איזו מין זכות

התביעות להכיר ב״זכות המדינה להתקיים״ נשמעות בכל מקום, מעמודי המאמרים ועד לחדרי ועידות הקונגרס האמריקני. התביעה מופיעה לעתים קרובות ביותר בהקשר לישראל ולמלחמות שלה עם הפלסטינים וכוחות אחרים באזור. הכוח הרטורי של השאלה ברור מאליו. אם ישראל עומדת מול האיום של אויביה על עצם ״זכותה להתקיים״, אז הביקורת על פעולותיה הצבאיות חייבת להשתתק. המסגור הזה גם מרמז על הנחה מוקדמת כי למדינה קיימת יש מלכתחילה זכות להתקיים, או שלמנוע ממדינה זו או אחרת את הזכות להתקיים זו פעולה שאינה ראויה מוסרית כי אין מדובר רק בפירוק חוקי של מדינה אלא בהשמדת האנשים שחיים בה.

המסגור הזה עשוי להיראות כמו רטוריקה פוליטית לגמרי שלא נועדה להביא לתגובה או דיון רציניים. הוא נועד להקדים כל ויכוח ציבורי בנוגע לעבר או להווה של ישראל/פלסטין. אולם, התביעה להכיר בזכותה של מדינה להתקיים מעלה שאלה פילוסופית אמיתית שנוטים להתעלם ממנה: מהי בדיוק המשמעות של האמירה כי למדינה יש זכות קיום?

שימו לב כי ההצהרה כי 'למדינה מסוימת יש זכות להתקיים' אינה זהה להצהרה כי 'לאזרחי אותה מדינה ישנן הזכויות הבאות' – לחיות, ליהנות מזכויות אדם ואזרח, לשגשוג תרבותי

שימו לב כי ההצהרה כי ״למדינה מסוימת יש זכות להתקיים״ אינה זהה להצהרה כי ״לאזרחי אותה מדינה ישנן הזכויות הבאות״ – לחיות, ליהנות מזכויות אדם ואזרח, לשגשוג תרבותי. ההנחה מייחסת את הזכות למדינה עצמה, ויתרה מכך, היא מדגישה כי מן הזכות לא נובעת סמכות (מיסוי, אכיפת חוקים, שליטה בגבולות) אלא זכות קודמת להתקיים כלל. האם ראוי לטעון כך בשמה של כל מדינה?

מדינות קמות ומפסיקות להתקיים כל העת. זוהי רשימה חלקית של מדינות שהתקיימו מאז מלחמת העולם השנייה וכבר אינן קיימות: צ׳כוסלובקיה, יוגוסלביה, ברית המועצות, דרום תימן, דרום וייטנאם, מערב ומזרח גרמניה והרפובליקה הערבית המאוחדת. ככל שנרחיק לאחור בזמן, כך נגלה עוד מדינות שפסקו להתקיים: הרייך השלישי, האימפריה העות׳מנית, פרוסיה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה הרוסית, האיחוד הפולני-ליטאי, האימפריה הרומית הקדושה וכן הלאה. מדינות אחרות עדיין קיימות תחת אותו שם, אבל כבר אינן שולטות באותם שטחים (למשל פקיסטן וסודן).

שליט שנראה כמעט נצחי של מדינה שפתאום הייתה כלא הייתה וזכויותיה נפוצו לכל עבר: הקיסר פרנץ יוזף הראשון במדי חיל הפרשים (1903), תצלום: ספריית הקונגרס האמריקני, ויקיפדיה

לכן אם ״זכותה של מדינה  X להתקיים״ פירושו ש״אם מדינה X התקיימה ולאחר מכן כבר אינה קיימת, נעשה עוול למדינה X״, אז מכאן נובע שעוול או אי צדק נגרמו למדינות האמורות, משום שהן כבר אינן קיימות. אני חושד שמעטים בלבד יטענו כיום כי פירוק צ׳כוסלובקיה וברית המועצות, יוגוסלביה או הרפובליקה הערבית המאוחדת הוא הפרה של זכותן של המדינות הללו להתקיים. הרעיון כי מדינות הן ישויות בעלות זכויות להתקיים בנפרד מזכויות האנשים שחיים במדינות הללו נראה בלתי סביר. מדינות קמות ומפסיקות להתקיים לעתים קרובות בלי שנעשה כל דבר רע לאנשים עצמם. לכן, מכאן נובע שהשאלה של זכותה של מדינה X  להתקיים כמדינה X אינה בהכרח שאלה שאינה ראויה מבחינה מוסרית.

הטענה היא שלמדינה מסוימת, בעלת זהות מסוימת, יש זכות להתקיים. מתי קיימת מדינה כזו?

