איך עושה מדע?

מדענים מושפעים מהתקופה ומרוח הזמן, מהתרבות שהם שייכים לה, מהעובדה שהם מושקעים במחקר, מגורמים לא רציונליים, ומן המגבלות שלהם ומציפיות לא רלוונטיות של בני דורם. אבל האם משמעות הדבר היא שאין אמת ואין תוחלת לשיטה המדעית?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

אמת היסטורית

"גלוי שכל המדעים יחס להם, אמיץ ברוב או במעט, אל טבע האדם; וכל-כמה שמדע מן המדעים מתרחק ממנו לכאורה, סופו לשוב אליו באחת מן הדרכים." (דייויד יוּם, מסכת טבע האדם)

עד אמצע המאה הקודמת העניינים היו פשוטים. התשובות לשאלות כמו "מהי אמת?" ו"מה מטרת המדע?" נראו מובנות מאליהן.

אבל אז הכל קרס.

השינוי לא הגיע מחוגים ספקניים במדעי רוח, אלא בעקבות תגליות מדעיות, ובראשן גילוי תורת הקוונטים. נראה כי התיאוריה, שקידמה מאוד את ההבנה המדעית, מפרה אחדים מעקרונות היסוד של הפיזיקה ושל המחשבה האנושית, בהם עקרונות הסיבתיות, הלוקליות, הזהות-העצמית והאובייקטיביות. התורה ערערה דיכוטומיות מסורתיות כמו חומר מול קרינה, גל מול חלקיק ואפילו דטרמיניזם מול חוסר-דטרמיניזם ועתיד מול עבר, ויחד עמן גם את האפיסטמולוגיות הקרטזיאניות-קאנטיאניות שעל-פיהן פורשה העשייה המדעית בעידן המודרני. הרעיונות העולים מתורת הקוונטים סותרים בצורה כה עמוקה את הדרך שבה רגילים בני-אדם לחוות את המציאות, שהפיזיקאי הדגול ריצ'רד פיינמן העיר "אני חושב שאני יכול להגיד בבטחה שאיש אינו מבין את מכניקת הקוונטים".

מסתבר כי בתורת הקוונטים לא ניתן להפריד בין האובייקט הפיזיקלי הנחקר ובין פעולת המדידה שמבצע הסובייקט האנושי החוקר

הבעיה הגדולה ביותר שעוררו הגילויים החדשים, המכונה 'בעיית המדידה', קשורה להפרת עיקרון האובייקטיביות. מסתבר כי בתורת הקוונטים לא ניתן להפריד בין האובייקט הפיזיקלי הנחקר ובין פעולת המדידה שמבצע הסובייקט האנושי החוקר. עצם ביצוע התצפית משפיע על הממצאים. ורנר הייזנברג גזר מכך שחוקי הפיזיקה אינם נוגעים ל'טבע', אלא ליחסנו אליו. מכאן שיחסים, ולא דברים, הם המושא האמיתי של החקירה במדע העכשווי. מדענים רבים ניסו למצוא פתרון לבעיה זו. אלברט איינשטיין סבר כי אסור לוותר על תכונת האובייקטיביות, משום שהמדע כולו למעשה מבוסס עליה. ידועה אמרתו כי "אלוהים אינו משחק בקוביות". אולם כל הניסיונות להוציא את הקוביות מידיו נכשלו.

הרעיון של מציאות אובייקטיבית, שניתן למצוא לה הסבר אחד ויחיד, היה הנחה מרכזית של ההשקפה הפוזיטיביסטית. גילוי תורת הקוונטים ערער את דרכי החשיבה המקובלות וחולל שינוי גם בתפישת המדע עצמו. גישות חדשות בפילוסופיה, בהיסטוריה ובסוציולוגיה של המדע החלו במחצית השנייה של המאה העשרים לתאר את המדע לא כמפעל אנושי שמתקרב לאמת וחושף מציאות אובייקטיבית, אלא כמפעל שספוג בסובייקטיביות אנושית ומטרתו היא פתרון בעיות ותו לא.

אך לפני תיאור הבנות חדשות אלה של אופי המפעל המדעי, אתייחס בקצרה לשאלת הגדרת האמת, שהיא מהותית להבנת הגישות השונות ביחס למדע.

סדר, כאוס, טבעת מביוס, ממדים, מוזיאון המדע, לונדון

סדר, כאוס, פרספקטיבה, ממדים: מוזיאון המדע בלונדון. תצלום: מימי גרסיה

תאוריות של אמת

מהי אמת? לכאורה זוהי שאלה שהתשובה עליה היא אינטואיטיבית. אריסטו הציע במטפיזיקה שלו את ההגדרה הפשוטה הבאה: "להגיד שזה שהִנו איננו או שזה שאיננו הִנו, זהו שקר; ולהגיד שזה שהִנו הִנו ושזה שאיננו איננו, זוהי אמת".

הגדרה קלאסית אחרת לאמת הוצעה על ידי הפילוסוף בן המאה השלוש-עשרה תומאס אקווינס בנוסחה שלו “veritas est adaequatio rei et intellectus”, שאפשר לתרגם אותה כך: "אמת כוללת הלימה בין אובייקט ובין מה שמיוצג במחשבה". בפילוסופיה של המדע נוסחאות כאלה מייצגות מצב שבו ניתן אישור לתאוריה מדעית כאשר היא הולמת (corresponds) את התצפיות, ולכן קוראים לתפישת-אמת זו 'אמת כהלימה'. לפי תיאוריית ההלימה של האמת מה שנחשב אמיתי הוא כזה, פשוט כי הוא הולם את העובדות. האמירה 'הציפור על הענף' היא אמיתית, כי אכן יש ציפור על הענף.

תיאוריית ההלימה היא פשוטה ואינטואיטיבית, אלא שהיא מעלה קשיים רבים. יש שני תנאים בסיסיים, שהם הכרחיים ומספיקים לאמת לפי תאוריה זו: ראשית, עובדה (או מצב עניינים) חייבת להתקיים באופן שאינו תלוי במחשבה; שנית, נשא-האמת (הטענה, המשפט, האמונה) חייב להיות מקושר לעובדה, להלום אותה. שני תנאים פשוטים אלה מתבררים כבעייתיים מאוד.

כבר קאנט הצביע על כך ששכלנו נותן צורה לידע שלנו על העולם. מכאן שקשה מאוד, ויש הטוענים בלתי אפשרי, לטעון לקיומן של עובדות ידועות לנו שאינן תלויות בתודעה שלנו. כל הידע שלנו נוגע לעולם כפי שהוא נחווה על ידינו, אלא ששכלנו מסנן ומשנה בצורה כה יסודית כל קלט חושי, שמה שאנו חושבים לעובדות אין לו כל דמיון לעובדות עצמן. מכאן שההלימה אינה יכולה להתייחס בפשטות לתצפית המדעית, כיוון שתצפית זו הִנה ייצוג מנטלי, שמובְנֶה, לפחות באופן חלקי, על ידי גורמים התלויים באנושיותו של התופש – וזאת עוד בטרם דיברנו על 'בעיית המדידה'.

