אז איפה הן, הבחורות ההן?

הפנים הניאנדרטליות הראשונות שהגיחו מתוך קברי הזמן היו פני אישה. כשהמהפכות החברתיות והליברליות של 1848 החלו לטלטל את אירופה, ידיהם המחוספסות של פועלי מחצבות חילצו אותה מתוך צוק גיברלטר הגדול. הקלציט המעטר את גולגולתה שיווה לה בתחילה מראה של גוש אבן  וטשטש את מבנה הפנים המשונה למדי שלה – גבות בולטות ועבותות להפליא, גולגולת נמוכה וארוכה. מלוכות נפלו באותה שנה, וצמיתים שאפו אוויר מתוק של חופש, אך יעבור עוד עשור שלם עד שהמדע של מוצא האדם יתחיל גם הוא, בדרכו, להפיל את הסדר הישן. הניאנדרטל הראשון שזוהה כניאנדרטל היה בכלל מאובן אחר, שחולץ ממערת פֶלְדהוֹפֶר בגרמניה ב־1856, שנתיים בלבד לפני שאלפרד ראסל ואלאס (Wallace) וצ'רלס דרווין הציגו את תורת האבולוציה בדרך הברירה הטבעית.

גולגולת פוֹרְבְּס נשלחה בספינה לבריטניה, ואז הוצגה בפניו של דרווין בכבודו ובעצמו. אף שהאנטומיה שלה עוררה עניין אדיר, תשומת לב מועטה הוקדשה למין האפשרי שלה

אבל גולגולת פוֹרְבְּס, כפי שמכנים כעת את אותה גולגולת גיברלטרית מוקדמת יותר, נאלצה לחכות עד 1863 כדי לזכות באור הזרקורים. אחרי שצדה את מבטו של רופא מבקר בעל עניין באנתרופולוגיה, היא נשלחה בספינה לבריטניה, ואז הוצגה בפניו של דרווין בכבודו ובעצמו (שלפי הדיווחים, חשב שזאת הייתה חוויה "נהדרת"). אף שהאנטומיה שלה עוררה עניין אדיר, תשומת לב מועטה הוקדשה למין האפשרי שלה. חשיבותם העיקרית, המהפכנית, של מאובני פורבס ופלדהופר הייתה טמונה בהיותם הוכחה לקיומו של אדם קדום מסוג שונה לגמרי.

התפעל מהגולגולת בגיברלטר, וכנראה לא התעניין האם מדובר בגבר או אישה: צ'רלס דרווין (דיוקן של ג'ון קולייר, 1881, ב-National Portrait Gallery בלונדון). תצלום: ויקיפדיה

כשהמאה התשע עשרה התחלפה בעשרים, ועצמות ניאנדרטליות נוספות התגלו, החלו מדענים לחשוד שגולגולת פורבס היא נקבית. למרות הפנים הנוטות קדימה וחלל האף הגדול, הגולגולת שלה הייתה קטנה מגולגולת פלדהופר, וגבותיה הזדקרו מעט פחות. אבל רק עם התפתחות הניתוחים הגנטיים המוקדמים – טכנולוגיה כל כך הרבה יותר מתקדמת מזו שהייתה זמינה במאה התשע עשרה, שהיא לבטח הייתה נראית אז כמו קסם – הצלחנו לאשר שהיא אכן הייתה אישה. אבקה דקיקה שנאספה מקדח שנעשה באוזנה הפנימית זוקקה לגדילים גנטיים, ואז הודבקה לממברנת סיליקה – אותו מרכיב יסודי של כלי האבן שבהם היא הייתה מוקפת בחייה. החוקרים התעניינו בעיקר בגילה ובקרבתה לשושלות גנטיות ניאנדרטליות אחרות, ולכן גילוי המין שלה הפך להערת שוליים. אבל זיהוי תדירותו של כרומוזום X הוא רק היבט אחד של העניין: כיצד נראו חייה של מחצית אוכלוסיית הניאנדרטלים שהיא מייצגת? כיצד נראו אז חייהן של נשים?

מאז ימיה הראשונים, הנטייה לאכלס בדמיוננו את העולם שממנו התפתח המין האנושי כעולם המאוכלס ב"גברי מערות", יצרה מצב שבו פעילויות אשר משערים כי בוצעו על ידי זכרים זוכות לנראוּת הרַבה ביותר ונחשבות למעניינות ביותר

הארכיאולוגיה סובלת מהטיות נגד נשים בדיוק כמו כל תחומי המדע והמחקר האחרים. מאז ימיה הראשונים, הנטייה לאכלס בדמיוננו את העולם שממנו התפתח המין האנושי כעולם המאוכלס ב"גברי מערות", יצרה מצב שבו פעילויות אשר משערים כי בוצעו על ידי זכרים זוכות לנראוּת הרַבה ביותר ונחשבות למעניינות ביותר. דוגמה ברורה לכך אפשר לראות בשחזורים המוחשיים של התיאוריות האלה, הן ברישומים הן בפסלים. הרישום הראשון אי פעם של ניאנדרטל חי, מ־1864, הציג את בעליה של גולגולת פורבס. האחראי לרישום היה הביולוג תומאס האקסלי (Huxley), ששרבט אותו כנראה בלי מחשבה יתרה במהלך פגישה. אין שום רמז לנשיות בתווי הפנים הקופיים שברישום. ובמהלך 160 השנה הבאות, ניאנדרטליות – במקרים הבודדים שבהם התייחסו אליהן בכלל – היו מעטות, מוקמו תמיד בשוליים, והוגבלו לפעילויות "מבויתות", ובהן גידול ילדים ועיבוד עורות. בפועל הן שימשו כנוף, במילותיה של האנתרופולוגית דיאן גיפורד גונזאלס (Gifford-Gonzalez), ולא כמי שתורמות תרומה פעילה, בסיתות אבן או בציד. ואם לא די בכך, לעתים קרובות הן שורצות בפחד, חבויות, בחשכת מערה.

