איך להפוך חולשה לכוח

האם מותר להשתמש בילדים ככלי במאבק פוליטי אלים? האם זה יעיל? האם זה מוסרי? ניתוח המקרה של ״פרוייקט סי״ בבירמינגהם, 3 במאי 1963
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

התצלום המפורסם ביותר בתולדות התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית צולם ב־3 במאי 1963 בידי ביל האדסון, צלם של הסוכנות אסושיאטד פרס. האדסון היה בבירמינגהם, אלבמה, במקום שהפעילים של מרטין לותר קינג נאבקו במפקד המשמר האזרחי הגזעני של העיר יוג'ין "בול" ("פר") קונור. התצלום הראה כלב משטרה תוקף נער בן עשרה. גם היום הוא לא חדל לזעזע. האדסון נתן את סרט הצילום שלו מאותו יום לעורך שלו, ג'ים לקסון. לקסון עבר על התצלומים של האדסון עד שהגיע לנער הרוכן על הכלב. לימים סיפר ש"השלווה האלוהית של הצעיר בתוך לסתותיו האימתניות של כלב הרועים הגרמני" מסמרה אותו. לא היה תצלום שריגש אותו כל כך מאז שפרסם שבע־עשרה שנים לפני כן את התצלום שקיבל פרס פוליצר של אישה קופצת מחלון בקומה עליונה של מלון עולה בלהבות באטלנטה.

בירמינגהם

הצילום של ביל האדסון. מקור: ויקיפדיה, באדיבות סוכנות איי-פי

לקסון לקח את התצלום והבריק אותו למשרדו הראשי.

"הארנב הוא הכי ערמומי מכל בעלי החיים שאלוהים ברא," סיפר עבד לשעבר בריאיון עם רושמי פולקלור לפני מאה שנה: הוא לא הכי גדול, והוא לא הכי רועש אבל הוא בטח הכי ערמומי

למחרת, פרסם אותו ניו יורק טיימס על פני שלושה טורים בראש עמוד השער של גיליון יום ראשון שלו, וכך עשו גם עיתונים חשובים אחרים ברחבי ארצות הברית. בבית הלבן ראה הנשיא קנדי את התצלום ונחרד. שר החוץ, דין ראסק, חשש שהתמונה "תביך את ידידינו בחוץ לארץ ותשמח את אויבינו." התצלום נידון  בקונגרס ובאינספור חדרי אורחים וכיתות לימוד. זמן מה, נראה היה שהאמריקאים אינם מסוגלים לדבר על שום דבר אחר. עיתונאי אחד אמר כי הייתה זו תמונה, ש"תבער לעד... הנער הרזה, בלבוש הנאה, נראה רוכן לתוך הכלב, זרועותיו שמוטות לצדדיו, מביט בשלווה נכחו כמו לומר — 'קח אותי, הנני.'" במשך שנים נלחמו מרטין לותר קינג וגדוד פעילי זכויות האזרח שלו בסבך המדיניות והחוקים הגזעניים שכיסו את מדינות הדרום של ארצות הברית — התקנות שהקשו על השחורים או לא אפשרו להם לקבל עבודה, להשתתף בבחירות, להשיג השכלה נאותה, או אפילו להשתמש באותה ברזייה כמו אדם לבן. פתאום השתנו פני הדברים. כעבור שנה אישר הקונגרס האמריקאי את "חוק זכויות האזרח מ־1964", אחד התמרורים החשובים ביותר בתולדות החקיקה בארצות הברית. פעמים רבות אומרים כי חוק זכויות האזרח "נכתב בבירמינגהם."

יוהנסבורג של הדרום

ב־1963, כשמרטין לותר קינג בא לבירמינגהם, התנועה שלו הייתה במשבר. במשך תשעה חודשים הוא ניהל הפגנות נגד ההפרדה בין שחורים ולבנים באולבני, ג'ורג'יה, שלוש מאות קילומטר דרומה משם, ועזב את אולבני מותש בלי שום הישג משמעותי. הניצחון הגדול ביותר של התנועה לזכויות האזרח עד לאותו שלב היה פסק הדין של בית המשפט העליון בתיק המפורסם בראון נגד מועצת החינוך ב־1954, שקבע כי הפרדה על רקע גזעי בבתי ספר ציבוריים אינה חוקתית. אבל חלפו כמעט עשר שנים ובתי הספר הציבוריים במדינות הדרום העמוק הפרידו בין הגזעים כמימים ימימה. בשנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים עמדו בראש רוב המדינות הדרומיות פוליטיקאים מתונים יחסית שהיו מוכנים לפחות להתייחס לשחורים בכבוד. מושל אלבמה בשנים ההן היה "ג'ים הגדול" פולסום, שאהב לומר "כל האנשים הם כמעט דומים." אבל כל המתונים נעלמו בתחילת שנות השישים. בבתי המחוקקים שלטו חסידים נוקשים של ההפרדה בין הגזעים. נראה היה שהדרום נע אחורה.

ובירמינגהם? בירמינגהם הייתה העיר החצויה־גזעית ביותר באמריקה. קראו לה "יוהנסבורג של הדרום". כשאוטובוס של פעילי זכויות האזרח היה בדרכו לבירמינגהם, המשטרה המקומית עמדה מנגד בעת שאנשי הקו קלוקס קלאן הסיטו את האוטובוס לשולי הכביש והעלו אותו באש. הקו קלוקס קלאן פוצץ בתים של שחורים שניסו לעקור לשכונות לבנות בתדירות כזאת שהכינוי השני של בירמינגהם היה בּוֹמבּינגהם. "בבירמינגהם," כותבת דיאן מקוורטר בספרה קח אותי הביתה, "היה מקובל על הקרימינולוגים שהדרך הבטוחה ביותר לעצור גל פשיעה — פריצות, מעשי אונס, מה שלא יהיה — הייתה לצאת לרחוב ולירות בכמה חשודים. ('הדבר הזה יוצא מכלל שליטה,' היה קצין משטרה אומר. 'אתם יודעים מה אנחנו צריכים לעשות.')"

יוג'ין "בול" קונור, מפקד המשמר האזרחי של העיר בירמינגהם ב-1960

יוג'ין "בול" קונור, מפקד המשמר האזרחי של העיר בירמינגהם ב-1960

יוג'ין "בול" ("פר") קונור, מפקד המשמר האזרחי של העיר, היה איש נמוך ושמנמן עם אוזניים ענקיות ו"קול של צפרדע השור". הוא עלה לגדולה ב־1938 כשנערכה ועידה פוליטית במרכז בירמינגהם בהשתתפות נציגים שחורים ולבנים. קונור קשר חבל ארוך למוט במדשאה מחוץ לאולם, והעביר את החבל לאורך המעבר הראשי ודרש — בהתאם לתקנות ההפרדה הגזעית של העיר — ששחורים יישארו בצד אחד של הקו, ולבנים בצד השני. באספה השתתפה גם אשתו של הנשיא, אלינור רוזוולט. היא ישבה בצד ה"לא נכון" ואנשיו של קונור כפו עליה לעבור לצד הלבן. (תארו לכם שמישהו מנסה זאת עם מישל אובמה.) קונור אהב לשבת בבוקר במלון מולטון במרכז העיר, לערות לתוכו כוסיות בורבון "אולד גראנד־דד" ולומר דברים כמו, יהודי הוא רק "כושי שהפכו אותו פנים החוצה." אנשים היו מספרים בדיחות על בירמינגהם, מהסוג שלא היה כל כך מצחיק: שחור בשיקגו מתעורר בוקר אחד ומספר לאשתו שישו בא אליו בחלום וציווה עליו ללכת לבירמינגהם. היא נחרדת: "ישו אמר שהוא ילך איתך?" הבעל עונה: "הוא אמר שהוא ילך איתי עד ממפיס."

