איך לא להיות טוב

לפיתוי הגדול שרובץ בפתח, שאליו תשוקתנו, שבו אנחנו צריכים לשלוט, כבר לא קוראים רוע. קוראים לו, תאמינו או לא, טוב
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"כשאתה חשוף לכל כך הרבה מידע, אתה רואה הרבה דברים מאוד מטרידים, שנעשים תוך שימוש לרעה בעמדת כוח. כשאתה מדבר על כך עם האנשים שעובדים איתך, הנטייה היא לא להתייחס לבעיה ברצינות. ככל שהזמן עובר, המודעות לעוולה גוברת, ואתה מרגיש אפילו יותר מחויב להגיד משהו. אבל ככל שאתה מדבר, מתעלמים ממך יותר. לפעמים פשוט אומרים לך שבכלל אין שום בעיה... כשאתה מבין לבסוף שארכיטקטורת הדיכוי היא העולם שאתה עזרת לבנות, ושהמצב רק הולך להחמיר בדורות הבאים, אתה מגיע להבנה שאתה מוכן לקחת על עצמך כל סיכון באשר הוא, רק כדי שהציבור יוכל לקבל בעצמו את ההחלטה לגבי גורלו".

"החוק במדינות מתורבתות מניח שהמצפון אומר לכל אחד ואחד, 'לא תרצח', על אף שהתשוקות והנטיות הטבעיות של בני אדם יכולות להיות לעיתים רצחניות. באותה מידה, החוק בארצו של היטלר דרש שהמצפון יאמר לכולם, 'תרצח', על אף שמארגני הטבח ידעו טוב מאוד שרצח הוא מנוגד לתשוקות ולנטיות הנורמליות של רוב האנשים. במילים אחרות, רוע ברייך השלישי איבד את המאפיין שעל פיו רוב האנשים מזהים אותו: מאפיין הפיתוי. הרבה גרמנים והרבה נאצים, מן הסתם רובם הגדול, בוודאי התפתו לא להרוג, לא לגנוב, לא לתת לשכנים שלהם ללכת למותם...ולא להיות שותפים לדבר עברה, שממנה הם הרוויחו ביודעין. אבל, אלוהים ישמור, הם למדו איך לעמוד בפיתוי".

***

הציטוט הראשון הוא ההסבר הפשוט לכאורה שאדוארד סנודן סיפק להחלטתו לחשוף את תוכנית המעקב של סוכנות הביון האמריקאית על כל משתמשי האינטרנט באשר הם. הציטוט השני הוא ההסבר המסובך לכאורה שחנה ארנדט נותנת בדיוק באמצע הספר על משפט אייכמן, שפורסם בדיוק לפני יובל, למערכת המוסרית שאפשרה לשואה להתרחש.

ארנדט מצביעה על מהפך מחשבתי ומבני חסר תקדים, שהגיע לביטויו הקיצוני והפרדיגמטי ביותר בגרמניה הנאצית. אני רוצה להצביע על יישומה של הלוגיקה המשונה הזו בנוף המוסרי ששולט במדינות המתורבתות ביותר, ביום יום, כיום.

***

המערכת המוסרית הישנה והבסיסית ביותר מניחה שהמצפון או החברה, החוק או המדינה, דמות האב או אלוהים, המורה או מצלמת המעקב, מספקים לנו איסורים מבורכים. מכיוון שאנשים מתפתים לעשות מעשים רעים מדי פעם, מישהו, או משהו, צריך לשמש כסכר שעוצר את זליגת הזדון. לפעמים דרוש גורם חיצוני מאיים, או מעניש, או מחנך, או צופה, אבל מהר מאוד אנחנו מפנימים את האצבע המטאפורית שעושה נו נו נו. להשתמש בדוגמה מוצלחת מהזמן האחרון, כשיש צפירה ואין אף אחד אחר בבית, הרבה אנשים עדיין עומדים דום, כפי שלימדו אותנו לעשות לפני שנים בגן.

בימי הביניים הגוף נתפס כבית הכלא של הנפש. לכן המוות התקבל כרגע משחרר. בעולם המודרני, לעומת זאת, הנפש הופכת לבית הכלא של הגוף. מבחינת הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, המחשבה היא לא בהכרח משחררת. המחשבה יכולה להיתפס גם כסוג של פקודה שהגוף לא יכול לסרב לה. זה לא אומר שחופש מבוסס על חוסר מחשבה, אלא שחופש נובע מהיכולת לחשוב אחרת.