שחזור של אישה ניאנדרטלית, Bacon Cph - Cro-Magnons Conquered Europe, but Left Neanderthals Alone "From PLOS ONE, © 2004 Public Library of Science, שחזור מאת מורטן יקובסן, תצלום: ויקיפדיה

גישות מתוחכמות יותר למגדר ולחיי נשים בתקופה הפרהיסטורית המאוחרת, שהחלו להופיע בשנות השמונים, בקושי הצליחו לחלחל אל המחקר העוסק בהומו ספיינס המוקדמים, ועל אחת כמה וכמה למחקר הניאנדרטלי. במחקרים חדשים, נשים ניאנדרטליות משמשות "גיבורות ראשיות" במקרים ספורים בלבד, ולרוב מדברים עליהן בעקיפין, במסגרת דיונים על תיאוריות של פוריות, המנסות להסביר את היעלמות המין 40 אלף שנה קודם לכן. שחזורים שנערכו ב־2008 וב־2009 על ידי שילוב שרידי תינוק ועצמות אגן (שלרוב אינן משתמרות) שפכו אור על מנגנוני הלידה הניאנדרטליים, ומחקר ראוי לציון מ־2006 עסק ישירות בפעילויות מיניות, וליתר דיוק דיבר על היעדרן. אבל באופן כללי, אף שפותחו עוד ועוד שיטות וכלי ניתוח ארכיאולוגיים מבריקים, חוויית קיומן של נשים ניאנדרטליות זכתה לתשומת לב מעטה יחסית.

אם לא נשכיל לבחון את ההקשר הביולוגי והחברתי של מחצית האוכלוסייה נקבל תיאוריות לא מאוזנות, ואנחנו עלולים להחמיץ נקודות מבט מהותיות

אם לא נשכיל לבחון את ההקשר הביולוגי והחברתי של מחצית האוכלוסייה נקבל תיאוריות לא מאוזנות, ואנחנו עלולים להחמיץ נקודות מבט מהותיות. אחת "העובדות" שאנשים רבים שמעו היא שבניגוד למוניטין ההיסטורי שלהם כיצורים טיפשים ואיטיים, לניאנדרטלים היו מוחות גדולים יותר משלנו. למעשה, גודל מוחותיהם היה קרוב בממוצע לזה של המוח האנושי הזכרי, אך מכיוון שיתכן כי יש ייצוג יתר של זכרים בדגימת המאובנים, קשה לדעת מה זה אומר בעצם.

וזאת נקודת מפתח: כשאין לכם דבר פרט לעצמות, לא פשוט לזהות מין. אמנם יש לנו מספר נאה של שלדים חלקיים, ואלפי פרגמנטים, אבל במקרים רבים החלק החשוב ביותר – האגן – נעדר או פגום. בהיעדרו, אנו נאלצים לבסס את הזיהוי המשוער על כך שנשים ניאנדרטליות, כמו נשות ההומו ספיינס, היו לרוב קטנות וקלות יותר מהגברים. על סמך ההנחה הזאת, מעטים בלבד מהגופים השלמים יחסית שברשותנו זוהו כנשים.

אבל דברים החלו להשתנות עם התפתחות הטכנולוגיה לזיהוי גנטי בממצאים עתיקים. לא רק שהיא אפשרה לנו לזהות את גולגולת פורבס, אלא שבאמצעותה יכולנו לבחון גם חלקי עצם זעירים. בין הנשים שזוהו באמצעות דנ"א היו האישה האלטאית, שהתגוררה במערב סיביר לפני 90 אלף שנה; אישה נוספת שחיה מעט מאוחר יותר אבל בקרבה יחסית אליה, במערת צ'אגירסקאיה; והאישה ממערת וינְדיָה, שמתה באזור קרואטיה של ימינו, בתקופה קרובה יותר לאלפי שנות הקיום האחרונות הניאנדרטלים.

אף שסביר בהחלט להניח שרוב הניאנדרטלים התאימו גנטית וחיצונית לסיווג המיני של זכר ונקבה כפי שאנו תופשים אותו כיום, בפועל הסיווגים האלה אינם קופסאות סגורות ומסודרות, פשוט כי הגוף האנושי אינו תמיד דבר מסודר כל כך

גם כשמתמזל מזלנו ואנו מוצאים דגימות דנ"א, אנחנו עדיין נדרשים להניח הנחות. מכיוון שאין טקסטים כתובים מהתקופה הפרהיסטורית, אין לנו עדויות לגבי הסיווג העצמי של הניאנדרטלים. לכן, ארכיאולוגים חייבים להסתמך על הבנה ביולוגית ואנתרופולוגית של מין ומגדר. אף שסביר בהחלט להניח שרוב הניאנדרטלים התאימו גנטית וחיצונית לסיווג המיני של זכר ונקבה כפי שאנו תופשים אותו כיום, בפועל הסיווגים האלה אינם קופסאות סגורות ומסודרות, פשוט כי הגוף האנושי אינו תמיד דבר מסודר כל כך. לדוגמה, על סמך המצב בימינו, ייתכן שאחד מכל אלפיים ניאנדרטלים היה אינטרסקס.

מי ענדו אותם, אם בכלל? - שחזור משוער של תכשיטים ניאנדרטלים מטלפיים של נשר לבן-זנב: הממצאים התגלו בקרפינה, קרואטיה. תצלום: Luka Mjeda, Zagreb, ויקיפדיה

גם מגדר הוא שאלה שיש לדון בה. כתופעה שמתהווה הן מתוך הביולוגיה של הפרט והן מתוך ההקשר החברתי, מגדר עשוי לעלות בקנה אחד עם מאפיינים מיניים גופניים או להיות נזיל יותר.

מה יקרה אם נפסיק לראות בניאנדרטלים אוכלוסייה אחידה, ונתחיל לחשוב כיצד מינן של הניאנדרטליות השפיע על חוויית חייהן?

