איך תוכלו לקום ולצאת מזה

זה קורה מדי יום: קודם לא שומעים דעות של אחרים, לאחר מכן מאבדים כל אמון באחרים, ולבסוף המידע האישי שאנחנו משתפים כולא אותנו ללא מוצא. תיבות תהודה: האם אפשר לצאת מהן?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

משהו השתבש בזרימת המידע. זה לא רק שאנשים שונים מסיקים מסקנות מעט שונות על בסיס אותן הראיות. דומה שקהילות אינטלקטואליות שונות אינן חולקות עוד אמונות יסוד. אולי לאיש לא אכפת עוד אמת מה היא: אחדים אכן דואגים שהגענו לידי כך. אולי ההשתייכות הפוליטית החליפה את המיומנויות הבסיסיות של החשיבה ההגיונית. אולי כולנו נלכדנו בתיבות תהודה שיצרנו בעצמנו, וכך עטפנו את עצמנו בשכבה בלתי חדירה מבחינה אינטלקטואלית, שכבה של חברים שחושבים כמונו, של אתרי אינטרנט ופידים של מדיה חברתית שמזרימים לנו מחשבות זהות לשלנו.

בועה אפיסטמית היא מצב שבו איננו שומעים אנשים מהצד השני. תיבת תהודה היא מה שקורה כשאיננו נותנים אמון באנשים מהצד השני.

אך בעניין הזה פועלות שתי תופעות שונות מאוד, וכל אחת מהן משבשת את זרימת המידע באורח שונה מאוד. בואו נכנה אותן בשם "תיבות תהודה" ו"בועות אפיסטמיות". בשני המקרים מדובר במבנים חברתיים שמדירים באורח שיטתי מקורות מידע. שתיהן מפריזות מאוד את הביטחון של החברים בהן ביחס לאמונותיהם. אך הן פועלות באופנים שונים בתכלית, והן דורשות צורות התערבות שונות מאוד. בועה אפיסטמית היא מצב שבו איננו שומעים אנשים מהצד השני. תיבת תהודה היא מה שקורה כשאיננו נותנים אמון באנשים מהצד השני.

השימוש הרווח לאחרונה במונחים טשטש את ההבחנה הקריטית הזאת. היות שכך, הרשו לי להציע סיווג מעט מלאכותי. "בועה אפיטסמית" היא רשת של מידע, שקולות רלוונטיים הודרו ממנו על ידי השמטה. ההשמטה הזאת עשויה להיות מכוונת: יתכן שאנו נמנעים באורח סלקטיבי ממגע עם דעות מנוגדות לשלנו כי, למשל, הן גורמות לנו לאי-נוחות. כפי שמדעני החברה אומרים לנו, אנחנו אוהבים חשיפה סלקטיבית, ואנחנו מחפשים מידע שמאשש את תפישת העולם שלנו. אך ההשמטה הזאת יכולה להיות לא מודעת לחלוטין. אפילו אם איננו מנסים באורח פעיל להימנע ממחלוקת, חברינו בפייסבוק נוטים לחלוק את דעותינו ואת תחומי העניין שלנו. כשאנחנו נוטלים רשתות שנבנו למטרות חברתיות ומתחילים להשתמש בהן כ"פיד", כמקור שוטף למידע שלנו, אנחנו נוטים להחמיץ דעות מנוגדות לשלנו ונתקלים ברמות מופרזות של הסכמה.

"תיבת תהודה" היא מבנה חברתי, שקולות רלוונטיים אחרים נפסלו מתוכו באורח פעיל. בעוד שבועה אפיסטמית רק שומטת דעות מנוגדות, תיבת תהודה גורמת לחבריה לאי-אמון פעיל כלפי מי שמחוץ לבועה. בספרם "Echo Chamber: Rush Limbaugh and the Conservative Media Establishment", משנת 2000, המחברים, קתלין הול ג'יימיסון (Kathleen Hall Jamieson) ופרנק קפלה (Frank Capella) מציעים ניתוח חלוצי של התופעה. מבחינתם, תיבת תהודה דומה לכת. כת מבודדת את חבריה על ידי הרחקתם הפעילה מכל מקור חיצוני. מי שבחוץ מתויגים באורח פעיל כמזיקים ולא ראויים לאמון. האמון של חבר בכת נעשה צר וממוקד  כמו קרן לייזר לעבר קולות פנימיים מסוימים.