***

"אם תיטיב שאת", אומר אלוהים לקין, במה שהיום יכול להשתמע כשאלה: אתה בטוח שפועלך הטוב פועל לטובתך?

המערכת המוסרית החדשה שמשתלטת על העולם המודרני היא כביכול בדיוק כמו זו הישנה. ההבדל היחיד הוא בהסטת מושא הדיכוי. במקום שקול המצפון ישמש כצו מניעה לנטייה הנסתרת שלי לעשות מעשים שליליים, הוא עכשיו מכוון לנטייה שלי לעשות מעשים חיוביים. תפקיד החברה אינו לאסור עלינו להיות אנשים נלוזים, אלא לאסור עלינו להיות אנשים מופתיים. לפיתוי הגדול שרובץ בפתח, שאליו תשוקתנו, שבו אנחנו צריכים לשלוט, כבר לא קוראים רוע. קוראים לו, תאמינו או לא, טוב. "אם תיטיב שאת", אומר אלוהים לקין, במה שהיום יכול להשתמע כשאלה: אתה בטוח שפועלך הטוב פועל לטובתך?

נזק שנגרם לרכוש יהודי בליל הבדולח, נובמבר 1938

נזק שנגרם לרכוש יהודי בליל הבדולח, נובמבר 1938

המוסר המהופך הזה היה מובן מאליו ברייך השלישי. למרות זאת, רבים נוטים להסביר את התקופה בעזרת הטענה שהפיתוי לבצע מעשים רעים פשוט הפסיק להיתקל באיסור מגבוה, ופרץ של אינסטינקטים חייתיים ולא מבוקרים השתלט על כולם. קיים גם הסבר אלטרנטיבי, לפיו מה שנחשב בימים כתיקונם כמעשה רע פתאום קיבל גושפנקה כמעשה טוב, כך שהרוצחים נתפסו כצדיקים. הבעיה היא שלשני ההסברים האלו יש תמיכה היסטורית רופפת למדי, המבוססת על מקרים נקודתיים ויוצאים מן הכלל.

***

הפופולריות של שני ההסברים הבעייתיים האלו נובעת מכך שהם נותנים לנו להמשיך ולהאמין במוסר מימים ימימה. הם מאפשרים לנו להניח שפשוט קרתה תקלה במערכת בזמן שהנאצים היו בשלטון, ועכשיו הכול חזר לתקנו: הטוב הוא טוב, הרע הוא רע, מה שצריך להיאסר נאסר, ומה שצריך להיעשות נעשה.

על אף שמבחינה עובדתית ההסבר של ארנדט הגיוני יותר משני ההסברים האחרים, הוא גם הכי קשה לעיכול, מכיוון שהוא פותח את הדלת לאפשרות שהמערכת המוסרית הבסיסית ביותר שלנו שינתה את ייעודה, ושהחזרה לימים הישנים והטובים היא לא כל כך פשוטה, או אפילו בלתי אפשרית. להבין שהנאצים הצליחו להפוך את הרוע לנורמה המקובלת על כולם, ואת הטוב לפיתוי מיוחד שצריך להימנע ממימושו, כך שרק בודדים השכילו לעשות משהו בנידון, משמעו להבין, בלי להתייפייף ובלי להצטדק, אמת מאוד מערערת על הלוגיקה המוסרית שעדיין תקפה בעולם הנורמלי-כביכול שבו אנו חיים.

***

שמתם לב שכמעט אף אחד לא מתרעם יותר מדי, או אפילו פשוט מרים גבה, כשהרוע מרים את ראשו?

כמובן, לא אתם ולא אני שולחים מיליוני אנשים חפים מפשע למותם. אנחנו הרי לא כאלה רעים. אפשר להירגע. אבל כולנו מודעים לכל מיני עוולות שונות ומשונות, קטנות וגדולות, שבהן אנחנו נוטלים חלק, באופן ישיר או עקיף. מן הסתם שמנו לב שיש משהו או מישהו במשפחה, או בעבודה, או בקהילה, או בעיר, או במדינה, או בעולם, שהוא מפוקפק מבחינה מוסרית. אבל האם עשינו משהו בנידון? למה לא? האם זו רק שאלה של פחד?