אלה אינן סוגיות של סמנטיקה ותו לא. גודל המוח ממחיש זאת: כדי לבנות תיאוריות באשר לאבולוציה שלהם, עלינו לדעת את טווח השונוּת האמיתי. ובדומה לכך, אמנם ידוע לנו כיום שניאנדרטלים מסוימים שרדו את הקור האיום של העידנים הקרים ביותר (glacial ages) של הפליסטוקן, אבל רבים מהם חיו באזורים חמימים יותר. כמין, הם הכירו הן את נקישת פרסות איילי הצפון ואת חצרוצי הממותות והן את ההיפופוטמים הגועים על רקע צרחותיהן של הציקדות. כיום אנו מבינים שהאנטומיה הייחודית שלהם הייתה מותאמת לאורח חיים ציידי-לקטי אינטנסיבי, יהיה האקלים אשר יהיה. אבל במין התמקדנו פחות. מה יקרה אם נפסיק לראות בניאנדרטלים אוכלוסייה אחידה, ונתחיל לחשוב כיצד מינן של הניאנדרטליות השפיע על חוויית חייהן?

בואו נתחיל בהתחלה. אם תחזיקו מולכן שתי תינוקות מקומטטות, האחת אנושית והאחרת ניאנדרטלית, תיאלצו להתבונן בתשומת לב כדי לזהות הבדלים. שתיהן פגיעות בה במידה, ניתן להלביש אותן בבגד זעיר ביותר, עורן רך כקטיפה. לתינוקת הניאנדרטלית עדיין אין גבות עבותות, ובזוהרה העמום של מדורה, עיניה נראות קרוב לוודאי אפורות וצלולות כעיני כל תינוקת אנושית. אך אם תערסלו את ראשה הפלומתי, תרגישו שהוא מעט ארוך יותר, ובליטת עצם מזדקרת מעל צווארה.

מוכרחים להצמיד אותה לגוף, כדי שפעימות לבה וטמפרטורת הגוף שלה יהיו בהרמוניה עם אלו של אמה. והחשוב מכול: היא זקוקה לחלב, והרבה - גופה נדמה כבד יותר מגוף תינוקת אנושית באותו גיל, כי עצמותיה כבר עכשיו עבות יותר. היא נולדה עם אותה קיבה זעירה כמו כל תינוקת אנושית, והיא צריכה לאותת לעתים קרובות שהיא רוצה חלב – היא נוגעת באף, משרבבת לשון, מגששת בתקווה על חזהּ של אמהּ. אולי החלב עצמו עשיר יותר, סמיך יותר: כמו חלב של כלב ים.

התינוקת שלנו תעבור את אותם ציוני דרך קסומים כמו התינוקת האנושית: היא תביט בעניין בפרצופים כבר בחודש הראשון, וכנראה תחייך בצורה כזאת או אחרת עד השבוע השישי לחייה

אבל תזונת תינוקות אינה רק עניין של קלוריות. כפרימטית, גם היא, כמו התינוקת האנושית, זקוקה לטיפול ולחיבה בלתי פוסקים בשביל להתפתח כראוי. נדמה שמוחותיהם של תינוקות ניאנדרטלים היו בראשיתם פחות או יותר באותו גודל כמו המוחות שלנו – אף שצורתם הייתה שונה – והם התפתחו בדפוס גדילה דומה. התינוקת שלנו תעבור את אותם ציוני דרך קסומים כמו התינוקת האנושית: היא תביט בעניין בפרצופים כבר בחודש הראשון, וכנראה תחייך בצורה כזאת או אחרת עד השבוע השישי לחייה.

כנראה לא מאוד שונה: תינוקת הומו ספיינס. תצלום: אדם סאבו

בדרכה להיות ילדה קטנה, גופה עשוי להתפתח מעט מהר יותר. יש דיונים רבים בעניין הזה, ואף על פי כן נדמה שרוב הילדים הניאנדרטלים הקטנים התחילו לאבד את שיני החלב שלהם קצת לפני שהתינוקות שלנו מאבדים אותן. אבל כמו אצלנו, חלקם היו איטיים מאחרים.

בתרבויות של ציידים-לקטים נוצרות חבורות ילדים, הכוללות חברים מהקטנטנים ביותר בשבט ועד למתבגרים הצעירים. החבורות האלה חוקרות ולומדות מיומנויות ומערכות יחסים באמצעות משחק ושיטוט משותפים. למרבה התדהמה, אנחנו מזהים משהו כזה גם אצל הניאנדרטלים

האם הייתה בכלל "ילדוּת" ניאנדרטלית, מעבר לבחינה הפיזית? כשהילדה שלנו הופכת לפעוטה מדדה אך נועזת, היא מבלה פחות זמן בחברת המבוגרים, ויותר זמן עם בני גילה. בתרבויות של ציידים-לקטים נוצרות חבורות ילדים, הכוללות חברים מהקטנטנים ביותר בשבט ועד למתבגרים הצעירים. החבורות האלה חוקרות ולומדות מיומנויות ומערכות יחסים באמצעות משחק ושיטוט משותפים. למרבה התדהמה, אנחנו מזהים משהו כזה גם אצל הניאנדרטלים. בין "מאובני העקבות" הנדירים המופיעים בקומץ אתרים (עדויות לקיומם של מאובנים שלא השתמרו), עקבות רגליים של צעירים הן הנפוצות ביותר, והמעניינות ביותר הן אלה מאתר הדיונות בלה רוֹזֶל בצרפת. כאן, 80 אלף שנה קודם לכן, את רוב טביעות הרגל בחול השאירו בין 4-10 צעירים. הם התרוצצו הלוך ושוב, וחלק מהטביעות שאותרו קטנות כל כך שבעליהם ודאי היו בני שנתיים.

בלתי אפשרי לזהות את המין של ילדי לה רוזל, אבל באופן כללי, האם ייתכן שלילדות ניאנדרטליות היו חוויות ילדוּת אופייניות משלהן? כדי לשקול זאת, אפשר לפנות למשל אל קרובינו הפרימטים. בשלוש השנים הראשונות לחייהן, נקבות שימפנזה צעירות נשארות קרובות לאמן יותר מהזכרים, ויש להן פחות חברים למשחק. בכך הם דומות לנקבות הבוגרות, שהרי גם הן חברותיות פחות, ולעתים קרובות אין להן כלל חברויות עם בנות מינן. אבל פירוש הדבר הוא גם שבניגוד לזכרים, המתפתחים מהר יותר ונוקטים עצמאות רבה יותר, נקבות צעירות משתלטות הרבה יותר מוקדם, לעתים בשנתיים שלמות, על המיומנות הטכנולוגית הקשה "דיג טרמיטים".

