איך לרצות פחות

שביעות הרצון אינה תלויה בהישגים, בכסף, או במוצרים: היא שם, ממתינה לנו, והיא בהישג ידנו
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

באחר צהריים אביבי בשנה שעברה הצצתי לתוך חדרה של בתי המתבגרת. ציפיתי לראות אותה בוהה בחוסר ריכוז במסך הזום המתחזה לבית ספר תיכון בימי המגפה, אבל במקום זאת מצאתי אותה שואגת מצחוק מול סרטון. שאלתי אותה במה היא צופה. "זה זקן אחד רוקד כמו תרנגולת ושר", אמרה לי.

מכיוון שאין זה מתחת לכבודי לצפות במישהו שעושה מעצמו צחוק למען 15 שניות של תהילה ברשתות החברתיות, ניגשתי למחשב שלה. מה שנגלה לי הוא כוכב הרוק הקשיש מיק ג'אגר, בהופעה שנערכה לא מזמן, מקרקר בפעם המיליון מן הסתם את להיט-העל של הרולינג סטונס (I Can’t Get No) Satisfaction – שיר שהופיע לראשונה במצעדים כשהייתי בן שנה בלבד. קהל של רבבות אנשים, רובם מדור הבייבי בום והאיקס, שרו איתו בשיכרון חושים.

"זה אמיתי?" היא שאלה. "אנשים בגילך באמת אוהבים את זה?" הזדעמתי, אך נאלצתי להודות שזאת שאלה לגיטימית. "סוג של", עניתי. אבל הבטחתי לה שזה לא רק בגלל המוזיקה, או אפילו ההופעה. בעיניי, ההצלחה המתמשכת של השיר הזה – מספר 2 ברשימת "500 השירים הגדולים של כל הזמנים" המקורית של מגזין רולינג סטון – קשורה לא מעט לאמת העמוקה שהוא מביע.

בדרך מרובת הפיתולים של החיים, שביעות רצון – קורת הרוח הנובעת מהתגשמות רצונותינו או ציפיותינו – היא ארעית מיסודה. אפילו כשאנחנו משיגים, רואים, רוכשים או עושים, היא תמיד חומקת מבין ידינו

בדרך מרובת הפיתולים של החיים, כך הסברתי לה, שביעות רצון – קורת הרוח הנובעת מהתגשמות רצונותינו או ציפיותינו – היא ארעית מיסודה. אפילו כשאנחנו משיגים, רואים, רוכשים או עושים, היא תמיד חומקת מבין ידינו.

קשיש זועק את חוסר הסיפוק שלו: מיק ג'אגר

ופתאום הייתי בעיצומו של נאום. שביעות רצון, אמרתי לבתי, היא הפרדוקס הגדול של החיים האנושיים. אנחנו כמהים לה, מאמינים שאפשר להשיג אותה, נחשפים אליה ואולי אף חווים אותה לרגע קט, ואז היא נעלמת. אך לעולם איננו מפסיקים לנסות לזכות ולהיאחז בה. "אני מנסה, ומנסה, ומנסה, ומנסה", שר ג'אגר. איך הוא מנסה? לפי השיר הוא מחפש סיפוק בסקס וצרכנות. על ידי בניית חיים עוד יותר מקושטים, או יותר יקרים, עוד יותר עמוסים בשטויות.

"את כבר תראי", אמרתי לה.

בשלב זה העליצות של בתי כבתה לחלוטין, ואין אלא להניח כי ההבעה שהופיעה על פניה זהה לפרצוף  שבתו של ז'אן פול סארטר ודאי עשתה מדי יום. "אז החיים הם סתם מרוץ חסר טעם, ואנחנו נידונו לקיום אומלל?" היא שאלה. "זה ממש דפוק".

אמרתי לה שנוכל להתגבר על זה אם ננסה להבין את הבעיה לעומק – ואם נהיה מוכנים לבצע כמה שינויים לא פשוטים באורח החיים שלנו

"זה באמת דפוק", אמרתי. "אבל אנחנו לא נידונו לשום דבר". אמרתי לה שנוכל להתגבר על זה אם ננסה להבין את הבעיה לעומק – ואם נהיה מוכנים לבצע כמה שינויים לא פשוטים באורח החיים שלנו.

"כמו מה?" היא שאלה ונעצה בי מבט מלא חשדנות בְּריאה, כיאה לבתו של חוקר במדעי החברה, שמתוקף מעמדה הפכה פעמים רבות, בלא יודעין, למשתתפת בניסויים התנהגותיים.

לא עניתי מיד. זאת הייתה שאלה שהקדשתי לה נתח ניכר מזמני בשנים הקודמות – לא רק בחיי המקצועיים אלא גם בחיי האישיים. התוצאות לא תמיד היו עקביות.

אפילו האנשים המצליחים ביותר סובלים מבעיית אי שביעות הרצון. אני זוכר שראיתי פעם את לברון ג'יימס – הכדורסלן הגדול בעולם – כשעל פניו מבט של ייאוש גמור, אחרי שקליבלנד קאבלירס הפסידו את אליפות הנ.ב.א לגולדן סטייט ווריירס. כל העושר וההישגים שבעולם היו כקליפת השום ברגע ההפסד.

עבד א-רחמן השלישי, האמיר והחליף של קורדובה במאה העשירית, סיכם חיים של הצלחה גשמית בגיל 70 בערך: "משלתי כעת יותר מחמישים שנה בניצחונות ובשלום. נתיניי אוהבים אותי, אויביי מפחדים ממני, בני בריתי מכבדים אותי. עושר וכבוד, כוח והנאה, כולם נענו לקריאתי".

והתוצאה? "מניתי בשקדנות את ימי האושר הטהור והאמיתי שהיו מנת חלקי", כתב. "מספרם ארבעה עשר".

קורדובה

כל העושר של קורדובה, כל ההצלחה, הכבוד והיקר שזכה להם עבד א-רחמן השלישי, לא הניבו לו הרבה ימים של סיפוק. תצלום: אמיר צ'ודהורי

שביעות רצון היא מאבות המזון של האושר (השניים האחרים הם הנאה ומשמעות), וטבעה החמקמק הוא אחת הסיבות לכך שגם האושר נוטה להיות חמקמק כל כך

כמי שמתעניין בנושא, אני מבין את הבעיה. אני כותב טור על האושר האנושי באטלנטיק ומלמד קורס בנושא בהרווארד. ברור לי ששביעות רצון היא מאבות המזון של האושר (השניים האחרים הם הנאה ומשמעות), ושטבעה החמקמק הוא אחת הסיבות לכך שגם האושר נוטה להיות חמקמק כל כך.

ואף על פי כן, פעם אחר פעם נפלתי במלכודת: התפתיתי להאמין שההצלחה וכל מה שנלווה לה יביאו לי סיפוק. ביום הולדתי הארבעים הכנתי רשימה של דברים שאני מקווה לעשות או להשיג. אלה היו בעיקר הישגים שרק חנון מסוג מסוים יכול לרצות: לכתוב ספרים וטורים על נושאים רציניים, ללמד באוניברסיטה מובילה, לטוס להרצאות וכנסים, אולי אפילו להוביל מוסד אקדמי או צוות חשיבה. בין שאלה היו מטרות טובות או נאצלות ובין שלא, הן היו המטרות שלי, ואני חשבתי שאם אשיג אותן, אני אהיה מסופק.