בבואו לבירמינגהם כינס קינג ישיבה של צוות התכנון שלו. "עלי לומר לכם," אמר, "שלהערכתי כמה מהאנשים שיושבים כאן היום לא יחזרו חיים מהמערכה הזאת." אחר כך הוא הלך סביב החדר והשמיע לכל אחד הספד היתולי. אחד מעוזריו של קינג יודה לימים שהוא בכלל לא רצה לבוא לבירמינגהם: "כשנפרדתי בנשיקות מאשתי וילדי בדרך קרול באטלנטה, לא חשבתי שאשוב לראותם."

קינג היה במצב של נחיתות במספר ובעוצמה. הוא היה החלש המוחלט. היה לו, מכל מקום, יתרון אחד — מאותו זן פרדוקסלי כמו הדיסלקציה של דייוויד בויז או הילדות הכואבת של ג'יי פריירייק. הוא בא מקהילה שהייתה תמיד החלשה. לעת שמסע הצלב של זכויות האזרח בא לבירמינגהם, היו מאחורי האפרו־אמריקאים כבר כמה מאות שנים שבהן למדו להתמודד עם נחיתות וחולשה. לאורך הדרך הם למדו כמה דברים על לחימה בענקים.

במרכזן של הרבה תרבויות מדוכאות בעולם ניצבת דמותו של "הגיבור הנוכל". באגדות ובשירים הוא מופיע בדמות חיה לא־מזיקה לכאורה שגוברת בכוח הפיקחות והעורמה על אחרים גדולים ממנה בהרבה. עבדים באיים הקאריביים הביאו איתם מאפריקה סיפורים על עכביש ערמומי ושמו אנאנסי. אצל עבדים אמריקאים, הנוכל היה לעתים קרובות ארנב קצר־זנב. "הארנב הוא הכי ערמומי מכל בעלי החיים שאלוהים ברא," סיפר עבד לשעבר בריאיון עם רושמי פולקלור לפני מאה שנה: הוא לא הכי גדול, והוא לא הכי רועש אבל הוא בטח הכי ערמומי. כשהוא נכנס לצרה הוא מכניס לתוך הצרה מישהו אחר ויוצא בשלום. פעם הוא נפל לבאר עמוקה, והאם הוא יילל ובכה? לא אדוני. הוא שרק ושר שיר יפה מאוד וכשהזאב עבר הוא שמע אותו ותקע את הראש שלו פנימה והארנב אמר, תתרחק מפה. אין פה מקום לשניים. מאוד חם שם למעלה ופה קריר ונעים. אל תיכנס לדלי הזה ואל תרד לפה. זה עשה את הזאב עוד יותר עצבני והוא קפץ לתוך הדלי וכשהוא ירד הארנב עלה. וברגע שהם עברו אחד על פני השני הארנב צחק ואמר, "אלה החיים; מישהו עולה ומישהו יורד."

סיפורי נוכלים היו הגשמת חלומות של עבדים על היום שבו ישתחררו מאדוניהם הלבנים. אבל, כפי שכותב ההיסטוריון לורנס לוין, הם היו גם "סיפורים ריאליסטיים שלימדו את אמנות ההישרדות ואפילו הניצחון בסביבה עוינת"

בסיפור הארנב הנודע ביותר, השועל בונה בובת תינוק מזפת כדי ללכוד את הארנב. הארנב מנסה לשחק עם תינוק הזפת ונדבק אליה, וככל שהוא מתאמץ להשתחרר מהזפת, כך הוא נלכד ללא תקנה. "לא אכפת לי מה תעשה לי, שועל," מתחנן הארנב אל השועל העולז, "אבל אל תזרוק אותי לתוך הדרדרים האלה." השועל עושה, כמובן, בדיוק כדבר הזה — והארנב, שנולד וגדל בשדה הדרדרים, משתמש בקוצים שלהם כדי להפריד את עצמו מהבובה ונמלט. השועל מובס. הארנב יושב בשיכול רגליים על בול עץ סמוך, "מנקה את עצמו מהזפת עם ענף", שמח וטוב לב.

סיפורי נוכלים היו הגשמת חלומות של עבדים על היום שבו ישתחררו מאדוניהם הלבנים. אבל, כפי שכותב ההיסטוריון לורנס לוין, למרבה הצער הם היו גם "סיפורים ריאליסטיים שלימדו את אמנות ההישרדות ואפילו הניצחון בסביבה עוינת." אפרו־אמריקאים היו נחותים במספר ובעוצמה וסיפורי הארנב לימדו שהחלשים יכולים להתמודד אפילו בתחרויות הלא־מאוזנות ביותר ובלבד שירצו להשתמש בתבונתם. ארנב הבין את שועל בדרך ששועל לא הבין את עצמו. הוא הבין כי יריבו שועל היה מרושע כל כך שלא יעמוד בפיתוי לתת לארנב את העונש שארנב אמר כי רצונו להימנע ממנו ויהי מה. וכך ארנב תעתע בשועל, כשהוא מהמר ששועל לא יוכל לשאת את המחשבה שחיה קטנה ונחותה ממנו תיהנה כל כך. לוין טוען כי אפרו־אמריקאים התייחסו ברצינות רבה ללקחים של הנוכל במרוצת הדיכוי הממושך שלהם:

התיעוד שהשאירו חוקרי העבדות במאה התשע־עשרה ובעלי העבדים בעצמם מלמד כי עבדים במספרים גדולים שיקרו, רימו, גנבו, התחזו לחולים, התבטלו, העמידו פנים שלא הבינו כראוי את הפקודות שקיבלו, שמו אבנים בתחתית סלי הכותנה שלהם כדי למלא את המכסות, שברו את כלי העבודה שלהם, שרפו את רכוש בעליהם, הטילו מום בעצמם כדי להתחמק מעבודה, לא טיפלו כראוי בצמחים שגידלו, והזניחו את חיות המשק שנמסרו לטיפולם במידה כזאת שאדוניהם ראו לעתים קרובות לנחוץ להשתמש בפרדים פחות יעילים במקום בסוסים מכיוון שהראשונים עמדו טוב יותר בטיפול האכזרי של העבדים.

דיסלקטים מפתחים כישורים אחרים שמתגלים — לפעמים — כיתרון גדול, כדי לפצות את עצמם על לקותם. הפצצה או יתמות יכולות להיות חוויית פספוס קרוב שהורסת אתכם. או שהן יכולות להיות פספוס רחוק ולחשל אתכם. אלה ההזדמנויות של דוד: אותם מקרים שבהם, על דרך הפרדוקס, קשיים הופכים לרצויים. הלקח של סיפורי הנוכל הוא הקושי הרצוי השלישי: החופש הלא־צפוי שבא מכך שאין מה להפסיד. הנוכל שובר את הכלים.