מעניין שפעילויות נקביות בלעדיות אצל שימפנזות צעירות אינן מוגבלות לאינטראקציה בין אימהות לבנות. לצעירים בקהילה מסוימת יש מסורת נשיאת מקל, והחוקרים חושבים שזה דומה למשחק בבובות: שבעצם הם מחקים טיפול תינוק. לעתים הם עוסקים בכך שעות, ואף מניחים את המקל בקן "ומשחקים" איתו. זה נפוץ בעיקר אצל נקבות, אבל הדבר המהותי כאן הוא שבניגוד לשימושים אחרים במקלות, נשיאת המקל נפסקת ברגע שהן יולדות את התינוק הראשון שלהן. מכאן נובע שלא יכול להיות שהצעירות פשוט מחקות את אימהותיהן – את נשיאת המקל הן לומדות מבנות גילן.

אימהות שימפנזית. תצלום: קיטי טרוולבק

לרוע המזל, בלי ניתוחי דנ"א נוספים של שרידי ילדים ניאנדרטלים, בלתי אפשרי לזהות ראיות לקיומה של ילדוּת נקבית ייחודית. אבל באופן כללי, סימני שרירים והתפתחות העצם מגלים שכל הילדים היו פעילים מאוד. הצעירים לבטח חיקו – ואולי אף למדו באופן מאורגן – מיומנויות חיים חשובות. סימני שחיקה ושריטות קטנות מגלים שבני 9 או 10 היו מסוגלים לחתוך מזון שאותו הם אחזו בין שיניהם, ואפילו הפִּיות של ילדים קטנים יותר כאבו ודאי מרוב אחיזה או לעיסה של חומרים, אולי עורות של בעלי חיים.

בכניסה לגיל ההתבגרות, הביולוגיה הניאנדרטלית העלתה הילוך. בכל התרבויות האנושיות, גם כשילדים טרום גיל ההתבגרות מבלים יחד, "משחק העבודה" שלהם קשור בדרך כלל למגדר שלהם, וההגעה לבגרות מינית רק מעצימה זאת. ייתכן שדבר דומה קרה גם לילדות הניאנדרטליות כשהן החלו להפוך לנשים בוגרות, ולא מן הנמנע שהופעת הווסת הייתה אחד הדברים שעודדו אותן לבלות זמן זו עם זו. בהנחה שדפוס ההתפתחות של נערות ניאנדרטליות היה דומה לזה של נשות ההומו ספיינס, או אולי מעט מהיר יותר, הדימום החודשי אצלן בין הגילים 11 ל-16, והשונוּת בחוויית הווסת שלהן הייתה ודאי רבה כמו בימינו. אחדות הרגישו אי נוחות ואף כאב, ואילו לאחרות היה קל יותר. עם זאת, מחקרים נדירים בקרב נשים ציידות-לקטיות מלמדים שאולי שימי הדימום במחזור שלהן היו קצרים בהשוואה לנשים בחברות מתועשות בימינו, עד שלושה ימים או פחות. אבל ההשלכות המעשיות – משמעותו של הדימום, איך להתנקות – הן כבר עניין אחר. מעניין לשאול ממי הן למדו על ההשלכות האלה: בנות גילן, אחיות גדולות, או אימהות? יכול להיות שעורות בעלי החיים, שאותם הן ריככו בשיניהן כבר שנים בשלב זה, שימשו בין היתר כסוג של תחבושות היגייניות.

הנערות הניאנדרטליות היו מוצפות בהורמונים מעוררים מינית, וגם חוו פרצי גדילה וסערות רגשיות, ולכן סביר להניח שהן לא התנזרו. אבל האם הן עשו את הקישור בין סקס לתוצאה הנפוצה: תינוקות?

התופעה העיקרית הנוספת שרובנו מייחסים לגיל ההתבגרות היא, כמובן, עניין גובר והולך במין. הנערות הניאנדרטליות היו מוצפות בהורמונים מעוררים מינית, וגם חוו פרצי גדילה וסערות רגשיות, ולכן סביר להניח שהן לא התנזרו. אבל האם הן עשו את הקישור בין סקס לתוצאה הנפוצה: תינוקות? הבנת תהליך הרבייה היא תופעה שקיימת בכל החברות האנושיות, ונדמה שזהו קו מפריד ברור בינינו לבין שאר בעלי החיים. מערכות יחסים אימהיות הן עניין קל לתפישה, אבל אם הניאנדרטלים הבינו גם את מושג האבהות, הרי היה נפתח להם פתח גם להבנת מושגים מורכבים יותר כמו קרבת דם ואילן יוחסין.

מה שלא ברור לנו בכל הקשור לסוגיית המשפחה הוא אם צעירות ניאנדרטליות עזבו את הקבוצות שלהן כדי לחיות חיים עצמאיים. למרות הבדלים עצומים בתפקוד שתי החברות הללו, גם השימפנזים וגם קופי הבונובו מנהלים אורח חיים פַטְרילוקָלי, כלומר הנקבות הצעירות עוברות ללהקה אחרת כדי להזדווג. אך בקרב ציידים-לקטים, הרוב המכריע של החברות הוא מַטרילוקלי: נערות נוטות להישאר עם אימהותיהן. בפועל, התנועה בין הקבוצות היא גמישה, ולפעמים הן מתארחות אצל אחים, או אפילו אצל קרובי משפחה שאין להם קרבת דם אליהן.

טכנולוגיה: הניאנדרטלים הפיקו חומרי הדבקה ואיטום מקליפה של עצי ליבנה: מדוע שלא נייחס זאת (גם) לניאנדרטליות? תצלום: Jorre, ויקיפדיה

אף על פי כן, יכול להיות שאוכלוסיות  ניאנדרטליות מסוימות היו כל כך זעומות עד שלא היו מועמדים רבים להזדווגות. על פי הדנ"א של האישה האלטאית ממערת דניסובה מסיביר, לא זאת בלבד שהיא השתייכה ל"אוכלוסיית רבייה" קטנטנה – כנראה פחות מ־100 איש – אלא שבין הוריה הייתה קרבת דם ברורה. אולי הם היו דודה ואחיין, סב ונכדה, או אפילו שני חצאי אחים. לפי כל אמות המידה המקובלות בימינו, אנחנו עוברים כאן את גבול הזיווג בתוך המשפחה ומגיעים למחוזות גילוי העריות. אין לדעת מה היא, או אמא שלה, חשבו על המצב הזה. אולי זה נחשב רגיל, אולי לא, אבל מעניין לראות שגם הנערה מצ'אגריסקאיה – אף שקרבת הדם בין הוריה לא הייתה רבה כל כך – באה מאוכלוסיית רבייה זעירה כזאת.

