איך אפשר לרפא חור שחור?

כולנו חווים אובדן ואבל, אבל מה משיב אותנו למסלול? במה תלויה יכולתנו לאחות את הקרע?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

השעה הייתה חמש, באחר צהריים של יום ראשון שעבר בעצלתיים, שבועיים אחרי הסגר שהוכרז עם פרוץ המגפה באוקלנד, קליפורניה, וקילי מוניהאן (Keely Mooneyhan) צפתה בסרטים ברצף, בסלון, ביחד עם בתה, שזה עתה חזרה הביתה מהקולג׳ בגלל חופשה שנכפתה עליה בשל הנגיף. מוניהאן עצמה הייתה בחצי-סגר, משום שחזרה זמן קצר קודם לכן מאפריקה. פתאום, בעלה הופיע בפתח ונראה אבוד בביתו שלו. אפילו המילים שאמר כאילו הגיעו ממקום מרוחק: ״אחותי איננה״, הוא אמר. ״היא מתה. אנחנו לא יודעים מה קרה. זה כל מה שאני יודע״.

הבשורה, כואבת ומדהימה, גרמה לשלושתם להתחבק, חיבוק ארוך ומלא רגש, שממנו הם ניתקו רק כאשר מוניהאן החלה לארגן את כל מה שנועד לאפשר להם להתאבל. האובדן היה מורכב כל כך: האישה שמתה במפתיע לא הייתה רק אחותו של בעלה ודודתה של בתה, אלא גם חברתה הטובה ביותר מימי הקולג׳, זו שהכירה בינה ובין בעלה. כל אחד מהקשרים הללו, שנקרעו כעת, חשף את השבריריות של החיים, שלרוב איננו מסוגלים לחשוב עליה.

הם החלו לתכנן טקס שיתקיים בדרום קליפורניה, ויועבר בווידאו מבית הלוויות, אבל לא בצורה אינטראקטיבית. המתאבלים יוכלו לצפות באירוע מרחוק, אבל לא לחלוק זיכרונות ומחשבות

מוניהאן, המנהלת חברה לייעוץ למיזוגים ורכישות של חברות, נאלצה להתמודד קודם כל עם הקושי שבארגון לוויה בצד השני של המדינה, בדרום קרולינה. רק אחרי מספר ימים התקבלה ההחלטה כי כינוס של המשפחה המורחבת עלול להזיק יותר מלנחם, להעצים את האובדן ובוודאי להוסיף דאגות בגלל האפשרות לחשוף את כולם, במהלך הנסיעות, לנגיף החדש. אפילו אם בני המשפחה היו מוכנים להסתכן, איש לא יכול היה לערוב לכך שהם יוכלו לחזור הביתה: קליפורניה עמדה להטיל מגבלות תנועה. הם החלו לתכנן טקס שיתקיים בדרום קליפורניה, ויועבר בווידאו מבית הלוויות, אבל לא בצורה אינטראקטיבית. המתאבלים יוכלו לצפות באירוע מרחוק, אבל לא לחלוק זיכרונות ומחשבות.

מסיכה, דשא

לבד יותר ממה שידענו בעבר. תצלום: מקס בנדר

חוסר היכולת להתכנס ביחד עם אחרים שכואבים את אותו אובדן, הקושי להבין את המוות הפתאומי והמבוכה הגדולה בשאילת שאלות מטרידות מרחוק, גרמו למוניהאן ובני משפחתה לחוש ניכור לא נוח מן ההתרחשויות. המצב החריג הזה עטף את המוות בתחושה של אי אמון. ״מה שאת מנסה לעשות זה למצוא איזו הבנה אנושית,״ אומרת מוניהאן. ״השאלות הרבות כל כך והמרחק גורמים למוות להיראות כאילו הוא חלום רע. כאילו שאנחנו ביחד בתוך הסיוט מתמשך״. היא בטוחה שהמוות יהפוך למציאותי יותר כשבסופו של דבר הם יוכלו לפגוש את בני משפחתו של בעלה. ״אז נוכל לנהל את השיחות שמאפשרות להחלים ביחד״.