התביעה להכיר בזכותה של מדינה להתקיים אינה זהה לטענה כי ״לכל בני האדם יש זכות לחיות במסגרת מדינה״. הטענה היא שלמדינה מסוימת, בעלת זהות מסוימת, יש זכות להתקיים. מתי קיימת מדינה כזו? וכיצד נוכל להבחין בין הטענות: (1) ״לאנשים יש זכות לחיות במסגרת מדינה״ ו-(2) ״למדינה מסוימת, בעלת זהות מסוימת, יש זכות להתקיים״?

מדינה היא מנגנון ניהולי סוברני ששולט בטריטוריה נתונה, שולט בכניסה וביציאה מן השטח הזה ואוחז בכוח העליון בתוך הטריטוריה האמורה. אבל למה מתכוונים כשמדברים על כך שלמדינה יש זהות ספציפית, כך שאותם אנשים ואותו שטח יכולים להישלט על ידי מדינות שונות בזמנים שונים? למדינות יש מאפיינים של זהות ייחודית, כמו שמות ודגלים. אבל מדינות גם מוגדרות באמצעות החוקות שלהן – לא רק באמצעות עניינים טכניים של ארגון וחלוקה של כוח, אלא על ידי האופן שבו מדינות מייצגות אוכלוסיות מסוימות בעודן מבטאות זהויות, ערכים ויעדים מסוימים, ומחלקות חברות, זכויות וייצוג.

מדינות יכולות להפסיק להתקיים בשל שינוי משמעותי דיו בכל אחד מן ההיבטים הבסיסיים של זהותן הייחודית: השטח והאוכלוסייה שבהם הן שולטות, אבל גם הסדר החוקתי הבסיסי או סוג המשטר שלהן. הדוגמאות שנתתי כולן די ברורות מאליהן. מנגנוני מדינה סוברניים מסוימים, עם חוקות ושמות ספציפיים פסקו מלשלוט בטריטוריות האמורות, והשמות של המדינות הקודמות הללו הוסרו מן המפה. במקרים מסוימים, כל המנגנון המדיני הקודם פורק והוחלף.

במקרים רבים של מהפכה משמעותית דיה, בלתי סביר לומר שאותה מדינה שולטת בשטח ובאוכלוסייה לפני ואחרי השינוי. חשבו על כמה מן המקרים הברורים ביותר: אנגליה בשנת 1649, צרפת בשנת 1789, סין בשנת 1911 ושוב בשנת 1949, רוסיה בשנת 1917 ואיראן בשנת 1979

קשה יותר לראות זאת במקרים של שינוי משטר כאשר הטריטוריה הנשלטת על ידי המדינה אינה משתנה באורח מהותי. אבל אני טוען כי במקרים רבים של מהפכה משמעותית דיה, בלתי סביר לומר שאותה מדינה שולטת בשטח ובאוכלוסייה לפני ואחרי השינוי. חשבו על כמה מן המקרים הברורים ביותר: אנגליה בשנת 1649, צרפת בשנת 1789, סין בשנת 1911 ושוב בשנת 1949, רוסיה בשנת 1917 ואיראן בשנת 1979. בכל המהפכות הללו, המדינה והאנשים נותרו פחות או יותר זהים, וכך גם השם המקובל של המדינה, לפחות בזמן המהפכה עצמה. אבל שינוי משטר במקרים הפרדיגמטיים הללו היה כמעט מוחלט בכל הנוגע לאידיאולוגיה, לגיטימציה, מנהל, חוקיות וארגון הכוח. נראה אבסורדי להניח שהמונרכיה הבורבונית והרפובליקה הצרפתית הן אותה מדינה. ברור שאם תומכי המלוכה היו תובעים מן הרפורמטורים או המהפכנים בין השנים 1789-1792 להכיר בזכותה של המדינה להתקיים, הם היו מתכוונים לא לאיזו מדינה באותה טריטוריה של צרפת, אלא למונרכיה באופן ספציפי.

אוליבר קרומוול: חולל הפיכה באנגליה, הוציא להורג את המלך ושינה את המסגרת הלאומית-מדינית. והמדינה "אנגליה" המשיכה להתקיים. בתמונה: דיוקן מ-1656, מאת סמואל קופר. תצלום: ויקיפדיה

כעת חשבו על שני מקרים אחרים: זימבבואה בסביבות  1980 ודרום אפריקה בין השנים 1993-97. משנת 1965 ועד 1979, רודזיה התקיימה (אם כי ללא הכרה בינלאומית) באותה שטח ועם אותה אוכלוסייה שבה מתקיימת זימבבואה מאז 1980. בסוף הקולוניאליזם ועם הופעת המשטר הפוסט-קולוניאלי, הייתה המשכיות בטריטוריה ובאוכלוסייה אבל חל שינוי בשם וגם בחוקה הבסיסית וביסודות המוסריים. בשל עומקו של השינוי הזה, אני סבור כי ראוי לטעון שרודזיה הפסיקה להתקיים כמדינה, וכי רודזיה וזימבבואה אינן אותה מדינה.