אולי עלינו לצאת מנקודת הנחה שהצעירות הן שקיבלו אל קבוצותיהן את הזכרים, ולא להיפך. ייתכן שהתאספויות עונתיות גדולות של עדרים סיפקו להן הזדמנות לפגוש זרים ממקומות שונים ורחוקים, וחוויות כאלה היו ודאי מלהיבות ומאיימות גם יחד

אך זה אינו המצב בכל מקום. אף שגם האוכלוסייה ממנה הגיעה האישה מווינדיה הייתה קטנה, היא בכל זאת הייתה גדולה פי כמה מהאוכלוסיות הללו והזיווג בתוך המשפחה לא היה נפוץ מאוד בה. מסיבה זו, ניתן להניח שפרטים עברו בה לפעמים בין קבוצות. מכיוון שהניאנדרטלים היו הרבה יותר קרובים לציידים-לקטים מאשר לשימפנזים, הן מבחינה אבולוציונית והן מבחינת אורח החיים, אולי עלינו לצאת מנקודת הנחה שהצעירות הן שקיבלו אל קבוצותיהן את הזכרים, ולא להיפך. ייתכן שהתאספויות עונתיות גדולות של עדרים סיפקו להן הזדמנות לפגוש זרים ממקומות שונים ורחוקים, וחוויות כאלה היו ודאי מלהיבות ומאיימות גם יחד.

בין אם אישה ניאנדרטלית בוגרת נשארה בקבוצה שלה ובין אם היא עברה לקבוצה אחרת, כיצד נראו חייה? לדוגמה, האם היא צדה? אצל שימפנזים ובונובו, את הציד מובילים זכרים או נקבות בהתאם לאופי המבנה החברתי. אך אף על פי שטריפה פעילה (בניגוד לאיסוף מזון משרידים) היא פרקטיקה בת יותר ממיליון שנה בשושלות האדם (ה"הוֹמוֹ"), עד כה אין ראיות ישירות המלמדות אותנו מי מן המינים –גברים או נשים – היה מעורב בה.

האם ייתכן שאצל הניאנדרטלים גם זכרים וגם נקבות צדו, כמו אצל הצבועים והזאבים? אצל ציידים-לקטים מודרניים, נראה שאין בכלל נשים בתפקיד טורפות דומיננטיות בסגנון הלביאות. אבל בתרבויות שונות הן כן משתתפות בהריגה: לעתים קרובות הן צדות חיות קטנות, ובמקרים רבים מלווים אותן בציד ילדים וקשישים. הן צדות גם מינים בגודל בינוני. אינואיטיות מקבוצת "הנחושת" צדות איילי צפון וכלבי ים. לנשות אַגְטה מהאי לוּזוֹן בפיליפינים יש מוניטין רב כציידות, ובמחקר נמצא שציידות שפעלו לבדן או במסגרת קבוצות סיפקו כשליש ממשקל החיות הגדולות שניצודו (בקבוצות מעורבות הנתון היה כמעט חצי). בסך הכול, נשים השקיעו לא פחות זמן מגברים בציד. הן הרגו חזירי בר ואיילים, ולפעמים השתמשו בקשתות וחצים. יש גם ראיות ארכיאולוגיות מתרבויות שהתקיימו באמריקה אחרי אותם עידנים קרים שהזכרתי, לכך שנשים נקברו יחד עם כלי נשק המשמשים לציד.

אבל יש ניואנסים. ככל שבעלי החיים היו גדולים יותר, וככל שהם חיו רחוק יותר, פחות נשים השתתפו בציד. ייתכן שהתמודדות עם מגה-פאונה אמיתיים, עם מינים בעלי ניבים – הממותות של הערבה, או הדובים הנמים במאורות החורף – הייתה משימה זכרית בעיקרה.

הציד המועדף על הניאנדרטלים: אייל אדום. אבל מי צד או צדה איילים וחיות אחרות? תצלום: הנס דרייר, ויקיפדיה

סביר להניח שהניאנדרטליות כן השתתפו בציד של חלק או של רוב החיות הקטנות יותר ששרידיהן נמצאו באתרים ארכיאולוגיים, כמו צבים, ארנבים וציפורים – וכנראה הביאו איתן תינוקות וילדים לפעילויות האלה. אך זהותם של ציידי החיות הגדולות השתנתה ודאי בהתאם לאקלים, לעונה, לנוף ולגורמים נוספים

לאור כל אלה, סביר להניח שהניאנדרטליות כן השתתפו בציד של חלק או של רוב החיות הקטנות יותר ששרידיהן נמצאו באתרים ארכיאולוגיים, כמו צבים, ארנבים וציפורים – וכנראה הביאו איתן תינוקות וילדים לפעילויות האלה. אך זהותם של ציידי החיות הגדולות השתנתה ודאי בהתאם לאקלים, לעונה, לנוף ולגורמים נוספים. לפני 123 אלף שנה גררו נשים ניאנדרטליות בונים מתוך קיניהם בביצות היער, ואילו צאצאיותיהן, 70 אלף שנה (ו־3,000 דורות) לאחר מכן, צדו איילים אצילים ברמות מיוערות.