התנאי השני מעורר קושי רב אף יותר. כאשר מנסים להבהיר מה בדיוק הולם את מה, ומה משמעותה של 'הלימה', נתקלים הפילוסופים בחומה בצורה. אין דרך לתת דין וחשבון ראוי בנוגע לקשר בין טענות ובין עובדות במציאות. תאוריית ההלימה חייבת לומר משהו על האופן שבו זה הולם את ההוא, אך היא מעולם לא הצליחה לעשות זאת.

הטענה היא שכל העובדות הן תלויות-תאוריה, ולכן עובדה היא אמיתית או שקרית רק בהקשר נתון. גם החוויות הבסיסיות ביותר שלנו הן תלויות-הקשר

תורת-אמת חלופית, אינטואיטיבית פחות, מגדירה אמת כקוהרנטיוּת. לפי גישה זו, אמונות ותאוריות הן אמיתיות או שגויות בהתאם למידת ההתאמה והקוהרנטיות שלהן עם גוף של אמונות או תאוריות אחרות שנחשבות אמִתיות.1 הטענה היא שכל העובדות הן תלויות-תאוריה, ולכן עובדה היא אמיתית או שקרית רק בהקשר נתון. גם החוויות הבסיסיות ביותר שלנו הן תלויות-הקשר. התפישה שהציפור היא על הענף, למשל, היא בעצמה תלוית-הקשר, כי ההחלטה להגדיר גבולות של עצמים ולהבחין ביניהם כ'ציפור', 'ענף' ו'לא ציפור ולא ענף', היא תלוית-הקשר. השפה יוצרת גבולות מלאכותיים ומגדירה עצמים, ומכאן שכל ידע שלנו, שהוא תמיד תלוי-שפה, הוא חלקי, ותלוי בהקשר הלשוני הרחב.

השתקפויות. מדרגות

תלוי במה מסתכלים, מה מחפשים, מה מסתדר. תצלום: אריק איסטמן.

יצוין: אנשי גישת הקוהרנטיוּת אינם טוענים שקוהרנטיוּת היא רק קריטריון לבדיקת אמת. הם טוענים כי הקוהרנטיוּת היא האמת. כלומר: אם אני אומר 'המחשב על השולחן' זה אמיתי כי זה קוהרנטי עם תחושתי ועם אמונותי, ולא כי מחשב אכן נמצא על שולחן (כפי שתטען תורת האמת של ההלימה).

לפי המחזיקים בתורת-אמת זו, האמת היא אפוא עניין מנטלי. לכן זו תאוריה שמקושרת לאידאליזם, כלומר לתפישה שלפיה המציאות, לפחות ככל שאנו יכולים להכירה, היא בעלת טבע מנטלי. עם זאת, אין פירוש הדבר שהמציאות תלויה בשכלנו; אין פירוש הדבר שאמיתי הוא כל מה שמתחשק לנו שיהיה אמיתי. הדוגלים באמת כקוהרנטיוּת אינם מכחישים את העובדה שניתן לדעת משהו. בין הַאמת הַאחת, והבלתי מושגת, ובין אי-ידיעה מוחלטת, יש דרגות שונות של אמת חלקית, תלויית הקשר. האמת עמוקה יותר, בעלת יותר 'דרגות אמת', ככל שהיא מקושרת ליותר חלקים אחרים במערכת שהיא חלק ממנה, כלומר יותר קוהרנטית אתה.

תפישה זו מולידה גישה נוספת בדבר טבע האמת – תורת האמת כפרגמטיוּת. לפי תאוריה זו טענות נתפסות כאמיתיות פשוט אם הן 'עוֹבדוֹת' היטב. שוב, ניכרת הקרבה לגישה האידאליסטית, אבל גם אמת כפרגמטיוּת אין משמעה שאמת היא 'מה שמתאים לי'. לילד אולי 'מתאים' להאמין שישנן פֵיות בעולם, וזה 'עובד' מבחינת רווחתו הנפשית ומצב רוחו, אבל לפי הגישה הפרגמטית אמונות אמיתיות הן רק אלה שפועלות היטב באופן כללי לאור הסך הכולל של חוויותינו.

גם תורות האמת כקוהרנטיוּת וכפרגמטיוּת אינן חפות מקשיים. רוב התומכים בהן מודים שקריטריון הקוהרנטיוּת (וּבוודאי קריטריון הפרגמטיוּת) אינו מבטיח באופן לוגי שתהיה זו אמת. ובכל זאת, לפי הדוגלים בשיטות אלה, כל מה שיש לנו הם קריטריונים לאמת, ולכן ההבדל בינן ובין תאוריות של אמת כהלימה אינו הבדל שבין עיסוק בקריטריון לאמת ובין עיסוק במהות האמת, אלא רק בין קריטריון טוב וקריטריון פחות טוב.

כשאנו באים להצדיק טענה או אמונה, אנו עושים זאת תמיד על ידי קישורן לטענה אחרת

המתח שבין גישות של הלימה ובין גישות של קוהרנטיוּת ופרגמטיוּת מוליד הבנה מעניינת. כשאנו באים להצדיק טענה או אמונה, אנו עושים זאת תמיד על ידי קישורן לטענה אחרת. העידן הפרה-קוונטי, התאפיין בתפישה של יסודנוּת (foundationalism), האומרת שלשרשרת הזו של הצדקות יש סוף, שבסופה יש 'יסוד'. גישה זו מבוססת על מטפורה של בניין: הידע הוא מבנה; הקומות העליונות מונחות על הקומות שמתחת להן, אך המבנה כולו יקרוס אם אין לו יסודות יציבים. לאורך מאות שנים, המטפורה הזו הוטמעה כה עמוק בחשיבתנו עד שכמעט נבצר מאתנו לדבר על ידע בלי להזכיר אותה. כך למשל אנו אומרים על טיעונים טובים כי הם 'מוצקים' או 'בנויים היטב', ואילו דברים מפוקפקים הם 'חסרי בסיס', 'חסרי יסוד'. גישה זו קשורה כמובן לתורת האמת כהלימה. בסופה של שרשרת הטיעונים מגיעים ליסוד, שהטענות האמיתיות הולמות אותו. אלא שהניסיון הפוזיטיביסטי לבסס ידע הכרחי נחל עד כה רק כישלונות. את הדימוי של הידע כמבנה, שעמד בבסיס תורת ההכרה (האפיסטמולוגיה) של המדע עד אמצע המאה הקודמת, החליף דימוי הידע כרשת שבה אין הבדל בין אמונות בסיסיות יותר או בסיסיות פחות. כך הוחלפה היסודנוּת של האמת כהלימה בהוליסטיוּת של האמת כקוהרנטיוּת או כפרגמטיוּת.