שם חדש מקל על ההבחנה בשינוי, אבל שינוי השם הוא תסמין ולא הגורם המכריע. בין השנים 1961-93, הרפובליקה של דרום אפריקה התקיימה (תחת שתי חוקות נפרדות) כמדינה עם טריטוריה ואוכלוסייה אזרחית מסוימת. אלה היו, כמובן, העשורים של האפרטהייד. בשנת 1993, כחלק מן המעבר מן האפרטהייד, הרפובליקה של דרום אפריקה אימצה חוקה ארעית ששינתה באופן מהותי את הבסיס הגזעי של הסדר הפוליטי, ואז בשנת 1996 היא אימצה חוקה קבועה על בסיס שוויון בין הגזעים.

האם המדינה שהתקיימה בדרום אפריקה בין השנים 1961-1993 הפסיקה להתקיים עם אימוצה של חוקה חדשה, המבוססת על שוויון גזעי?

האם המדינה שהתקיימה בדרום אפריקה בין השנים 1961-1993 הפסיקה להתקיים עם אימוצה של חוקה חדשה, המבוססת על שוויון גזעי? מצד אחד, הייתה המשכיות בטריטוריה, באוכלוסייה ובשם בין השנים 1961-93 ומאז 1993-עד היום. ישות הקרויה ״הרפובליקה של דרום אפריקה״ מעולם לא פסקה מלהתקיים. ישנה בוודאי המשכיות כלשהי במנגנון המדיני ובסדר הציבורי. אולם, אני חושב שלא נכון לומר שהמדינות שהתקיימו בין 1961-93 ומאז 1993 ועד היום הן אותה מדינה. אילו משטר האפרטהייד היה מציע לשחרר את נלסון מנדלה מכלאו בתנאי שהוא והקונגרס הלאומי האפריקני ״יכירו בזכותה של דרום אפריקה להתקיים״, הכוונה לא הייתה כמובן לכל מדינה שהיא בטריטוריה של דרום אפריקה, אלא למשטר הקיים.

במילים אחרות, זהותה של מדינה מסוימת נקבעת במידה רבה על ידי המשטר שלה. מדינה משנה את קיומה באמצעות שינוי עמוק דיו במהותה (במשטר שלה). על פי תפישה זו, הגלים השונים של המעברים לדמוקרטיה ממשטרים פשיסטיים או קומוניסטים הביאו לקיצן של מדינות קודמות ויצירתן של מדינות חדשות. אפילו במקומות שבהן מדינות מסוימות בשם ״רומניה״, ״בולגריה״, ״הונגריה״ או ״פורטוגל״ המשיכו להתקיים (וזה אינו עניין של מה בכך עבור הלאומנים), השתנתה המדינה המסוימת השולטת באזורים ובאנשים הללו. על פי תפישה כזו, לקרוא לאי-קיומה של מדינה פירושו לעתים קרובות לקרוא לשינוי משטר ולא לפגיעה באוכלוסייה מסוימת. למעשה, לעתים קרובות פרוש הדבר הוא לקרוא לשחרורה של אותה אוכלוסייה עצמה.

ב-25 באפריל 1974 התחוללה בפורטוגל מהפכה: המשטר הוחלף, אך העם, הדגל, הסמלים העתיקים, צבעי הדגל ומוטיב התרנגול הגאלי - כולם נותרו, ומתבטאים באנדרטה לתאריך המהפך ההיסטורי, בכיכר 25 באפריל בליסבון, בפורטוגל שממשיכה להתקיים. תצלום: ז'ואאו פימנטל פריירה, ויקיפדיה

כך שמדינות יכולות להיעלם בתהליכים של בנייה מחדש, מבלי שנגרם נזק או עוול. הבה נקרא לזה ״הרס מדינה ללא עוול״. אבל ברור שלא כל שינוי, הרס, פירוק או חיבור מחדש של מדינה נעשה ללא נזק או עוול. יתכן כי בסופו של דבר, המשך קיומה של מדינה מסוימת הוא מצב העניינים הטוב ביותר מבחינה מוסרית. אם כך, האם נוכל לפרט באילו תנאים יש למדינה זכות להתקיים? כדי לענות על השאלה, ראשית עלינו להבהיר למה אנחנו מתכוונים במונח ״זכות״.