אֶבל היה מאז ומתמיד רגש בעייתי באמריקה, רגש שאין לו זכות קיום בחברה שנחושה להתמקד באושר ובראייה חיובית

אֶבל היה מאז ומתמיד רגש בעייתי באמריקה, רגש שאין לו זכות קיום בחברה שנחושה להתמקד באושר ובראייה חיובית. אבל משבר נגיף הקורונה חשף בעוצמה רבה את מה שקורה כאשר לאבל אין לאן ללכת, במלוא מובן המילה. כאשר משסיבה כלשהי אין אפשרות לבטא אותו – בעיקר כעת, כשטובת הציבור מונעת אפילו התכנסויות מעוטות משתתפים ואוסרת בילוי בצוותא, שהוא – עבור מרבית בני האדם – התרופה לאובדן הכואב.

המגפה גם הכריחה אותנו להיות מודעים לכך שישנם הרבה מקרים של אובדן שאינם זוכים לשלט זיכרון, אבל זקוקים להכרה ותשומת לב – מן האובדן המופשט יוצא הדופן של הוודאות והביטחון, ועד לאובדן המוחשי של פרנסה, שבלעדיה רבים כל כך מאבדים גם את הדברים הלא מוחשיים אבל החיוניים כל כך, את זהותם. וישנן גם תחושות העצב או האיטיות שאפילו אינן מוכרות כאבל, משום שהפרעה לסדר החיים עלולה להקשות על כולנו, ואין במה לתלות את מצב הרוח. וגם אין טקסים או מעשים שגרתיים שדרכם אפשר לתעל את האבל על אובדן כזה. ולכן, עבור רבים, האבל יורד למחתרת, אל מקום שבו אי אפשר לשכך אותו או לחפש בו משמעות, והוא ממשיך לארוב בין הצללים כתחושה של ניכור.

המסלולים הצפויים

כל אובדן הוא גם אתגר גדול, מסבירה הפסיכולוגית וונדי דין (Dean). העובדה שכעת מתרחשים אובדנים רבים בו זמנית מעצימה את האתגר. ״אנחנו לא מתמודדים היטב עם אובדן או כל סוג של חוסר נוחות״, מציינת דין, המנהלת את הארגון Moral Injury of Healthcare. ״אנחנו נוטים להסיט ממנו את המבט. קשה לשבת בתוך אובדן ולעבד אותו. עומס הדברים ביומיום שלנו אינו מותיר לנו זמן לשקול מה אנחנו רוצים באמת, וכעת כולנו מתבקשים להעריך מחדש את סדרי העדיפויות ואת הערכים שלנו. מה אנחנו מרגישים כלפי יקירינו לעומת חפצינו? למה אנחנו מייחסים הכי הרבה חשיבות?״

לדין יש שני בנים צעירים, והיא מוטרדת במיוחד מכך שמצעירים רבים נשללה השנה חווית טקס סיום הלימודים. על פי המרכז הלאומי האמריקני לסטטיסטיקה בתחום החינוך, מדובר בכמיליון מועמדים לתעודת גמר בלימודי המשך, שני מיליון מועמדים לתואר ראשון וקצת יותר ממיליון מועמדים לתארים גבוהים. ״סיום הלימודים מוביל למשרה, לרכישת דירה״, מציינת דין. ״התלמידים הללו הפסידו לא רק את הטקס. הם מאבדים את המסלול הצפוי למציאת העתיד״. אובדן מה שצפוי היה לקרות עשוי להיות אחת החוויות המערערות מכולן.

בנוסף לסטודנטים, ישנם 3.7 מיליון תלמידים שאמורים לסיים השנה את לימודיהם בתיכון. מקס ק. הוא אחד מהם. הוא חיכה בשמחה לרגע שבו יעזוב את הבית במישיגן כדי להתחיל את הלימודים בקולג׳. אבל לפני שנודע לו שהוא התקבל לכל אחד מן המוסדות שאליהם נרשם, הוא קיבל הודעה על ביטול טקס הסיום. שום טקס. שום חגיגות. שום מעשי קונדס. וכמובן, שום נשף סיום. הוא היה עצוב, הוא אומר, משום שלא סיים את התיכון בצורה פורמלית – אבל אז הוא משתתק, וכעבור רגע ממושך הוא מוסף שהוא מרגיש אשם לומר זאת, כי כל כך הרבה אנשים מתו מנגיף הקורונה.

