חזון זה של "האותנטיות" כדי לעשות רווח מתשוקותינו הפרטיות ביותר, ומשתמשים ברטוריקה של חירות אישית, זהות ו"רוח יזמית" כדי לפרק את העובדים שלהם לחלקיקי חלקיקים, לפקח עליהם ולנצלם.

אנו נולדים במקום ובזמן מסוימים, עם מאפיינים נפשיים וגופניים מסוימים, ועם אנשים ומסורות מסוימים סביבנו, שאת דרכיהם אנו יכולים לאמץ או לדחות. האילוצים האלה יגבילו אותנו רק אם נראה בהם גורמים מגבילים, אם נראה בהם שלשלאות שמהן העצמי אמור באופן אידיאלי להשתחרר

כיצד נמנע ממלכודות האותנטיות המזויפת? יועיל לנו, למשל, לפתח מודעות היסטורית רבה יותר כדי להבין מאין באו האידיאלים המודרניים של האותנטיות והחירות. הפילוסוף הפוליטי האמריקני מתיו ב' קרופורד (Crawford) כותב בספרו The World Beyond Your Head (משנת 2015), שלנרקיסיסט יש תפישה מוטעית של חירות. קרופורד מסכים עם אדורנו ולאש שהיעדר הבסיס של כל הפעולות האנושיות לא אומר שבני האדם אוטונומיים לגמרי או אמורים להיות אוטונומיים לגמרי. אנו נולדים במקום ובזמן מסוימים, עם מאפיינים נפשיים וגופניים מסוימים, ועם אנשים ומסורות מסוימים סביבנו, שאת דרכיהם אנו יכולים לאמץ או לדחות. האילוצים האלה יגבילו אותנו רק אם נראה בהם גורמים מגבילים, אם נראה בהם שלשלאות שמהן העצמי אמור באופן אידיאלי להשתחרר. אך בפועל, יש הרבה כללים ואילוצים שעושים בדיוק את ההיפך: הם הם התנאים המאפשרים את החירות, ולא מחסומים העומדים בדרכה. הם החיכוך שמניע אותנו קדימה.

ג'יימס דין

המורד הנצחי וסמל לחירות: ג'יימס דין. האמנם? תצלום: Photochop

קרופורד כותב שדווקא בעולם "נטול החיכוך" שמוצע לנו באינטרנט, ובסביבות וירטואליות ומוחשיות אחרות שמעוצבות יתר על המידה ומנוהלות יתר על המידה, אנו ניצבים בתוך "עולם־אני" קטן משל עצמנו, שנענה לכל גחמותינו. אבל לפי קרופורד, השליטה הניכרת הזאת מעוררת בנו משום מה תחושות של חוסר אונים ואומללות – ולא בכדי התחושות האלה מגבירות בנו את הדחף הצרכני.

אותנטיות אמיתית דורשת מאיתנו, לפני הכול, לא להיבלע בפנטזיה, ושנית, להכיר בתלות שלנו באחרים ובתנאים ההיסטוריים שנוכחים בכל פינה בחיינו

במצב עניינים כזה, אותנטיות אמיתית דורשת מאיתנו, לפני הכול, לא להיבלע בפנטזיה, ושנית, להכיר בתלות שלנו באחרים ובתנאים ההיסטוריים שנוכחים בכל פינה בחיינו.