תאוריות של תאוריות מדעיות

העמדות השונות ביחס לאמת מולידות תפישות שונות של המדע. הגישה שהייתה מקובלת לאורך רוב שנות קיומו של המדע המודרני היא הריאליזם, שנובע מתורת-אמת של הלימה. לפי הריאליזם, הידע המדעי הוא דסקריפטיבי, כלומר מתאר את מאפייני המציאות עצמה. הפילוסוף הילרי פטנם טען בזכות הריאליזם את הטיעון המפורסם: הריאליזם הוא "הפילוסופיה היחידה שאינה הופכת את הצלחת המדע למעשה נסים". ואכן, לאור ההצלחות המרשימות של המדע שלטה גישה זו ללא עוררין בפילוסופיה של המדע, עד אמצע המאה העשרים.

אך הבעיות שמעוררת תורת האמת כהלימה שצוינו לעיל, במקביל לגילויים מדעיים, ערערו לבסוף את אחיזתו של הריאליזם. פטנם עצמו כתב כי אף שעלינו להתעקש על כך שיש עובדות שאנו מגלים, ואיננו יוצרים כטוב בעינינו, הרי אין להתחמק מכך שגילוי זה נעשה רק בתוך מסגרת של שפה. גם ההוגה הפוזיטיביסטי קרל פופר הכיר בכך שאין לנו בררה אלא לוותר על הרעיון בדבר מקורות מוחלטים של ידע, ולהודות "שכל הידע הוא אנושי; שהוא מעורבב בטעויותינו, בהטיותינו, בחלומותינו ובתקוותינו; שכל שאנחנו יכולים לעשות הוא להיאבק על האמת למרות שהיא מעבר להישג ידינו".

התפישות בפילוסופיה של המדע שמתייחסות לטעויות, להטיות, לחלומות ולתקוות האנושיות כחלק מהעשייה המדעית, מקושרות לתורות של אמת כקוהרנטיוּת או כפרגמטיוּת. הגישות הללו כונו 'אינסטרומנטליסטיות' או 'פוסט-פוזיטיביסטיות'. הן הציגו, בין היתר, את טיעון האינדוקציה הפסימית: כיוון שעד עתה כל תאוריה מדעית הוכחה לבסוף כשגויה, אף אם זכתה להצלחות רבות, סביר שגם התאוריות המוצלחות של ימינו יתבררו כשגויות, ומכאן שהריאליזם אינו הגישה הנכונה לתפישת המדע.2 כמו שהראה תומאס קוּן בספרו המהפכני, המבנה של מהפכות מדעיות, מה שנחשב בתקופה אחת ל"מדעי" הופך כעבור זמן ל"טעות" או אפילו ל"אמונה תפלה", ולא ניתן להפריד ביניהם.

האינסטרומנטליזם, שדחק את מקומו של הריאליזם, טוען כי תאוריות מדעיות אינן אלא כלים לעריכת ניבויים אמפיריים ולהשגת מטרות פרקטיות, ולא תיאורים של היקום עצמו

האינסטרומנטליזם, שדחק את מקומו של הריאליזם, טוען כי תאוריות מדעיות אינן אלא כלים לעריכת ניבויים אמפיריים ולהשגת מטרות פרקטיות, ולא תיאורים של היקום עצמו. אין בעיה להשתמש בתאוריות מדעיות לצורכנו, כל עוד איננו מאמינים למה שאותן תאוריות אומרות לנו על העולם.

מנוף, מנוף תעשייתי

פיזיקה אינסטרומנטלית: מנוף תעשייתי. תצלום: קסניה קודלקינה

הגישות האינסטרומנטליסטיות נחשבות רלטיביסטיות. כפי שהוגים רלטיביסטים בתחום המוסר טוענים שאין סטנדרטים אתיים אובייקטיביים, להערכת התנהגות אנושית באופן עצמאי מהקשר חברתי, כך הוגים רלטיביסטים בפילוסופיה של המדע טוענים שאין סטנדרטים מתודולוגיים אובייקטיביים, להערכת תאוריות מדעיות מחוץ למסורת-מחקר נתונה ואמונותיה. מכאן נובעת ההתעניינות של הגישות הרלטיביסטיות בפרספקטיבה ההיסטורית של העשייה המדעית. בקרב הריאליסטים (או 'פוזיטיביסטים') התפישה הייתה שהגורם היחיד המשפיע על החלטות בנוגע לתאוריות הוא מידת הלימתן את התצפיות. אבל הפוסט-פוזיטיביסטים טענו כי התיאור הזה אינו משקף את המדע כפי שהוא בפועל. הם הציעו תיאור של המדע שאינו מבוסס על שיקולים לוגיים כלליים, אלא על בחינה מדוקדקת של תהליכי הבחירה המדעית עצמם, כפי שהם מתגלים במחקר ההיסטורי. תומאס קוּן היה מחלוצי ההתבוננות ההיסטורית על המדע. בכתיבתו רבת-ההשפעה הוא הצביע על מחויבויות מדעיות רבות שאי-אפשר לאמת אותן בתצפיות. מכיוון שמחויבויות אלה הן מטפיזיות, התעלמו מהן בכל הניתוחים את טבע המדע, עד זמנו של קוּן.

צורת ההתבוננות שהציע קוּן תרמה רבות למעבר מתפישה של הידע המדעי כמבנה יציב הצומח בהדרגה על פי שיקולים לוגיים ואמפיריים בלבד (שיקולים 'מבוססים היטב') לתפישה של מבנה רִשתי, המתארת כיצד ידע מתפתח בפועל בקבוצות חברתיות. בעקבות מעבר זה השתנה מאוד אופן הבנתה של העשייה המדעית, שנחשבה עד אז לעשייה אובייקטיבית, נקייה מהתייחסות אישית, הכרחית. במשקפיים החדשים של הפילוסופים של המדע הצטיירה תמונה של מדע, שהוא תוצר פעולתם של אנשים החיים בתקופה היסטורית ובתרבות מסוימת ומושפעים, באופן הכרחי, מתהליכים קבוצתיים ומהטיות אישיות.

אלמנטים 'לא-מדעיים' במדע

אחד הביטויים המוקדמים ביותר לעמדה הריאליסטית במדע הוא נובום אורגנום של פרנסיס בייקון שהתפרסם ב-1620. בהיותו אחד החיבורים המשפיעים ביותר אי-פעם על תפישת המדע, אשתמש בו כבסיס לתיאורי את האופן שבו פילוסופים של המדע בני-ימינו מבצעים את הניתוח הביקורתי.

בייקון הציע בנובום אורגנום ('הכלי החדש') שיטה לוגית חדשה במקום השיטה האריסטוטלית המקובלת. לפי שיטתו, הדרך הטובה ביותר למצוא מהות של דבר או של תופעה, היא באמצעות תהליך של רדוקציה ואינדוקציה. הצעה זו הייתה אחד הצעדים החשובים בדרך לפיתוחה של השיטה המדעית האמפירית, כפי שהיא מוכרת עד היום.