ראש לימבו

ראש לימבו: צודק גם כשהוא טועה, לפי הגדרה. תצלום: Donkey Hotey

בבועות אפיסטמיות, קולות אחרים אינם נשמעים. בתיבות תהודה, קולות אחרים מקועקעים באורח פעיל. כדי לשבור תיבת תהודה מה שצריך לעשות אינו לנופף ב"עובדות" מול פניהם של חבריהן. צריך לתקוף את תיבת התהודה מן השורש ולתקן את האמון שנשבר.

בואו נתחיל עם הבועות האפיסטמיות. לאחרונה, הן היו במוקד תשומת הלב, בעיקר בספר של אלי פריזר (Eli Pariser), "The Filter Bubble" משנת 2011, ובספר של קאס סונשטיין (Cass Sunstein) "Republic: Divided Democracy in the Age of Social Media", משנת 2017. עיקרו של דבר: חלק גדול מהחדשות שאנו צורכים מגיעות אלינו מהפיד שלנו בפייסבוק ובמדיה חברתית דומה לפייסבוק. הפיד שלנו בפייסבוק מורכב בעיקר מהחברים והעמיתים שלנו, שרובם שותפים לנו בדעותינו הפוליטיות והתרבותיות. אנחנו קוראים בבלוגים ובאתרים האהובים עלינו ואשר מביעים דעות כמו שלנו. בה בעת, מאחורי הקלעים פועלים אלגוריתמים שונים, כמו אלגוריתם החיפוש של גוגל, ומעצבים את החיפושים שלנו על פי דמותנו, כך שכל העת נעשה יותר סביר שנראה את מה שאנחנו רוצים לראות. התהליכים הללו מחילים עלינו פילטרים של מידע.

פילטרים אינם בהכרח דבר רע. העולם מלא מדי במידע, ואדם אינו יכול למיין את הכול בכוחות עצמו: פילטרים צריכים להיות משימה שאנחנו מוסרים בידי אחרים

פילטרים כאלו אינם בהכרח דבר רע. העולם מלא מדי במידע, ואדם אינו יכול למיין את הכול בכוחות עצמו: פילטרים צריכים להיות משימה שאנחנו מוסרים בידי אחרים. לכן כולנו נשענים על רשתות חברתיות מורחבות ומצפים מהן לספק לנו מידע. אך כל רשת מידע כזאת צריכה רוחב מתאים ומגוון מתאים כדי להיות יעילה. רשת חברתית שתהיה מורכבת כולה מאוהבי אופרה חכמים להפליא ואובססיביים אמנם תעביר לי את כל המידע שאזדקק לו על מה שמתרחש בסצנת האופרה, אבל היא לא תיידע אותי, למשל, שארצי נגועה בגל גדול של נאו-נאצים. כל אדם בודד ברשת שלי עשוי להיות אמין באורח עילאי בקטע המידע הספציפי שלו, אך כמבנה כולל, לרשת כזאת שלי יהיה חסר מה שאוליבר גולדברג (Oliver Goldberg) מכנה בספרו "Relying on Others" משנת 2010, "אמינות כיסוי". רשת כזאת אינה מעניקה לי כיסוי רחב ומייצג די הצורך של כל המידע הרלוונטי.

בועות אפיסטמיות מאיימות עלינו בדרך נוספת: הן גורמות לנו לביטחון עצמי מופרז. בבועה, ניתקל בכמויות מופרזות של הסכמה וברמות מדוכאות של אי-הסכמה. אנחנו פגיעים כיוון שבאופן כללי, יש לנו בעצם סיבה טובה מאוד לשים לב למידה שבה אנשים מסכימים או לא מסכימים איתנו. לפנות לאחרים כדי לאשש את מה שאנחנו סבורים שהוא נכון זו שיטה בסיסית שנועדה לאותת לנו האם ניתחנו והיסקנו בצורה טובה או לא. יתכן שזוהי הסיבה שאנחנו עושים שיעורי בית בקבוצות לימוד, וגם הסיבה שאנחנו מקפידים שמעבדות שונות יחזרו על ניסויים. אך לא כל צורות האישוש הן בעלות משמעות. לודוויג ויטגנשטיין אומר: דמיינו שאתם מעיינים בערימה של עיתונים זהים ומתייחסים לכל כותרת בעיתון כסיבה נוספת להגביר את הביטחון שלכם במידע. זוהי כמובן טעות. העובדה שה"ניו יורק טיימס" מדווח על משהו היא סיבה להאמין שזאת אמת, אך עותקים נוספים של אותו עיתון שתיתקלו בהם אינם אמורים להוסיף לכם ראיות לאמיתות הדיווח.