שמתם לב שהרוע על כל גווניו הוא כבר לא כל כך מפתה היום? שיש בו משהו יום יומי, אפילו "בנאלי", כפי שארנדט העירה כמעט כדרך אגב בסוף הספר על אייכמן? שמתם לב שכמעט אף אחד לא מתרעם יותר מדי, או אפילו פשוט מרים גבה, כשהרוע מרים את ראשו? שנראה כאילו רק מעטים מזיעים או אפילו חושבים יותר מדי לפני שהם עושים משהו לא בסדר? כמובן, לפעמים אין מודעות לכך שהמעשה הוא בעייתי. אבל אנחנו מתעניינים כאן במקרים של רוע שנובע לא מבורות, אלא מחוסר אכפתיות.

***

ארנדט ניסתה להסביר לגרשם שלום שרוע לא יכול להיות רדיקלי אלא רק קיצוני. שלרוע אין עומק. שאין לו בכלל ממד דמוני. זו הסיבה שרוע "יכול להשתלט על פני העולם כמו שפטריות מתפשטות על פני השטח". לדוגמה, ידענו פחות או יותר שמישהו עוקב אחרי הקיום הווירטואלי שלנו, אבל לא עשינו דבר בנידון. להפך, המשכנו להזרים לאינטרנט על דעת עצמנו עוד ועוד מידע אינטימי. גם אחרי שסנודן חשף את חומרת הבעיה בוודאות, גם אחרי שהבנו שכל המעקב מרוכז בידיים של גוף אחד כל יכול, נראה שהזעם הציבורי מפסיד לאנחה הקולקטיבית. נו טוב, אני אומר לעצמי, בזמן שאני שוב מעדכן את הסטטוס בפייסבוק.

הרוע של סוכנות הביון האמריקאית הוא שטחי, כמו פטריה. אם הסוכנים היו עוקבים רק אחרי בן אדם אחד חף מפשע שאין לגביו אפילו חשד קלוש, וצוברים מידע מדוקדק על כל פועלו, זה לא היה מתקבל על הדעת. העומק והנקודתיות היו מרתיעים גם את הסוכן וגם את הציבור, שלא לדבר על האזרח ללא עוול בכפו. אבל העובדה שהסוכנות רק יודעת טיפה'לה על כ-ו-ל-ם (וכולם חפים מפשע לפני שהוכח אחרת), משום מה מרגיעה אותנו.

***

ארנדט טוענת שרק לטוב יש עומק. רק הוא יכול להכות שורשים ולהיות רדיקלי (radix זה "שורש" בלטינית). הטוב דורש מחשבה. אנחנו נדרשים לשקול מחדש איך להתנהג בכל מצב נתון. להיות רע משמעו לקטוע כל מחשבה באיבה. בשביל ארנדט, המחשבה היא רדיקלית מטבעה. היא אפילו טוענת שאין כזה דבר כמו "מחשבות מסוכנות", או "חושבים מסוכנים". עצם המחשבה, בפני עצמה, היא סכנה: לחיים שלא מוטלים בספק, ולעולם שלא רוצה להשתנות. בחברה שמרנית שמדכאת מעשים מגוונים כחטאים שנוגדים את דבר האל או ממרים את רצון האב, יציאה כנגד הציווי העליון יכולה בהחלט להיחשב כרדיקלית. בחברה שכזו דווקא הטוב יכול להיתפס כבנאלי, מכיוון שהוא לא נובע בהכרח ממחשבה עצמאית, אלא מעקיבה עיוורת אחרי כללים נתונים. בחברה מתירנית פחות ופחות מעשים וצורות חיים נחשבים כהתגלמות הרוע. הבעיה היא שבחברה שכזו הכוח מתרכז בניתור הטוב.