אחת התאוריות הדומיננטיות בנוגע לשאלה מהי זכות, תאוריית האינטרסים של הזכויות, הוצעה על ידי הפילוסוף יוסף רז. רז מגדיר זכות כך: ״ל-X יש זכות אם ורק אם יכולות להיות ל-X זכויות, ובהינתן שכל התנאים האחרים שווים רווחתו של X (האינטרס שלו) היא סיבה מספקת לומר שלאדם אחר יש כלפיו חובה״. ההגדרה מעניקה לנו מרכיבים מושגיים לדיבור על זכויות: כדי לדבר על זכות, אנו צריכים להבהיר: (1) על איזה סוכן-פועל (agent) אנחנו מדברים, (ב) איזה אינטרס שלו עומד לדיון ומדוע הוא חיוני או בעל משמעות, (ג) איזה סוכנים אחרים עשויים להיות בעמדה שתשפיע על האינטרס הזה באורח חיובי או שלילי, וכן (ד) איזה סוגים של חובות עשויים לפיכך להיות לסוכנים האחרים הללו. אבל מכאן עולות שאלות ובעיות, ולא קל לקבוע אילו זכויות קימות כאן.

האם מדינה היא דבר שיכול להיות בעל זכויות, והאם האינטרס או רווחתה של מדינה הם גורמים רלוונטיים מוסרית לקיומה?

עצם התחושה שלמדינה יש זכות להתקיים מעלה שתי דילמות ברורות. ראשית, האם מדינה היא דבר שיכול להיות בעל זכויות, והאם האינטרס או רווחתה של מדינה הם גורמים רלוונטיים מוסרית לקיומה? שנית, וחשוב יותר, אילו סוכנים מסוימים אחרים נחשבים כבעלי חובה להכיר בקיומה ואילו חובות נדרשות מהם?

עבור כולם, מלבד אנרכיסטים, ברור שלמדינות יכולות להיות זכויות הנובעות מאינטרסים של אזרחיהן. אם למדינות יכולות להית זכויות נגזרות (לכפות ביטחון, מיסים, לאכוף חוקים, לחתום על הסכמים), הגיוני שיכולות להיות להן זכויות להתקיים הנובעות מכך שלאזרחיהן יש אינטרס שמנגנון ניהולי כזה יתקיים.

לאנשים יש זכויות לטובין כמו ביטחון, יציבות כלכלית, שלטון חוק וזכויות אדם וזכויות פוליטיות. את הזכויות הללו ניתן להבטיח אך ורק באמצעות מנגנון של החלטה ופעולה ריבונית שיש לו כוח להבטיח את הטובין הללו. אי לכך, לאנשים יש זכות לחיות במסגרת מדינה ולכן למדינה יש זכות להתקיים, זכות הנובעת מן האינטרסים של נתיניה

חשבו על הטיעון הבא. לאנשים יש זכויות לטובין כמו ביטחון, יציבות כלכלית, שלטון חוק וזכויות אדם וזכויות פוליטיות. את הזכויות הללו ניתן להבטיח אך ורק באמצעות סוכנות [מנגנון של החלטה ופעולה] ריבונית שיש לה כוח להבטיח את הטובין הללו. אי לכך, לאנשים יש זכות לחיות במסגרת מדינה ולכן למדינה יש זכות להתקיים, זכות הנובעת מן האינטרסים של נתיניה.

חשבו על טיעון נוסף. לאנשים יש זכות לחיות במסגרת מדינה ולכן למדינה יש זכות להתקיים, הנובעת מן האינטרסים של האנשים שהם נתיניה. סוכנים אחרים גורמים עוול לאנשים החיים במסגרת המדינה, כשהם מנסים להרוס את הסוכנות הריבונית שמבטיחה להם טובין מוסריים חשובים. משום כך, חלה על סוכנים אחרים חובה מוסרית לא להרוס את המדינה.

בעיניי, שני הטיעונים הללו סבירים למדי. אולם, מה שהטיעונים הללו אינם קובעים עדיין הוא על אילו סוכנים אחרים חלות אילו חובות להכיר בזכות המדינה להתקיים על סמך טיעונים אלה. מי מחויב, ובאילו תנאים, להכיר בזכותה של מדינה מסוימת להתקיים?