לפני תשע שנים, כשהייתי בן 48, מצאתי את הרשימה הזאת והבנתי שהשגתי כל פריט ופריט בה. הייתי מרצה עם קביעות, ואז נשיא צוות חשיבה. הרציתי לעתים קרובות, כתבתי מספר ספרים שנמכרו היטב, וכתבתי גם טורים בניו יורק טיימס. אבל דבר מההישגים האלה לא הביא לי אושר מתמשך כפי שחשבתי שיקרה. כל אחד מהם ריגש אותי למשך יום או שבוע – אולי אפילו חודש, אבל לא יותר – ואז הייתי נושא את מבטי אל השלב הבא בסולם.

הקדשתי את כל חיי לטיפוס בסולם הזה, ובאותו זמן עדיין הייתי שקוע כל כולי בטיפוס – השקעתי עצמי 60-80 שעות מאומצות בשבוע כדי להגיע לדבר הבא, ובינתיים הייתי מבועת מחשש שאאבד את הדבר הקודם. המחירים של קיום מהסוג הזה ברורים לגמרי, אבל רק כשבחנתי את אותה רשימה ישנה, התחלתי להטיל ספק של ממש בתועלותיו, ולשקול ברצינות את הדרך שאני צועד בה.

ומה אתכם?

לכולם יש חלומות, והם מפתים אותנו בהבטחות לשביעות רצון מתוקה ומתמשכת, אם רק נצליח להגשים אותם. אבל חלומות הם שקרים. כשהם מתגשמים, זה... בסדר, לזמן מה. ואז צץ חלום חדש

המטרות שלכם ודאי שונות מאוד משלי, ואולי גם אורח החיים שלכם. אך המלכודת היא אותה מלכודת. לכולם יש חלומות, והם מפתים אותנו בהבטחות לשביעות רצון מתוקה ומתמשכת, אם רק נצליח להגשים אותם. אבל חלומות הם שקרים. כשהם מתגשמים, זה... בסדר, לזמן מה. ואז צץ חלום חדש.

דילמת שביעות הרצון של מיק ג'אגר – ושלנו – מתחילה בנוסחה פשוטה: שביעות רצון = להשיג את מה שאני רוצה.

הנוסחה פשוטה כל כך, ואף על פי כן השפעתה העזה טבועה בנו. תנו לילדה בת שלוש את הצ'יפס שהיא מושיטה אליו יד, ותראו את שביעות הרצון בפניה. אבל אז, אחרי שניות ספורות, תראו את הרצייה חוזרת. וזאת הבעיה האמיתית, לא? השיר של הרולינג סטונס היה אמור להיקרא "(אני לא מצליח לשמור על) שביעות רצון". כמעט אפשר לחשוב שהמוחות שלנו מתוכנתים למנוע מאיתנו ליהנות ממשהו יותר מדי זמן.

וזה בדיוק כך. את המונח "הומֵאוסטאזיס" טבע ב־1926 הרופא ולטר בי. קאנון (Cannon), שהראה בספרו The Wisdom of the Body (משנת 1963) שבני האדם פיתחו מנגנונים לוויסות הטמפרטורה, רמות החמצן, המים, המלח, הסוכר, החלבונים, השומן והסידן. אך האמת היא שהמנגנון הזה אינו בלעדי לנו: כדי לשרוד, כל המערכות החיות נוטות לשמור על תנאים יציבים כמיטב יכולתן.

הודות להומאוסטאזיס אנחנו נשארים בריאים ושלמים. הוא גם מסביר לנו מדוע סמים ואלכוהול פועלים כפי שהם פועלים, ולא כפי שהיינו רוצים שיפעלו: אמנם המינון הראשון של חומר חדש שאנחנו נוטלים להנאתנו עשוי להביא לנו הנאה רבה, אבל מוחנו התמים-לשעבר לומד לחוש במתקפה על שיווי המשקל שלו ונאבק כדי לנטרל את השפעת הסם הנכנס. זאת הסיבה שאיננו מצליחים לשחזר את התחושה הראשונית ההיא. כפי שמסבירה חוקרת המוח ג'ודית גריזל (Grisel) מאוניברסיטת באקנל בספרה המבריק, Never Enough: The Neuroscience and Experience of Addiction (משנת 2020), התמכרות היא בחלקה תוצר לוואי של ההומאוסטאזיס: ככל שהמוח מתרגל, בחסות הסם, לייצור מתמשך של דופמין – המוליך העצבי של הנאה, הממלא תפקיד משמעותי כמעט בכל ההתמכרויות – הוא מצמצם מאוד את הייצור הרגיל, וכך קורה שאנו זקוקים למנה נוספת רק כדי להרגיש נורמליים.

סמים, אזיקים

התמכרות לסמים: מעגל של סיפוק חולף וחוסר סיפוק גובר. תצלום: מרקו ורך

כשאנו חווים טלטלה רגשית – טובה או רעה – המוח שלנו רוצה לווסת את עצמו ולכן הוא מקשה עלינו להישאר במצב הקיצון החיובי או השלילי יותר מדי זמן. וזה נכון במיוחד לרגשות חיוביים

אותו מערך של עקרונות נכון גם לממד הרגשי של קיומנו. כשאנו חווים טלטלה רגשית – טובה או רעה – המוח שלנו רוצה לווסת את עצמו ולכן הוא מקשה עלינו להישאר במצב הקיצון החיובי או השלילי יותר מדי זמן. זה נכון במיוחד לרגשות חיוביים, מסיבות קדמוניות שאסביר מיד. זאת הסיבה שכאשר אנו נוחלים הצלחה חומרית קונבנציונלית, היא לעולם אינה מספיקה. אם אנחנו מבססים את תחושת הערך העצמי שלנו על הצלחה – כסף, רווח, יוקרה – נגלה שאנו רצים בלי הפסקה מניצחון לניצחון, בהתחלה כדי להרגיש טוב, ואז כדי לא להרגיש נורא.

למרוץ הבלתי פוסק נגד הרוחות הנגדיות של ההומאוסטאזיס יש שם באנגלית: Hedonic Treadmill, קרי מרוץ הנאה [אבל כזה הדורך במקום]  – לא משנה עד כמה מהר נרוץ, לעולם לא נגיע. "בבית אני חולם שבנאפולי, ברומא, אהיה שיכור מיופי ואאבד את עצבותי", כתב ראלף וולדו אמרסון (Emerson) במאמרו משנת 1841, "הסתמכות עצמית". "אני אורז את תיבת הנסיעות, מחבק את חבריי, יוצא לים, ולבסוף מתעורר בנאפולי, ושם לידי נמצאת אותה עובדת קיום עגומה, העצמי העצוב, הבלתי נלאה, שממנו בדיוק ברחתי".