אחת הסיבות המשכנעות ביותר למחשבה שהנשים הניאנדרטליות אכן חוו את החיים אחרת מגברים, היא העדות שנותן גופן. מחקר של עצמות הגפיים מלמד שירכיהן היו חזקות יחסית כמו ירכי הזכרים, אבל רגליהן התחתונות היו בשימוש פחות תכוף. הדגימה קטנה, אך הרושם המתקבל הוא שהרגלי התנועה היו שונים, וייתכן שהזכרים צעדו על קרקע קשה יותר. הזרועות מספרות סיפור דומה: אמותיהן של הנשים היו מפותחות יותר מאשר השרירים הדו־ראשיים שלהן. בנוסף, נדמה שזכרים ניאנדרטליים השתמשו בזרוע ימין ושמאל באופן שונה (הא־סימטריה ביניהן מזכירה את הא־סימטריה בזרועותיהן של שחקני טניס מקצועיים), ואילו זרועותיהן של נקבות היו סימטריות יותר. אולי הן סחבו משאות כבדים בשתי הזרועות, כמו שאנחנו סוחבות מזוודות עמוסות או שקיות מצרכים בשתי הידיים. אבל גורם אפשרי נוסף לסימטריה בין הזרועות עשוי להיות דחיפה של משהו מעלה ומטה – או אחורה וקדימה – בשתי הזרועות. זאת אפשרות מסקרנת במיוחד, כי אחד הדברים שאנחנו יודעים על הניאנדרטלים הוא שהם עסקו רבות בעיבוד עורות.

גם אם הן לא תמיד השתתפו בציד, סביר מאוד שנשים השתמשו בכלי קצבוּת על קורבנות הציד. חלק מעבודתן היה כנראה הכנת העורות: דם וקרומים מעורות טריים משאירים בוהק ייחודי על כלי אבן, והגירוד המפרך של עורות מיובשים מייצר ברק אופייני משל עצמו. החל מלפני 50 אלף שנה לפחות, יש אפילו כלי עצם מיוחדים, מעוגלי קצוות, המכונים במדע בשמם הצרפתי "ליסוּאר" (lissoirs), ששימשו בשלבים המתקדמים של הריכוך וההברקה. הכלים אלה היו עשויים מצלעותיהן של חיות גדולות כמו ביזונים, ולכן נדרשו ודאי שתי ידיים להשתמש בהם – וזה הרי עולה בקנה אחד עם דפוס ההתפתחות הסימטרי בזרועותיהן של הניאנדרטליות. יתרה מזאת, השחיקה הרבה בשיניים אצל ניאנדרטליות מזכירה את אותה תופעה בתרבויות ילידיות עם מסורות מפותחות של עיבוד עורות, כמו האינואיטים, היוּפּיקים, הצ'וקְצ'ים, והאינופּיאטים.

כלי גירוד לעיבוד עור, עשויים מצדפות. התגלו ב-Grotta dei Moscerini באיטליה. הניאנדרטלים במקום ידעו להיכנס לים ולבחור את הצדפות הטובות והעמידות ביותר. תצלום: Paola Villa, Sylvain Soriano, Luca Pollarolo, Carlo Smriglio, Mario Gaeta, Massimo D’Orazio, Jacopo Conforti, Carlo Tozzi, ויקיפדיה

לאורך התקופות, גברה אצל הניאנדרטלים הנטייה לחלק את הפעילויות השונות למקומות שונים באזורי המחייה שלהם. הניקוי הראשוני של העורות נעשה בסמוך לאתרי ההרג, ולא מן הנמנע שגם גברים וגם נשים עסקו בו, אך ייתכן שפעילויות הדורשות זמן רב יותר, כמו הריכוך והמתיחה של העורות באמצעות הפה וכלי ה-lissoirs, התבצעו במקומות שאליהם הגיעו גם עצמות בשרניות ונתחי שומן: באתרי המגורים של משפחות.

אפשר לדמיין אישה, מוקפת במעין הילה של פסולת מארוחות משותפות וממבצעי השחזת הכלים, והיא מעבירה סָביב עורות של בעלי חיים ומרככת אותן כשבחיקה מכורבל ילד. אולי זה נשמע ביתי להפליא, אבל הארכיאולוגיה מלמדת אותנו שהמדורות ניצבו בלב חיי היומיום

בין שבתי הניאנדרטלים הוקמו במערות ובין שתחת כיפת השמיים, היו אלה מקומות שפריטים רבים הגיעו אליהם ממקומות רבים, ולעתים קרובות נערמו סביב מדורות. כאן אפשר לדמיין אישה, מוקפת במעין הילה של פסולת מארוחות משותפות וממבצעי השחזת הכלים, והיא מעבירה סָביב עורות של בעלי חיים ומרככת אותן כשבחיקה מכורבל ילד. אולי זה נשמע ביתי להפליא, אבל הארכיאולוגיה מלמדת אותנו שהמדורות ניצבו בלב חיי היומיום.

דבר נוסף שהתקיים לאור הלהבות היה מערכות יחסים. אם נשים בצד את הראיות הארכיאולוגיות מלמדות כי הניאנדרטלים חיו בחברה המתבססת על חלוקת משאבים, נדמה כי בניגוד לפרימטים אחרים, נדמה שלא היה הבדל משמעותי בין גודל הגוף של שני המינים הניאנדרטלים. הוא דומה הרבה יותר לרוב אוכלוסיות ההומו ספיינס, מה שמלמד כי תחרות אלימה בין הזכרים לא הייתה המבנה החברתי השולט. סביר יותר שהניאנדרטליות חיו בצורה שדומה יותר לבונובו, קרי שחייהן התבססו על חברויות ארוכות טווח בין הנקבות.

אין ספק שהיו גם התכתשויות, ומאבקים על פופולריות, אבל מסתמן שחייהן הרגשיים והמיניים של נשות הניאנדרטלים נסובו על חיבה שאותה הן הביעו באמצעות מזון – ואף מתנות – וכן באופן מילולי וגופני. על סמך מה שאנחנו רואים בקרב בני אדם, ובממלכת בעלי החיים בכלל, יכול להיות שלפחות חלק מהקשרים האינטימיים התקיימו בין הנשים לבין עצמן.

בין אם הנשים התלטפו לעתים קרובות באופן מיני, כפי שעושות נקבות הבונובו, ובין שלא, ברור לגמרי שלמפגשים המיניים ההטרוסקסואליים הייתה השפעה עצומה על חוויית חייהן. לניאנדרטלים לא היו חיי פנאי, ובכל זאת, הבאת הדור הבא לעולם העמיסה נטל נוסף על הגוף הנשי, הרעב ממילא לאנרגיה. ההיריון נמשך כנראה פחות או יותר אותו פרק זמן כמו ההיריון האנושי  – והבטן התנפחה גם היא לממדים מרשימים – וגרם לאי נוחות גופנית דומה. אם הנשים ליטפו וערסלו את בטנן, הן הרגישו מן הסתם את הבעיטות והתנודות המשונות של העוברים המתפתלים בתוכן.