אזרחים אנגלים מתקוממים נגד גזרות המשטר במדינה, ולימים יקימו מדינה אחרת, על סמך זכויותיהם כפרטים וכקהילה, ושמה יהיה ארצות הברית של אמריקה: "אין מיסוי בלי יצוג", מסיבת התה של בוסטון, 1773 (תחריט בספר מ-1789). תצלום: ויקיפדיה

ישנם שני סוכנים שברור כי חלה עליהם חובה כזו. ראשית, המדינה עצמה, ובעיקר שליטיה ונציגיה הרשמיים. אם המדינה היא לגיטימית רק אם היא מבטיחה לנתיניה את הטובין והזכויות שהזכרתי, אז על השליטים ונציגי הממשל של המדינה חלה חובה לא לפגוע בטובין ובזכויות הללו של אותם נתינים. שנית, ישנם מדינות או שליטים שמחויבים לא לערער או לפגוע באינטרסים הבסיסיים של האנשים שנשלטים על ידי המדינה.

אם נתעלם, לדוגמה, משאלות עמוקות, למשל של הקשרים של אוקראינה לכל אזרחיה, נראה ברור שיש לה זכות להתקיים וכי רוסיה צריכה לכבד זכות זו. אפילו אם איזו ישות מופשטת הקרויה 'מדינת אוקראינה' אינה בעלת הזכויות האולטימטיבית על האנשים והשטחים שנשלטו על ידי אותה מדינה עד 2014 (עם סיפוח קרים), קל וחומר שהמדינה הרוסית אינה בעלת הזכויות על האנשים והשטח של אוקראינה

הפשטות המטעה של שאלת זכותה של מדינה להתקיים היא תוצאה של העובדה שמדינות מאוימות לעתים תכופות על ידי מדינות אחרות בשל האינטרסים של מדינות אלה. אם נתעלם, לדוגמה, משאלות עמוקות, למשל של הקשרים של אוקראינה לכל אזרחיה, נראה ברור שיש לה זכות להתקיים וכי רוסיה צריכה לכבד זכות זו. אפילו אם איזו ישות מופשטת הקרויה ״מדינת אוקראינה״ אינה בעלת הזכויות האולטימטיבית על האנשים והשטחים שנשלטו על ידי אותה מדינה עד 2014 (עם סיפוח קרים), קל וחומר שהמדינה הרוסית אינה בעלת הזכויות על האנשים והשטח של אוקראינה.

אולם, מדינות אחרות אינן רק סוכנות שמולן מדינות תובעות את זכותן להתקיים. הן תובעות את הזכויות הללו מכל אדם ואוכלוסייה. בחלק מן המקרים הללו, הרבה פחות ברור מאליו שהסוכנים האחרים הללו (אנשים אחרים) נעדרים אינטרסים או מעמד בניסיון לפרק או לשנות מדינה באורח קיצוני, או שיש להם חובה מוסרית להכיר בזכותה של המדינה הזו להתקיים.

שני הטיעונים שהצגתי קודם כדי להסביר את האינטרסים היכולים להצדיק את קיומה של מדינה, מניחים ללא עוררין את קיומה של אוכלוסייה בשטח נתון שיש לה מערך של אינטרסים משותפים ואולי גם רצון משותף בסוכנות סוברנית. הטיעונים הללו התעלמו משלושה מרכיבים חשובים. ראשית, הם קובעים את זכותה של אוכלוסייה למדינה, אבל לא למדינה מסוימת בעלת זהות תרבותית או אתנית מסוימת. שנית, הם אינם נוגעים באופן שבו אוכלוסיות מסוימת הגיעו מלכתחילה לחיות בטריטוריות מסוימות. ולבסוף, הם אינם עוסקים בשאלה כיצד טריטוריות מסוימות  הפכו לנבדלות חוקית מטריטוריות אחרות.

אוכלוסיות (demoi) נוצרות לעתים קרובות כתוצאה משינוים דמוגרפיים עמוקים בתוך טריטוריה, שהם תכופות אלימים באופן קיצוני. מדינות כמעט תמיד נוצרות על ידי הפרדה אקראית ואלימה של טריטוריה ללא הסכמה דמוקרטית של האוכלוסיות כולן, שיתכן כי יש להן אינטרסים לגיטימיים בהחלטה זו. תאורטיקנים פוליטיים מתייחסים לזה לעתים קרובות כאל ״בעיית הגבולות״ או ״בעיית העם״. דמוקרטים רוצים שהלגיטימיות של סדר חוקתי תיגזר מהסכמה ממשית, מרומזת או היפותטית של אנשים להישלט באופן מסוים. אבל לרוב לא ניתן לקבוע את המתווה הכללי של העם עצמו באורח דמוקרטי.

הדוגמאות כאן רבות מספור. איך צמח 'עם דמוקרטי' במדינות המתיישבים הקולוניאליסטים של אמריקה ואוסטרליה אם לא דרך צורות שונות של אלימות, גזל אדמות, רצח עם, גירוש, הדרה או מאסר?