הפגנת תמיכה באדוארד סנודן בהונג קונג, מקום מסתורו. צילום: סי-מינג לי

הפגנת תמיכה באדוארד סנודן בהונג קונג, מקום מסתורו. צילום: סי-מינג לי

אדוארד סנודן, טכנאי מחשבים עם השכלה מינימלית, הוא אדם חושב, מן הסתם יותר מכל "החושבים המקצועיים", כמו פילוסופים שעובדים באוניברסיטה, שארנדט נהנתה לפקפק בפועלם. סנודן מצא את עצמו בסיטואציה שבה הרבה מאוד אנשים מסביבו (עשרות? מאות? מן הסתם אלפים) ראו וידעו פחות או יותר את אותו הדבר. אבל רק הוא החליט לקום ולעשות מעשה. היו אחרים שידעו, והבינו, ואפילו התפתו להגיד משהו, אבל הם עמדו בפיתוי יפה מאוד וסתמו את הפה. אז מי הדמות הטובה ומי הדמות הרעה בכל הסיפור הזה? מבחינת ארנדט התשובה היא חדה וחלקה ובכלל לא מחמיאה לאין ספור העובדים שידעו או סייעו לתוכנית הריגול בדרגה כזו או אחרת: מחברות האינטרנט בעמק הסיליקון לקבלני המשנה בווירג'יניה ומרילנד, מהסוכנות לביטחון לאומי ועד לבית הלבן. אדוארד סנודן הוא לא בוגד. הוא גם לא בדיוק גיבור. הוא פשוט איש טוב, במובן הרדיקלי והלא פשטני של המילה.

***

הסטנדאפיסט האמריקאי לואיס סי.קיי טוען שהוא לא איש טוב. הוא רוצה להיות טוב. הוא אוהב את הרעיון של להיות אדם טוב. לפעמים יש לו אפילו הזדמנות לעשות מעשה טוב, אבל הוא לא מממש אותה. הוא מספר שכשהוא טס במחלקה ראשונה, הוא שם לב לחיילים שיושבים מאחוריו במחלקת תיירים, בדרכם למלחמה באפגניסטן או בעירק, או בחזרה הביתה. הוא מהרהר האם להחליף עם אחד מהם את המקום שלו. זה נראה לו כדבר הנכון לעשות. לחייל יותר מגיע לשבת בכיסא המועדף. ההחלפה לא תדרוש יותר מדי, וזה יעשה לחייל טוב. ועל אף שהיו לו אין ספור הזדמנויות, הוא לא ניצל אף אחת מהן. והחלק הכי גרוע, הוא מודה, זה שהוא נהנה מעצם הפנטזיה שבה הוא מבצע את ההחלפה. הוא אפילו גאה בעצמו על כך שהוא חשב על הרעיון הזה, למרות שאף פעם הוא לא חשב ברצינות על ביצועו.

לאנשים רעים אין יותר מדי בעיה לחיות עם עצמם, או עם המעשים הנלוזים שלהם. הם מרגישים מאוד נוח להסתכל על עצמם במראה

אבל אני לא חושב שזהו בהכרח תיאור של אדם רע. הדיאלוג שהוא מנהל עם עצמו, היכולת שלו לנתח את מעשיו ומחשבותיו, דווקא גורמים לי לזהות כאן מקרה של אדם רגיש ונבון, עם נטייה למעשים טובים יותר מרוב האנשים שאני מכיר. זה לא מובן מאליו שלתת לחייל את הכיסא הוא בהכרח הדבר הנכון לעשות, כפי שזה ממש לא מובן מאליו שהמלחמות שהחייל נלחם בהן הן צודקות. מה שכן מובן מאליו הוא מוסר ההשכל של הסיפור: הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות אך לא ממומשות.

***

הפילוסוף היווני סוקרטס העיר פעם בדרך אגב שכשהוא חוזר בערב הביתה, השותף המעצבן שלו מציק ומתשאל אותו עד ששניהם הולכים לישון. כמובן שלסוקרטס לא באמת היה שותף. השותף המטאפורי שלו הוא עצמו. הנקודה היא שהפילוסוף מנהל דו שיח פנימי, כך שגם כשהוא לא משוחח עם אנשים אחרים, הוא ממשיך לדון בדברים בינו לבין עצמו. זה לא קל לגור עם שותף, במיוחד אם אתם מעוצבנים אחד על השני. לכן התשובה של סוקרטס לשאלה, "למה אני לא רוצח?" היא שהוא לא היה רוצה לחיות ביחד עם רוצח, שהוא לא היה רוצה להסתכל במראה ולראות שם אדם רע. הוא רוצה לחיות בשלום עם עצמו. חשוב לו להיות מסוגל לחשוב על מעשיו ודבריו ולהיות גאה, או לפחות לא מובך. לכן עדיף לסוקרטס לחיות בחוסר הסכמה עם כל העולם כולו, מאשר לחיות בחוסר הסכמה עם עצמו.