בייקון שם יהבו על ההיגיון האנושי ועל השיטה המדעית שביכולתו להפעיל. אך הייתה לו גם אזהרה חשובה. הוא ציין שהחשיבה האנושית נוטה לעתים קרובות לשגות באשליות, שלהן קרא 'אלילי השכל'. כאשר אלילים אלה שולטים בחשיבה, אמר בייקון, ההיגיון והתצפית דווקא מעוותים את תמונת העולם. אבל ניתן לשחרר את השכל לחלוטין מאלילים אלה בעת הפעילות המדעית, ותודות לכך תהפוך זו למדויקת ובהירה. עמדתו של בייקון הייתה לעמדה הדומיננטית במדע ובפילוסופיה של המדע.

בייקון חילק את ה'אלילים' לארבע קבוצות:

'אלילי השבט' – עיוותי חשיבה הנובעים מהטבע האנושי ומשותפים לכל בני האדם.

'אלילי המערה' – עיוותים הנובעים מההיסטוריה האישית של האדם (למשל עיוותים שקשורים לחינוך, להרגלים, לטעמים אישיים).

'אלילי השוק' – עיוותים הנובעים מקשרים חברתיים ומחוסר הדיוק של השפה.

'אלילי התיאטרון' – עיוותים הנובעים מהשפעה של דוֹגמוֹת פילוסופיות.

350 שנה אחרי נובום אורגנום, לא זו בלבד שאותם אלילים לא נותצו, אלא שפילוסופים כקוּן וממשיכי דרכו קיבעו את מעמדם בהיכל. ניתוח המדע בכלים היסטוריים, סוציולוגיים ופסיכולוגיים, גילה כי כל אחד מהאלילים הוא תנאי לעשייה המדעית. מהטיות ועיוותים טמאים הפכו האלילים לחלק מהפולחן. אסקור בקצרה את ממצאי העשורים האחרונים בחקר המדע, תוך שאני מחלק אותם לארבע הקטגוריות של בייקון.

שמאן, שמאנית, טובאן, מונגוליה

השמאנית האחרונה של שבט טובאן, מונגוליה. תצלום: דייויד בקסנדייל.

אלילי השבט (או: האם למדענים יש יצרים?)

אלילי השבט הם, כאמור, עיוותי חשיבה המאפיינים את כלל בני האדם, בהיותם בני אדם. עיוותים כאלה הם למשל, הנטיות למצוא בתופעות יותר סדירות מכפי שיש בפועל, להגזים בערכה של עדות תומכת ולהפחית בערכה של עדות סותרת וכדומה. קוּן תיאר אליל שבט בולט שקנה אחיזה במחשבתם של מדענים. לדבריו, המדענים לרוב 'יודעים', כבר בראשית פרויקט המחקר שלהם, את כל הפרטים בנוגע לתוצאות שישיג הפרויקט, למעט אלה השוליות ביותר. אם התוצאה מושגת במהרה, טוב ויפה. אם לא, המדען "ייאבק עם המכשירים שלו ועם המשוואות שלו עד שאם יש בכלל אפשרות כזאת, הם יספקו תוצאות שיאשרו את הדפוס שהוא ציפה לראות מלכתחילה". פילוסופים ומדענים מאז ימיו של בייקון ראו בהטיה זו תקלה, שמתודה מדעית ראויה תצליח ללא ספק לגבור עליה. אך קוּן הפך את הקערה על פיה. האליל אינו אנקדוטה חריגה, אלא הכלל שלפיו פועל המדע. תפישה-מראש של תוצאות מאפיינת לא רק מחקר שגרתי, אלא גם "את המחקר הטוב והיצירתי ביותר".

לא זו בלבד שהנתונים אינם נקיים מתאוריה ומפרשנות, עצם איסופם על ידינו יוצר בהכרח עיוות שלהם. הניסוי המדעי הוא תמיד התערבות אנושית בתהליכים 'אובייקטיביים'

אליל שבט אחר נוגע לעובדה שהמוח האנושי בהכרח מפרש את התצפיות. לפי התפישה הישנה, אם יצליח המדען לשלוט באליל זה, הוא יוכל להשיג תצפיות 'אובייקטיביות'. אבל מתברר שזה בלתי אפשרי. הפילוסוף דייוויד הַאל בחן את אופן ביצועם בפועל של מחקרים מדעיים. הוא היה מודע לכך שאחד העיקרים של הפילוסופיה החדשה של המדע הוא שאין 'נתונים גולמיים', אין עובדות אטומיות שהן ניטרליות מתאוריה, אך עדיין היה מופתע ממה שגילה: "רק כאשר בדקתי תפישות על טבע המדע הבנתי עד כמה ניתן לשנות נתונים", כתב. "קשה מאוד להשיג עדויות והן לרוב אינן חד-משמעיות. גם כאשר מדען חושב שהצליח לבסוף להשיג עדויות שחודרות לעובי הטענה הנחקרת, תמיד יש פרשנויות חלופיות".

לא זו בלבד שהנתונים אינם נקיים מתאוריה ומפרשנות, עצם איסופם על ידינו יוצר בהכרח עיוות שלהם. הניסוי המדעי הוא תמיד התערבות אנושית בתהליכים 'אובייקטיביים'. ההתערבות הזו, כפי שגילתה תורת הקוונטים, משפיעה על המציאות. מעצם היותנו צופים אנושיים בטבע, אנו משנים את הטבע. ומכאן שהתפישה כי במחקר המדעי אנו מתבוננים בְּמציאות שהיא נתונה ואוספים מידע עליה, היא שגויה. ייתכן שישנה מציאות שאינה תלויה בנו. אבל ברגע שאנו מנסים למדוד אותה, אנו משנים אותה ואז היא כבר אינה בלתי תלויה בנו.

הטיה אחרת קשורה בפשטות לטבע האנושי. בני אדם הם, אחרי הכול, בעלי רגשות, דחפים, יצרים. וכאלה הם גם, שומו שמים, מדענים. האל כתב (שוב, בלי להסתיר את הפתעתו): "אני חושש שאין מי שיקרא את חציו הראשון של ספרי בלי השתנקויות תדהמה וזעזוע מדי פעם. מדענים אולי אינם אינטלקטים נטולי-גוף, אך יש גבול לכל דבר. המאבקים הפוליטיים, כינויי הגנאי, הפרודיה והלעג, היהירות, האליטיזם והשימוש בכוח גולמי ייראו כנראה דוחים לחלק מהקוראים". הדבר המעניין ביותר הוא שהמעורבות ה'בלתי מדעית' של היהירות, הקנאה, הלעג ושאר נטיות אנוש בתהליך המדעי התגלתה להאל כאלמנט ש"למעשה מסייע להתפתחות המדעית".