רלף וולדו אמרסון, הסתמכות עצמית

הכהן הגדול של ההסתמכות העצמית הבין שאיננו יכולים לברוח מעצמנו: רלף וולדו אמרסון (1857). תצלום: ויקיפדיה

חוקרים מתווכחים אם האושר שלנו ממוקם בנקודה קבועה ובלתי משתנה, או אם זו עשויה לזוז במהלך חיינו בהתאם לנסיבות. אך איש מעולם לא הוכיח שאושר מיידי המתקבל כתוצאה מניצחון או הישג גדולים, עתיד להתמשך. ובאשר לכסף: סכומי כסף נוספים עוזרים לנו עד רמה מסוימת – הם מאפשרים לנו לרכוש דברים ושירותים שפותרים את מצוקות העוני, ומצוקות העוני גורמות לנו אומללות. אך מרדף אינסופי אחר כסף כמקור לשביעות רצון מתמשכת פשוט אינו עובד. "טבעה של [ההסתגלות] גוזר על בני האדם לחיות במרוץ ההנאה", כתבו ב־1971 הפסיכולוגי פיליפ בריקמן (Brickman) ודונלד טי קמפבל (Campbell), "לחתור לרמות חדשות של גירוי רק כדי לשמר רמות קודמות של הנאה סובייקטיבית, לעולם לא להשיג אושר או שביעות רצון קבועים משום סוג".

אבל אפילו כשמכירים בכל זה, קשה לפרוש מהמרוץ. יש תחושה שזה מהלך מסוכן. הדחף שלנו ל"עוד" הוא חזק להפליא, אך חזקה אף יותר ההתנגדות שלנו ל"פחות". זאת אחת התובנות שזיכתה את דניאל כהנמן מפרינסטון בפרס הנובל לכלכלה ב־2002, ומקורה במחקרים שהוא ערך ביחד עם הפסיכולוג המנוח מסטנפורד עמוס טברסקי.

העשירים ממשיכים לצבור הרבה מעבר למה שיוכלו להוציא, ולפעמים יותר ממה שהם רוצים להוריש לילדיהם. הם מקווים להיות מאושרים מתישהו, להרגיש שחייהם שלמים, והם מבועתים ממה שיקרה אם יפסיקו לרוץ

אז אנחנו מנסים ומנסים, אך איננו עושים צעד משמעותי כלשהו לעבר מטרתנו. אנחנו מוצאים את עצמנו רצים רק כדי לא לנשור מהמסלול. העשירים ממשיכים לצבור הרבה מעבר למה שיוכלו להוציא, ולפעמים יותר ממה שהם רוצים להוריש לילדיהם. הם מקווים להיות מאושרים מתישהו, להרגיש שחייהם שלמים, והם מבועתים ממה שיקרה אם יפסיקו לרוץ. כפי שאמר ארתור שופנהאואר, הפילוסוף הדגול  בן המאה התשע עשרה, "עושר הוא כמו מי הים. ככל שאנו שותים יותר, כך אנו נעשים צמאים יותר. אותו דבר נכון גם לתהילה".

לפי הפסיכולוגיה האבולוציונית, הנטייה שלנו לשאוף לעוד מובנת לחלוטין. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, הרעב היה איום והרבה יותר ממשי מכפי שהוא כיום ברוב העולם. לאיש מערות "עשיר" היו עוד אי אילו עורות של בעלי חיים או ראשי חצים, ואולי עתודה של ערמות זרעים ודגים מיובשים. עם שלל כזה, היה לו סיכוי לשרוד חורף קשה.

אבל אבותינו שוכני המערות לא רצו רק לשרוד את החורף. היו להם שאיפות גדולות יותר. הם רצו למצוא גם בני ברית ובנות זוג במטרה (מודעת או לא) להעביר את הגנים שלהם הלאה. ומה יאפשר זאת? בין היתר, צבירה של עורות בעלי חיים, המוכיחה כי אנו מוכשרים, מיומנים ואטרקטיביים יותר מההומיניד שבמערה ליד.

למרבה ההפתעה, מעט מאוד השתנה מאז. חוקרים הראו שנטייתנו לצבור עדיין קיימת אף שאנו חיים בתקופה של שפע, ואף שברוב המקרים הצבירה גדולה מהצרכים שלנו. הסיבה לכך היא דחפים שיוריים – תוכנה שנותרה במוחנו עוד מימי קדם.

התחרות על בני ובנות זוג מסבירה את קיבעון ההשוואה החברתית המשונה שלנו. בכל הקשור לשביעות רצון מהצלחה (או מרכוש, או מכושר, או ממראה חיצוני), חשוב לזכור: ההצלחה היא עניין יחסי. כדי להשיג שביעות רצון, לא מספיק לרוץ במקום בלי הפסקה ב"מרוץ ההנאה" שלנו – יש לרוץ קצת מהר יותר מאנשים אחרים הרצים על ההליכונים שלהם. זאת הסיבה שאנשים שיש להם מיליוני דולרים מרגישים כמו כישלון אם חבריהם מיליארדרים, ושכוכבים הוליוודיים עלולים לחוש מדוכדכים אם כוכבים הוליוודיים אחרים מפורסמים יותר מהם.

ג'ף בזוס

ג'ף בזוס: מיליארדר, הגיע לחלל ואינו יודע שובע. נכון לאפריל 2022, הוא רק במקום השני ברשימת האנשים העשירים ביותר בעולם. דיוקן מאת פיליפ האנט

בתוך תוכנו כולנו יודעים שההשוואה החברתית מגוחכת ומזיקה, ומחקרים רבים מאשרים זאת: הניסיון הבלתי פוסק לא לפגר במרוץ מקושר לחרדה ואף לדיכאון. לדוגמה, בשורה של ניסויים שבהם התבקשו המשתתפים לפתור חידות, האומללים ביותר היו מי שהרבו יותר מכול להשוות את ביצועיהם לביצועים של אחרים. פרץ ההנאה הקטן שאנו זוכים לו כשאנחנו מצליחים יותר מאחרים, נבלע בקלות באומללות שאנו חשים כשאחרים מצליחים יותר מאיתנו. ובכל זאת, הדחף להשיג יותר מהזולת, להיות יותר מהזולת, מנקר בלבנו בלי הפסקה.

אושר אינו מסייע להתרבות המין, ולכן הטבע אינו בורר אותו. אם תבלבלו בין הישרדות בין־דורית לאושר, זאת הבעיה שלכם, לא של הטבע

אנו חיים בתקופה שבה מייעצים לנו כל הזמן לחזור לטבע, לעבר הרחוק – בתזונה, בתחושת המחויבות החברתית, בכל מיני היבטים. אבל אם המטרה שלנו היא אושר מתמשך, אז לרוב ההתמסרות לדחפים הטבעיים לא תעזור לנו. זהו התעלול האכזרי של אמא אדמה. אושר אינו מסייע להתרבות המין, ולכן הטבע אינו בורר אותו. אם תבלבלו בין הישרדות בין־דורית לאושר, זאת הבעיה שלכם, לא של הטבע.

אם לחדד, מצבנו הטבעי הוא מצב של אי שביעות רצון המתובלת ברגעים קצרים של סיפוק. אולי אינכם אוהבים את מרוץ ההנאה, אבל אמא אדמה אוהבת אותו מאוד. היא שמחה לראות אתכם חותרים אל מטרה חמקמקה, כי החותרים זוכים בפרס – גם אם הם אינם נהנים ממנו זמן רב. עוד בני זוג, או בני זוג טובים יותר, משפרים את סיכויי ההישרדות של ילדינו, והציוויים הקדומים האלה אחראים לנתח ניכר מהקוד שרץ בלי הפסקה במעמקי מוחנו. כך שבכלל לא משנה אם מצאתם את הנפש התאומה שלכם, ונשבעתם לא לבגוד לעולם, כי האלגוריתמים שנועדו להשיג לנו עוד בני זוג (או שדרוג לבני הזוג הקיימים) ממשיכים לפעול, ולכן אנחנו עדיין רוצים להיראות מושכים בעיני זרים. האינסטינקט הנוירו-ביולוגי – שאותו אנו חווים כאי שביעות רצון – הוא שמניע אותנו.