בוגרת, אוניברסיטה, טכס, טקס

טקס מעבר לקראת עתיד מבטיח. תצלום: אלכס אלווראדו

ישנן סיבות רבות להרגיש קיפוח אישי בגלל ביטול טקסי סיום הלימודים. אחרי הכול, הם מסמלים את ההישג, הם מעניקים הזדמנות לחלק שבחים, להתגאות. החיים זקוקים לאירועים כאלה בכל מצב. הטקסים הללו הם גם ציוני דרך של בגרות, וההכרה בכך תעזור לנו להתמודד עם האתגרים הצפויים. העתיד נראה פחות בטוח ומלא ביותר מהמורות, ללא ציוני דרך.

האובדן מכריח אותנו לתהות מה חשוב לנו, כדי שנוכל לראות את החיים מפרספקטיבה שהולמת יותר את המציאות שהאובדן יצר

מקס, כמובן, יודע שהחיים שלו יימשכו, שיש לו עתיד, גם אם הוא יהיה פחות ברור לזמן מה, משום שהוא עשה את מה שהאובדן מכריח את כולנו לעשות. האובדן מכריח אותנו לתהות מה חשוב לנו, כדי שנוכל לראות את החיים מפרספקטיבה שהולמת יותר את המציאות שהאובדן יצר.

קראו לכאב בשם

בפעם הראשונה בחייהם של רבים כל כך, העולם כולנו חווה אבל משותף. ״כולנו איבדנו את שגרת החיים שחשבנו שתהיה לנו,״ אומרת הפסיכולוגית הניו יורקית סוזן בירן-סטון (Birne-Stone). ״יש כרגע כל כך הרבה הרס, שחייבים לקחת רגע ולהכיר בכאב האישי שלנו: מותיר לי להרגיש את מה שאני חשה. וחשוב גם להבין מה אבד ולתת לו שם״. עם זאת, כמו מטפלים אחרים ברחבי ארה״ב, היא מוצאת שהמטופלים שלה חווים הצטברות כזו של אובדן, שקשה להם לזהות את כל מה שחסר, ולבטא את האובדן.

אבל ברגע שהם מצליחים, הם מסוגלים לדעת מה דרוש כדי לגרום להם לחוש שוב שחייהם שלמים. או לעשות מעשים – מנשימה עמוקה ועד כתיבה – כדי לווסת את רגשותיהם בעצמם. מה שהופך אובדן מופשט למאתגר כל כך, היא העובדה שקשה לדעת מה לעשות. אבל רק אז, אומרת בירן-סטון, אפשר להתחיל לחשוב מה צפוי בעתיד. החיים, כמובן, לא יוכלו להיות שלמים באותו אופן. ״הם עשויים אפילו להיות טובים יותר״, היא מציינת. ״אבל לפחות תדעו מה דרוש בחיים שלכם״.

כשהרשויות הורו לאנשים לא לצאת מבתיהם, אחד המטופלים שלה הפך לאחד מרבים שהצליח לשמור על עבודתו ועל הכנסתו בעבודה מהבית. אבל האיש הלך ונעשה אומלל. רק לאחר מספר שיחות הוא הבין שהוא מתגעגע לנסיעה היומיומית לעבודה. הוא גר לבדו, והנסיעות השגרתיות שלו לעבודה וממנה העניקו לו הזדמנות חשובה למפגשים עם בני אדם אחרים.

הנסיעות לעבודה עשויות להיות חסרות משמעות עבור אחרים, ואולי אפילו מעצבנות, אומרת בירן-סטון, ״אבל אם זהו האירוע היחיד ביום שלך שבו אתה פוגש אנשים, זה עלול להיות אובדן משמעותי״. הזיהוי הזה, ההבנה הזו של טיבו המדויק של האובדן, הם שמאפשרים חלופה מספקת – במקום אכילה, סמים או עבודה. האובדן הוא אמנם אוניברסלי, אבל האבל הוא תמיד אישי ואידיוסינקרטי, אפילו עם מותו של אדם אהוב. אין נוסחה הקובעת אילו היבטים של אירוע או אדם חסרים יותר מכל. כל חיים מתאימים את עצמם לחוויות בדרכם שלהם.