מנהל ועידת ההנהגה הדרומית הנוצרית, הארגון שקינג עמד בראשו, היה וייאט ווקר. ווקר היה בשטח בבירמינגהם מהרגע הראשון וארגן את חילותיו הדלים של קינג נגד כוחות הגזענות והריאקציה. לקינג ולווקר לא היו אשליות שיהיה בכוחם להילחם בגזענות בדרך הקונבנציונלית. הם לא יכלו לנצח את בול קונור בקלפי, או ברחובות, או בבית המשפט. הם לא יכלו להתמודד אתו כוח מול כוח. אבל הם יכלו לשחק את הארנב ולנסות להניע את קונור להשליך אותם אל שדה הדרדרים.

"וייאט," אמר קינג, "אתה חייב למצוא את הדרך לחולל משבר, להכריח את בול קונור לחשוף את תוכניותיו." ווקר עשה בדיוק כדבר הזה. והמשבר שווייאט ווקר חולל היה תצלום של נער בן־עשרה מותקף על ידי כלב משטרה — רוכן קדימה, בזרועות שמוטות, כאילו כדי לומר, "קח אותי, הנני."

לא קשה להסתדר איתי, יקירה. אני רק צריך שלמות

הם נדהמו לראות את קינג מגן על האיש שתקף אותו. הואוייאט ווקר היה כומר בפטיסטי ממסצ'וסטס. הוא הצטרף למרטין לותר קינג ב־1960. הוא היה ה"טכנאי" של קינג, איש הארגון שלו, זה שסידר עניינים. הוא היה "עושה הצרות" — רזה, מהודר, ואינטלקטואל, עם שפם דק־כעיפרון וחוש הומור משעשע. הוא הקפיד לצאת כל יום רביעי אחר הצהריים לסיבוב של גולף. נשים היו אצלו תמיד "יקירה". בצעירותו, הצטרף לליגה הקומוניסטית הצעירה כי — כפי שאמר תמיד בציניות לא מסותרת — זו הייתה האפשרות היחידה של גבר שחור בשנים ההן לפגוש נשים לבנות.

"באוניברסיטה," כותב ההיסטוריון טיילור בראנץ', "הוא קנה לו משקפיים במסגרת שחורה ששיוו לו מראה של טרוצקיסט מהורהר." פעם אחת, כשהטיף בפיטרסבורג, עיירה קטנה בווירג'יניה, הוא הופיע בספרייה הציבורית ללבנים־בלבד עם משפחתו ופמליה קטנה בעקבותיו, בכוונה להיאסר בגלל הפרת חוקי ההפרדה הגזעית של העיירה. מהו הספר שהוא בחר לנופף בו בפני הצלמים והכתבים שנאספו שם? ביוגרפיה של הגיבור הגדול של הדרום הלבן, רוברט אי לי, המצביא במלחמת האזרחים שהנהיג את צבא הקונפדרציה במלחמתו להגן על העבדות. זה היה וייאט ווקר במיטבו. הוא שמח מאוד להילקח לכלא בגלל הפרת חוקי ההפרדה הגזעית של פיטרסבורג. אבל תחילה הוא דאג להזכיר לעיירה שהפעם היא נקלעה לסתירה פנימית.

בבירמינגהם, יצרו קינג, ווקר, ופרד שאטלסוורת טריומוויראט. שאטלסוורת היה הפנים הוותיקות של מאבק זכויות האזרח של בירמינגהם, המטיף המקומי שהקו קלוקס קלאן לא הצליח להרוג, קינג היה הנביא, רב־חן וכריזמטי. ווקר נשאר בצללים. הוא לא הרשה לצלם אותו עם קינג. אפילו בבירמינגהם לרבים מאנשיו של בול קונור לא היה מושג איך ווקר נראה. קינג ושאטלסוורת היו מצוידים במידה של שלווה. ווקר לא. "אם תפריע לי, אני אכסח אותך," כך תיאר ווקר את סגנון הניהול שלו. "אין לי זמן בשביל 'בוקר טוב, צהריים טובים; מה שלומך.' אנחנו בונים מהפכה."

פעם אחת בבירמינגהם, כשקינג נאם, הסתער על הבמה גבר לבן במשקל מאה קילו והתחיל להכות את קינג באגרופיו. עוזריו של קינג חשו להגן עליו, כותבת מקוורטר: אחז בו בדאגה ובעוד הקהל מתחיל לשיר משירי התנועה, הסביר לו שמטרתם צודקת, שאלימות מבזה את בעליה, ש"אנחנו ננצח." אחר כך הציג אותו קינג בפני ההמון, כאילו היה אורח שבא בהפתעה. רוי ג'יימס, יליד ניו יורק בן עשרים־וארבע שחי בפנימייה של המפלגה הנאצית האמריקנית בארלינגטון, וירג'יניה, התחיל לבכות בזרועותיו של קינג.

מרטין לותר קינג

האנדרטה של מרטין לותר קינג בוושינגטון. צילום: טום להגרו, ״פי-בי-אס״

קינג היה אבסולוטיסט מוסרי, שלא סטה מעקרונותיו אפילו תחת התקפה. ווקר אהב לקרוא לעצמו פרגמטיסט. פעם אחת כשעמד לפני בניין בית משפט בצפון קרוליינה תקף אותו "הר אדם" — מטר תשעים, 120 קילו. ווקר לא חיבק את התוקף. הוא קם ויצא מולו, ובכל פעם שהמהלומות של האיש גלגלו אותו במורד המדרגות של בית המשפט, הוא התרומם וחזר אליו. בפעם השלישית, סיפר ווקר אחר כך, "הוא תפס אותי חזק, והשאיר אותי כמעט חסר הכרה. ואני חזרתי אליו בפעם הרביעית. הפעם, אני רוצה לומר לך, אילו היה לי סכין גילוח הייתי חותך אותו."

לילה מפורסם אחד, כשהיו שלושתם — ווקר, קינג ושאטלסוורת — צריכים לדבר לפני אלף חמש מאות אנשים בכנסייה הבפטיסטית הראשונה במונטגומרי, הקיף את הכנסייה אספסוף לבן זועם שאיים לשרוף את הבניין. קינג, כצפוי, בחר בדרך המלך. "יש רק דרך אחת להציל את האנשים שלנו," אמר לחבריו, "שאנחנו המנהיגים נמסור את עצמנו לידי האספסוף." שאטלסוורת, קר־רוח כמו תמיד, הסכים: "כן, אם זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אז קדימה." ווקר? הוא הביט בקינג ואמר לעצמו: "האיש הזה בוודאי יצא מדעתו." (ברגע האחרון בא צבא פדרלי ופיזר את ההמון). לימים, יהיה ווקר לחסיד האי־אלימות. אבל תמיד נתן את הרושם שהגשת הלחי השנייה אינה משהו שבא באופן טבעי.

"היו זמנים שהתאמתי את המוסר שלי למצב או שיניתי אותו כדי לעשות את העבודה כי אני הייתי האיש שצריך להתמודד עם התוצאות," אמר פעם. "עשיתי זאת במודע; לא הייתה לי ברירה. כשהתמודדתי עם איש כמו בול קונור, לא התמודדתי עם סיטואציה מוסרית." ווקר אהב להתעלל בקונור. בבואו לבירמינגהם הודיע בעיניים מנצנצות, "באתי לבירמינגהם לרכוב על הפר." הוא היה מאמץ לעצמו מבטא דרומי ומטלפן למשטרה המקומית כדי להתלונן על "כושונים" שמארגנים־כביכול הפגנה באיזה מקום, ומריץ את השוטרים למרדף שווא. או שהיה הולך בראש צעדה שלא הייתה צעדה, כזאת שהלכה סחור סחור, דרך מבואות של משרדים ולתוך סמטאות, עד שהשוטרים תלשו את שערם מרוב תסכול. "היה נהדר לחיות בתקופה כזאת," הוא אמר, נזכר בתעלולים שעשה בבירמינגהם. ווקר ידע שאסור לו לגלות לקינג כל מה שהוא עושה. קינג היה כועס. ווקר לא סיפר לאיש על מעשי הקונדס שלו.