יש עוד דוגמאות רבות לנטיות אבולוציוניות הפועלות נגד האושר המתמשך – למשל, הנטייה להתייסר בקנאותנו בתוך מערכת יחסים רומנטית (אמא אדמה אמנם מזמינה אותנו לבגוד, אבל היא גם רוצה שנהיה דרוכים מאוד לאפשרות שבן או בת הזוג שלנו בוגדים. מחקרים מלמדים שלגברים, שנמצאים בסיכון לבזבז משאבים על גידול ילדים שאינם שלהם, יש הם חוששים כל כך מבגידה מינית. הנשים, מצדן, נמצאות בסיכון לכך שבן הזוג שלהן יימשך לנקבה אחרת ולילדיה, וכפועל יוצא יסיט אליה משאבים, ולכן התגובה השלילית החזקה ביותר שלהן היא לבגידה רגשית).

כל הדחפים הבלתי פוסקים האלה – להשיג יותר רכוש, לנחול הצלחות בולטות, להיות כמה שיותר מושכים בעיני אחרים – מעודדים אותנו לחפצן זה את זה, ואפילו את עצמנו

כל הדחפים הבלתי פוסקים האלה – להשיג יותר רכוש, לנחול הצלחות בולטות, להיות כמה שיותר מושכים בעיני אחרים – מעודדים אותנו לחפצן זה את זה, ואפילו את עצמנו. כשאנשים תופשים את עצמם כגוף מושך, כעבודה, או כחשבון בנק, זה מסב להם סבל גדול. מחקרים מלמדים שהחפצה עצמית מקושרת לתחושה שאנחנו בלתי נראים ולתחושה של היעדר אוטונמיות, ולהחפצה עצמית גופנית יש קשר ישיר להפרעות אכילה ודיכאון בנשים. החפצה עצמית מקצועית היא רודנות איומה לא פחות. אנחנו הופכים לנוגשים של עצמנו, רואים בעצמנו "הומו אקונומיקוס" ותו לא. אנו מקריבים את האהבה והכיף למען עוד יום עבודה, בחיפוש אחר תשובה פנימית חיובית לשאלה "אני כבר מצליח/ה?" ובסופו של דבר הופכים לגרסאות חד־ממדיות של בני אדם אמיתיים.

בחיים המודרניים אין היגיון להשתמש באנרגיה שלנו כדי להשיג חמש מכוניות, חמישה חדרי אמבטיה, או אפילו חמישה זוגות נעליים, אבל אנחנו פשוט... רוצים את הדברים האלה. חוקרי מוח בחנו את זה. דופמין מופרש בתגובה למחשבה על קניית דברים חדשים, זכייה בכסף, השגת כוח או תהילה והשגת בני זוג נוספים לסקס. מסיבות אבולוציוניות, המוח מתגמל אותנו על התנהגות המשאירה אותנו בחיים ומגדילה את סיכויינו להעביר את הדנ"א שלנו הלאה. אולי בימינו ההשקפה הזאת נשמעת מיושנת למדי, ואף על פי כן היא אחת מעובדות החיים.

אלון מאסק

מיליארדר, מתחרה עם בזוס על "שליטה בחלל", ונכון לאפריל 2022, האיש העשיר בעולם, וגם הוא אינו יודע שובע: אלון מאסק. תצלום: דניאל אוברהאוס

אצל המאמינים, לשביעות הרצון יש שם אחר: גן עדן.

דתות רבות מבטיחות גן עדן למאמינים. לעתים רחוקות בלבד אנו מקדישים מחשבה לדברים שממתינים לנו שם בפועל – נבל ועננים? – אבל הכנסייה הקתולית דווקא מתייחסת לכך במפורט. גן העדן מעניק לנו "מחזה של אושר עילאי": אלוהים יחשוף את עצמו לעינינו ויגלה לנו את טבעו האמיתי, ובכך יעניק לנו "הגשמה של הכמיהות האנושיות העמוקות ביותר, קיום של אושר מרומם ומוחלט". או כפי שכתבה על גן עדן המיסטיקנית האנגלית ג'וליאנה מנוריץ', "הכול יהי טוב, והכול יהי טוב, וכל הדברים כולם יהיו טובים". במילים אחרות, גם עדן הוא שביעות רצון טהורה מתמשכת.

גם אם אינכם אנשים מאמינים, תמצאו הד של אמת ברשימת המטרות המתעתעות של אקווינס, שלעולם אינן משביעות את רצוננו. הוא מונה בה כסף, כוח, הנאה וכבוד

למה לא טוב לנו כל כך גם בעולם הזה? תומס אקווינס, הכומר הקתולי בן המאה השלוש עשרה, עונה על השאלה הזאת ביצירתו המשפיעה "סוּמה תאולוגיה". לשיטתו, בעיית שביעות הרצון נובעת מהגדרה קלוקלת של מטרות: אלילים שמסיחים את דעתנו מאלוהים, מקור אושרנו האמיתי. גם אם אינכם אנשים מאמינים, תמצאו הד של אמת ברשימת המטרות המתעתעות של אקווינס, שלעולם אינן משביעות את רצוננו. הוא מונה בה כסף, כוח, הנאה וכבוד. כפי שכותב אקווינס על סוגיית הכסף:

"בתשוקה לעושר ולטובין ארציים מכל סוג שהוא... כשהם כבר ברשותנו, אנו מתעבים אותם וחותרים להשיג אחרים... הסיבה לכך היא שכאשר הם בבעלותנו, אנו מיטיבים להבין את דלותם: עובדה זאת ממש מלמדת אותנו שהם לקויים, ושהטוב העליון אינו שוכן בהם".

במילים אחרות, "(זה לא מביא שום) שביעות רצון". אולי תומס אקווינס לא ימלא אצטדיון בעשרות אלפי בומרים, אבל הוא מתאר את מטריצת אי שביעות הרצון הג'אגרית טוב יותר ממיק קשישא.

אז בעיית שביעות הרצון היא החיבור הטבעי שלנו לדברים בלתי מספיקים. אולי זה נשמע לכם קצת בודהיסטי, ובצדק. זה דומה מאוד "לאמת הנאצלת" הראשונה של בודהה: שהחיים הם סבל – "דוּקְהה" בסנסקריט, מונח המתורגם לעתים כ"אי שביעות רצון" – ושהסיבה לסבל היא ההשתוקקות, הרצייה וההיאחזות בדברים ארציים. תומס אקווינס ובודהה (ובעצם גם ג'אגר) אמרו אותו דבר.

בכוח אפשר להשתמש כדי לרומם את הזולת; ההנאה משפרת את החיים; והכבוד יכול למשוך תשומת לב למקורות ההתעלות המוסרית. אבל כשהם הופכים להיאחזויות – למטרה, ולא לאמצעי – הבעיה פשוטה: הם אינם משביעים את רצוננו

שימו לב שלא אקווינס ולא בודהה לא טענו שגמול ארצי הוא רע מיסודו. למעשה, גמול ארצי עשוי לתרום להשגת טוב גדול. הכסף חיוני לתפקוד החברה ולפרנסת המשפחה; בכוח אפשר להשתמש כדי לרומם את הזולת; ההנאה משפרת את החיים; והכבוד יכול למשוך תשומת לב למקורות ההתעלות המוסרית. אבל כשהם הופכים להיאחזויות – למטרה, ולא לאמצעי – הבעיה פשוטה: הם אינם משביעים את רצוננו.

