אז איפה היינו?

הזהות האישית שלנו קשורה קשר בל-יינתק לזיכרון, אבל לפעמים אנו מוצאים שלווה, צלילות ותחושת שלמות אמיתית בשכחה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אני מלמדת קורס על זהות אישית, ואחד ההוגים שאנו קוראים הוא ג'ון לוק, הפילוסוף האנגלי בן המאה ה-17 שאומר לנו שהזיכרון שלנו מגדיר מי אנחנו. הוא מציע את הניסוי המחשבתי הבא: אם נסיך וסנדלר יחליפו את זיכרונותיהם, כך שגופו של הסנדלר יישא את זיכרונותיו של הנסיך ולהפך, מי יהיה הנסיך ומי הסנדלר? לוק אומר לנו שגופו של הסנדלר עדיין ייראה לאנשים אחרים כמו הסנדלר, וגופו של הנסיך ייראה כמו הנסיך, אבל מבחינת נקודת המבט הפנימית – זאת שבאמת משנה – הסנדלר יחשוב שהוא נחת בגוף חדש, וגם הנסיך יחשוב כך. כלומר מבחינתם יהיה מדובר ב"השתלת גוף" כיוון שזהויותיהם עברו לגופים חדשים: הזהות הנסיכית נכנסה לנעליו של הסנדלר, וזהותו של הסנדלר הולבשה לפתע בבגדי אצילים.
וכך אנו מדמיינים שהנסיך, בתוך גופו של הסנדלר, יכריז בפני כל הסובבים אותו שהוא אינו הסנדלר, אלא נסיך. הסנדלר, מצדו, עשוי להיות מעט שמח יותר בגופו החדש, אבל בעיני עצמו הוא עדיין יהיה הסנדלר, עם היסטוריה מסוימת שכעת כוללת, לכאורה, גם את המעבר לגוף חדש.

מובן שאנו כבר לא מאמינים שזיכרונות, ומה שלוק מכנה "תודעה", יכולים לדלג כך מגוף לגוף. אך אם נוסיף את המוח לסיפור הזה הוא יישמע לנו סביר יותר. כלומר, אם נאמר שמוחו של הסנדלר מושתל בגופו של הנסיך, ולהפך, רוב האנשים יחשבו שהניסוי המחשבתי הזה נשמע הגיוני יותר. ולמרות שהאמצעי שבעזרתו הזהות נודדת משתנה, דבר אחד נותר זהה: התחושה המוכרת לרבים מאיתנו שהזהות שלנו מורכבת מזיכרונותינו, אשר "חקוקים" לנו במוח בצורה מסתורית כלשהי.

הקיץ ערכתי מפגש חברים אצלי בבית, ובשלב מסוים הדיון פנה לשאלת נזילותה של הזהות המינית. חברה לסבית התעקשה שהזהות המינית שלה אינה נזילה. היא תמיד נמשכה לבנות, אמרה לנו, אפילו לפני שהכירה את הטרמינולוגיה שתאפשר לה להגדיר זאת במילים. היא סיפרה לנו איך התאהבה בילדותה באחת המורות שלה. שאלתי אותה איך היא יכולה להיות בטוחה שלא מדובר בזיכרון בנאלי של התאהבות רגילה במורה, ומדוע היא מפרשת אותו כסימן המעיד על משהו גדול יותר. היא ענתה שהיא זוכרת את זה בבהירות רבה, ולכן לא ייתכן שהיא שוגה בזיכרונה. הזיכרון הוא הראיה שלה, היא אמרה, לכך שהמיניות שלה אינה נזילה. מבחינתה, חדות הזיכרון מעידה על אמיתותו, ובזכותה היא יודעת ש"נולדה" לסבית.

תפיסת הזיכרון-כזהות של ג'ון לוק זוכה לגיבוי מתיאוריית הזהות הנרטיבית, שאומרת כי האדם בונה ומשמר את זהותו על-ידי הרכבת נרטיב קוהרנטי מזיכרונותיו. הנרטיב הזה מאפשר לו לקשור את ההווה שלו לעבר שלו