זה קשה כי כמעט כל היבטי התרבות שלנו מעודדים אותנו להישען על עצמנו, ומבטיחים לנו שנוכל לברוח מההיסטוריה ולסלק את המקרה וחוסר המזל מחיינו. דבר אחד פשוט שקרופורד מציע לנו הוא ללמוד איך לעשות דברים. למידת מיומנות – איך לנגן בכלי, איך לעבוד על מנוע של אופנוע (הבחירה האישית שלו), איך לבנות קיר גבס או לכתוב סונטה – מציבה אותנו באופן מידי בתוך גבולות מוגדרים, ומאחורי כל מי שכבר שולט בה. למידה דורשת ענווה, אך בו בזמן היא עוזרת לנו לפתח יכולת אמיתית. היא יכולה לשמש מזור לנרקיסיזם כי היא מאזנת מחדש את היחס שלנו לעצמנו. כשאנו מתמסרים לדיסציפלינה, כשאנו ממקדים את תשומת לבנו במיומנות או במלאכה כלשהן, אנחנו לא כל יכולים אבל גם לא חסרי אונים, אלא איפשהו באמצע. אנו בריות התלויות באחרים, עם גוף ונפש שבריריים, שמתקשים ונכשלים - אך לכל אחד מאיתנו יש גם מאגר ייחודי של משאבים ויכולות שאפשר לפתח במהירות מפתיעה בתנאים הנכונים, משאבים ויכולות שיכולים לעזור לנו פעמים רבות להתגבר על משוכות גבוהות. אפשר לומר שאנו יצורים בעלי עורמה ותושייה. כך אנו מסתדרים בעולם, כפי שמלמדים אותנו הארכיטיפים התכסיסנים של המיתולוגיה היוונית, כמו אודיסיאוס ופרומתאוס.

למידה של מיומנות או מלאכה יכולה גם ללמד אותנו הרבה על מימוש עצמי. המילה "אותנטיות" מגיעה מהמילה היוונית authentes שפירושה "אדון", או "אדם הפועל מתוך סמכותו" (aut = עצמי; hentes = לעשות או לעבוד על / ליצור במלאכה). חשוב לציין שהפירוש של המילה הזאת אינו "אדם שיוצר את עצמו", כמו היצירה העצמית העכשווית שעליה דיברנו עד עכשיו, אלא אדם שעושה או פועל לפי רצונו – יוצר מתוך עצמו החוצה. וכאשר אנו יוצרים באופן הזה, או אז אנחנו מממשים את עצמנו. אנחנו הופכים רגשות פנימיים לדבר מה אמיתי.

ההשקפה הזאת, לפיה המין האנושי יכול לממש את עצמו דרך פעילות מעשית, הופיעה כבר אצל אריסטו, אם לא קודם לכן. אריסטו הכריז שהחיים הטובים ביותר הם "אוטרקיים", כלומר חיים של משילות עצמית, ושאף ליישם את הפעילויות האופייניות ביותר לבני האדם: במילים אחרות, להשתמש ברציונל החברתי באופן שמייחד אותנו מיצורים אחרים.

כשהחיפוש אחר העצמי הופך להפנמה ולמסחור של אידיאל דתי, הוא עלול להשתבש, לטבוע בצרכנות מופרזת ובנרקיסיזם

במבט היסטורי נדמה שכוח המשיכה של האותנטיות, שלכאורה אי אפשר לעמוד בפניו, איבד במידת מה מקסמו. כשהחיפוש אחר העצמי הופך להפנמה ולמסחור של אידיאל דתי, הוא עלול להשתבש, לטבוע בצרכנות מופרזת ובנרקיסיזם. זה לא אומר, כמובן, שלפרויקט יצירת העצמי האותנטי אין שום ערך, אלא רק שההרהורים שלנו ברגשותינו ובתשוקותינו הפנימיים ביותר אינם יכולים להיות מטרה בפני עצמה. אפילו אם איננו הולכים "פנימה ולמעלה" כפי שעשה אוגוסטינוס, להרהורים האלה יש ערך רק אם הם עוזרים לנו, בסופו של דבר, להשאיר את עצמנו שקועים במצב של יצירה בעולם החיצוני. כלומר, טוב להיכנס פנימה רק אם יש לנו תוכנית ברורה איך לצאת שוב החוצה.

עירום עם מגבת, פבלו פיקאסו

"עירום עם מגבת" (1907), פבלו פיקאסו. תצלום: ויקיפדיה

אז אם יש לנו מזל, נצליח לראות את עצמנו מתממשים בעשייה בעלת משמעות, במה שאנו מייצרים. אבל מה לגבי משמעות גבוהה יותר?