גן עדן ונפילת האדם, יאן ברויגל, פיטר פול רובנס

וגם זה לא הספיק להם: "גן עדן ונפילת האדם" (1615), יאן ברויגל ופיטר פול רובנס. תצלום: ויקיפדיה

האם נידונו, בחיינו בעולם הזה בכל אופן, לקיום של אי שביעות רצון מתמשכת?

וזה מחזיר אותנו לשאלה של בתי: האם נידונו, בחיינו בעולם הזה בכל אופן, לקיום של אי שביעות רצון מתמשכת?

אם תבקרו אי פעם בטאיוואן, האטרקציה היחידה שאסור לכם לפספס היא מוזיאון הארמון הלאומי. הוא מכיל את אחד מאוספי האמנות והאומנות הסיניות הגדולים בעולם, אם לא הגדול שבהם: כ־700 אלף פריטים המתוארכים החל מלפני 8,000 שנה, התקופה הנאוליתית, ועד לעידן המודרני.

הבעיה האחת במוזיאון היא השפע האדיר שאצור בו. איש לא יצליח לראות יותר משבריר מתוכו בביקור בודד. זאת הסיבה שיום אחד לפני שנים שכרתי מדריך שיראה לי אחדים מוצגים מפורסמים ויסביר לי את חשיבותם. לא היה לי מושג שבאבחת הערה בודדת, המדריך שלי יעזור לי לפצח את חידת שביעות הרצון האישית שלי.

עמדנו מול בודהה עצום מתקופת שושלת צ'ינג, שגולף באבן ירקן והמדריך שלי ציין כבדרך אגב שזוהי דוגמה טובה להבדל בין התפישה המזרחית של האמנות והתפישה המערבית של האמנות. "מה זאת אומרת?" שאלתי.

הוא ענה לשאלתי בשאלה: "על מה אתה חושב כשאני מבקש ממך לדמיין יצירת אמנות שטרם נוצרה?"

"נראה לי שקנבס ריק", עניתי.

"בדיוק", הוא אמר. מערביים רבים נוטים לראות באמנות יצירה יש מאין. אך יש דרך נוספת לראות אותה: "האמנות כבר קיימת", ומשימתו של האמן היא רק לחשוף אותה. הוא אמר לי שכאשר הוא חושב על יצירת אמנות שטרם נוצרה, הוא מדמיין גוש ירקן שאינו מגולף, כמו זה שהפך בסופו של דבר לבודהה שמולנו. היצירה אינה גלויה עד שהאמן מסלק את החומר שאינו חלק מהפסל, ואף על פי כן היא כבר שם. לא כל ההגות האמנותית תואמת את ההבחנה הזאת בין מזרח ומערב. מיכאלאנג'לו אמר פעם, "הפסל כבר הושלם בתוך גוש השיש, לפני שאני מתחיל את עבודתי... עליי רק לסלק את החומר העודף". אבל אני לקחתי את דבריו של המדריך וציירתי מהם, אם תרצו, תמונה רחבה יותר.

דוד, מיכאלאנג'לו

"הפסל כבר הושלם בתוך גוש השיש, לפני שאני מתחיל את עבודתי... עליי רק לסלק את החומר - "דוד", מיכאלאנג'לו. תצלום: רואן סימפסון

האמנות משקפת את החיים, וכאן טמון פתרון אפשרי לבעיית שביעות הרצון.

במערב אנו נוהגים לחשוב שהגיל אמור להביא עמו עוד ועוד עיטורים של הצלחה – המוני גביעים. הפילוסופיות המזרחיות אומרות את ההיפך. ככל שאנו מזדקנים, אל לנו לצבור עוד רכוש כדי לייצג את עצמנו, אלא להשיל מעלינו דברים כדי למצוא את העצמי האמיתי שלנו – ובדרך זו למצוא אושר ושלווה. הדאו דה ג'ינג, חיבור סיני שנאסף בסביבות המאה הרביעית לפני הספירה ומשמש בסיס לדאואיזם, מסביר זאת באלגנטיות (מתוך "ספר הדאו" בתרגום דן דאור ויואב אריאל):

וּבְלא רצייה, באמצעות הדומם
יבוא העולם על תיקונו.

בתחילת שנות החמישים לחיי, כשביקרתי במוזיאון הארמון הלאומי, חיי היו גדושים ברכוש, הישגים, קשרים, דעות ומחויבויות. הודות להערת אגב של מדריך במוזיאון הצלחתי להפנים את הגותם של תומס אקווינס ובודהה – ולמעשה, של מדעי החברה המודרניים – והתחייבתי להפסיק לנסות להוסיף עוד ועוד. במקום זאת התחלתי לסלק דברים.

הנוסחה שלנו, שביעות רצון = להשיג את מה שאני רוצה, מתעלמת מרכיב חיוני. גרסה מדויקת יותר שלה היא:

שביעות רצון = מה שיש לי ÷ מה שאני רוצה

כל הציוויים האבולוציוניים והביולוגיים שלנו מתמקדים בהגדלת המונה – מה שיש לנו. אבל הפעולה המשמעותית יותר נמצא במכנה – מה שאנחנו רוצים. העולם המודרני משופע בדרכים מתוחכמות לגדוש אותנו ברצונות ובתאוות בלי שנשים לב. אפילו הדלאי לאמה – אשר יש שיטענו כי הוא האדם המואר בעולם – מודה בזה. הוא כותב בספרו "אמנות האושר" (בתרגום ענבל עמית), "לפעמים אני נכנס לסופרמרקט, משום שאני יכול לראות שם הרבה דברים יפים. כשאני מתבונן במגוון המוצרים הזה, אני מפתח תשוקה, והדחף הראשוני שלי הוא: 'אני רוצה את זה, ואת זה ואת זה'".

הסוד לשביעות רצון אינו להגדיל את מה שיש לנו – זה לעולם לא יצליח (או לכל הפחות לא יחזיק מעמד). זוהי נוסחת המרוץ, לא נוסחת שביעות הרצון. הסוד הוא לווסת את רצונותינו

הסוד לשביעות רצון אינו להגדיל את מה שיש לנו – זה לעולם לא יצליח (או לכל הפחות לא יחזיק מעמד). זוהי נוסחת המרוץ, לא נוסחת שביעות הרצון. הסוד הוא לווסת את רצונותינו. כשאנחנו מווסתים את הרצונות שלנו ולא את הדברים שברשותנו, אנחנו נותנים לעצמנו סיכוי ליהנות משביעות רצון רבה יותר בחיינו.

אבן ירקן, נזיר, פסל, סין

היופי טמון באבן הירקן, תמיד: פסלון של נזיר (סין, סוף המאה ה-18 או ראשית המאה ה-19), מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: ססר אוחדה

אלה היו ההשקפות שהסברתי לבתי באותו יום אביב. היא הקשיבה בעניין, ואז השחילה הערה. "אז מה שאתה אומר זה שהסוד לשביעות רצון הוא פשוט", אמרה. "אני בסך הכול צריכה ללכת נגד כמה מיליוני שנים של ביולוגיה אבולוציונית", וגם התרבות המודרנית כולה, "ואני מסודרת".