הדוגמאות כאן רבות מספור. איך צמח ״עם דמוקרטי״ במדינות המתיישבים הקולוניאליסטים של אמריקה ואוסטרליה אם לא דרך צורות שונות של אלימות, גזל אדמות, רצח עם, גירוש, הדרה או מאסר? איך התגבש רוב אתני במדינות שירשו את האימפריות המולטי-אתניות אם לא באמצעות טיהורים אתניים תכופים, חילופי אוכלוסיות או הטמעה בכפייה? אפילו בהקשרים שבהם אלימות קיצונית או טיהור אתני לא היו הסיבה המיידית או התוצאות של יצירת המדינה, קביעת הגבולות כשהטריטוריות הופרדו או גובשו הייתה כרוכה תמיד בהחלטות שרירותיות לכלול או להדיר, החלטות שאינן יכולות להיות דמוקרטיות לגמרי.

הילידים (כך הם מכונים) של אוסטרליה (כך כינו אותה הפולשים) חיו באדמתם, שהייתה להם היקום, ללא מדינה או זכויות למדינה: האם לאוסטרליה המדינה יש, אם-כן, זכות קיום בפני עצמה? איך ולמה? תצלום: Javi

ניתן להגיב ולומר כי אם כמעט אין מדינה שנוסדה ברגעים של הסכמה מושלמת ללא כל אלימות על ידי אוכלוסייה שאין בה שום הדרה או הכללה בכפייה על פני טריטוריה ברורה שאין לשום קבוצת אנשים אחרת טענה כלפיה (הבה נקרא לזה ״תקן איסלנד״), אז כמעט שום מדינה אינה לגיטימית לגמרי ולכן כמעט שום מדינה אינה ייחודית בחוסר הלגיטימיות שלה. אבל זה יהיה בלתי סביר וגם יהיה בכך משום זלזול בזכויות המהותיות של אנשים לצדק. הרבה יותר סביר לומר שכל המדינות הן פרויקטים מתמשכים של יצירת לגיטימיות והן הולכות ומתקרבות למצב של צדק ושל היותן ראויות להסכמה.

אם כמעט כל המדינות נוצרות באמצעות אי-צדק היסטורי, ״זכותה של מדינה להתקיים״ היא יחסית לתביעות לצדק המוצבות מולה. אין תשובה אחת ויחידה לאופן שבו יש לתקן אי צדק היסטורי. לעתים חלוקה, ביטול או יצירה של גבולות חדשים הם התשובה הדמוקרטית הסבירה ביותר והפחות מזיקה. לעתים, מדובר בפיצוי או העברה של הסוברניות על שטח מסוים ומשאביו. לעתים זוהי זכותן של אוכלוסיות שנעקרו לחזור לבתיהן הקודמים. לעתים מדובר בדמוקרטיזציה או שינוי משטר בתוך המדינה הנתונה. חלק מן התשובות הללו מחייבות לשים קץ למדינות קיימות או לשנות אותן לגמרי, וחלק דורשות רפורמות המבוססות על צדק בתוך גבולות השטח והחוקה של המדינה הקיימת.

יש לציין כי ישנן על הפרק שאלות פילוסופיות מורכבות שלא ניתן לפתור כאן במלואן. ברצוני לציין אחת מהן במיוחד, והיא נפוצה מאוד: עמימות. עמימות קשורה לעתים קרובות לקושי לזהות מתי דבר אחד (שאינו ערמת חול) הופך לדבר אחר (ערמת חול), כשאין שינוי אחד בודד (הוספת גרגר חול בודד) המציין בבירור את המעבר. עמימות מקשה על שתי בעיות בדיון הנוכחי.

ראה שהניסיון לקבוע מהו בדיוק חוק ההתיישנות על עוול היסטורי הוא לגמרי עמום ובלתי ברור. המורשת של העבדות בצפון אמריקה היא בוודאי עדיין מוחשית, אבל מה בנוגע לכיבוש קונסטנטינופול או גירוש המוסלמים והיהודים מאנדלוסיה?

ראשית, אנו עשויים לומר כי ישנם מקרים של עוול היסטורי שעדיין מתקיימים ומוחשיים, אבל אחרים נעשו בעבר הרחוק כל כך שהניסיון לתקן אותם יהיה כנראה כרוך בקריאה לבצע עוולות חדשות וגדולות יותר. אבל נראה שהניסיון לקבוע מהו בדיוק חוק ההתיישנות על עוול היסטורי הוא לגמרי עמום ובלתי ברור. המורשת של העבדות בצפון אמריקה היא בוודאי עדיין מוחשית, אבל מה בנוגע לכיבוש קונסטנטינופול או גירוש המוסלמים והיהודים מאנדלוסיה?