אז אם יש לנו מזל, נצליח לראות את עצמנו מתממשים בעשייה בעלת משמעות, במה שאנו מייצרים. אבל מה לגבי משמעות גבוהה יותר? האם עלינו לוותר לגמרי על התנועה "למעלה" של אוגוסטינוס? בעיני רבים מאיתנו, האמונה באלוהים היא משהו שפשוט אינו נגיש לנו, אולי אפילו אבסורדי. למעשה, קירקגור הבין את מערכת היחסים שלנו עם אלוהים במונחים של אבסורד. הוא כותב: "האבסורד הוא קטגוריה, הקריטריון השלילי... של מערכת היחסים עם האלוהי". זה מצב שבו אנו חשים שהתבונה אוזלת לנו עוד לפני שנגמרות הבחירות שאנו מתמודדים עמן כבני אדם. כאן נדרש האדם הדתי לאמונה, כלומר נדרש לשים את מבטחו בדבר מה. כפי שאמר קירקגור: "כשלמאמין יש אמונה, האבסורדי אינו אבסורדי".

ברוח דומה לזו כתב הסופר אלבר קאמי, חברו האקזיסטנציאליסט של סארטר: "האבסורד נולד מעימות זה בין הזעקה האנושית לבין השתיקה חסרת ההיגיון של העולם" (מתוך "המיתוס של סיזיפוס" בתרגום צבי ארד). בעיני אקזיסטנציאליסטים כמו סארטר וקאמי, לא האמונה כובשת את האבסורד, אלא פשוט ההחלטה האנושית והפעולה עצמה. כפי שראינו, ההתמקדות הזאת בפעולה המחולקת לחלקיקים עלולה להידרדר לסוליפסיזם.

אז איך בדיוק אנחנו אמורים לחשוב על האל שאינו בנמצא? תפישת האבסורד של קירקגור הושפעה מהרומנטיקה הגרמנית של סוף המאה השמונה עשרה. כמדומני, קבוצת האמנים, הפילוסופים והמבקרים הזאת מציע לנו דרך טובה יותר להבין את מערכת היחסים בין עצמנו ו"השתיקה חסרת ההיגיון של העולם" – או מה שהם קראו לו "האבסולוטי".

ההוגים הרומנטיים ניסו להתמודד עם השינויים הטכנולוגיים, הסוציו־כלכליים, הפוליטיים והאסתטיים שהחלו אז באירופה, שינויים שהובילו ל"התפוגגות הקסם" מהעולם. הם הציגו לראשונה את מארג הדינמיקות שדנתי בו כאן: בין ההמון והפרט, העיר המושחתת והטבע הטהור, חוסר המשמעות היומיומי והריגוש של חיי היצירה

ההוגים הרומנטיים ניסו להתמודד עם השינויים הטכנולוגיים, הסוציו־כלכליים, הפוליטיים והאסתטיים שהחלו אז באירופה, שינויים שהובילו ל"התפוגגות הקסם" מהעולם. זאת הייתה תגובת נגד לשני דברים: גם לפילוסופיה של הנאורות, שנראתה להם רציונליסטית מדי, וגם לְחברה אנושית הפועלת מתוך רציונליזציה מוגזמת. לא זאת בלבד שהם חששו להיות כמו הוריהם הבורגנים, אלא שהם גם חששו ממה שאדורנו יכנה בהמשך "חברה המנוהלת באורח מלא". הם הציגו לראשונה את מארג הדינמיקות שדנתי בו כאן: בין ההמון והפרט, העיר המושחתת והטבע הטהור, חוסר המשמעות היומיומי והריגוש של חיי היצירה.