ברור שלא יכולתי להשאיר את זה כך. אחת הסיבות שאנשים אינם בוטחים באקדמאים כמוני היא שאנחנו תמיד מדברים על בעיות, אך לעתים רחוקות מספקים פתרונות מעשיים. ואם להוסיף חטא על פשע, יש לנו נטייה להתעלם מהעצות של עצמנו. לא חסרים כלכלנים שפשטו את הרגל ומומחי אושר אומללים.

היה עלי לפרוש ממרוץ ההנאה – להחליף ריגושים מקצועיים חולפים בהגשמה מתמשכת שלא תדעך גם בשלבים המאוחרים של חיי. כשמקצבי החיים האטו בעל כורחנו במהלך המגפה, היה לי שפע זמן לחשוב איך לבצע מהלך כזה בהצלחה

אבל היא ידעה שזאת אינה רק תיאוריה מבחינתי. שנתיים לפני כן עברנו מבת'סדה שבמרילנד, פרבר של בעלי הכוח בעיר וושינגטון, לעיירה קטנה ליד בוסטון. התפטרתי ממשרת מנכ"ל כדי ללמד ולכתוב. ויתרתי בפועל על הקשר היומיומי שהיה לי עם חברי האליטה הפוליטית והעסקית – ועד מהרה נשכחתי על ידי רובם. לא הסתרתי את הסיבה למעבר, ומשפחתי תמכה בי לחלוטין: נשמעתי לעצתי שלי, שגם אותה פרסמתי גם באטלנטיק שלוש שנים לפני כן, ופניתי למצוא הצלחה מסוג חדש, ואושר מסוג עמוק יותר. המעבר ההוא לא נבע אך ורק מתוך שאיפה לשביעות רצון, אלא גם מתוך ההכרה שרוב האנשים מגיעים לשיאם המקצועי הרבה יותר מוקדם משנדמה להם, ודועכים הרבה יותר מהר – ושההתנגדות לכך פוגעת בנו והיא חסרת תוחלת מיסודה. אבל כדי לבצע את המעבר הזה היה עלי לפרוש ממרוץ ההנאה – להחליף ריגושים מקצועיים חולפים בהגשמה מתמשכת שלא תדעך גם בשלבים המאוחרים של חיי. כשמקצבי החיים האטו בעל כורחנו במהלך המגפה, היה לי שפע זמן לחשוב איך לבצע מהלך כזה בהצלחה.

 לכן יכולתי להציע לבתי הצעות מעשיות לסילוק קללת אי שביעות הרצון – שלושה הרגלים שפיתחתי בחיי האישיים, המעוגנים בפילוסופיה ובמחקרים מתחום מדעי החברה.

1. להפוך מנסיך לחכם

אחד המלומדים שדווקא כן הציע פתרונות מעשיים לבעיות החיים הוא תומס אקווינס. לא זאת בלבד שהוא הסביר את תסבוכת שביעות הרצון, אלא שהוא הציע לה תשובה ויישם אותה בחייו.

אקווינס, בנו הצעיר של הרוזן לנדולף מאקווינו, נולד בסביבות 1225 בטירת משפחתו במרכז איטליה. הוא נשלח לרכוש את השכלתו במנזר הבנדיקטיני הראשון, במונטה קאסינו. כבן הזקונים של משפחת אצולה, ציפו ממנו להפוך יום אחד לראש המנזר, משרה בעלת יוקרה חברתית עצומה.

אבל לאקווינס לא היה שום עניין בתהילה ארצית. בסביבות גיל 19 הוא הצטרף למסדר הדומיניקני הטרי, קבוצת נזירים שהקדישה את עצמה לחיי עוני ולהטפה. הוא חש שזאת זהותו האמיתית. כדי להבין זאת היה עליו לסלק מחייו את שכבות העושר והכוח.

אקווינס התמסר לחיי הלימוד וההוראה והפיק חיבורים פילוסופיים שעודם בעלי השפעה עמוקה בימינו. הוא ידוע כפילוסוף הגדול של דורו. אבל המורשת הזאת מעולם לא הייתה מטרתו. להיפך, עבודתו הייתה, מבחינתו, רק ביטוי של אהבתו לאלוהים ושל רצונו לעזור לזולת.

הבודהה פיצח את הצופן של שביעות הרצון באופן דומה להפליא. גם הוא נולד כנסיך בשם סידהארתא גאוטמה בסביבות המאה השישית לפני הספירה, באזור השוכן כיום על הגבול שבין נפאל והודו. כשאמו מתה ימים ספורים אחרי לידתו, נשבע אביו להגן על הנסיך התינוק מייסורי החיים, ולכן סגר אותו בתוך הארמון, שם הוא קיבל מענה לכל צרכיו ורצונותיו הארציים.

סידהרתא נתקל בסגפן שהודות לוויתור על הדברים הארציים זכה בשחרור – לא מהמחלות והמוות, אלא מהפחד מפניהם

סידהארתא לא יצא מגבולות הארמון עד שסקרנותו הכריעה אותו בגיל 29, והוא ביקש מרכב להראות לו את העולם שבחוץ. בסיורו נתקל באדם זקן, באדם חולני ובגוויה מרקיבה. המראות האלה טרדו את מנוחתו, בייחוד לאחר שהרכב אמר לו שהם עובדות בלתי נמנעות של חיינו כבני תמותה. ואז הוא נתקל בסגפן שהודות לוויתור על הדברים הארציים זכה בשחרור – לא מהמחלות והמוות, אלא מהפחד מפניהם.

בודהה

לוותר על היאחזויות, להשתחרר ממועקת ה"עוד ועוד": פסל של בודהה יושב (מאה 2-3 לספירה, צפון פקיסטן של ימינו). תצלום: Hiart, ויקיפדיה

סידהארתא עזב את ממלכתו זמן קצר לאחר מכן, וויתר על כל היאחזויותיו. הוא ישב תחת עץ הבודהי, והפך לבודהה. הוא בילה את חייו מאז בהפצת חוכמתו. עדת חסידיו גדלה והלכה, וכיום היא מונה יותר מחצי מיליארד איש.

ניסיתי ללמוד משהו מחייהם, והוא ששביעות רצון אינה טמונה בהשגת מעמד גבוה ובהיאחזות הנואשת בו, אלא בעזרה לזולת – עזרה שכוללת בין היתר את העברת הידע והחוכמה שצברתי לאחרים

אני איני תומס הקדוש, וגם לא בודהה. ומשרתי הנוכחית בהרווארד רחוקה מאוד מוויתור על אוצרות העולם הזה. ואף על פי כן ניסיתי ללמוד משהו מחייהם, והוא ששביעות רצון אינה טמונה בהשגת מעמד גבוה ובהיאחזות הנואשת בו, אלא בעזרה לזולת – עזרה שכוללת בין היתר את העברת הידע והחוכמה שצברתי לאחרים. זאת אחת הסיבות שוויתרתי על משרה ציבורית בולטת ועברתי להתרכז בכתיבה והוראה. אם אשוב ואקח על עצמי תפקיד בכיר במהלך חיי, אני אתמקד במה שברצוני לחלוק עם אחרים, ולא במה שאני רוצה לצבור לעצמי.