הצגתי את טיעוני הנגד המקובלים לגבי אמינות הזיכרון. אורחת נוספת, ביולוגית שחוקרת חסרי חוליות ימיים (נציין לפרוטוקול שהיא סטרייטית), התנגדה לטענתי כי יכול להיות שהזיכרון של חברתנו עבר שינויים מסוימים. לדעתה, דווקא זיכרונות חדשים מועדים לשכתובים, בעוד שזיכרונות ישנים וחשובים לא משתנים כך בדרך כלל. בעיניה, הזיכרונות הישנים אמינים יותר. אמרתי כי אני בספק שיש הוכחה אמפירית לטענה הזאת, אבל בכל מקרה החלפתי נושא. ברוב המקרים, אנשים לא רוצים שאדם אחר יפקפק באמינות זיכרונותיהם, לפחות בכל הנוגע לדברים מהסוג הזה. אם תאמרו לחברה שהיא לא זוכרת נכונה מה אכלה לארוחת הצהריים לפני כמה ימים – זה יהיה בסדר. אבל אם תטילו ספק בזיכרונותיה לגבי עמודי התווך של ההיסטוריה האישית שלה יהפוך הדיון האינטלקטואלי שלכן למשהו הרבה פחות נעים.

תפיסת הזיכרון-כזהות של ג'ון לוק זוכה לגיבוי מתיאוריית הזהות הנרטיבית, שאומרת כי האדם בונה ומשמר את זהותו על-ידי הרכבת נרטיב קוהרנטי מזיכרונותיו. הנרטיב הזה מאפשר לו לקשור את ההווה שלו לעבר שלו. הזיכרון ותהליך ההיזכרות חיוניים לכך. השכחה היא אויב שיוצר פערים נרטיביים ומערער את תחושת הנרטיב הקוהרנטי. אבל נראה שזה לא כל הסיפור. הסטודנטים שלי אוהבים לצטט את המימרה "בורות היא אושר" כשאנחנו מדברים על זיכרון ושכחה; המסקנה הבלתי-נמנעת מכך, לדעתם, היא שהבורות עדיפה על ידיעה אם הידיעה הזאת פוגעת באושרנו. אם השכחה משרתת את מטרת האושר, למה לא לרצות בה? אבל מערכת היחסים שלנו עם זיכרונותינו, ועם נכונותם, מסבכת את הסיפור.

הסופרת לואיס לאורי התראיינה לאחרונה לגבי הגרסה הקולנועית החדשה לרומן המד"ב לילדים שלה מ-1993, "המעניק". בריאיון היא אומרת שהסיבה שהתעניינה מלכתחילה בכתיבת הספר היא חוויותיה עם אביה, שאיבד זיכרונות רבים עם הגיל. "המעניק" מציג בפנינו עולם שבו שכחה היא המחיר שיש לשלם על אושר – ובכל אופן, היא המחיר שיש לשלם כדי להימנע ממלחמה, מקנאה ומחמדנות. מעניין שאנשים רבים אומרים שהרומן הוא "דיסטופי"; היה אפשר לחשוב שספר המתאר עולם של שלום ושפע ייחשב "אוטופי". אבל נראה שרוב האנשים מניחים שהיכולת לזכור דברים במדויק חשובה מכדי שנוותר עליה, אפילו למען מטרות כאלה. אז הזיכרון הוא חלק ממי שאנחנו, אבל זיכרונות עלולים גם להיות כואבים, לפגוע באושרנו ולהתיר לאירועים שליליים להגדיר את חיינו. נדמה שאם האושר דורש שכחה, רבים מאיתנו יעדיפו את האומללות.

הזיכרון הוא חלק ממי שאנחנו, אבל זיכרונות עלולים גם להיות כואבים, לפגוע באושרנו ולהתיר לאירועים שליליים להגדיר את חיינו. נדמה שאם האושר דורש שכחה, רבים מאיתנו יעדיפו את האומללות

בשנות ה-60 סבתי מצד אמי עברה טיפולים לאחר שחוותה "התמוטטות עצבים", כפי שנהגו לכנות זאת בזמנו. במשך זמן מה הייתה מאושפזת במה שהיה אז בית החולים מרסי סטייט, ליד יוטיקה שבמדינת ניו יורק. אחר כך המשיכה לקבל טיפולים בנזעי חשמל, או "שוק חשמלי" (ECT), כמטופלת-מן-החוץ בסירקיוז. אני לא יודעת אם זה עבד כי לא הכרתי את סבתי לפני הטיפולים, אבל נראה שהטיפול ריפא את התסמינים הקשים ביותר.