"אני חושב שכושים כמוני פיתחו כמעט קטלוג מנטלי של טון הדיבור של פרצוף לבן שמדבר אליהם," סיפר ווקר למשורר רוברט פן ווֹרן בריאיון ארוך מיד עם תום המערכה בבירמינגהם. "אבל כל דבר שאיש לבן אומר מתפרש בניואנס של טון הדיבור, או הטיית הראש, או עומק הטון, או חדות הלשון, אתה יודע — דברים שבמסגרת ההתייחסות האתנית הנורמלית, הרגילה, אין להם משמעות, מקבלים משמעות עצומה ועמוקה וחריפה."

כאן הזכיר וורן את סיפורי העם על הנוכל במסורת האפרו־אמריקאית. אפשר היה כמעט לראות את החיוך ערמומי על פניו של ווקר: "כן," הוא ענה, זו הייתה "שמחה טהורה" ללעוג ל"אדון" ולומר לו "את הדבר האחד שאתה יודע שהוא רוצה לשמוע ולהתכוון בעצם למשהו אחר." אנשים קראו למרטין לותר קינג "מיסטר לידר" ("מר מנהיג") או, ברגעים קלים יותר, "אלוהים". ווקר היה הארנב.

ד"ר קינג, עשיתי את זה!

התוכנית שווקר תכנן לבירמינגהם נקראה פרויקט סי — C האות הראשונה של confrontation — עימות. זירת האירועים הייתה הכנסייה הבפטיסטית העתיקה של העיר ברחוב 16, ליד פארק קלי אינגרם, ובמרחק כמה רחובות ממרכז בירמינגהם. לפרויקט סי היו שלוש מערכות, כל אחת תוכננה להיות גדולה ופרובוקטיבית מקודמתה. הפרויקט נפתח בסדרה של ישיבות מחאה בבתי עסק מקומיים. זה נועד למשוך את תשומת הלב של התקשורת לבעיית ההפרדה בין שחורים ולבנים בבירמינגהם. בלילה, ינהלו שאטלסוורת וקינג אספות המוניות של הקהילה השחורה המקומית כדי להרים את המורל. השלב השני היה חרם על עסקים במרכז העיר, כדי להפעיל לחץ כלכלי על חברי קהילת העסקים הלבנה על מנת שישקלו מחדש את הנהלים שלהם ביחס ללקוחות השחורים. (בחנויות כולבו, למשל, נאסר על שחורים להשתמש בחדרי השירותים או בתאי המדידה, מפחד שפריט לבוש שאדם שחור נגע בו ייגע אחר כך באדם לבן.) המערכה השלישית נועדה להיות סדרה של צעדות המוניות לתמיכה בחרם ולמילוי בתי הסוהר — כי ברגע שלקונור יאזלו התאים בבתי הכלא, הוא לא יוכל עוד להיפטר מבעיית זכויות האזרח פשוט על ידי מעצר של המפגינים. הוא יצטרך להתמודד איתם במישרין.

פרויקט סי היה מבצע עתיר־סיכונים. כדי שיצליח, קונור היה צריך להשיב מלחמה. קינג החליט שעליהם לשכנע את קונור לגלות את כוונותיו — וכך לחשוף לעולם את הצד המכוער שלו. אבל לא הייתה ערובה שהוא יעשה זאת. קינג וּווקר חזרו זה עתה מניהול מערכה ארוכה באולבני, ג'ורג'יה, שם נכשלו, כי מפקד משטרת אולבני, לורי פריצ'ט, סירב לבלוע את הפיתיון. הוא הורה לשוטרים שלו לא להשתמש באלימות או בכוח מופרז. הוא היה ידידותי ואדיב. הוא התייחס לקינג בכבוד. העיתונאים הצפוניים באו לאולבני לסקר את העימות בין לבנים ושחורים, ומצאו — להפתעתם — שהם דווקא מחבבים את פריצ'ט. כשקינג נזרק לבסוף לכלא, בא למחרת איש מסתורי לבוש־היטב — שנשלח, אמרה האגדה, על ידי פריצ'ט בעצמו — ושחרר אותו בערבות. איך תוכל להיות מרטיר אם משחררים אותך מהכלא בערבות ברגע שהגעת לשם?

בתוך ההכנות למתרחש פריצ'ט השתכן במלון בלב העיר כדי שיהיה זמין אם תפרוץ אלימות. באמצע דיון ארוך עם קינג נכנסה המזכירה של פריצ'ט ומסרה לו מברק. כעבור שנים, סיפר על כך פריצ'ט: בוודאי נראיתי קצת מודאג כי ד"ר קינג שאל אותי אם זו בשורה רעה. אמרתי, "לא, זו לא בשורה רעה, ד"ר קינג. אבל היום יום הנישואים השנים־עשר שלי, ואשתי שלחה לי מברק." והוא אומר — לעולם לא אשכח זאת וזה מלמד על ההבנה שהייתה בינינו — הוא אמר, "אתה רוצה לומר שהיום זה יום הנישואים שלך?" ואני אמרתי, "נכון מאוד," ואני אמרתי, "לפחות שלושה שבועות לא הייתי בבית." והוא אמר, "טוב, המפקד פריצ'ט, אתה הולך הביתה הערב, לא, אתה הולך ברגע זה. תחגוג את יום השנה שלך. אני מבטיח לך ששום דבר לא יקרה באולבני ג'ורג'יה עד מחר, ואתה יכול ללכת, קח את אשתך למסעדה, עשה כל מה שתרצה, ומחר בעשר, נחדש את המאמצים שלנו."

צעדת זיכרון לקורבנות הפיגועים בבירמינגהם ב-22 בספטמבר 1963.

צעדת זיכרון לקורבנות הפיגועים בבירמינגהם ב-22 בספטמבר 1963.

פריצ'ט נהנה מהיתרונות של גודל ועוצמה. אבל הוא לא זרק את קינג ואנשיו לשדה הדרדרים. המאמץ להניע את פריצ'ט לעשות כרצונם היה חסר־תוחלת. כעבור ימים מעטים ארז קינג את כליו ויצא מהעיר. ווקר הבין כי תבוסה בבירמינגהם זמן כה קצר אחרי הכישלון באולבני תהיה קטלנית. בשנים ההן, מספר עצום של משפחות אמריקאיות צפו בחדשות הערב בטלוויזיה, וּווקר רצה נואשות להעמיד את פרויקט סי בחזית כדי שיככב על מסכי הטלוויזיה האמריקאית בכל ערב. אבל הוא ידע שאם המערכה תיתפס כמקרטעת, התקשורת תאבד עניין ותעבור למקום אחר.