שנית, ישנה גם עמימות מסוימת בזיהוי הרגע שבו שינוי משטר פנימי במדינה מהווה סוף ברור של מדינה אחת והופעתה של מדינה אחרת. ישנם שינוים חוקתיים שהם מהותיים דיים כדי לגרום לכך, אבל לא כולם, ויתכן שאי אפשר לומר בדיוק איזה שינויים מביאים למעבר האונטולוגי הזה ממדינה אחת לאחרת. אבל הדבר אינו משפיע על הטענה כי למדינות לעולם אין זכויות מלאות וקבועות להתקיים בצורתן הנוכחית, היוצרות חובות של הסכמה או הכרה בקרב כל האוכלוסיות המושפעות על ידן.

דיוקן של סימון בוליבר (1825), מאת חוסה חיל דה קסטרו. בוליבר היה מראשי המורדים באימפריה הספרדית, בדרישה לזכות להגדרה עצמית לאומית לתושבי האזורים הספרדיים באמריקה. פעילותו הצבאית-מדינית יצרה לימים מספר מדינות, שממשיכות להתקיים בנפרד מספרד. תצלום: ויקיפדיה

מאחר שמרבית המדינות קמו באמצעות סוג כלשהו של אלימות, הדרה, גירוש או עוול, ישנו חוסר עקביות מוסרי באמירה כי לאנשים או לאוכלוסיות יש לכן חובה להכיר באירוע ההיסטורי הזה כלגיטימי

מאחר שמרבית המדינות קמו באמצעות סוג כלשהו של אלימות, הדרה, גירוש או עוול, ישנו חוסר עקביות מוסרי באמירה כי לאנשים או לאוכלוסיות יש לכן חובה להכיר באירוע ההיסטורי הזה כלגיטימי. לכל הפחות, מצדדי המדינה יצטרכו להראות כי נעשו פעולות פיצוי עבור העוול ההיסטורי, או ששימור הסטטוס קוו הנוכחי עתיד להוליד הכי פחות עוול או מעשי זוועה.

כוחהּ הרטורי של התביעה להכיר בזכותה של מדינה להתקיים טמון בטענה שמדינות מפסיקות להתקיים רק כאשר האוכלוסיות שלהן מושמדות ברובן או לגמרי. אבל לא כך הדבר. מדינות יכולות להפסיק להתקיים כשהן משולבות אל תוך מדינה אחרת, כשהן מחולקות למדינות קטנות יותר או כשמתרחשים בהן חילופי משטר משמעותיים דיים אשר משנים את מהותה של המדינה. כל התהליכים הללו עשויים להתרחש במידה גדולה או קטנה יותר של אלימות.

לא נובע מכאן שאם מדינה מפסיקה להתקיים ללא אובדן חיים משמעותי מצד האוכלוסייה הקיימת, זהו סימן לכך שלא נעשה כל עוול. מדינות יכולות להיכבש במהירות על ידי מדינות זרות, תוך אובדן קטן יחסית של חיים, ועדיין עלול להיגרם לאוכלוסייה נזק גדול, מבחינת זכויות האדם, הזכויות הפוליטיות וזכויות האזרח. משטר שאין לו לגיטימיות יכול להיות מופל באמצעות מהפכה שבסופו של דבר תזיק ותגרום עוול לאנשים הנשלטים, במידה גדולה עוד יותר מן המשטר הלא לגיטימי הקודם. עמים יכולים להינזק ולסבול מעוולות באמצעות עצם אובדן המדינה שלהם ועל ידי פגיעה באינטרסים אחרים שלהם.

אבל אנשים עלולים להינזק גם אם לא נגרם להם עוול. ואנשים עלולים להינזק ולסבול מעוול אף שבשורה התחתונה העוולות הללו מוצדקות. משעבדים ואליטות אחרות של הקונפדרציה ניזוקו בתקופת השיקום, אבל לא נגרם להם עוול. הגרמנים שגורשו מצ׳כוסלובקיה אחרי מלחמת העולם השנייה אולי ניזוקו ונגרם להם עוול (ברמה האישית), אך יתכן כי העוול הזה היה מוצדק בסופו של דבר, לאור המורשת של הכיבוש הנאצי.