לפי דודתי קרול, לפעמים סבתא שלי פשוט "לא הייתה שם". היא הייתה דופקת שוב ושוב על דברים – חלונות, צלחות, עד שהם נשברו. "היא לא ידעה מה היא עושה", דודה קרול אומרת כשאני שואלת אותה על התסמינים. זה לא משהו שאמא שלי ואחיותיה אוהבות לדבר עליו. נדמה שהחיזור אחר השכחה הוא האסטרטגיה השלטת בכל הקשור להיבטים הכאובים של ההיסטוריה המשפחתית. אפשר להבין למה. לפעמים נדמה כי התופעה שכותבים אחרים מכנים בשם "פורנו אומללות" היא מידה רעה שמקורה בהיזכרות מופרזת; נכונות רבה מדי לדבר על הסבל שלך. לפעמים שתיקה ושכחה נראות כמו מידות טובות.

הטיפול בשוק חשמלי יושם לראשונה ב-1938 על-ידי נוירולוג מאוניברסיטת ספיינצה, כדרך לשלוט בחולי נפש קשים או אלימים. מאז שסבתי טופלה בשנות ה-60 הטכנולוגיה שוכללה, וכעת הטיפולים קשים פחות ותופעות הלוואי אינן קיצוניות באותה מידה. כיום, במסגרת הטיפול בשוק חשמלי, מוזרמים למטופלים 0.9 אמפר דרך אלקטרודות המוצמדות לאחד מצדי הראש או לשניהם. לפני ההליך המטופלים מקבלים חומר הרדמה או הרגעה בעירוי, ובמהלכו מכסים את אפם ופיהם במסכה שנותנת להם 100 אחוז חמצן. שריריו של המטופל משותקים זמנית בעזרת סוקסיניל כולין, כדי למנוע את העוויתות האלימות שבימיו הראשונים של הטיפול הובילו לעצמות שבורות.

במהלך הטיפול מועבר זרם חשמלי במוחו של המטופל במטרה לייצר פרכוסי טוני-קלוני (שנודעו בעבר בשם "פרכוסי גרנד מל"). ה"פרכוס המוחי" הזה הוא הדבר שבזכותו הטיפול יעיל. הבהונות המתפתלות, האגרופים הקמוצים והחזה המתנשם בכבדות הם כמה מהסימנים לכך שמתרחש פרכוס, ופרכוסים המניבים תועלת קלינית נמשכים בדרך כלל בין חצי דקה למעט יותר מדקה. כשהמטופלים מתעוררים לאחר ההליך, הם עלולים לסבול מכאבי ראש, בחילה, בלבול זמני ונוקשות בשרירים.

הטיפול בשוק חשמלי הפך למוצא אחרון בסוף שנות ה-70, למרות השכלולים שנעשו בו. לרוב פנו אליו כשהתרופות הפסיקו לעזור או גרמו לתופעות לוואי קשות. הדימוי הציבורי של הטיפול עדיין היה שלילי, דבר שמקס פינק, נוירולוג אמריטוס מבית הספר לרפואה סטוני ברוק בניו יורק ומחבר הספר "Electroconvulsive Therapy: A Guide for Professionals and Their Patients" מ-2008, מייחס להשפעתם של סרטים, ובייחוד ל"קן הקוקייה" מ-1975. ובכל זאת, קיטי דוקאקיס, אשתו של מושל מסצ'וסטס לשעבר, כתבה ספר שבו היא טוענת שהטיפול הציל את חייה; הסופר האמריקאי המנוח דייוויד פוסטר וואלאס בחר לעבור אותו פעמיים, בפעם הראשונה כשהוא החל לסבול מדיכאון, ובפעם השנייה כשהוא הפסיק להאמין שנוגדי הדיכאון משפיעים עליו. נדמה שהפעם הראשונה עזרה לו, אבל השנייה התרחשה כשנה בלבד לפני שהתאבד.

הופתעתי מהייצוג החיובי של הטיפול בשוק חשמלי בסרט "Autumn Leaves" מ-1956. ג'ואן קרופורד מגלמת את מילי, אישה מבוגרת שנשואה לבחור צעיר ממנה בשם ברט הסובל ממחלת נפש, ונאלצת לאשפז אותו בבית חולים פסיכיאטרי. כשברט נכנס לחדר שבו הטיפול שלו אמור להתרחש, זעקות הבלהה שלו כאילו מבשרות לנו שאנו עומדים לחזות בסיפור אימה על טיפול בשוק חשמלי. אך למעשה, יום בהיר אחד הוא יוצא מבית החולים, אוחז בידה של מילי, ויחד הם צועדים בחזרה אל חיי הנישואין המאושרים.