"כללית, ווקר דרש שהכול יהיה מוכן," כותב ההיסטוריון טיילור בראנץ', "אם הם יפגינו כוח, התמיכה מבחוץ תהיה יחסית רבה יותר. אבל ווקר סבר שמרגע שהם מתחילים אסור להם לסגת ...אסור באיסור חמור, הוא אמר, שהמערכה בבירמינגהם תהיה קטנה מהמערכה באולבני. ופירוש הדבר שעליהם להתכונן שייכנסו לכלא עד אלף אנשים בבת אחת, אולי יותר."

כעבור כמה שבועות ווקר ראה שהמערכה שלו מתחילה לאבד את התנופה היקרה הזאת. שחורים רבים בבירמינגהם פחדו — בצדק — שאם יראו אותם עם קינג, מעסיקיהם הלבנים יפטרו אותם. באפריל נאם אחד מעוזריו של קינג לפני שבע מאות אנשים בתפילה בכנסייה והצליח לשכנע רק תשעה מהם לצעוד איתו. למחרת, אנדרו יאנג — עוד עוזר של קינג — ניסה שוב, והפעם מצא רק שבעה מתנדבים. העיתון השחור השמרני המקומי קרא לפרויקט סי "בזבזני וחסר־ערך". הכתבים והצלמים שנאספו שם לתעד את חזיון העימות בין שחורים ולבנים נעשו קצרי־רוח. קונור עצר פה ושם שחור או שניים אבל רוב הזמן רק ישב והמתין. ווקר היה בקשר קבוע עם קינג וקינג נסע הלוך ושוב בין בירמינגהם ובסיס הבית שלו באטלנטה. "וייאט," אמר לו קינג בפעם המאה, "אתה חייב למצוא דרך להכריח את בול קונור לחשוף את כוונותיו." ווקר נד בראשו. "אדוני המנהיג, לא מצאתי עדיין את המפתח, אבל אמצא אותו."

פריצת הדרך באה ב"יום ראשון של כפות התמרים" שלפני חג הפסחא. לווקר היו עשרים ושניים מפגינים שהיו מוכנים לצעוד. אחיו של קינג, אלפרד דניאל, שנודע בכינוי איי־די נועד לעמוד בראש הצעדה. "האספה ההמונית שלנו התכנסה לאט," מספר ווקר. "היינו אמורים לצעוד בשתיים וחצי בערך, והתחלנו לצעוד רק בארבע. עד אז כבר נאספו ברחובות אנשים שידעו על ההפגנה. כשהם היו מוכנים לצעוד, הצטופפו לאורך המדרכות כאלף איש בשטח שלושת הרחובות האלה, כדי לצפות במתרחש."

למחרת פתח ווקר את העיתונים לקרוא איך העיתונאים תיארו מה שהתרחש, וגילה להפתעתו שהם התבלבלו לגמרי. העיתונים סיפרו שאלף ומאה מפגינים צעדו בבירמינגהם. "צלצלתי לד"ר קינג ואמרתי, 'ד"ר קינג, עשיתי את זה!'" זכר ווקר. "'אני
לא יכול לספר לך בטלפון, אבל עשיתי את זה!' וכך מה שעשינו בכל יום היה לגרור את האספות שלנו עד שאנשים חזרו הביתה מהעבודה לפנות ערב. הם מילאו את המדרכות והתקבל הרושם שיש שם אלף מפגינים. אנחנו הצעדנו רק שנים־עשר, ארבעה־עשר, שישה־עשר, שמונה־עשר. אבל העיתונים דיווחו על אלף וארבע מאות."

הייתה זו סיטואציה שנראתה כאילו נלקחה מאחד מסיפורי הנוכל הנודעים ביותר — סיפורו של טרפין, צב צנוע שמתחרה במרוץ עם אייל. הוא מתחבא ליד קו הגמר ומציב את בני משפחתו ברווחים אסטרטגים לאורך המסלול, כך שאייל חושב שטרפין רץ במסלול. בקו הגמר, הוא יוצא בדיוק לפני אייל ותובע את הניצחון לעצמו. התרמית מצליחה, כי טרפין יודע שבעיניו של אייל, "כל הצבים כל כך דומים זה לזה שאי אפשר להבדיל ביניהם."

החלש צריך לדעת לאמוד את הניואנסים של הבעת הפנים — את הטיית הראש, את עומק הטון, או את חריפות הלשון. ההישרדות שלו תלויה בזה. אבל בעלי הכוח אינם צריכים אפילו להביט לעבר החלשים. האייל זלזל בטרפין הצנוע. בשבילו, צב הוא בסך הכול צב. האליטה הלבנה הנינוחה של בירמינגהם הייתה ממש כמו האייל. "הם רואים... רק דרך עיניים לבנות," הסביר ווקר, בצהלה. "הם לא מבדילים אפילו בין מפגינים כושים ובין צופים כושים. הם רואים רק כושים."

קונור היה איש יהיר שאהב להסתובב בבירמינגהם ולהתרברב, "כאן אנחנו קובעים את החוקים." הוא נהג לשבת בכל בוקר במלון מולטון, לשתות את הוויסקי שלו, ולנבא בקול גדול שלקינג "יאזלו הכושונים". עכשיו הוא הביט אל מחוץ לחלון וראה צב טרפין לכל אורך המסלול. הוא הוכה בהלם. אותם אלף מפגינים דמיוניים היו פרובוקציה. "בול קונור זכר שאסור לתת לכושונים האלה להגיע לבית העירייה," אמר ווקר. "התפללתי שהוא ימשיך לנסות לעצור אותנו... אילו נתן לנו בול להגיע לבית העירייה ולהתפלל היינו מאבדים את בירמינגהם. אילו נתן לנו לעשות זאת ולא מפריע, אילו חדשות היו כאן? לא הייתה לנו תנועה, אף אחד לא היה שומע עלינו." בבקשה, אחינו קונור, בבקשה. מה שלא תעשה, אל תזרוק אותי לשדה הקוצים. אבל מובן שזה בדיוק מה שקונור עשה.

במלאת חודש למחאה, ווקר וקינג הגבירו את הלחץ. אחד מחברי צוות בירמינגהם, ג'יימס בֶּוֶול, עבד עם ילדים מקומיים, והורה להם את עקרונות ההתנגדות הלא־אלימה. בוול היה החלילן מהמלין: נואם גבוה, קירח, מהפנט שחבש כיפה ולבש ג'ינס עם כתפיות, וטען שהוא שומע קולות. (מקוורטר קוראת לו "שוחר קרבות מתוך סיפור של ד"ר סוס".) ביום שני האחרון באפריל, הוא פיזר עלונים בכל התיכונים השחורים במחוז: "בואו לכנסייה הבפטיסטית ברחוב 16 ביום חמישי בצהריים. אל תבקשו רשות." התקליטן השחור הפופולרי ביותר בעיר — שלי "דה פלייבוי" סטיוארט — שלח את אותה ההודעה למאזיניו הצעירים: "ילדים, יש מסיבה בפארק." לאף בי איי נודע על התוכנית והם סיפרו לקונור שהכריז כי כל ילד שייעדר מהלימודים יגורש מבית הספר. אף אחד לא התרשם. הילדים באו בהמוניהם. ווקר קרא ליום שהילדים באו "D Day" על שם יום נחיתת בעלות הברית בנורמנדי במלחמת העולם השנייה.