על אף שיש סימנים לכך שהלידות היו אולי מהירות יותר, עם פחות סיכון שהתינוקות ייתקעו, סביר להניח שהגולגולות הארוכות יותר עדיין נלחצו החוצה בקושי

ואיך הייתה הלידה? על אף שברור לנו כיום שיש הבדלים גדולים בין חוויותיהן של נשים שונות, הלידה עשויה להיות אירוע משנה-חיים בשביל כל אחת, שכן היא מרוקנת אותנו גופנית ומטלטלת אותנו רגשית. אבל מבחינה אנטומית, מסובך לשחזר את תהליך הלידה של הניאנדרטליות. אחד השלדים הנקביים הכמעט-שלמים היחידים שברשותנו התגלה במערת התנור (טאבון) שבהר הכרמל ב־1932, בקצה הנגדי של הים התיכון לעומת גיברלטר. עצמות האגן של האישה הידועה בשם "טאבון 1" השתמרו חלקית, וטכנולוגיית המידוּל של המאה ה-21 מלמדת שתעלות הלידה שלה ושל בנות תקופתה היו שונות משלנו. התינוקות לא היו צריכים להתפתל, והראשים הגיחו כשהם מופנים הצידה במקום אחורה. אף שהדבר מעיד על כך שהלידות היו אולי מהירות יותר, עם פחות סיכון שהתינוקות ייתקעו, סביר להניח שהגולגולות הארוכות יותר עדיין נלחצו החוצה בקושי.

גם הניאנדרטליות ידעו: כשהולכים הרבה ועוברים ממקום למקום, יש דרכים לקחת את התינוקות. תצלום: miriam

בזמן הלידה הנשים היו פגיעות, כמובן, ולכן היה חשוב במיוחד למצוא מקום בטוח, לא רק ללידה עצמה, אלא גם לשעות שאחריה. אימהות העדיפו ודאי לעשות זאת במערות או במקומות מוגנים אחרים, אבל האם הן עברו את הלידה בגפן? יש הטוענים כי נשות ההומו ספיינס מתייחדות ברצונן, ואף בצורך שלהן, לעבור את הלידה עם "משגיחות", אבל בהנחה שגם אצל הניאנדרטליות היו חברויות בין נשים, לא בלתי סביר להניח שגם הן נהגו כך. זה קורה גם אצל הבונובו: יש תצפיות של נקבות מנוסות שתומכות, פיזית, באימהות ומגנות עליהן, ואף תומכות בראש התינוק בדרכו החוצה.

מחקרים איזוטופיים של שיניים מלמדים שתינוקות המשיכו לינוק מעבר לגיל שנה, אבל התחילו במקביל לאכול מזון מוצק בגיל 6-7 חודשים: ממש כמו בתרבויות אנושיות רבות. סוג אחר של איזוטופ מעיד כי גם תינוקות שהיו קטנים מכדי ללכת, נעו בסביבתם, ומישהי ודאי נשאה אותם

אחרי הלידה באות עבודות אחרות, ואחת המיומנויות שאימהות ניאנדרטליות נדרשו ללמוד היא הנקה. מחקרים איזוטופיים של שיניים מלמדים שתינוקות המשיכו לינוק מעבר לגיל שנה, אבל התחילו במקביל לאכול מזון מוצק בגיל 6-7 חודשים: ממש כמו בתרבויות אנושיות רבות. סוג אחר של איזוטופ מעיד כי גם תינוקות שהיו קטנים מכדי ללכת, נעו בסביבתם, ומישהי ודאי נשאה אותם. תינוקות נטולי כל עצמאות, שעדיין תלויים לחלוטין בהנקה, חייבים להישאר קרוב למבוגרים, והגיוני שהניאנדרטלים, שחיו בקבוצות שכנראה לא נשארו במקום אחד יותר מכמה שבועות, השתמשו בעורות כמנשאים.

עד כה, המחקר הארכיאולוגי לא פיתח שיטה שתאמר לנו אילו ניאנדרטליות היו אימהות, אף שסביר להניח שרובן היו. גולגולת פורבס השתייכה בלי ספק לאישה שהייתה מבוגרת דיה להיות סבתא. החוקרים מעריכים שגילה היה כארבעים, ובגולגולתה יש בליטת עצם ייחודית העשויה להעיד כי סבלה מכאבי ראש, בעיות עם בלוטת התריס, ועלייה משמעותית במשקל. ייתכן שהבליטה הזאת נבעה מרמות אסטרוגן גבוהות, ולכן יתכן התפתחה עם הגיל.

אמנם נשים בגילים מבוגרים היו חזקות פחות, אך בכל זאת ייתכן שהיה להן תפקיד מכריע. אם נחזור לנושא הציד: לא רק הסמיכות לציד העניקה לנשות אגטה את החופש להשתתף בפעילות הזאת – סמיכות שבזכותה לא היו צריכות להיעדר יותר משעה או שעתיים, אלא גם העובדה שיכלו להיעזר במישהי שתטפל בתינוקות ובילדים שנשארו מאחור. ילדים גדולים יותר יכלו להיות שמרטפים, אבל ברוב המקרים נשים מבוגרות ממלאות את התפקיד הזה – וביניהן האימהות של האימהות.

יש הטוענים כי סבתות וסבים הם הנשק הסודי של המין שלנו, לא רק כי הם מטפלים בילדים, אלא גם כי הם מעיינות נובעים של חוכמה. עשרות שנות חיים מיתרגמות למאגרים של ידע ומיומנויות. אחת התיאוריות הרבות שניסתה להעמיד את הניאנדרטלים במקומם – לסמן אותם ככישלון אבולוציוני – אומרת שהם מתו צעירים מכדי לייצר דור של קשישים. אבל כשבוחנים את מכלול הנתונים השלדיים, מתברר שאין הבדל גדול ביניהם לבין ההומו ספיינס המוקדמים. היו ביניהם אנשים בגיל שיבה, וגם אם הם גדלו מעט מהר יותר כילדים, אין פירוש הדבר שתוחלת החיים שלהם הייתה קצרה משמעותית. אין סיבה ביולוגית לחשוב שקשישוֹת ניאנדרטליות – אולי אף סבתות-רבתות – לא התקבצו עם צעירות מהן מסביב למדורה.