כיום מחקרים מראים של-ECT יש סיכוי טוב לעזור למטופלים בעלי דיכאון עמיד לתרופות, שאין להם ברירה אחרת. אף על פי שהמנגנון המדויק של ה-ECT אינו ידוע לנו, חוקרי מוח אומרים כעת שהטיפול מייצר גמישות מוחית, בייחוד באנשים בעלי היפוקמפוסים קטנים (ההיפוקמפוסים הם שני אזורים בצורת סוסון ים הנמצאים בכל אחד מצדי המוח ומשתתפים בתהליך התגבשות הזיכרון). מאמר שפורסם במרץ בכתב העת Biological Psychiatry מראה שהטיפול בשוק חשמלי מגדיל את נפח ההיפוקמפוס והאמיגדלה – מוקד הרגש והפחד במוח. יתרה מזו, ככל שההיפוקמפוסים קטנים יותר בתחילת הטיפול, כך גדל הסיכוי שמצבו של המטופל ישתפר. כל זה עשוי לעזור לנו להסביר מדוע פרכוס, שנוצר על-ידי מעבר של זרם חשמלי חזק במוח, משיב לנואשים ולאובדניים את הרצון לחיות.

אובדן זיכרון הוא תלונה נפוצה בקרב אנשים שטופלו בשוק חשמלי. ולמעשה, זו תופעת הלוואי המבעיתה ביותר בעיני רוב האנשים כיוון שהיא נראית להם בלתי הפיכה. מומחים שחקרו את הנושא וניסו לשפר את הטיפול מודים שמידת השליטה בתופעת הלוואי הזו מוגבלת. ובכל זאת, הם אומרים שברוב המקרים אובדן הזיכרון הוא קצר טווח, ושהמבקרים מתרכזים בו יותר מדי. ואם הבחירה היא בין אובדן קצר טווח של זיכרונות לבין הצלת חיים, הם שואלים, מי לא ייבחר באיבוד הזיכרון?

אובדן זיכרון הוא תלונה נפוצה בקרב אנשים שטופלו בשוק חשמלי. ולמעשה, זו תופעת הלוואי המבעיתה ביותר בעיני רוב האנשים כיוון שהיא נראית להם בלתי הפיכה. מומחים שחקרו את הנושא וניסו לשפר את הטיפול מודים שמידת השליטה בתופעת הלוואי הזו מוגבלת

אמא שלי אמרה לי פעם שלפעמים סבתי לא זכרה כל מיני דברים אחרי הטיפולים. לא דברים גדולים וחשובים, אלא דברים שלא הייתם מצפים שאנשים ישכחו. איפה היא הייתה ביום שלפני או אחרי הטיפול. מי הסיע אותה. אני חושבת שזה הטריד את אמי יותר מאשר את סבתי.

אני זוכרת, בבהירות רבה, ביקור שסבתי ודודותיי ערכו אצלנו כשהייתי קטנה מאוד – בת ארבע, אולי חמש. זה קרה, מן הסתם, זמן קצר אחרי הטיפול, או אולי אחרי שסבתי שוחררה מהאשפוז במרסי, כי כולן דיברו בשקט. בדרך כלל, כשהן נפגשו לתה באמצע היום, הן היו צוחקות, וקולותיהן כמעט הפכו לצווחות כשהן התבדחו בהתלהבות או הקניטו זו את זו. נדמה לי שזה היה יום חם – אני זוכרת שהיה חם בבית, שכולנו התאספנו סביב שולחן המטבח דמוי העץ בבית הקטנטן. הקירות היו צבועים בצהוב לימוני בהיר; דודה קרול הביאה דונאטס בקופסה לבנה גדולה, שקנתה בבוקר אחרי שליוותה את ילדיה להסעות בית הספר. ואני קטפתי כמה פרחי שן הארי כדי לתת לדודותיי ולסבתי.