תכונות המדעים, ז'אן בטיסט סימאון שארדן

"תכונות המדעים" (1731), ז'אן בטיסט סימאון שארדן. תצלום: Wikiart.org

אלילי המערה (או: האם לאיינשטיין היה אח גדול?)

לפי בייקון, כל 'אליל מערה' הוא ייחודי לאדם המחזיק בו. אלילים אלה נובעים מההיסטוריה הפרטית, מחוויות החיים, מהמזג. כל אלה, לכאורה, הם אלמנטים סותרי-מדע, שהרי המדע נתפש ככללי, אוניברסלי. הפילוסופיה של המדע מראה שאין זה כך.

כשמדען צריך לבחור בין שני הסברים אפשריים, או בין שתי תאוריות מתחרות, הוא נאלץ, מן הסתם, להשתמש באמות מידה כלשהן. אבל מתברר שאמות מידה אלה אינן לוגיות או רציונליות לחלוטין, והן נובעות, לפחות במידת-מה, מהעדפותיו האישיות. ישנן חמש אמות מידה מקובלות לקביעת טיבה של תאוריה מדעית: דיוק, עקביות, היקף, פשטות ופוטנציאל פיתוח. כשמדען צריך לבחור בין תאוריות הוא משתמש באמות מידה אלה, שלא זו בלבד שאינן מדויקות, הן יכולות גם לסתור זו את זו. תאוריה אחת יכולה למשל להיות עקבית יותר, ואלו התאוריה המתחרה תהיה פשוטה יותר. הדבר מחייב לדרג את אמות המידה, וכאן נכנסות לתמונה העדפות אישיות ואמות המידה נעשות לערכים. זהו אחד המקורות המרכזיים לחוסר הסכמה בין מדענים – הצורך להחליט אילו ערכים חשובים, ואיזה משקל יש לכל ערך, בהכרח יוצר מחלוקת.

הקריטריונים למדע טוב אינם חוקים שמגדירים את הבחירה הנכונה, אלא ערכים – שמשפיעים עליה

כך קורה שהקריטריונים למדע טוב אינם חוקים שמגדירים את הבחירה הנכונה, אלא ערכים – שמשפיעים עליה. לא רק שהערכים אינם חד-משמעיים, הראה קוּן, הם, והמשקל שמיוחס לכל אחד מהם, אף משתנים בין תקופות שונות ובין תחומי מדע שונים.

המצב מסתבך עוד יותר, כשמבינים שגם חמש אמות המידה שצוינו אינן מקובלות על הכול. מדען בעל אידאולוגיה פמיניסטית לדוגמה, עשוי להעדיף ערכים כמו חידוש, ישימות לצרכים אנושיים עכשוויים ונגישות של רעיונות. ויש אמות מידה והעדפות עמומות עוד יותר. למשל האלגנטיות של התאוריה.

אמת מידה זו, המקובלת על מדענים רבים, הופכת את התאוריה המדעית לדומה יותר ליצירת אמנות מאשר לתיאור הכרחי של מציאות חיצונית נתונה. חתן פרס נובל פול דיראק כתב: "חשוב יותר להשיג יופי במשוואותיך מאשר להתאימן לתוצאות הניסוי". ופילוסוף המדע לורנס ג'ונסון העיר: "כמו יצירות אמנות, גם תאוריות מדעיות יש להן ערך משום שהן מציעות לנו סדר במורכבות, וכמו יצירות אמנות, אין דרך אחת להעריכן שהיא מדויקת ותמיד יעילה. אכן, תאוריות מדעיות הן יצירות אמנות מסוג מסוים. בחירה ביניהן תלויה בזווית הראייה המועדפת עלינו".

ערכים וטעם משפיעים על בחירות מדעיות תאורטיות. אך לא רק הם. אפילו גורם אישי ומקרי כמו מיקומו של המדען בתוך משפחתו, הוא 'אליל' שכזה. לא זו בלבד שסדר הלידה משפיע על בחירותיו המדעיות של החוקר אלא שהוא נמצא כגורם בעל יכולת הניבוי הגבוהה ביותר לאופן הבחירה בין תאוריות מתחרות בעשרים ושמונה מהפכות מדעיות היסטוריות. מחקרים מלמדים כי הסיכוי שילדים שנולדו אחרונים במשפחה יבחרו בתאוריה מדעית מהפכנית גבוה פי שניים בהשוואה לילדים בכורים.

לוח שנה, אצטקים, שמש

גם הם הביטו בשמש ובכוכבים והגיעו למסקנות: "אבן השמש", לוח השנה האצטקי. המוזיאון הלאומי לאנתרופולוגיה והיסטוריה, מקסיקו. תצלום: Anagoria

אלילי השוק (או: האם לאַ-סיבתיות יכולות להיות סיבות?)

ה'אליל' השלישי של בייקון מתאר עיוותים שנובעים מקשרים חברתיים ומחוסר הדיוק של השפה. גם השפעתו של אליל זה לא איבדה מעצמתה במרוצת הדורות.

המדע, כמו כל פעילות אנושית קוגניטיבית, מבוסס על השפה, ומבנה שפת היומיום שהמדען משתמש בה משפיע על בחירותיו התאורטיות. "לעולם אסור למעט בהערכת השפעת השפה", הזהיר פילוסוף המדע פול פייראבנד. טענתו הידועה של הבלשן בנג'מין וורף, כי מאפייני השפה של שבט ההוֹפִּי יקשו מאוד על בניו לפתח פיזיקה דומה לשלנו, עשויה בהחלט להיות נכונה.

מוקד חברתי רב-השפעה נוסף הוא תהליך ההכשרה המקצועית. העשייה המדעית, כמו כל עשייה אנושית, מתנהלת לפי 'חוקי משחק', שאת המחויבות להם רוכש המדען בתהליך הלימוד. ניתן לטעון שההכשרה המדעית, בניגוד להכשרות אחרות, נקייה מ'אליליוּת', שכן חוקי המשחק המדעי הם רציונליים ואובייקטיביים. אולם בחינה של שיטת הלימוד, כלומר של הדרך שבה מחנכים מדענים צעירים, הביאה את קוּן למסקנה הפוכה בתכלית: "גם הצצה חפוזה בפדגוגיה מדעית מלמדת שסביר הרבה יותר שהיא תעורר נוקשות מקצועית בהשוואה לחינוך בכל תחום אחר, למעט, אולי, תאולוגיה שיטתית".