חזיון לאחר הדרשה, פול גוגן

"חזיון לאחר הדרשה (יעקב נאבק במלאך)" (1888), פול גוגן. תצלום: ויקיפדיה

בעיניהם, חוסר ההתאמה בין השאיפה האנושית והיעדר המשמעות מלמעלה אינו אבסורד, אלא אירוניה. כיום, הפרט האירוני נראה לנו בדרך כלל כאדם מנותק ומתגונן, מזלזל וסרקסטי, אדם שמפחד לקחת דברים יותר מדי ברצינות – מין נרקיסיסטי. אבל בעיני רומנטיקנים כמו פרידריך שְלֶגֶל (Schlegel), האירוניה היא קודם כול מאפיין אובייקטיבי של מערכת היחסים בין האדם והעולם, ורק אחר כך גישה סובייקטיבית. מצבנו אירוני כי האבסולוטי – הבסיס של קיומנו או הסיבה לו – לעולם אינו נגיש לנו, ואף על פי כן איננו יכולים אלא לשאוף למצב של שלמוּת (היות שלם), בייחוד באמנות.

כשאנו מביעים את עצמנו, כאשר אנו יוצרים, אנו שואפים לאחוז באבסולוטי, להבין ולבטא את מקומנו בעולם, את סיבת היותנו כאן

לא זאת בלבד שאי אפשר להגיע לאבסולוטי הזה, אלא שאפילו אי אפשר לייצגו כהלכה. ואף על פי כן, כשאנו מביעים את עצמנו, כאשר אנו יוצרים, אנו שואפים לאחוז באבסולוטי, להבין ולבטא את מקומנו בעולם, את סיבת היותנו כאן. בסופו של דבר איננו מצליחים לייצר הבנה מלאה, אבל זהו שבריר הבנה שיש בו חיבור, מוגבל ככל שיהיה, לשלם הבלתי ניתן להשגה.

האירוניסט הרומנטי אינו חושב שהמצב הזה הוא אבסורדי, אלא הולם. אם ברצוננו להיות אותנטיים, עלינו להכיר מתוך אירוניה וענווה במגבלות של נקודת המבט האישית שלנו, במגבלות של מאמצינו האישיים, בלי להתייאש מהן. עלינו לאמץ את טבעה החלקי מיסודו של פעילותנו, ולהעשיר אותה על ידי היכרות עם מאמציהם של אחרים, כולל אלה שבאו לפנינו. כך נצליח בכל זאת לעשות כמה צעדים לעבר האבסולוטי.

הגישה האירונית עוזרת לנו לדעת באמת ובתמים, כמו סוקרטס, שאיננו יודעים. היא עוזרת לנו להרגיש בנוח עם בורותנו ובה בעת לנסות לפרוץ את גבולותיה, והיא עוזרת לנו למתן את הרצון בשלמות באמצעות הבנה אותנטית של מגבלותינו. מנקודת מבט זו, שתיקתו של העולם אינה נשמעת חסרת היגיון בכלל.

אלכסנדר סטרן (Stern) הוא כותב שמאמריו הופיעו בניו יורק טיימס, The Chronicle of Higher Education, La Review of Books ועוד. הוא מחבר הספר The Fall of Language: Benjamin and Wittgenstein on Meaning (משנת 2019).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: בדיוק כפי שהיא? תצלום: אנגין אייקורט, unsplash.com

Photo by engin akyurt on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכסנדר סטרן, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אותנטיות, עאלק

01
נעם ישראלי

סארטר לא ראה באותנטיות דרך להתגבר על האמונה הרעה/חוסר תום הלס, אלא להקהות משהו ממנה לזמן מה. הפשר של הפעולות שלנו, או המעשים שלנו יישאר תמיד פתוח, לא סגור וברור אלא שאלה. אין תשובה סופית ומוחלטת של האני, או האדם. כאן טועים הרבה ממבקרי וקוראי סארטר לדעתי. אותנטיות אינה המטרה, אלא הניסיון להבין את האמונה הרעה שמניעה אותנו לא פחות מהרצון שלנו לחירות.

02
קרן.ר.

אהבתי מאוד! מעין סדר בנבכי הנפש . אהבתי בעיקר את מתן המשמעות לנקודת המבט הסרקסטית , שאיננה תמיד מביעה יאוש והתבדלות אלא מעין הטרלה שנובעת מתוך ניסיון לעשות הבנה ולקשור בין האבסורד להיגיון