אהבתי לשבת איתן במטבח, להעמיד פנים שאני מבוגרת, להקשיב לפטפוטים שלהן, לשתות תה. באותם ימים התחלתי לנסות לחקות את הרגלי שתיית התה שלהן, והתבוננתי בסבתי כדי לראות כיצד היא מבצעת את הטקס. ידה רעדה והספל שלה שקשק כנגד תחתית החרסינה הקטנה כשהיא הרימה אותו אל פיה. ואני, שחשבתי כי זה חלק מהריטואל, הרעדתי את הספל שלי כדי שישקשק גם כן. האם מישהי ניסתה לעצור את ניסיון החיקוי שלי לפני שסבתי הבחינה בי? לא נראה לי. אני עדיין מתביישת כשאני חושבת על זה.

לעתים קרובות אני שואלת את עצמי אם אני זוכרת את האירוע הזה במדויק. הרי זה כאילו שבמאמץ קטן אני יכולה להעלות אותו בדמיוני – שולחן המטבח החום; התנור הלבן המאסיבי; החום; דודותיי, אמי, סבתי ואני מכונסות סביב מערכת כלי התה; ידיי החומות, המחוברות לזרועות חומות קטנות, מרימות ברעד את הספל אל פי. אני שומעת את שקשוק הספל כנגד התחתית.

אני מתארת לעצמי שלרובנו יש זיכרונות כאלה: דברים קטנים שמתעצמים בזיכרונותינו ומתנחלים שם כמו רוחות רפאים שאיננו יכולים להכניע או לגרש. ואם זה אכן המצב, השאלה הבאה נראית חשובה אף יותר: מדוע אנו מייחסים משקל רב כל כך לזיכרונות ולנכונותם?
תארו לכם שהזיכרונות הבלתי נעימים שלכם לא קשורים למקרים פעוטים של רשעות או חוסר רגישות (שכולנו חווים), אלא לדברים גדולים ונוראים שעשיתם, או שנעשו לכם. במקרה כזה, נדמה שאתם אמורים לשאוף לשכחה, לא להיזכרות.

נראה שחלק מהבעיה הוא שהדברים שאנו שוכחים הם לא בהכרח הדברים שאנו רוצים לשכוח: איפה שמנו את מפתחות המכונית; שמו של בן כיתתנו במפגש המחזור; מתי התור לרופא. והדברים שאנחנו זוכרים הם לא תמיד הדברים שאנו רוצים לזכור

נראה שחלק מהבעיה הוא שהדברים שאנו שוכחים הם לא בהכרח הדברים שאנו רוצים לשכוח: איפה שמנו את מפתחות המכונית; שמו של בן כיתתנו במפגש המחזור; מתי התור לרופא. והדברים שאנחנו זוכרים הם לא תמיד הדברים שאנו רוצים לזכור.
אבל מה היה קורה אילו יכולנו לזכור דברים שעשינו, או שקרו לנו, בלי כל הכאב או המטען הרגשי? אילו יכולנו לזכור דברים כאובים – דברים שאמרנו בכעס; מעשים שאנו מתחרטים עליהם; טראומה; התעללות – בדיוק כמו שאנו זוכרים שה-26 בנובמבר 1993 היה יום שישי, או את השם של המחנכת מכיתה א', או מי שיחק בבסיס השלישי אצל היאנקיז במשחק המכריע נגד בוסטון ב-1978?

הניחו, לשם התרגיל, שעדיין תוכלו להפיק הנאה מזיכרונות טובים: שנות חייה הראשונות של בתכם, או יום סיום הלימודים שלכם. רק את הזיכרונות הרעים תזכרו בצורה מנותקת, כאילו הם קרו לאדם אחר. אילו היינו יכולים לזכור זיכרונות רעים בלי הכאב הנלווה, היינו משמרים את התחושה שהזיכרון מהותי להיסטוריה שלנו ובה בעת נהנים מיתרונות השכחה. לו יכלו האנשים ב"המעניק" לזכור את ההיסטוריה הטראגית של הסבל האנושי בלי לחוש כאב או רגשות שליליים, האם לא הייתה מתקבלת אותה חברה מאושרת ושלווה שמיוצרת בספר על-ידי שכחה? אילו, למשל, אנשים הסובלים מפוסט-טראומה היו יכולים לזכור את הטראומה שחוו בצורה מנותקת, אולי היו יכולים להיות מאושרים יותר מבלי לאבד את זיכרונותיהם.
ואם גם אתם, כמוני, חושבים שהרעיון הזה מעט מטריד, האם תוכלו להסביר למה? האם התחושה שלנו אי רציונלית? או שמא הסרת האלמנט הרגשי מהזיכרון משנה אותו? האם הוא הופך כך מזיכרון של חוויה לזיכרון של עובדה, והאם השינוי הזה הופך אותו לזיכרון כוזב למרות ניסיוננו לשמר את האמת שבו ללא התוכן הרגשי? במילים אחרות: האם זיכרונות מסוימים הם כואבים במהותם מכיוון שהם חווייתיים ולא עובדתיים? והאם הם מאבדים מנכונותם בלי ההיבט החווייתי הזה?