הבעיה היא שבחברה המודרנית התשובה של סוקרטס כבר לא תקפה, או מאוד חלשה. לאנשים רעים אין יותר מדי בעיה לחיות עם עצמם, או עם המעשים הנלוזים שלהם. הם מרגישים מאוד נוח להסתכל על עצמם במראה. וכל זה קורה בחברה שבה רובנו מעדיפים לחיות בחוסר הסכמה עם עצמנו, מאשר לחיות בחוסר הסכמה עם העולם שמסביבנו. למה לי לסבול מחוסר השלמות הפנימית שלי, אם אני יכול לשלם לפסיכולוג שיגרום לי להרגיש קצת יותר בנוח לעת עתה? למה לי בכלל לנסות לנהל דיאלוג פנימי עם עצמי, אם יש לי טלפון חכם לצדי? למה לי לעורר תשומת לב, אם אני יכול פשוט לזרום? אלו שאלות רציניות, לא ציניות. אין כאן ניסיון לחזור לימי קדם, שייתכן שמעולם לא התקיימו, בהם אנשים היו טובים מתוך יושר אישי צרוף, מתוך שלמות עם עצמם, ומתוך ניסיון להגיע למצוינות אתית. המוסר במאה העשרים ואחת צריך להתבסס על מנגנון שונה לחלוטין מזה שעבד בשביל סוקרטס, מנגנון שאפילו תלמידיו הקרובים ביותר כשלו ביישומו.

***

ההנחה עד היום הייתה שהתפרקות החברה המסורתית לא רק גרמה לכך שלאנשים לא אכפת אם הם עושים מעשים רעים, אלא שהם גם אפילו לא בטוחים מה הם המעשים הטובים. ארנדט ראתה את הרלטיביזם המוסרי הזה כמשבר בכושר השיפוט. כשאני נתקל במקרה כלשהו, אני צריך להיות מסוגל להחליט האם מדובר במשהו טוב או רע, יפה או מכוער. השיפוט הערכי או האסתטי הזה לא מבוסס על מערכת חוקים כללית, שאני צריך להיות מסוגל ליישם על כל מקרה פרטי. בכל פעם אני צריך לשפוט את המצב מחדש. מחשבה לא מובילה בהכרח לידע. מחשבה יכולה וצריכה להוביל ליכולת לשפוט את העולם שמסביבנו: לפעמים באופן אחראי ושקול, לפעמים באופן לא צפוי ומבריק, אבל תמיד בצורה שמראה לאנשים שמסביבנו שמדובר בשיפוט שנבע ממחשבה אמתית.

האנשים המתורבתים ביותר בימנו הם לא אנשים עם שיפוט נחרץ או חריף. להפך. הסמן של אדם מתוחכם הוא היכולת להסביר שהטוב הוא עניין יחסי, שהיופי הוא בעיני המתבונן, תוך הסתייגות וביקורת לגבי כל דבר שנאמר ונעשה. אנחנו יוצאים מהאוניברסיטה מבולבלים לחלוטין לגבי שאלות מוסריות ואסתטיות בסיסיות לחלוטין. מרצים רבים לא משמנים אלא מסמאים את כושר השיפוט שלנו. כשאנחנו לא מצליחים לעבד וליישם את כל המידע שזורם אלינו מכל כיוון, הוא מתחיל לפעול נגדנו, לא לטובתנו. כמובן, אין דבר יותר נוח לאלו שנמצאים בעמדת כוח מציבור אדיש עם כושר שיפוט מסורס. אדוני העולם מאוד מרוצים מכך שהם צריכים להתמודד עם מה שהפילוסוף האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן כינה לאחרונה "הגוף החברתי הכנוע והפחדן ביותר בהיסטוריה של האנושות."

***

פוליטיקאי מוצלח הוא זה שנמנע מלעשות את מה שצריך להיעשות. פוליטיקאי כושל הוא זה שבוחר לומר את שעל ליבו

השאלה המפורסמת של לנין, "מה צריך לעשות?" היא פחות רלוונטית היום מאשר בעבר. למרות המשבר בכושר השיפוט, אנחנו לרוב יודעים מה צריך לעשות. אפילו החברה אומרת לנו, בעיקרון, מה צריך לעשות. אבל מעשית אנחנו פשוט לא עושים את זה. אז השאלה החדשה היא, "למה לי בכלל לטרוח לעשות את מה שצריך לעשות?" פוליטיקה ייצוגית היא דוגמה קלאסית. מה שעומד בראש מעייניהם של הפוליטיקאים הוא להיבחר מחדש. כל המילים והמעשים שלהם מכוונים למטרה הזו. הם רוצים להגיד את הדבר הנכון ולעשות את המעשה הצודק, אבל על פי רוב הם נמנעים, בגלל ההשלכות שיהיו על עתידם. פוליטיקאי מוצלח הוא זה שנמנע מלעשות את מה שצריך להיעשות. פוליטיקאי כושל הוא זה שבוחר לומר את שעל ליבו. הציבור, מצדו, יעודד את ההתנהגות הפרדוקסלית והלא מוסרית בעליל הזו בבחירות הבאות.