פסל, אבל, עצב, התכנסות

ראשית, הכל סוגר עלינו ואנחנו נסגרים. תצלום: ק' מיץ' הודג'.

כאב לעומת סבל

התכחשות לתחושות האובדן הממלאות חיים רבים כל כך בימים אלה, או התכחשות לתוקפם של רגשות אלה, מציינת בירן-סטון, עלולה להפוך כאב לסבל. כאב הוא אות בלתי נמנע של מצוקה, החורג מן החלוקה גוף-נפש: זוהי תערובת שאינה ניתנת להפרדה של תחושות ביולוגיות ופסיכולוגיות בתגובה למצוקה, ותפישת הכאב מושפעת מגורמים קוגניטיביים ותרבותיים, ממש כפי שהיא מושפעת מגורמים נוירולוגיים טהורים.

סבל, לעומת זאת, הוא פסיכולוגי בלבד, תוצר של משמעות קיומית שאנחנו מעניקים לחוויית הכאב. כפי שהסופר היפני הרוקי מורקאמי סיכם: ״כאב הוא בלתי נמנע. סבל נתון לבחירה״. ללא הכרה, אומרת בירן-סטון, כאב האובדן פשוט מרקיב בתוכנו, ומשפיע עלינו באופן שאינו מודע, מעוות את קבלת ההחלטות ואת כל צורות התפקוד האחרות שלנו.

אֶבל מקצה לנו משימה. זוהי פקודה להאט, להביט פנימה ולהתאים את עצמנו מחדש לחיים בעולם ללא – ללא בן הזוג שלנו, ללא החברה שלנו, ללא התוכניות שלנו, ללא כל מה שאיננו

אֶבל מקצה לנו משימה, אומר ג׳ורג׳ בונאנו. זוהי פקודה להאט, להביט פנימה ולהתאים את עצמנו מחדש לחיים בעולם ללא – ללא בן הזוג שלנו, ללא החברה שלנו, ללא התוכניות שלנו, ללא כל מה שאיננו. ״אפשר לחוש אבל על כל מה שהוא חלק מהזהות שלנו״, אומר בונאנו, פרופסור לפסיכולוגיה בסמינר למורים של אוניברסיטת קולומביה. בתפקידו כמנהל מעבדת האובדן, הטראומה והרגשות, הוא חוקר כיצד בני אדם מתמודדים עם אובדן ועם מצבי חיים קיצוניים.

מרכיב ייחודי נוסף של המגפה הנוכחית הוא שאין דרך דעת מה יאבד לנצח. הפסיכותרפיסטית הניו יורקית אסתר פרל מבחינה ב״זרם בלתי נראה של חרדה״ הזורם כרגע בחיינו. ״אנחנו רוצים לדעת: האם אי פעם נחזור לשגרה? מתי אוכל שוב לפגוש את החברים שלי? מתי יהיה בטוח לחזור ולפתוח את בית העסק שלי?״

העובדה שכל כך הרבה דברים משתנים מקשה עלינו עוד יותר לשאת את האובדן, אומר בונאנו. ״ישנו הפחד שמא אובדן הפרנסה הוא קבוע, וישנה גם חרדה מפני המשך המתח והאובדן. אנשים תקועים בכל כך הרבה מובנים״.

ועם זאת, בונאנו משוכנע שמרבית בני האדם – כנראה 90 אחוזים – יסתגלו במהרה ויוכלו להתמודד עם האובדן שלהם. ״אנחנו מתעדים את כוח העמידה של בני האדם. לרוע המזל, חלק מאיתנו – כעשרה אחוזים – אינם מתגברים על אובדן, לפחות במשך שנה או שנתיים״.