2. לערוך רשימת מטרות הפוכה

אחת הדרכים המעשיות לצמצם את הרצונות שלנו היא לקחת את העצות שניתנות לנו והופכות אותנו ל"הומו אקונומיקוס" אומלל, ואז לעשות את ההיפך. לדוגמה, מדריכי עזרה עצמית רבים מציעים לכם לערוך רשימת מטרות ביום ההולדת כדי לתת משנה תוקף לשאיפותיכם הארציות. עריכת רשימה של דברים שאנו רוצים מקנה לנו סיפוק זמני, כי היא מגבירה את ייצור הדופמין. אבל היא יוצרת היאחזויות, וככל שההיאחזויות שלנו מתעצמות, הן מחוללות עוד ועוד אי שביעות רצון.

במקום זאת התחלתי להכין רשימת מטרות הפוכה, כדי להפוך את ההשקפות המוצגות במאמר זה לישימות בחיי. מדי שנה ביום הולדתי אני עורך רשימה של כל הרצונות וההיאחזויות שלי – הדברים שנופלים תחת קטגוריות הכסף, הכוח, ההנאה והכבוד שהגדיר אקווינס. אני מנסה להיות כן לחלוטין. איני מונה בה דברים שאני שונא בעצם ולא הייתי בוחר בהם באמת, כמו ספינת מפרש, או בית קיט. אני פונה היישר אל החולשות שלי, ורובן – אני נבוך להודות – קשורות להתפעלותם של אחרים מעבודתי.

ואז אני מדמיין את עצמי בעוד חמש שנים. אני מאושר ושליו וחי חיים בעלי תכלית ומשמעות. אני עורך רשימה נוספת, של הכוחות שיביאו אותי אל האושר הזה: האמונה שלי, המשפחה שלי, החברויות שלי ועבודתי, שמספקת אותי עמוקות, מקנה לי משמעות ותורמת לזולת.

פורשה

תמיד יש דגם חדש יותר, חדיש יותר, יפה יותר, יקר יותר, יוקרתי יותר, והוא תמיד נחשק יותר. תצלום: לארי ברנס

מקורות האושר האלה הם בהכרח "פנימיים" – הם נובעים מתוך אהבה, מערכות יחסים ותכלית עמוקה, וסובבים סביב הדברים הללו. הם אינם קשורים להתפעלותם של זרים. אני מציב אותם מול הפריטים ברשימה הראשונה, שנוטים להיות "חיצוניים" – פרסים הקשורים לרשימת האלילים של אקווינס. מרבית המחקרים מאשרים שגמול פנימי מוביל לאושר מתמשך הרבה יותר מגמול חיצוני.

דברים חיצוניים מאיימים לגזול זמן, קשב ומשאבים מהיסודות הפנימיים של האושר

אני מהרהר בכך שדברים חיצוניים מאיימים לגזול זמן, קשב ומשאבים מהיסודות הפנימיים של האושר. אני מדמיין את עצמי מקריב את מערכות היחסים שלי למען התפעלותם של זרים, ומדמיין גם מה תהיה התוצאה בהמשך הדרך. לאחר שהצטיידתי בתובנות האלה, אני ניגש להתעמת עם רשימת המטרות הראשונה. אני מקדיש מחשבה לכל פריט ואומר לעצמי כי אף שהרצון הזה אינו זדוני מטבעו, הוא לא יביא לי את האושר והשלווה שאני מחפש. לבסוף, אני חוזר לרשימת הדברים שיביאו לי אושר אמיתי. אני מתחייב לחתור אליהם.

לאור החיבה שלי להתפעלות, אני מנסה באופן יזום להקדיש פחות תשומת לב לאופן שבו אני נתפש בעיני אנשים, וליתר דיוק אני משתדל לגרש את המחשבות האלה כשהן צצות. זנחתי מערכות יחסים רבות שכל תכליתן התקדמות מקצועית. אני עובד פחות מאשר בשנים עברו, באופן יחסי. נדרש מאמץ מודע כדי לא להידרדר – המרוץ קורא לי לעתים קרובות, וזרמים קטנים של דופמין מפתים אותי לחזור לדרכיי הישנות. אבל השינויים בהתנהגותי הם קבועים ברובם, ואני מאושר יותר בזכותם.

איני מנסה לומר שזה לא בסדר לנסוע למקום האקזוטי שתמיד חלמתם לבקר בו, או לרוץ מרתון, או להתאמץ באיזשהו אופן כדי לעשות או ליצור משהו מאתגר, בחיים המקצועיים ובכלל. כשהעבודה אינה רק פרנסה, כשהיא כמו משימה בשבילנו, היא מקנה לנו תכלית; טיולים מעשירים אותנו ומסבים לנו הנאה רבה: למידת מיומנות או התמודדות עם אתגר עשויות לעורר בנו שביעות רצון פנימית עמוקה; פעילויות משמעותיות שאנו עוסקים בהן יחד עם חברים או אנשים קרובים יכולות להעמיק את מערכות היחסים שלנו. אך שאלו את עצמכם אם המשיכה שלכם לפריטים שברשימת המשימות – בין אם אלה יעדים מקצועיים או חוויות שאתם רוצים לחוות – נובעת בעיקר מכך שהם יעוררו התפעלות או קנאה באחרים. מניעים כאלה לעולם אינם מובילים לשביעות רצון עמוקה.

3. לצמצם, לצמצם

לאחרונה יש מבול של ספרים בנושא מינימליזם, הממליצים כולם לצמצם את החיים כדי להגדיל את האושר – לסלק מעלינו את השכבות המיותרות. אבל הסוד אינו רק להיפטר מדברים שמכבידים עלינו. אנו יכולים להפיק משמעות רבה מהתמקדות בדברים יותר ויותר קטנים. המורה הבודהיסטי תיך נאת האן מסביר בספרו The Miracle of Mindfulness: "כשאנו מדיחים כלים עלינו להדיח את הכלים ותו לא, כלומר, כשאנו מדיחים כלים, עלינו להיות מודעים לחלוטין לעובדה שאנו מדיחים את הכלים". מדוע? אם אנחנו חושבים על העבר או העתיד, "איננו חיים בזמן שבו אנו מדיחים כלים".

שנים ארוכות היה לי חבר אהוב, מבוגר ממני בכעשרים שנה, שעבדתי איתו במהלך שנות העשרים לחיי. בשנות הארבעים לחייו אבחנו אצלו סרטן אגרסיבי והעריכו שנותרה לו חצי שנה לחיות. באורח נס הוא שרד את חצי השנה הזאת, ואז עוד חצי שנה, ואז קרוב לשלושה עשורים נוספים.

צל של המחלה הזכיר לו מדי יום שהיום הנוכחי הוא מתנה, ולכן עודד אותו לא לחפש סיפוקים במטרות נועזות ארוכות טווח, אלא ברגעי יופי זעירים יומיומיים עם אשתו ובתו האהובות

אבל הוא מעולם לא "החלים". הרופא אמר לו שהסרטן הוא כזאב האורב מחוץ לדלת וממתין לשעת כושר. במוקדם או במאוחר הוא יצליח להסתנן פנימה, ואכן כך קרה לפני כשנתיים. אבל שלושים שנה תחת הצל הכבד הזה לא היו לו לעול. להיפך, הצל הזכיר לו מדי יום שהיום הנוכחי הוא מתנה, ולכן עודד אותו לא לחפש סיפוקים במטרות נועזות ארוכות טווח, אלא ברגעי יופי זעירים יומיומיים עם אשתו ובתו האהובות.