מדהים שאנחנו מסוגלות לזהות פיסות זעירות מחוויית חייהן של נשים ניאנדרטליות – כלומר, מעבר לעצם קיומן. כבר מלידה, כשהן הגיחו לעולם על רקע גחלים זוהרות או לאור השחר הצלול, כשהן עוד היו מחוברות לגוף אמן, החלו הילדות הניאנדרטליות להתקדם בנתיב משלהן. עוד כשהן היו תינוקות ופעוטות, החלו המראות והריחות והצלילים והפעילויות של המבוגרות לקשור אצלן את חוט הילדוּת לחוט הנשיות. עצם קיומה של חלוקת תפקידים על פי מין אינה מעידה בהכרח על נוקשות, אלא על דיאלוג משתנה-תדיר בין שיקולים ביולוגיים וההרגל ההומיניני הקדום לשתף פעולה, לחלוק, לשאוף לחדשנות.

ואף על פי כן, יש כמה כוכביות. מדגם הנקבות המזוהה הנוכחי עודו קטן למדי. ולא רק שעלינו לפענח את הראיות הארכיאולוגיות, אלא שיש להפריד מהן את הציפיות שלנו מהנשים הניאנדרטליות. הא־סימטריה בזרועותיהם העליונות של הגברים אינה עולה בקנה אחד עם האופן שבו השימוש בחנית מפעיל את השרירים, אך החוקרים קבעו שלא סביר כי היא נובעת מעיבוד עורות ביד אחת, וזאת בגלל שפעילות זאת נחשבת "לא גברית" בחברות ציידים-לקטים מודרניות. אולי ההטיות שלנו מגבילות גם את האפשרויות המונחות לפתחם של הגברים הניאנדרטלים.

אמנם שימפנזים, או ציידים-לקטים מודרניים, הם מקור לא רע להשראה פרשנית, אבל יכול להיות שלפני 50 אלף שנה, או 350 אלף שנה, התרחשו דברים שאין להם מקבילות עכשוויות. בדיוק כפי שהערבות שבהן צעדו הממותות הכילו שפע מיני צמחים שאינם מצויים עוד, ייתכן שחיי הניאנדרטלים כללו מאפיינים שכלל איננו מסוגלים לדמיין. מה שנחשב נורמלי בשביל ילדה שגדלה בעמקים הצחיחים של מרכז אסיה, היה ודאי לא מוכר כלל לקרובה הרחוקה שלה בחופים הסלעיים של חצי האי האיברי. הרי מדובר באורחות חיים המתפרשים על קנה מידה יבשתי, תקופתי.

הן איתנו, הם בתוכנו, באירופה של ימינו. תצלום: ינקו פרליץ'

הניאנדרטליות לא נכחדו כליל. רק לפני עשר שנים שוחזר בקפדנות הגנום הגרעיני הראשון משלוש נקבות בווינדיה שזוהו גנטית. הגנום הזה מגלה לנו שההומו ספיינס לא גירשו את הניאנדרטלים מאירו-אסיה, אלא הזדווגו איתם

התחלנו עם הפנים הניאנדרטליות "הראשונות", אך מה לגבי האחרונות? לפני כ־40 אלף שנה, הדורות הרבים של הנשים הניאנדרטליות הפכו לבלתי נראים, לפחות מבחינת השלדים שהן הותירו. ודאי היו תהליכים רבים שהובילו לכך, תהליכים שהתרחשו במקומות רבים, אבל אנחנו יודעים שנשים מסוג אחר – הומו ספיינס – היו מעורבות בכך במידת מה, כי הניאנדרטליות לא נכחדו כליל. רק לפני עשר שנים שוחזר בקפדנות הגנום הגרעיני הראשון משלוש נקבות בווינדיה שזוהו גנטית. הגנום הזה מגלה לנו שההומו ספיינס לא גירשו את הניאנדרטלים מאירו-אסיה, אלא הזדווגו איתם.

בעשור שחלף מאז, זוהו ארבע עד שבע תקופות של מגע בין־מיני, החל מלפני 200 אלף שנה, ואולי היו אף יותר. מעניין במיוחד לציין שאפשר להבחין במשהו מהדינמיקה בין המינים. בכמה מופעים מוקדמים, נשים ניאנדרטליות ילדו ילדים לגברים הומו ספיינס, אבל ההזדווגות הבין־מינית שהתרחשה לפני 60 אלף שנה מספרת סיפור אחר. לאיש בימינו אין דנ"א מיטוכונדרי כמו זה של הניאנדרטלים, ומכיוון שהוא עובר רק דרך האם, פירוש הדבר שההזדווגות התרחשה בעיקר בין הגברים שלהם והנשים שלנו.

בתינוקות המעורבים האחרונים האלה ממשיכה לחיות המורשת הניאנדרטלית. מורשת הדנ"א של קרובותיהן של התינוקות המעורבים – אחיות למחצה, דודות למחצה, סבתות למחצה וכן הלאה – השתמרה אלפי דורות. מיליארדי צאצאיהן עודם כאן, צועדים כיום על פני האדמה.

רבקה ראג סייקס (Wragg Sykes) היא ארכיאולוגית פליאוליתית ועמיתת כבוד באוניברסיטת ליברפול. תחום התמחותה הוא ניאנדרטלים. היא ממייסדות האתר Trowelblazers, המוקיר ארכיאולוגיות, פליאונתולוגיות וגיאולוגיות מכל התקופות, והיא גם מחברת הספר Kindred: Neanderthal Life, Love, Death and Art (משנת 2020). היא מתגוררת בוויילס.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: עקבות וטביעות בזמן. תצלום: billyfoto, אימג'בנק/ גטי. ישראל