נשיא רוסיה, בוריס ילצין: ירש את השלטון בברית המועצות,פירק אותה, הפך אותה לפדרציה עמומה, ולבסוף נותרה המדינה רוסיה, שמתקיימת בינתיים, כשגם נמשך מעגל של עוול ישנות וחדשות, תיקונים חלקיים ופגיעות קשות (2025). תצלום: הקרמלין, ויקיפדיה

במקרה של מדינות ששולטות על אוכלוסיות גדולות בלי לתת להן זכויות אזרח וזכויות פוליטיות שוות, או מדינות שנהנות מרוב דמוגרפי בגלל טיהור אתני או חלוקה, הניסיון לתקן את העוולות ההיסטוריות הללו עשוי להוביל ליצירה של מה שחייבם לכנות בשם מדינות חדשות

העניין המכריע הוא לשמר את הדגש על העובדה ששינויים עמוקים-דיים במצבה ובאידיאולוגיה של שיטת הממשל יכולים להוות סוף של מדינה אחת ותחילתה של אחרת. במקרה של מדינות ששולטות על אוכלוסיות גדולות בלי לתת להן זכויות אזרח וזכויות פוליטיות שוות, או מדינות שנהנות מרוב דמוגרפי בגלל טיהור אתני או חלוקה, הניסיון לתקן את העוולות ההיסטוריות הללו עשוי להוביל ליצירה של מה שחייבם לכנות בשם מדינות חדשות. עם זאת, לא תמיד כרוכים בכך מעשי זוועה נגד האוכלוסיות הקיימות. שוב, המקרה הפרדיגמטי הוא דרום אפריקה, שעברה שינוי משטר מהותי ללא מעשי זוועה המוניים. לכן ישנה עקביות, ולעתים תכופות גם הצדקה מוסרית, בעצם ההכחשה כי למדינה יש זכות להתקיים בלי לגזור מכך חיסול של האנשים החיים באותה מדינה.

לא כל המקרים של הרס מדינה הם, כמובן, בלתי מזיקים, נעדרי עוולות או מהווים שיפור מבחינה מוסרית. חיסול מדינות עלול להוביל למעשי זוועה רבים ונוראיים או לאסונות הומניטריים אחרים. בעצם ימים אלה, בעודי מסיים את כתיבת המאמר, העולם מתוודע לנפילת משטרו של אסד בסוריה, ונשאלות שאלות גדולות ורבות בנוגע למה שצפוי למדינה למודת הסבל והמוענה מידי השליטים החדשים.

תיקון של עוול היסטורי או של אי צדק פוליטי חייב להיות מאוזן מול המחיר ההומניטרי והאחריות לעתיד שייווצר. בעיניי, זוהי דרך כנה יותר לדבר על זכותן של מדינות להתקיים

תיקון של עוול היסטורי או של אי צדק פוליטי חייב להיות מאוזן מול המחיר ההומניטרי והאחריות לעתיד שייווצר. בעיניי, זוהי דרך כנה יותר לדבר על זכותן של מדינות להתקיים. כלומר, לומר משהו כמו: ״הסיכון ההומניטרי בתיקון אי הצדק ההיסטורי והשבת הזכויות של מי שהשליטה על אדמתם נלקחה מהם באופן שאינו לגיטימי הוא פשוט גדול מדי. צדק אינו יכול להיעשות, אלא במחיר הומניטרי גדול, שקרוב לוודאי כי יגבה משתי האוכלוסיות״. הצהרה כזו היא חכמה ובעלת תוקף לא פחות מכל פשרה מוסרית בתנאים של כוח, שליטה ואי ודאות שאינם סימטריים, אבל היא לפחות משקפת את הכנות המוסרית ואת ההוגנות שבהשקפה כי מדינות מסוימות קיימות כיום כתוצאה מעוולות היסטוריות ומעשי זוועה מאוד מסוימים בעבר הלא רחוק. עם זאת, תפישה זו היא לעולם לא המילה האחרונה. היא לעולם אינה מבטלת את האפשרות של עולם אחר שבו הדיכוי והעקירה מפנים את מקומם לצדק, הוגנות ושוויון. אחרי הכול, אנחנו מתייחסים היום כמובן מאליו למציאויות חברתיות ופוליטיות רבות אשר לפני פחות מדור נראו מעל ומעבר לכל דמיון.

אנדרו פ. מארץ׳ (March) מלמד מדעי המדינה באוניברסיטה של מסצ׳וסטס, אמהרסט. הוא מחבר הספרים Islam and Liberal Citizenship(משנת 2009) ו- The Caliphate of Man (משנת 2019), (ועם (Rached Ghannouchi On Muslim Democracy (משנת 2023).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אזרח המדינה החדשה דרום סודן מנופף בדגל מדינתו בציפייה למיסה של האפיפיור פרנציסקוס הראשון (פברואר 2023). תצלום: טיציאנה פאבי, אימג'בנק / גטי ישראל