אלבמה

ילדים משחקים ליד הכנסיה באלבמה בעת ההמתנה לביקור של ברק אובמה עם הכרזת מועמדותו לנשיאות, 2008. צילום: מריו טמה, ״גטי״

באחת בצהריים, נפתחו דלתות הכנסייה, וסגניו של קינג התחילו לשלוח את הילדים החוצה. הם החזיקו שלטים שאמרו "חירות" או "אני אמות כדי לעשות את הארץ הזאת למולדתי." הם שרו, "אנחנו נתגבר" ו"אף אחד לא יחזיר אותי לאחור." מחוץ לכנסייה חיכו השוטרים של קונור. הילדים ירדו על ברכיהם והתפללו, ואחר כך צעדו לתוך הדלתות הפתוחות של הרכבים להובלת אסירים. אחר כך יצאו עוד תריסר ילדים. אחר כך עוד תריסר, ועוד תריסר, ועוד תריסר — עד שאנשיו של קונור התחילו להבין שהעניינים מסתבכים.
שוטר זיהה את פרד שאטלסוורת. "היי, פרד, כמה ילדים יש לכם עוד?"
"לפחות עוד אלף," הוא ענה.
"אלוהים אדירים," אמר השוטר.
בסוף היום היו בכלא יותר משש מאות ילדים.

היום הבא — יום שישי — היה "'D Day' הכפול." הפעם הסתלקו אלף וחמש מאות ילדים מבית הספר ובאו לכנסייה הבפטיסטית ברחוב 16. באחת בצהריים הם התחילו לצאת מהכנסייה. הרחובות מסביב לפארק קלי אינגרם היו חסומים בשוטרים ובכבאיות. היה ברור לגמרי מדוע הכבאים הוזעקו. הכבאיות נשאו זרנוקי כיבוי בלחץ גבוה, "תותחי מים" בשמם הנוסף, שהיו כלי מרכזי לפיזור הפגנות משנות השלושים בימיה הראשונים של גרמניה הנאצית. ווקר ידע שאם ההפגנות יתרחבו עד שיביכו את משטרת בירמינגהם, קונור עשוי ממש להתפתות להפעיל את הזרנוקים. הוא רצה שקונור יפעיל את הזרנוקים. "היה חם בבירמינגהם," הסביר. "הוריתי לבוול לתת להפגנה להימשך עוד קצת ולתת לכבאים האלה לשבת שם ולהתבשל בשמש עד שיהיו לחוצים כמו הדק של אקדח."

והכלבים? קונור מת להשתמש ביחידה 9-K של העיר. בנאום בתחילת האביב של אותה שנה הבטיח קונור להילחם במפגיני זכויות האזרח עם מאה כלבי משטרה גרמניים. "אני רוצה שהם יראו איך הכלבים עובדים," נהם קונור כשהעניינים התחילו לצאת מכלל שליטה בפארק קלי אינגרם — ולא היה דבר ששימח יותר את ווקר. היו לו ילדים שצעדו ברחובות, ועכשיו קונור רצה לשלח בהם כלבי רועים גרמניים? כל האנשים במחנהו של קינג ידעו איך ייראה הדבר אם מישהו יפרסם תצלום של כלב משטרה מתנפל על ילד.

קונור עמד וצפה בילדים המתקרבים. "לא לחצות," אמר. "אם תתקרבו יותר, אנחנו נכוון אליכם את זרנוקי הכיבוי." בתי הסוהר של קונור היו מלאים. נבצר ממנו לעצור ילדים נוספים כי לא היה לו היכן לשים אותם. הילדים המשיכו לבוא.

הכבאים היססו. הם לא היו רגילים להשתלט על המונים. קונור פנה אל מפקד הכבאים: "תפעילו אותם, או תעופו מפה." הכבאים פתחו את זרנוקי הכיבוי שלהם שהפכו את הרסס של הזרנוקים לזרם בלחץ גבוה. הילדים נצמדו זה לזה ונפלו לאחור. עוצמת המים קרעה את החולצות מגופם של צועדים והטיחה ילדים אחרים אל קירות הבתים.

בכנסייה התחיל ווקר לפרוס גלים של ילדים בקצה השני של הפארק כדי לפתוח חזית נוספת. לקונור לא היו עוד כבאיות. אבל הוא גמר אומר שאיש מהצועדים לא יחדור לבירמינגהם "הלבנה" ויהי מה. "הביאו את הכלבים," פקד קונור, והזעיק שמונה יחידות 9-K. "למה הוצאת את טייגר הזקן?" צעק קונור על אחד השוטרים שלו. "למה לא הבאת כלב יותר אכזרי — זה לא הכלב הרע!" הילדים התקרבו. כלב רועים גרמני זינק על ילד. הילד רכן קדימה, זרועותיו רפויות, כמו כדי לומר, "קח אותי, הנה אני." בשבת הופיע התצלום על עמוד השער של כל עיתון ברחבי הארץ.

גברים אמיתיים לא שולחים את ילדיהם לקו האש

עטיפת הספר

עטיפת הספר

האם התנהגותו של וייאט ווקר מסבה לכם הרגשה לא־נוחה? ג'יימס פורמן, שהיה דמות מרכזית בתנועה לזכויות האזרח באותן שנים, היה עם ווקר כשקונור הפעיל את יחידות 9-K הראשונות. פורמן אומר שווקר התחיל לקפוץ משמחה. "יש לנו תנועה. יש לנו תנועה. המשטרה תקפה אותנו באכזריות." פורמן היה המום. ווקר היה מודע לא פחות מכל אחד מהם לסכנה הצפויה להם בבירמינגהם. הוא היה בחדר כשקינג השמיע הספד היתולי על כל אחד מהם. איך הוא יכול לקפוץ משמחה למראה כלבי משטרה שתוקפים מפגינים?

אחרי D Day, קינג וּווקר שמעו זאת מכל הכיוונים. השופט שדן במעצרים של הצועדים אמר כי האנשים "שהוליכו שולל את הילדים האלה" ושלחו אותם לצעוד "צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח." בקונגרס קרא חבר קונגרס מאלבמה לשימוש בילדים "מביש". ראש העיר בירמינגהם הוקיע את "מחוללי מהומות חסרי־האחריות וחסרי־ההתחשבות" שניצלו ילדים כ"כלים". מלקולם X — האקטיביסט השחור שהיה קיצוני מקינג בכל המובנים — אמר "גברים אמיתיים אינם שולחים את ילדיהם לקו האש." מאמר המערכת של ניו יורק טיימס טען כי קינג מנהל "יוזמות מסוכנות של הליכה על חבל דק" וטיים נזף בו על השימוש בילדים כ"יחידות סער". התובע הכללי של ארצות הברית, רוברט פ' קנדי, הזהיר כי "השתתפות של תלמידים בהפגנות רחוב היא עניין מסוכן," ואמר, "ילד פצוע, נכה, או מת הוא מחיר שאיש מאיתנו לא יכול להרשות לעצמו לשלם."

בליל שבת, אחרי היום השני של הפגנות הילדים, קינג דיבר בכנסייה הבפטיסטית ברחוב 16 עם הורי הילדים שנעצרו באותו יום וביום הקודם. הם ידעו היטב את הסכנות וההשפלות שמאיימות על שחור בבירמינגהם. ישו אמר שהוא ילך רק עד ממפיס. תארו לעצמכם מה הם הרגישו כשילדיהם נמקים באותו רגע בבתי הכלא של בול קונור. קינג התייצב לפניהם וניסה להתייחס למצב בקלילות. "הם לא עמדו רק בתוך המים, הם ירדו מתחת למים!" אמר. "והכלבים? טוב, יש לי סיפור בשבילכם. בילדותי, כלב נשך אותי... ועל לא דבר. אז לא אכפת לי שכלב יישך אותי בגלל שהפגנתי למען החירות!" לא ברור אם היו הורים שקנו את זה.