בעיקרון, צריך לכתוב מאמרים טובים למגזין ומחקרים טובים לאוניברסיטה, כאלו שישנו או לפחות יאתגרו את הדרך שבה אנחנו חושבים וחיים. אבל כל מי שחווה על בשרו את העולם האקדמי או את העולם העיתונאי, יודע שהמציאות יותר מסובכת. המערכות הללו לא בהכרח מטפחות מחשבה, אלא בנויות, למעשה, בכדי להגביל אותה בדרכים שונות ומשונות, בין אם ביודעין ובזדון, בין אם בתמימות ובמקצועיות. הכותב והעורך, הסטודנט והפרופסור, רוקדים ריקוד מוזר שלרוב מוביל לבינוניות, לא למצוינות. והרי אין להם מה להפסיד זולת הכבלים המקצועיים שעליהם הם כל כך נהנים לקטר.

***

בארטלבי הוא הדמות הראשית בסיפור קצר של הרמן מלוויל. הוא סוג מוזר של אנטי גיבור, כזה שאומר "אני מעדיף שלא" לכל בקשה, אפילו ההגיונית ביותר, של הבוס במשרד שלו בוול סטריט. כך בארטלבי הפך לסמל של התנגדות שקטה ולא אלימה שיכולה להיות אפקטיבית ביותר. אבל ניתן לקרוא את הסיפור אחרת. באופן מטריד ביותר, נראה שהיום כולנו הפכנו לבארטלבים. כולנו מעדיפים שלא לעשות את כל הדברים שאנחנו יודעים שאנחנו צריכים, אמורים, ויכולים לעשות. מדי פעם, ברגע של חולשה, אנחנו מחליטים שהגיע הזמן לשנות הכול: את החיים שלנו ואת הסביבה שלנו, לעשות את מה שתמיד ידענו שאנחנו צריכים לעשות, ולצאת כנגד מה שממזמן הפך לכל כך יום יומי שאנחנו בקושי שמים לב לכמה שהוא בעייתי. אבל אז אנחנו מתעשתים, מתחכמים, וממשיכים כרגיל.

הסיפור של מלוויל מסתיים עם הגילוי שבארטלבי עבד בצעירותו כפקיד זוטר במשרד מיוחד של שירות הדואר בוושינגטון שנקרא "המשרד למכתבים מתים", בו מצטברים כל המעטפות והחבילות שלא מצאו את נמענם, ושולחם נעלם. המספר מסכם: "כשאני מהרהר שנית בשמועה הזו, אני בקושי יכול לבטא את הרגשות שתקפו אותי. מכתבים מתים! האין זה נשמע כמו אנשים מתים? שערו בנפשכם אדם, שעל פי טבעו וחוסר מזלו מועד לחוסר ישע חיוורוני. איזה עיסוק יוכל להדגיש זאת יותר מהטיפול המתמיד באותם מכתבים מתים ומיונם לפני שיעלו בלהבות? שכן הם נשרפים בהמוניהם מדי שנה בשנה. לפעמים, מתוך הנייר המקופל, לוקח הפקיד החיוור טבעת: האצבע שנועדה לה מן הסתם נמקה בקבר. או המחאה בנקאית שנשלחה במהירות כצדקה: זה שנועדה לעזור לו כבר אינו אוכל ואינו רעב. או חנינה לאלו שמתו מיואשים. או תקווה לאלו שמתו בלעדיה. או בשורות טובות לאלו שמתו כורעים תחת אסונם. בשליחויות החיים, אצים רצים המכתבים אל המוות. הו בארטלבי! הו אנושות!"

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על איך לא להיות טוב

02
ארז

מרשים ומעציב בו זמנית.
השאלה היא כמה רחוק ניתן לקחת את הרעיון של צעקת "המלך הוא עירום" ונקיטת עמדה מול הבנאליות של הרוע?