המדען אינו רק חבר בקהילה מדעית, אלא משתייך גם לקבוצות רחבות יותר, ובראשן הלאום או המדינה

המדען אינו רק חבר בקהילה מדעית, אלא משתייך גם לקבוצות רחבות יותר, ובראשן הלאום או המדינה. ואכן ישנה "העדפה לאומית" לסוגים מסוימים של תאוריות. היסטוריונים של המדע מצאו למשל, כי מדענים ביבשת אירופה (קונטיננטליים) נטו להעדיף תאוריות מופשטות, ואילו מדענים אנגלים העדיפו מודלים מכניים. בדומה לכך, הופעתה של מכניקת הקוונטים ברפובליקת ויימאר בשנות העשרים של המאה העשרים קושרה לאקלים האינטלקטואלי שרווח שם באותה תקופה. ההיסטוריון של המדע פול פורמן, טען כי רוח-הזמן, ה-Zeitgeist, בוויימאר אחרי מלחמת העולם הראשונה, הייתה עוינת כלפי רעיון הסיבתיות הדטרמיניסטי. בהשפעתה, חיפשו הפיזיקאים הגרמנים תאוריות א-סיבתיות, ורצו להאמין בהן עוד לפני שהיו להם עדויות אמפיריות תומכות. בעיות מהותיות בפיזיקה אטומית, שנדמה היה שהן השפיעו על השינוי בגישה המדעית, מילאו רק תפקיד מִשני ביצירתה של המשיכה לְא-סיבתיות. הגורם החשוב ביותר, קבע פורמן בנחרצות, היה הלחץ החברתי-אינטלקטואלי שהופעל על הפיזיקאים כחברים בקהילה האקדמית הגרמנית. אף כי טענה זו נשמעת כמעט בלתי מתקבלת על הדעת, פורמן הראה כי המגמה לביטול חשיבותה של הסיבתיות בפיזיקה הופיעה, באופן פתאומי למדי, אחרי 1918, והשיגה תמיכה בקרב פיזיקאים גרמנים לפני ש'הוצדקה' על ידי גילוי מכניקת הקוונטים.

ליקוי ירח מלא

ליקוי ירח מלא: צילום במרווחי זמנים. תצלום: גנפאטי קומאר

עצמתו של אליל השוק רק גוברת עם השנים. ככל שהעשייה המדעית הופכת מורכבת, מאורגנת ויקרה יותר, כך ממלאים בה גורמים חברתיים תפקיד הולך וגדל. מחקר מדעי כיום אינו נחלתם של יחידים, אלא הוא מתבצע תמיד באוניברסיטאות, בחֲברות ובמוסדות 'עצמאיים', שלרוב מקושרים הן לאקדמיה והן לעולם העסקים. עלותו של הציוד המחקרי מרקיעה שחקים, וממנה נגזרת התלות של המדען בגופים ובמוסדות כלכליים ופוליטיים, שיוצרת הטיות ועיוותים במחקר. יש יותר ויותר מקרים של מחקרים שתוצאותיהם מתגלות כמשקפות במישרין את ההעדפות והאינטרסים של מממני המחקר, וגובר החשש שבמחקר המודרני יהיה רוב לממצאים כוזבים ואלה יעמדו במרכז טענות ומחקרים שיזכו לפרסום.

כתוצאה מהשפעתה המכרעת של החברה על העשייה המדעית, ניתן לצפות לכך שמדענים הפועלים בחברות או במדינות שונות, יפתחו תאוריות שיתאימו לכל העובדות הידועות, ובכל זאת לא יתיישבו זו עם זו, אמר פייראבנד. חוסר עקביות זה, שבייקון היה מתאר כ'אלילי', אינו בהכרח מנוגד לפעילות המדעית ואפילו תומך בה. "רק הדוקטרינה שתאוריות נקבעות אך ורק על ידי עובדות יכלה לשכנע אנשים שהיעדר רעיונות [לא-קונסיסטנטיים] הוא דבר ראוי לשבח", סיכם פייראבנד.

אלילי התיאטרון (או: האם ייתכן גֶן מרקסיסטי?)

הסוג האחרון של עיוותים העלולים לפגוע במחקר המדעי, שבייקון הזהיר מפניו, הם עיוותים הנובעים מהשפעה של דוֹגמוֹת פילוסופיות ותאולוגיות. השפעות כאלה נפוצות מאוד בהיסטוריה של המדע. התאוריה הקופרניקאית, שפורסמה ב-1543, כמעט לא הוזכרה במאה השש-עשרה, והתקבלה על ידי העולם המדעי רק במאה השבע-עשרה, בעקבות שינוי חברתי שגרם לכך שאנשים התחילו להוקיר תכונות כמו לוגיוּת ופשטוּת. באופן דומה, המחשבה החברתית בבריטניה במאה התשע-עשרה השפיעה על התקבלות רעיונותיו של דרווין על אודות מאבק הקיום. ובברית המועצות טענו מדענים שאינם מוכנים לקבל את ההנחה כי גֶנים אינם ניתנים לשינוי.

המדענים הסובייטים האמינו בלהט כי חוקי התורשה המנדליאניים הם שגויים, שכן סברו שהם סותרים את הגישה המרקסיסטית

המדענים הסובייטים האמינו בלהט כי חוקי התורשה המנדליאניים הם שגויים, שכן סברו שהם סותרים את הגישה המרקסיסטית. הם הלכו שולל, כמובן, אחר האידאולוגיה שלהם. ואכן, אלילי התיאטרון, כפי שציין בייקון, הם 'זדוניים במיוחד'. כוחם לא פג מאז זוהו, לפני כמעט 400 שנה. "אין דבר כזה מדע נטול פילוסופיה", כתב הפילוסוף והמדען דניאל דנט, "יש רק מדע שהמטען הפילוסופי שלו מועלה על הסיפון בלי בדיקה".

בייקון ואחרים ייחסו לאלילי התיאטרון רק הטיות שנובעות מתאוריות פילוסופיות, מתאולוגיות או מאידאולוגיות שיישומן אינו מתאים למדע, כמו הקטגוריות האריסטוטליות, סיפור הבריאה או התורה המרקסיסטית. אך למעשה גם תאוריות מדעיות מחוללות עיוות בראיית המציאות ובניתוח ממצאי הניסויים המדעיים. דבר זה הוא בלתי נמנע שכן לא ניתן להתבונן בעולם בלא תאוריות מדעיות, ותאוריות אלה קובעות כיצד יש להתבונן, במה יש להתבונן, ואיך לפרש את מה שרואים. משום כך אלילי התיאטרון הם יושבי ראש הפנתאון. אין ביכולתנו לחלץ את עצמנו מאחיזתם ולראות את העולם עצמו. אם אנחנו רוצים להתבונן בעולם, אנחנו חייבים להביט בו מבעד למשהו, שאינו העולם, ושמשפיע על ראייתנו, גם אם 'משהו' זה אינו אלא תאוריה מדעית.

לתאוריה שהמדען מצטייד בה בבואו לפרש את ממצאיו יש, אפוא, השפעה מכריעה על פרשנות זו, ולא פחות מכך – על הממצאים עצמם, טיבם, אופיים, הגדרתם. פילוסוף המדע החשוב לארי לאודן טען שאפילו 'מבט חטוף' על ההיסטוריה של המדע מבהיר שוויכוחי המפתח בין מדענים נגעו לבעיות קונספטואליות לא-אמפיריות, לא פחות מאשר לבעיות אמפיריות. אם בעיות אמפיריות הן שאלות מסדר ראשון בנוגע לעצמים בתחום מסוים, בעיות קונספטואליות הן שאלות מסדר גבוה יותר, בנוגע לטיב הביסוס של המבנה הקונספטואלי (התאוריה) שנוצר כדי לענות על השאלות מהסדר הראשון.