גלים, לא שלבים

״אין ספק שאבל הוא עניין קשה״, כותב בונאנו בספרו The Other Side of Sadness: What the New Science of Bereavement Tells Us About Life After Loss. אולם בניגוד לאמונה הרווחת, לא תמיד הוא מכה בנו ללא תקנה. זוהי, כמובן, מכה שמסיטה אותנו מהדרך, ולזמן מה היא אינה מאפשרת לנו לתפקד כרגיל, אבל רק לעתים נדירות היא מכריעה אותנו. במשך זמן רב מדי, הוא אומר, האבל הובן רק במושגים קליניים, שהתמקדו באופן צר ביותר רק באנשים שלא הצליחו להתגבר על אובדן. זו הפכה להיות התגובה המקובלת לאבל.

אני מכירה את האובדן על בשרי. לפני זמן מה, בעלי הלך לעולמו. היינו קרובים במשך 23 שנה. אני זוכרת רגע אחד, חצי שנה לאחר מכן, שבו תהיתי האם אי פעם יגיע יום שבמהלכו לא אבכה מספר פעמים. הכאב היה עז במיוחד בכל פעם שראיתי משהו או עשיתי משהו שנהנינו לעשות ביחד – ביקור בתיאטרון או מופע בלט או קונצרט, נסיעה לנופש קיץ במיין, מפגש עם חברים. כל מעשה כזה הבטיח הנאה, אבל גם שימש תזכורת למה שחסר.

שקופית, זיכרון, זוג, נוסטלגיה

זה שם. תצלום: ג'מה אוואנס

בפעם הראשונה שבה נסעתי לכנס במקום מרוחק, ובלילה פרשתי לחדרי במלון, פתחתי את הדלת ופשוט קרסתי. לא חיכתה לי הודעת לילה טוב ממרחקים. היעדרו היכה בי בעוצמה אדירה. הרגשתי מנותקת לגמרי מהיקום. אבל שישה ימים לאחר מותו, הלכתי לארוחת צהריים שנקבעה זמן רב קודם לכן,  עם המו״ל והמפיץ שהוציאו לאור את ספרי הבא. אמרתי להם לא לדאוג, שאני מבטיחה להיות כל כולי שם, אבל שיהיו רגעים שבהם הדמעות יזלגו פתאום כמו ממטרים ביערות הגשם, ומיד לאחר מכן השמש תפציע. במשך זמן רב, לא סיפרתי לאיש על הפגישה הזו, ועל פגישות נוספות שקיימתי בשבועות שלאחר המוות. חששתי שיחשבו שלא אכפת לי. אבל כשסיפרתי עליהן לבונאנו, הוא חייך בהבנה.

תשכחו מהמחשבה שלפיה האבל מגיע בשלבים פחות או יותר צפויים, שאותם אפשר לעבור בתקופת זמן קצובה. מחקריו של בונאנו על אודות מתאבלים משנים את הפרדיגמה הזו. ממחקריו עולה כי ״אנו חווים חוויות רגשיות עמוקות, שמופיעות בתנודות או בגלים. בספר שכתב על מותה של אשתו, הסופר סי. אס. לואיס השווה זאת להפצצה אווירית – מטוס גדול נע במעגלים ומטיל את מטענו, לוקח לו זמן לחזור ואז הוא מפגיז שוב. ״האבל אינו נמשך לנצח,״ אומר בונאנו. ״עיקר התהליך מתרחש די מהר״. הוא פונה אליי ומוסיף, ״את כבר עברת משהו והגעת למצב שבו יכולת לפגוש את המו״ל שלך אחרי שישה ימים״.

כשאנחנו קשורים למישהו בקשר עמוק כל כך, והקשר הופך לחלק מהזהות שלנו, המוח שלנו מתכונן לקראת מפגשים עם אותו אדם ונסמך עליהם, אף שרוב הזמן איננו נמצאים בנוכחותו

המוח הוא איבר בעל יכולת חיזוי, הוא מסביר. כשאנחנו קשורים למישהו בקשר עמוק כל כך, והקשר הופך לחלק מהזהות שלנו, המוח שלנו מתכונן לקראת מפגשים עם אותו אדם ונסמך עליהם, אף שרוב הזמן איננו נמצאים בנוכחותו. כשמישהו מת, או אחרי פרידה ממערכת יחסים משמעותית, המוח שלנו צריך לכייל מחדש את מערכת היחסים.