האם זה בסדר לגנוב מרשת גדולה לאחר שהיא גונבת מאזרחים אחרים באמצעות השוואת מחירים, משכורות מינימום ועושק כללי?

האם זה בסדר לרצוח מנהיג חברתי אשר שלח במודע חיילים למותם (כלומר, רצח אותם) כדי למקסם רווחים (כלכליים או פוליטיים)?

בקיצור, האם אפשר להיות רע ולבגוד בערכים של הטוב כדי למגר רוע אחר? הקו המפריד דק מאוד וכידוע, כוח משחית..

03
אביתר

מעניין אותי המחשבה כי מגזינים וכתבי-עת אינם מחפשים את המצויינות אלא את הבינוניות.
המצויינות היא מפחידה, מאתגרת. הבינוניות מוכורת וידוע לכולם, לא מפתיעה, עוזרת לנו לשמור על הסטטוס-קוו, עוזרת לנו להמשיך לדבוק בעולם שאנחנו מכירים, בלי שינויים מהותיים.
כך גם בפוליטיקה.

האם זה תוצר טבעי של העולם שבו אנו חיים כי האנושות לא מוכנה לקפיצות מדרגה בפעמים תכופות יותר ויותר, כפי שכבר קורה לנו ואנו לרוב לא מצליחים לעקוב אחריהן.
או אולי זה נעשה בצורה זדונית בשביל לשמר את הקיים?

04
צב

אני נוטה להאמין כי כל אדם ממש כמו סוקרטס רוצה לחיות בשלום עם עצמו.
השאלה היא האם הוא חי בשלום יחסי עם עצמו משום שהוא מודד עצמו ע"פ אמות מידה חיצוניות כפי שהן משתקפות מפני החברה בה הוא חי או שמא הוא מודד עצמו ע"פ אמות מידה פנימיות.
אין ספק שהנטיה האנושית היא לאמץ את הנורמות החברתיות הנהוגות. אין ספק שאנו פועלים יותר כעדר מאשר כיחידות בעלות חשיבה עצמאית. משוועים להנהגה ומחכים שמישהו אחר ירים את הכפפה או שהנסיבות פשוט ישתנו מעצמן.
וזו בעיני בעיה שחוצה גבולות של זמן ומקום.
הדרך לשלום עם עצמי, שהוזכרה בהקשר של סוקרטס, אינה נגמרת במחשבה על העתיד "לא אעשה זאת כי אני לא רוצה לראות אדם רע במראה". היא מתחילה באומץ להביט במראה ולראות את מה שקיים כרגע. אנשים חיים בנוח עם הפעולות ה"שליליות" שלהם משום שהם אינם מסתכלים על עצמם, הם מסתכלים על אחרים.
בהקשר הזה, תשובתי לארז (לעניות דעתי כמובן) היא שלא ניתן להשתמש ב"רוע" כדי למגר אותו. ראשית משום שאם הכלים אינם תואמים את המטרה, המטרה לא תושג ולא מכבים אש עם בנזין. אך בהקשר למה שכתבתי מעל, אם אנחנו עסוקים בלתקן אחרים, כנראה שאנחנו לא מסתכלים על עצמנו. אם נסתכל על עצמנו, באופן טבעי לא נסכים לקחת חלק בעוול שאנו רואים שנעשה. לא מן הנמנע שלאורך זמן, בו נמשיך להביט על עצמנו, באופן טבעי נרגיש שההמנעות מהפגיעה אינה מספיקה לנו נוכח העוול ונבקש לפעול להפסקתו. ואם נמשיך להביט על עצמנו (ולא נביט על המטרה אותה אנו מבקשים להשיג) אז נדאג גם למצוא את הדרך לעשות זאת שבה נחיה בשלום עם עצמנו. ללא ספקות, ללא הצדקות, צידוקים והצטדקויות. בלי תירוצים, כי לא יהיה מה לתרץ.
איך כן להיות טוב? להעז להסתכל במראה*.
מבט צלול אחד יכול לעשות הרבה.

*זאת כמובן מראה מטאפורית P:

06
רמי פריד

הטוב והרע הם ערכים סובייקטיביים, ותלויי תרבות וסיטואציה. ערכי הטוב והרע גם תלויים במקום ובזמן ולכן הם יחסיים. משום כך, הטוב והרע - שהם תבניות שיפוט אנושיות - יכולים להפוך את כיוונם ולהתחלף זה בזה.