קינג חתר הלאה: "הבנות והבנים שלכם נמצאים בכלא… אל תדאגו להם... הם סובלים למען אמונתם, והם סובלים כדי לעשות את האומה הזאת לאומה טובה יותר." אל תדאגו להם? טיילור בראנץ' כותב שהיו שמועות — "נכונות וכוזבות" — על "חולדות, מכות, יצועי בטון, בתי שימוש עוברים על גדותיהם, תקיפות, ובדיקות פולשניות למחלות מין." שבעים וחמישה ושמונים ילדים נדחסו בתאים מיועדים לשמונה. מקצתם הוסעו באוטובוסים למגרשי ירידים והוחזקו במכלאות ללא מזון ומים בגשם שוטף. תגובתו של קינג? "הכלא עוזר לאדם להתעלות מעל לאוויר המזוהם של היומיום," אמר בעליצות. "אם הם רוצים ספרים, נשיג להם ספרים. בכל פעם שאני מגיע לכלא, אני משלים את הפיגור שלי בקריאה."

ווקר וקינג ניסו למתג את התצלום הזה — כלב הרועים הגרמני מתנפל על הנער. אבל כדי להשיג זאת היה עליהם לשחק משחק מורכב ודו־פרצופי. עם בול קונור הם העמידו פנים שמספר התומכים שלהם גדול פי מאה ממה שהיה להם. בפני העיתונאים הם התחזו כמזועזעים מכך שקונור שילח את כלביו במפגינים — ובה בשעה רקדו בשמחה מאחורי דלתות סגורות. ולהורים שילדיהם שימשו אותם כבשר תותחים, הם הסבירו כי בתי הסוהר של קונור הם מקום טוב לילדיהם להשלים את הפיגור שלהם בקריאה.

אבל זה לא צריך לזעזע אותנו. אילו אפשרויות אחרות היו לווֹקר ולקינג? במשל המסורתי על הצב והארנבת, שמוכר לכל ילד בבית ספר מערבי, הצב מנצח את הארנבת בכוח ההתמדה והמאמץ בלבד. האיטי והיציב מנצח במרוץ. זה לקח נאות וחזק — אבל רק בעולם שבו הצב והארנבת משחקים לפי אותם כללים, והיכן שהמאמץ של כל אחד בא על שכרו. בעולם שאינו הוגן — ואיש לא יקרא לבירמינגהם ב־1963 מקום הוגן — הטרפין חייב להציב את קרוביו בנקודות אסטרטגיות לאורך מסלול המרוץ. הנוכל אינו נוכל מטבעו. הוא נוכל מכורח. כעבור שנתיים, בעימות זכויות האדם הגדול הבא בסלמה, אלבמה, צלם ממגזין לייף הניח בצד את המצלמה שלו כדי לעזור לילדים ששוטרים היכו אותם באכזריות. קינג נזף בו אחר כך: "העולם לא יודע שזה קרה מפני שאתה לא צילמת את זה. אני לא אדם קשוח, אבל הרבה יותר חשוב שתצלם אותנו חוטפים מכות מאשר שתהיה עוד אדם בתוך המהומה." הוא היה זקוק לתצלום. בתגובה לתלונות על השימוש בילדים סיפק שאטלסוורת את התשובה הטובה ביותר: "היינו צריכים להשתמש במה שהיה לנו."

דיסלקט שרוצה להצליח נמצא בדיוק באותו מצב כמובן. זה חלק מהמשמעות של להיות "לא־נעים". גארי קוהן קפץ לתוך המונית והתחזה לבקיא במסחר באופציות, ומרשים הדבר מה גדול מספרם של הדיסלקטים המצליחים שידעו רגע דומה בקריירות שלהם. בריאן גרייזר, המפיק מהוליווד, השיג אחרי שסיים את המכללה עבודת התמחות לשלושה חודשים כפקיד במחלקה לניהול עסקים באולפני האחים וורנר. הוא הסיע עגלת דואר ממקום למקום. "היה לי מקום במשרד גדול עם שתי מזכירות," הוא זוכר. "הבוס שלי עבד אצל ג'ק וורנר. הוא היה בחור נהדר. היה שם משרד גדול, ואני אמרתי לו, 'אני יכול לעבוד כאן?' המשרד הזה היה יותר גדול מהמשרד שלי היום. הוא אמר, 'בטח. תשתמש בו.' המשרד נעשה לעסק של בריאן גרייזר. עשיתי יום עבודה של שמונה שעות בשעה אחת. ניצלתי את המשרד שלי ואת העמדה שלי בשביל להשיג גישה לכל החוזים המשפטיים, החוזים העסקיים, לכל התסריטים שהוגשו לאחים וורנר — למה הם אושרו, מה היו השיקולים. ניצלתי את השנה הזאת כדי להשיג ידע ומידע על תעשיית הקולנוע. בכל יום הייתי מתקשר למישהו. ואומר, 'אני בריאן גרייזר. אני עובד בניהול עסקים באחים וורנר. אני רוצה להיפגש איתך.'"

בסופו של דבר פיטרו אותו, אבל רק אחרי שמתח את שלושת החודשים שלו לשנה ומכר שני רעיונות ל־NBC — כל אחד בחמשת אלפים דולר. גרייזר וקוהן — שני אאוטסיידרים עם לקויות למידה — עשו תרגיל. באמצעות תכסיסים הם כבשו להם דרך למקצועות שאלמלא כן היו סגורים בפניהם. האיש במונית הניח שאדם שאינו יודע לסחור באופציות לא יודיע במצח נחושה שהוא כן יודע. והאנשים שבריאן גרייזר טלפן אליהם לא העלו בדעתם שהאיש שהציג את עצמו כבריאן גרייזר מהאחים וורנר, התכוון בעצם לומר שהוא מסיע את עגלת הדואר באולפני האחים וורנר. מה שהם עשו לא היה "הוגן", בדיוק כמו שלא "הוגן" לשלוח ילדים מול כלבי משטרה. אבל עלינו לזכור שלעתים קרובות "הוגן" לפי ההגדרה שלנו הוא הדרך של אנשים בעלי זכויות יתר לסגור את הדלת בפני אלה שנמצאים בחוץ.

לדוד לא היה מה להפסיד, ומכיוון שאין לו מה להפסיד, יש לו החופש לזלזל בכללים שאחרים קבעו. כך יכולים אנשים עם מוחות שונים במקצת ממוחות של רוב בני האדם להשיג עבודות כמו סוחרי אופציות ומפיקים הוליוודיים — וקבוצה קטנה של מפגינים חמושים רק בתבונה יכולה להתמודד בהצלחה עם אנשים מסוגו של בול קונור. "אני עדיין חושב שאני הרץ הכי מהיר בעולם," מתלונן אייל ההמום אחרי מרוץ שטרפין עשה בו משהו שהיה מדיח אותו מכל תחרות בעולם. "אולי אתה באמת הרץ הכי מהיר בעולם," עונה טרפין, "אבל השכל שלי רץ הרבה יותר מהר מהשכל שלך."