האדם כבר אינו נמצא, פיזית, בעולם, אבל הוא עדיין נמצא בראשנו. אנחנו נושאים ייצוג מנטלי של האדם כחלק מהאופן שבו אנחנו תופשים את העולם. ״המוח שלך צריך לחשב מחדש את המשמעות של לעולם לא לפגוש שוב את אותו אדם – בלי למחוק לחלוטין את דמותו״, אומר בונאנו. ״ראיתי משהו שהוא יאהב. או אני רוצה לספר לה על מה שקרה זה עתה". המוח ממשיך להתחכך בהיעדר הזה, והתזכורת לאובדן היא עצובה וכואבת. הכיול המנטלי אינו קל, ובימים הראשונים שלאחר התרחשות האובדן, אנחנו מתקשים להאמין.

לעצב יש תפקיד חשוב. הוא גוזל את תשומת הלב שלנו מן העולם שסביבנו, כדי שנוכל להתחיל בהיערכות המנטלית המחודשת. העצב כאילו מאט את העולם. והוא מחדד את יכולותינו הקוגניטיביות. הרבה מאוד מחקרים מראים כי העצב גורם לנו להעריך את העולם ואת עצמנו בצורה מדויקת מן הרגיל.

רובנו משתוקקים לגרום לכאביהם של אחרים להיעלם, אבל אחרי אובדן, הכאב הוא גם שימושי במידה, מציין בונאנו, ורבים מן ההתנהגויות והטקסים שתרבויות שונות יצרו סביב המוות נועדו לאפשר את אותם תהליכי הסתגלות עמוקים. לוויות, למשל, מעודדות אותנו לבכות בנוכחות חברים תומכים. אנשים מתקבצים יחד כדי לכבד את מי שמת, והדבר לא רק מסייע להשלים עם המוות, אלא גם עוזר ליצירת דימוי פנימי אידיאלי של המת, דימוי ששולי היומיום המחוספסים שלו מוחלקים. ויותר מזה, התכנסויות אבל מחברות בין כל מי שהכיר את האדם, ומחדשות קשרים חברתיים על אף האובדן: הוא מת, או היא מתה, אבל אתם עדיין קשורים אלינו.

בנדנה

ריקנות, ובכל זאת: חיים שעתידים להימשך. תצלום: סטיב ג'ונסון

הסתגלות

בעקבות מחקריו, בונאנו מדווח כי אנשים בעלי חוסן נפשי בוכים כשהם מתבקשים לדבר על אודות האובדן בשלב מוקדם, אבל אינם מאבדים את יכולתם לצחוק. למעשה, דקות לאחר מכן, רובם מסוגלים לצחוק, והוא יודע שהצחוק הזה הוא אמיתי, משום שהצוות שלו עוקב בווידיאו אחר השיחות ומנתח תנועות של שרירי הפנים, כדי להבחין בין חיוכים אמיתיים לבין עוויתות של שרירי הפנים.

על אף המחקרים, אל תצפו לחוברת הוראות לעמידוּת בפני אובדן. ״אין ׳עשה ואל תעשה׳ כדי להיות חסינים במיוחד״, אומר בונאנו. עם זאת, הוא זיהה את התפישה שמאפיינת את מי שמסתגלים לאובדן בלי לטבוע בייאוש. הם אופטימיים. הם מפגינים יכולת להעריך את האתגר שמולם, ולחשוב, טוב, לא רציתי שזה יקרה. זה כואב נורא. אבל מה אני צריכה לעשות כדי להתגבר על זה? יש להם רפרטואר של אסטרטגיות ניהול עצמי שבו הם מסוגלים להשתמש במידה של גמישות. וחלקים מן הגמישות הזו ניכרים כחתימה עצבית ברורה בסריקות מוח.