תומס רייט, ניסוי על ציפור במשאבת אוויר

"ניסוי על ציפור במשאבת אוויר" (1768), תומס רייט. National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

תפישה דומה אפשר למצוא גם אצל קוּן. במונחיו, אותם 'ויכוחים קונספטואליים' מתעוררים בצמתי הבחירה בין פרדיגמות מתחרות. 'פרדיגמה' היא מקורן של המתודות, של הבעיות ושל הסטנדרטים לפתרונן, שהקהילה המדעית מקבלת בכל זמן נתון. כשמדען מאמץ פרדיגמה הוא מקבל את כל השלושה, לרוב בתערובת שלא ניתן להפרידה. פרדיגמות, בלשונו של קוּן, מספקות למדענים לא רק את המפה אלא גם חלק מההנחיות ההכרחיות ליצירת מפות. הן קובעות מה מחפש המדען וכן, לפחות במידת-מה, את ערכן של התצפיות עצמן, כי "מדידות ותצפיות הן תלויות-פרדיגמה".

בשל חשיבותן המכרעת של הפרדיגמות לעשייה המדעית, נקודות של בחירה בין פרדיגמות מתחרות הן צמתים מרכזיים בהיסטוריה של המדע. אלא שבחירה בין פרדיגמות אינה דבר שיכול להתבצע רק בכלים מדעיים. מכיוון שהפרדיגמה קובעת הן מה נחשב לבעיה, והן מה הם הסטנדרטים לפתרון מוצלח, הרי ששתי פרדיגמות מתחרות ישוחחו בשתי שפות שונות לחלוטין כאשר הן מתדיינות בנוגע ליתרונות היחסיים של כל אחת מהן. מעבר לכך, כיוון שאין פרדיגמה העונה על כל הבעיות שהיא מעלה, וכל פרדיגמה מדגישה בעיות אחרות, ויכוחים בין פרדיגמות מעלים את השאלה 'אילו בעיות יותר חשוב לפתור?'. זוהי שאלה ערכית, שניתן לענות עליה רק באמצעות קריטריונים שמחוץ למדע. ידועה אמרתו של הפיזיקאי זוכה פרס נובל מקס פלאנק: "אמת מדעית חדשה אינה מנצחת על ידי שכנוע המתנגדים לה, אלא מכיוון שהמתנגדים לה מתים בסופו של דבר וגדל דור חדש שכבר רגיל אליה."

אי-אפשר אפוא להכריע בוויכוחים סביב בחירת פרדיגמה רק על פי נתונים אמפיריים. כך נכנסו ללב העשייה המדעית בדיוק אותם גורמים שבייקון הזהיר מפניהם. כיוון שכך, סיכם לאודן, אין לראות בכניסתם של נושאים פילוסופיים, דתיים ומוסריים לתוך המדע "ביטוי לניצחון הדעה הקדומה, האמונה התפלה או חוסר הרציונליות"; אדרבה, חדירתם יכולה להיות רציונלית לגמרי. יתר על כן, "ההדחקה של אלמנטים מסוג זה עשויה בעצמה להיות אי-רציונלית ומוטה".

מותה של אמת

נוכחותם המתמדת, וההכרחית, של האלילים השונים בעשייה המדעית, מעלה שאלות לגבי עצם הגדרת המדע. במשך תקופה ארוכה התייחסו רבים לרציונליות של המדע כמגדירה את מהותו, אולם היסטוריונים וסוציולוגים של המדע הציגו דוגמאות רבות מדי, שמעידות על גורמים אי-רציונליים המעורבים ישירות בקבלת החלטות מדעיות.

אחד הגילויים החשובים של קוּן היה, שכל שינוי של תאוריה במדע מלווה בהכרח בהפסד של ידע, כך שאי-אפשר לקבוע מתי, ובכלל האם, המדע מתקדם

אפשרות אחרת להגדרת מהותו של המדע הייתה באמצעות ההתפתחותיוּת שלו. אבל אחד הגילויים החשובים של קוּן היה, שכל שינוי של תאוריה במדע מלווה בהכרח בהפסד של ידע, כך שאי-אפשר לקבוע מתי, ובכלל האם, המדע מתקדם. ניתן לומר כי המדע נע מ-, אבל לא ל-. כל מהפכה וכל תגלית מזיזים את המדע ממקומו הקודם, אך אינם מקרבים אותו ליעד מסוים. במובן הריאליסטי, השגור, של המונח 'התקדמות', המדע אינו מתקדם. אפשר לומר שהמדע פועל באופן דומה לאבולוציה, כפי שתוארה על ידי דרווין: האבולוציה נפתחת ממצב קדום אולם אינה מגיעה למצב משוכלל, או ליעד כלשהו.

גישה נוספת הגדירה את המדע כמפעל שמהותו השגת ידע אמיתי. אלא שניסיונות להוכיח שמתודות מדעיות מבטיחות שהידע שהן משיגות הוא אמיִתי, או אפילו סביר, נכשלו תמיד. אף תאוריה מדעית שהוצגה עד כה, כתב לאודן, אינה יכולה להיחשב ל'אמיתית' או ל'סבירה', על-סמך איזושהי הגדרה קיימת של 'אמיתי' או של 'סביר'. אין גם שום דרך לטעון שתאוריה אחת 'קרובה יותר לאמת' מתאוריות אחרות, שכן ניתוח מעמיק של ביטוי זה מלמד שאם שתי תאוריות הן שגויות, אף אחת מהן אינה יכולה להיות קרובה לאמת יותר מחברתה (או במילים אחרות: "כל התאוריות השגויות הן 'שגויות באותה מידה'"). יתרה מזו: גם אם המדע יציג באחד הימים תאוריה אמיִתית, לא יוכלו המדענים להראות, או לדעת, שהיא אמיתית.

כוכב נופל, ליל כוכבים

כוכב נופל. תצלום: אלכסנדר אנדרוז

הפיזיקאי והפילוסוף מייקל פולאניי כתב שבמבט מהצד ניתן לתאר את המדען כמעין מכונה מחפשת-אמת. אלא שתפישה זו אינה לוקחת בחשבון את העובדה המוזרה, שהמדען עצמו הוא גם השופט העליון של מה שהוא מקבל כאמתי. "המדען משחק כאן כבלש, שוטר, שופט וחבר מושבעים שהתגלגלו באדם אחד".

המסקנה מכל האמור לעיל, טען לאודן, היא ברורה, אף אם 'מדהימה': אם מטרת המדע היא לייצר תאוריות אמיִתיות (או אפילו כמעט אמיִתיות), אין לנו שום בסיס לראות את המדע כפעילות רציונלית. כדי לשמור על המדע כפעילות רציונלית, הציע לאודן להותיר שאלות בנוגע לאמת מחוץ להסברינו את מטרות המדע.