פעמים רבות תהיתי אם "התמוטטות העצבים" של סבתי נבעה ממנה גדושה מדי של אמת. יכול להיות שהיא פשוט הייתה אישה עם יותר מדי ילדים ופחות מדי אוכל וכסף בזמן השפל הגדול, ועם בעל שסבל לסירוגין מיחס מפלה ומאבטלה כיוון שהיה גרמני בארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. ואולי מנה הגונה של שכחה הייתה בדיוק התרופה שהיא זקוקה לה. אני חושבת על הסטודנטים שלי, שחלקם רדופים על-ידי זיכרון מעשים רעים שביצעו או התנכלויות שחוו, ובמקרים האלה אני בטוחה למדי שמעט שכחה היא הפתרון שימנע הלקאה עצמית או נקמנות בעתיד.

אני חושבת על הסטודנטים שלי, שחלקם רדופים על-ידי זיכרון מעשים רעים שביצעו או התנכלויות שחוו, ובמקרים האלה אני בטוחה למדי שמעט שכחה היא הפתרון שימנע הלקאה עצמית או נקמנות

אבל יש גם אנשים ששוכחים בקלות רבה מדי, שמתגברים בלי בעיה על הזיכרון של מעשי האכזריות או הפשעים שביצעו. ולהם, אני חושבת, לא תזיק העצמת זיכרון שתייסר אותם ותעמיד אותם במקומם. וישנם גם הקדושים: אלה ששוכחים, בקלות לכאורה, את העוונות שנעשו להם ומנהלים את חייהם בלי להאשים אחרים בדבר. נראה שהם שייכים למין אחר, ובכל זאת חיים בקרבנו. אמנם המוח הוא איבר אנטומי שפועל על בסיס תהליכים אלקטרוכימיים מורכבים. אבל אם נניח שעל השאלות שלנו לגבי זיכרון ושכחה יש לענות אך ורק במונחים האלה, נפספס משהו חשוב. היזכרות מדויקת ושכחה טובה הן לא רק סוגיות אנטומיות או אלקטרוכימיות; הן עוסקות במהות קיומנו כבעלי חיים שמאמינים כי שאלות על אודות זיכרון, אמת ואושר הן בעצמן בעלות חשיבות.

מריאן ג'נאק היא מרצה לפילוסופיה וראש החוג לפילוסופיה בהמילטון קולג' בניו יורק. ספרה האחרון הוא "What We Mean by Experience" מ-2012.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מריאן ג'נאק, Aeon.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אז איפה היינו?

01
דן דן

המאמר כתוב מתוך ראיה מערבית שבה אולי לזיכרון (אולי זיכרון החוב - מי חייב לי כמה כסף) יש מקום מאד חשוב בתפיסה. אבל האם הדבר גם כך בתפיסת המזרח? לא ברור. מה היא המנטרה החוזרת ונשנית בכל תרבויות המזרח (בודהיזם למשל)? הכאן והעכשיו. ריכוז בנשימה בתחושת הגוף הנוכחי, התחברות לאטמן (הנשמה ה"גדולה"). המטרה היא בדיוק איבוד ה"זיכרון", המיזוג שבין הגוף לנפש שנוצר רק ברגע ההווה. העבר הוא חסר משמעות ומהווה מכשול בדרך להארה. כך שלזיכרון יש משמעות מינורית בהתפתחות האדם ובצמיתו הרוחנית. הזיכרון הוא בעל תפקיד פונקציונלי (לזכור איפה הנחנו את קערת האורז למשל), אבל לא בטוח שמשחק כזה תפקיד מרכזי בפילוסופיה של המזרח.

02
שחק

אני חושב שעולות במאמר שאלות נהדרות. אני לא חושב שהזיכרון הוא נחלתו של השכל לבדו. למעשה לכל תא בגוף שלנו זוכר. זיכרון הוא במהותו גופני ורגשי לא פחות משכלי.