אולם ראשית כל, הם עוסקים באירוע מעורר המצוקה שהתרחש. זה קרה לי. מה עליי לעשות? הדבר כרוך באופטימיות, הערכת האתגר, ביטחון ביכולת ההתמודדות. כל הדברים שבונאנו ועמיתיו יכולים למדוד, ואכן מודדים. והוא מסכם את התהליך במונח ״דפוס חשיבה גמיש״.

זה לא שהם אינם חושבים עליו. המוח ייגע בזה פעמים רבות. אבל הם מסוגלים להניח את המחשבות הללו בצד. הם מסוגלים להסיט את תשומת לבם  מאותן מחשבות פולשניות

זה תלוי בהקשר, אבל מי שמסתגלים לאבדן מסוגלים לשאוב ממאגר של אסטרטגיות שונות כדי להתמודד עם מצוקתם. מה עליי לעשות? מה אני מסוגלת לעשות? בשלב כלשהו יתכן שהם יצטרכו להכיר בעוצמת הרגשות שמעורר האובדן, ובזמן ובמקום אחרים, יתכן שיעדיפו להסיח את דעתם. בכל פעם, הם מנטרים ומעריכים את יעילותה והתאמתה של כל פעולה ומתאימים את התנהגותם כדי להקל על הכאב הרגשי. האם זה עוזר לי לעבור את היום? אולי זה עוזר לי בבוקר, אבל לא לאורך היום כולו. ואולי אנסה לדבר עם אנשים דווקא ברשת. הם מפגינים גמישות ותשומת לב בבחירת האסטרטגיות שלהם.

מחקרים הכרוכים בדימות מוח של אנשים שמתאבלים עמוקות, מראים פעילות רבה בסטריאטום, מרכיב מרכזי בתהליכי התגמול. ״זהו חלק התשוקה, אני רוצה את האדם הזה״, אומר בונאנו. הפעילות הזו מתרחשת גם כשהם אינם מביטים בתמונות של האדם שאיננו או בעודם מבצעים מטלה התובעת תשומת לב. הפעילות המוחית מעידה כל כך שהם חווים מחשבות פולשניות.

גם במוחם של מי שמחלימים מן האבל נראית פעילות המעידה כי הם חושבים על האדם שאיננו. אולם אצלם ניכרת גם פעילות בקליפת המוח הקדם-מצחית הגבית-צדית, האזור של המוח המנהל את רשתות הזיכרון ותשומת הלב שלנו. זהו אזור שאחראי על גמישות קוגניטיבית. אבל כשהחוקרים שאלו את המשתתפים במחקר על אודות החוויה שלהם, הם דיווחו שהם לא חשבו על אותו אדם. ״זה לא שהם אינם חושבים עליו. המוח ייגע בזה פעמים רבות. אבל הם מסוגלים להניח את המחשבות הללו בצד. הם מסוגלים להסיט את תשומת לבם  מאותן מחשבות פולשניות״, מסביר בונאנו.

השלמה עם מוות מתגלה כאחד המנבאים של תוצאות מוצלחות. אנשים שתלויים במערכת היחסים לעצם זהותם, מתקשים מאוד להתאבל.

הרה אסטרוף מראנו (Hara Estroff Marano) היא מעורכות Psychology Today וכותבת את טור העצות של כתב העת. מאמריה מתפרסמים בכתבי עת נוספים ובהם הניו יורק טיימס.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2020 by The Atlantic Media Co., as first published in Psychology Today. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מה עושים כשאי אפשר לחבק? תצלום: Visuals ב-unsplash.com

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי הרה אסטרוף מראנו, Psychology Today.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על איך אפשר לרפא חור שחור?

02
סמדר זאבי

בס"ד
בכותרת המאמר הייתי מורידה את המלה איך
בשל היותנו מסוגלים לפתח חוסן אנושי
אין כאן אפילו שאלה.
טקס סיום לימודים, טקס נישואין או טקס אחר(חוץ מפולחן דתי) המעיד על מעבר שלבים בחיינו איננו שיא החיים, אלא רגע של שיא, על כן עם שינויי הזמן והתנודות בעקבות הנחיות שלטוניות, לא משאיר טעם להיגרר אחר רגשות אבדן, ישנם דברים מהותיים יותר והם החיים עצמם.