אדום חזה

אדום חזה: מפגש איתו יכול למלא אותנו אושר וסיפוק, לעשות לנו את היום. תצלום: יאן מויס

לפני שנים אחדות נפגשנו, מספר חברים קרובים, בביתו, ישבנו בגינה, אכלנו ושתינו. הייתה שעת דמדומים, והוא ביקש מאיתנו להתאסף סביב צמח עם פרחים קטנים סגורים. "תתבוננו בפרח", הורה לנו. כך עשינו, למשך כעשר דקות, בדממה. בבת אחת נפתחו הפרחים, ואנו גילינו שכך קורה מדי ערב. הבטנו נדהמים. זה היה רגע של סיפוק אדיר.

אבל הנה מה שבאמת מדהים אותי: בניגוד לרוב השטויות ברשימת המטרות הישנה שלי, שביעות הרצון מהרגע ההוא התמשכה. הזיכרון הזה עדיין מביא לי אושר – יותר מרבים מה"הישגים" הארציים שלי – לא כי הוא היה רגע השיא בפרויקט גדול, אלא כי קיבלתי בו מתנה בלתי צפויה, נס קטן.

הנסיך ידלג לעד על הסיפוקים הקטנים של החיים. הוא יזנח את הפרח לטובת כסף, כוח ויוקרה. אבל החכם לעולם לא יעשה את הטעות הזאת, וגם אני משתדל לא לעשות אותה. בכל יום יש ברשימת המטלות שלי משהו שמחייב אותי להיות נוכח לגמרי בהתרחשות יומיומית. לא אחת אלה פעילויות הקשורות לאמונתי הקתולית, כולל מיסה יומית עם אשתי ותפילה מדיטטיבית. אלה דברים שמסבים לי שביעות רצון עמוקה.

כולנו יכולים לרכוב על גלי ההיאחזויות והדחפים, ולקוות לשווא שיום אחד נזכה איכשהו בשביעות הרצון שאנו כמהים לה ולא נאבד אותה שוב. או שאנחנו יכולים להתנסות ברצון חופשי ובשליטה בגורלנו

חודשים מספר אחרי השיחה שלנו בנוגע למדע של שביעות הרצון, נסעה בתי ללימודים באוניברסיטה. אחרי הבידודים והסגרים של הקורונה, אחרי ששנתה האחרונה בתיכון הפכה לבדיחה עצובה, היא נמלטה אל מחוץ לגבולות המדינה ונרשמה לאוניברסיטה בספרד. אני אבֵל. ובכל זאת, אנחנו מתכתבים כמה פעמים בכל יום. ההודעות שלנו כמעט אף פעם אינן קשורות לעבודה או ללימודים. במקום זאת אנחנו חולקים זה עם זה רגעים קטנים: תמונה של רחוב גשום, בדיחה מטופשת, כמה שכיבות סמיכה היא עשתה לפני רגע.

איני יודע אם זה מקל עליה להשתחרר מפרדוקס אי שביעות הרצון, אך בשבילי זה כמו תרופה. כל הודעה היא כמו אותו ערב עם הפרח – ואולי זו הצצה קצרה באושר העילאי של גן העדן – והיא מביאה עמה רגע קטן ושקט של שביעות רצון.

כולנו יכולים לרכוב על גלי ההיאחזויות והדחפים, ולקוות לשווא שיום אחד נזכה איכשהו בשביעות הרצון שאנו כמהים לה ולא נאבד אותה שוב. או שאנחנו יכולים להתנסות ברצון חופשי ובשליטה בגורלנו. זהו קרב נגד איש המערות הפנימי שלנו, והוא נמשך כל החיים. לעתים קרובות, איש המערות מנצח. אך בעזרת התמדה ותרגול אפשר למצוא הפוגה מאי שביעות הרצון הכרונית של החיים ולחוות את העונג שבחופש אנושי אמיתי.

ארתור סי. ברוקס (Brooks) הוא כותב באטלנטיק, מחזיק בקתדרת ויליאם הנרי בלומברג למנהיגות ציבורית בבית הספר לממשל ע"ש קנדי בהרווארד, ומרצה למנהל עסקים בית הספר למנהל עסקים של הרווארד. הוא מנחה את סדרת ההסכתים How to Build a Happy Life, ומחבר הספר From Strength to Strength: Finding Success, Happiness, and Deep Purpose in the Second Half of Life (משנת 2022).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2022 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תרגם במיוחד לאלכסון: תומר בן אהרן

תמונה ראשית: תמיד יש עוד מה לקנות, להציע למכירה, לפתות אותנו להשתוקק לו. תצלום: Cavan Images, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ארתור סי. ברוקס, Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על איך לרצות פחות

01
מיכאל לוי

דֶּרֶךְ שׁוֹנָה לְהִמָּנַע מֵרְכוּשָׁנוּת אוֹבְּסֵסִיבִית הִיא ,,לִרְכֹּשׁ אֶת הַכֹּל"!!!
כָּךְ אֲנִי נוֹהֵג:
מְטַיֵּל בקניון אוֹ בְּתַעֲרוּכָה, מִתְבּוֹנֵן בְּמֻצָּגִים הַמּוֹשְׁכִים אֶת לִבִּי וְאוֹמֵר לְעַצְמִי:
זֶה וְזֶה שֶׁלִּי!
מִכֵּיוָן שֶׁאֵינִי רוֹצֶה אֶת ,,הַזֶּה" אֶצְלִי בַּבַּיִת, שִׁמְּרוּ לִי בְּבַקָּשָׁה אֶת ,,הַזֶּה" אֶצְלְכֶם, אוֹ מָכְרוּ אוֹתוֹ (מִבְּחִינָתִי בְּסֵדֶר גָּמוּר שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר יִשְׁמֹר לִי עַל ,,הַזֶּה").
וְכָךְ יוֹצֵא, שֶׁהַכֹּל שֶׁלִּי, מִבְּלִי שֶׁאֲנִי נִקְשָׁר לְכָל מִינֵי ,,זֶה".

03
נירה שי

לצאת מוקדם בבוקר לשמורה
ללכת מהר,
להרגיש את הדם זורם
ולשמוח שיש לי עוד כוח.

לפעמים איילה חוצה את השביל,
ואז כל היום יש לי
מצב רוח טוב

04
אורלי ניצן

כמה ח-כ-ם !!!
לקרוא וליישם (easier said than done..., אבל מאתגר ברמה יומיומית ושווה למהלך החיים כולם).
ל-ארתור סי. ברוקס - תודה רבה.
למיכאל לוי - ניפלא. תודה רבה גם לך.
שיהיה שבוע טוב.

06
שמחה

תודה, מעורר מחשבה ותקווה. נהניתי לקרוא, ולזכור כמה חשוב לעצור כדי להתכופף ולהריח את הפרחים. יחד עם זאת, כמעט בלי להתכוון אפשר להמיר את הרכוש החומרי ממנו אנו לומדים להפחית או לצמצם, לרכוש רוחני אותו אנו מבקשים להראות לכל מי שמקשיב. לטעמי זו לפעמים הבעיה (הקצת צינית) בתהליכים האלה. אבל אולי רק אחרי שמכירים גם בזה, מגיע החופש האמיתי