אז מה נותר? המדע אינו מפעל המכוון לידע אמיִתי, שבמהותו הוא אינו בר-השגה עבורנו, אלא רק לפתרון בעיות אמפיריות ספציפיות. הרציונליות וההתפתחותיות של תאוריה, כתב לאודן, קשורות ביעילותה בפתרון בעיות ולא באישורה או בהפרכתה (כפי שחשבו הפוזיטיביסטים).

כמובן, הטענה שישנם אלמנטים אי-רציונליים בפעילות המדעית אינה שקולה לטענה שאלה האלמנטים היחידים. גם בנוגע לשאלת התקדמות המדע יש לסייג את הטענה הגורפת, שהתקדמות במדע היא רק עניין תוך-פרדיגמתי, כטענת קוּן, או רק ביטוי לשיפור ביכולת לפתור בעיות, כדברי לאודן. ככל שטענה זו מתארת נאמנה את השינויים במדע, אין לשכוח שהמדע גם משיג ידע, שגדל עם הזמן. כהערתו הקולעת של הסופר רוברט לואיס סטיבנסון: "לטעון דבר אחד אין משמעו בהכרח להיות חירש לכל יתר הטיעונים, ואם אדם כתב ספר על מסעות במונטנגרו אין פירוש הדבר שמעולם לא היה בריצ'מונד".

והערה אחרונה. לא רק מדענים מושפעים עמוקות מהחברה, מהתרבות ומשאר אלילים. גם היסטוריונים ופילוסופים של המדע מושפעים מהם באותה מידה. וכך גם מחבר מאמר זה. מי שאומר על המדענים שהם פועלים כפי שהם פועלים וחושבים כפי שהם חושבים, בין היתר, בשל מגוון גורמים חברתיים ופסיכולוגיים, חושב כך בעצמו, בין היתר, בגלל גורמים מאותו סוג.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

המאמר עובד במיוחד לאלכסון מתוך ספרו החדש של גדעון לב, אמת אהבה אמונה: מבט פסיכואנליטי והיסטורי על משמעות החיים (כרמל).

תמונה ראשית: "קסמים ושיקויי אהבה", תצלום: שרון מק-קאצ'ן, unsplash.com

Photo by Sharon McCutcheon on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על איך עושה מדע?

01
זהר

אז יתכן שהמדענים, בלי להתכוון, תרמו להתקפה על האמת, על עצם מושג האמת? אם הכל תלוי ויחסי, איך נוכל לשלול אפשרות כזו? תודה על מאמר מגרה מחשבה.

02
ט

המאמר בסופו של דבר מציג את מה שמכונה (בעיקר באקדמיה) "התחום האפור של האמת המדעית". העצוב הוא הבחירה הקפדנית והמגמתית של ציטוטים, ויתרה מכך, מהתעלמות מוחלטת ממבחן התוצאה. העולם המדעי אכן נשען על סברות, הן אינן "מתות" עם הדור הקודם והחדשה מתבססת על ידי הפיכתה לדת המרכזית. תוצאות נבחנות ומשוחזרות. אזכור הקוונטים כגורם בעל השפעה על כל תוצאת מדידה (ואני מקווה שזה לא מה שטענת) הוא פשוט שגוי ומלא בחוסר הבנה. המדענים מושפעים גם מאגו, מאווים וחשקים, פחדים, גאווה ובושה. הם בני אדם. התוצאות שלהם, שמאפשרות לנו לשגר כלים לחלל, לחמם אוכל בשימוש בקרינה, לקרוא את המאמר הזה על מכשיר קטן מכף יד, אלו הן תוצאות שלא ניתן לערער עליהן, וכולן מבוססות על תאוריות. המדע אינו מעוניין באמת אחת מוחלטת (זו דת), הוא מעוניין באמת משתנה ומתפתחת. ניוטון לא טעה באשר לכוח המשיכה, הוא פשוט לא יכל לראות את הכל. דבר אחד בטוח, האמת היא רחוקה מאוד מכל מה שהמוח האנושי הממוצע והסביר מסוגל לדמיין, והיא עטופה במשתנים מתמטיים שהולמים את היקום הזה, שבו אנו והכוכב שלנו הם החריג ההזוי. והמדע משתכלל, להגיע אל גלי כבידה וניסויים שמטרתם לאשש יקומים מקבילים בעולם שעד לא מזמן עוד היו משוכנעים כי הכוכבים זזים במסלול מעגלי. את אשר לפיינמן היה לומר על הפילוסופיה של המדע אין צורך לציין, ובאשר לפילוסופיה, גם עליה אמר ראסל שהיא מה שנותר מהמדעים שיצאו ממנה. אמונה נטולת ביקורת תהפוך את כולנו להיפוך ממה שאנו שואפים להיות.

04
אורי כץ

קון טעה, המדע בהחלט מתקדם, והידע בהחלט מצטבר, ובכל פעם כשהמחשב שלך נדלק או כשהמטוס שלך ממריא המשמעות היא שמדענים כלשהם גילו אי פעם משהו אמיתי, משהו שלא תלוי בתרבות או בתפיסה הסובייקטיבית שלהם.

    05
    אמתי אהרוני

    קון לא טעה, קון מעולם לא טען מה שיוחס לו. מי שקרא קון באמת ולא הסתפק הסיכומים מקורסים במדעי הרוח יודע זאת (רבאק, קון היה חוקר).
    דווקא העובדה שהמדע לא מפסיק להתמודד עם בעיות עבר, כלומר תיאוריות חדשות צריכות להתמודד עם כמות בעיות מצטברת, ולא כזאת שנשמרת קבועה, היא דרך מצוינת להצביע על כך שהמדע שואף לאמת תחת צורת הסתכלות של קון.

06
גדעון לב

תודה רבה לכל מי שטרחו וקראו. המאמר ארוך, לא אכביר מילים. רק אוסיף ציטוט יפה של נילס בוהר שנתקלתי בו הערב: "טעות היא לחשוב שמטרת הפיזיקה היא לגלות מהו הטבע. הפיזיקה נוגעת למה שביכולתנו לומר על הטבע".

07
יאיר

לדעתי יש את קבוצת הדעות/אמנות/ערכים וכו' ואת קבוצת העובדות/מדע/טכנולוגיה וכו' ואלה הן שתי קבוצות מקבילות שאין ביניהן נקודות השקה.
כשמסתכלים על זה כך יותר קל לעשות סדר בדברים. במקום לערבב בין דעה לעובדה, ניתן קודם לחשוב לאיזה קבוצה שייכת אמירה כלשהי של מישהו ואז להתייחס אליה בהתאם.
דעה של מישהו יכולה להיות לגיטימית אבל לא בהכרח נכונה ואמיתית אבל עובדה כן תהיה נכונה ואמיתית