להשתמש במה שיש לך

הביטו עכשיו על פניהם של המשקיפים השחורים ברקע. האם לא היו צריכים להיות מופתעים או נחרדים? הם לא. ועכשיו הביטו ברצועה בידו של מידלטון. היא מתוחה, כאילו הוא מנסה לבלום את ליאו. והביטו בידו השמאלית של גדסדן. הוא לופת את מידלטון בזרועו. הביטו ברגלו השמאלית של גדסדן. הוא בועט בליאו. גדסדן אמר אחר כך שהוא גדל בסביבת כלבים ולמד איך להתגונן מפניהם. "אוטומטית הרמתי את הברך מול ראשו של הכלב," אמר. גדסדן לא היה הקדוש מעונה, שרכן לפנים כמו לומר, "קח אותי, הנני." הוא מייצב את עצמו, עם יד על מידלטון, כדי להנחית בעיטה חזקה יותר. בתנועה סיפרו אחר כך שהוא שבר את הלסת של ליאו. התצלום של האדסון איננו כלל מה שהעולם חשב עליו. זה עוד קטע תחמנות של הארנב.

הנער בתצלום המפורסם של ביל האדסון הוא וולטר גדסדן. הוא היה תלמיד כיתה י' בתיכון פארקר בבירמינגהם, בן חמש־עשרה וגובהו מטר ושמונים. הוא לא היה בין הצועדים. הוא צפה במצעד. הוא בא ממשפחה שחורה שמרנית שהייתה בעלים של שני עיתונים בבירמינגהם ובאטלנטה שמתחו ביקורת חריפה על קינג. גדסדן הסתלק מבית הספר באותו אחר צהריים לצפות בחיזיון שנגול מסביב לפארק קלי אינגרם. השוטר בתמונה הוא דיק מידלטון. הוא היה איש צנוע ומאופק. "היה ידוע כי יחידה 9-K," כותבת מקוורטר, "משכה אנשים ישרים שלא רצו להצטרף למסלול הרגיל שכלל לעתים קרובות הונאות ולקיחת שוחד. יתר על כן, הכלבנים לא האמינו באידיאולוגיה הגזענית." שמו של הכלב הוא ליאו.
אתה צריך להשתמש במה שיש לך.
"בוודאי, הכלבים נשכו כמה אנשים," אמר ווקר, כעבור עשרים שנה. "אני חושב ששניים או שלושה לפחות. אבל תמונה אחת שווה אלף מילים, חמודה."

המאמר מבוסס על ספרו האחרון של מלקולם גלדוול "דוד וגוליית", שראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן. גלדוול נמנה עם צוות הכותבים של "הניו יורקר" מאז 1996. לפני כן הוא היה עיתונאי שטח של ה"וושינגטון פוסט". הוא פרסם חמישה ספרים, בהם רב המכר "ממה עשויה הצלחה". מאנגלית: נעמי כרמל 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מלקולם גלדוול.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

18 תגובות על איך להפוך חולשה לכוח

    06
    נאוה

    זה אולי לא מוסרי להשתמש בילדים, אבל לולי המאבק של קינג הילדים האלה שנכנסו לכלא היו סובלים מעוד שנים של אפליה ואלימות נגדם. לפעמים אין ברירה ״טובה״, יש רק שתי אלטרנטיבות גרועות.
    אולי אם אחד הילדים היה מת התגובה שלי הייתה שונה, אבל העובדה היא שהאפליה הגזעית בארה״ב בתקופה ההיא כבר הובילה למוות של ילדים שחורים. קינג וחבריו אולי סיכנו את הילדים, אבל לא מדובר בשימוש ציני לחלוטין. האפליה הגזעית התחילה מגיל אפס, לא מגיל שמונה עשרה.

08
חנוך ב.

א. כותב המאמר טוען שהיה זה הכרחי להשתמש בילדים ע"מ להפסיק את האפלייה נגד שחורים בארה"ב, אישית לא השתכנעתי.
ב.כמו שציינת, קל מאוד להיות חכם לאחר מעשה. אותו 'ווקר' שמוצג בכתבה בתור גיבור לא ידע מה יהיה אח"כ. הוא בהחלט השתמש בילדים בציניות.
ג.אם הכותב היה מציג באופן שקול את הדילמה הידועה של "האם המטרה יכולה לקדש את האמצעים?" ולא בצורה כל כך חד צדדית ומגויסת, אולי לא הייתי כותב את ההערה.
ד.החיסרון הגדול ביותר במאמר לדעתי היא אותה תמיכה נלהבת בדמות של "הגיבור הנוכל"- אותו יצור ערמומי שיודע כיצד לסבב את מהלך העניינים ע"מ שישרת את מטרותיו ומאוויו הפרטיים.

09
אמיר פכר-אריה

השימוש הציני אינו רק בשליחת הילדים להיפגע מאלימות
אלא גם במניפולציה של התקשורת
גם בהצגת המוני החוזרים מהעבודה כמפגינים,
וגם בהצגת הילד עם הכלב כמסכן מותקף כשלמעשה הנער עמד לבעוט בכלב. והשוטר מרסן את הכלב.
כך זה מוצג במאמר

10
אייל כגן

סליחה אבל אתם לוקים בעיוורון ובניתוחי פוסט מורטום חסרי תוחלת. מהפיכות עושים עם מה שיש לך ביד. יש את הבחור הטוב ( קינג) ויש את הבחור הממזרי ( ווקר), וביחד עושים מהפיכה. ואם צריך להשתמש בילדים, כלבים, מניפולציות ושאר ירקות כדי לעשות את אחת המהפיכות הגדולות בתולדות המאה ה-20, אז אדרבא ואדרבא. להוריד את הכובע, להשתאות וללמוד.

16
חנוך ב.

האם פעילות התנועה נגד אפלייה הייתה צודקת? וודאי שהיתה!
אבל אסור לנו לקבל בשל כך ללא עוררין גם את החלקים הפחות מוסריים שהתרחשו בה, מטבע הדברים. קורה גם שהרע משרת את הטוב, כפי שנובע מהדואליות של המוסר הכולל גם את הכוונה שלפני וגם את התוצאה שאחרי. אך חלקים אלה הם מורכבים מכדי להעלות אותם על נס, לחיוב או לשלילה. פעולות התגמול של צה"ל הן דוגמא טובה למקרה שכזה.

17
אייל כגן

עזוב רגע את צה״ל בחוץ. המאמר מסביר בפירוש את נקודת המוצא ואת התיזה שגורסת כיצד יכול דויד בכלים שלו לנצח את גוליית כשהכל נראה חסר סיכוי או עם סיכוי של אחד ל-100. קינג, ווקר שיחקו עם מה שהיה להם, ושיחקו על על הקופה. קופה כבדה. חיי אדם. ניתוח טהרני של העובדות במרחק של 50 שנה, הוא ניתוח עקר ותיאורטי. אני אומר זאת שוב בפירוש ובכך אסכם את דעתי: לו היה צריך לעשות את הדברים האלו ו״לנצל״ ילדים, את המדיה ואת הטפשות/ רשעות של השריף כדי לשחרר את השחורים באמריקה מכבלי העבדות המאוחרת, הייתי עושה את אותו דבר. בלי להניד עפעף. So long and thank for the fish

18
טוקו סאלאמנקה

מצטער אבל אני לא מסוגל לקרוא מילה של השרלטן הזה. חלונות שבורים ועשרת אלפים שעות וכל שאר השטויות מהן הוא מתנער כמה שנים אחרי. שרלטן עם לשון כסף