פייסבוק

צבע נפוץ של תיבות תהודה ובועות אפיסטמיות

אך העתקים אינם הבעיה היחידה כאן. נניח שאני מאמין שדיאטת פליאו הוא הדיאטה הנפלאה ביותר אי-פעם. אני מקבץ קבוצת פייסבוק בשם "עובדות אדירות בתחום הבריאות!" וממלא אותה רק באנשים שמראש מאמינים שדיאטת פליאו היא הטובה ביותר. העובדה שכל חברי הקבוצה מסכימים איתי בעניין הדיאטה האמורה אינה אמורה להעלות את רמת הביטחון שלי ולו במעט. והם אינם סתם העתקים – יתכן שהם אף הגיעו למסקנות שלהם באורח עצמאי – אך אפשר להסביר את ההסכמה שלהם כולה באמצעות השיטה ששימשה אותי כשבחרתי בהם להיות חלק מהקבוצה. ההסכמה פה-אחד בקבוצה היא בסך הכול הד של קריטריון הבחירה שלי. קל לשכוח באיזו קפידה סיננתי מראש את החברים, כלומר כמה מעגלים ברשתות החברתיות מעוצבים בקפידה אפיסטמית.

למרבה המזל, קל לנתץ בועות אפיסטמיות. אנחנו יכולים לפוגג בועה כזאת פשוט על ידי כך שנחשוף את חבריה למידע ולטיעונים שהם החמיצו

למרבה המזל, קל לנתץ בועות אפיסטמיות. אנחנו יכולים לפוגג בועה כזאת פשוט על ידי כך שנחשוף את חבריה למידע ולטיעונים שהם החמיצו. אך תיבות תהודה הן עניין מזיק הרבה יותר, והן גם תופעה עמידה לאין ערוך.

ספרם של ג'יימיסון וקפלה הוא המחקר האמפירי הראשון העוסק באופן פעולתן של תיבות תהודה. בניתוח שלהם, תיבות תהודה פועלות על ידי כך שהן מנתקות באורח שיטתי את החברים בהן מכל מקור אפיסטמי חיצוני. המחקר שלנו מתרכז ברָאש לימבו , איש רדיו ותקשורת אמריקני שמרן ומצליח באורח מדהים, יחד עם רשת "פוקס" וכלי תקשורת הקשורים אליהם. לימבו משתמש בשיטות שונות כדי לשנות באורח פעיל את הדמויות שהמאזינים שלו נותנים בהן אמון. ההתקפות הבלתי-פוסקות שלו על "תקשורת המיינסטרים" הן למעשה ניסיונות לקעקע את האמינות של כל מקורות הידע. הוא מקעקע באורח שיטתי את היושרה של כל אדם שמביע כל דעה מנוגדת מכל סוג שהוא. ומי שנמצאים בחוץ אינם פשוט טועים – הם מוצגים כמרושעים, כמניפולטיביים וכמי שפועלים באורח פעיל כדי להרוס את לימבו ואת חסידיו. תפישת העולם שנוצרת בעקבות כך רואה את העולם כמאבק קוטבי, כמלחמה של הכול-או-לא-כלום בין טוב ורע. כל מי שאינו חסיד של לימבו הוא ללא ספק אדם המתנגד לצד של הטוב, ולכן הוא גם אינו ראוי ולו לשמץ של אמון.

התוצאה היא מקבילה בולטת לטכניקות של בידוד רגשי המאפיינות תהליכים של אינדוקטרינציה בתוך כת. לפי מומחים לבריאות הנפש העוסקים בשיקום אנשים שהיו חברים בכתות, מומחים כמו מרגרט סינגר (Margaret Singer), מייקל לנגונה (Michael Langone) ורוברט ליפטון (Robert Lifton), חלק מתהליך האינדוקטרינציה בכת כולל תהליך שבו חברים חדשים בכת מובאים למצב שבו הם אינם נותנים אמון בכל מי שאינו חבר בכת. התהליך יוצר את החיץ החברתי נגד כל ניסיון לחלץ מתוך הכת את מי שעבר אינדוקטרינציה.

כדי לפעול, תיבת התהודה אינה נזקקת לקישוריות רעה. לחסידיו של לימבו יש גישה מלאה למקורות מידע חיצוניים. לפי הנתונים של ג'יימיסון וקפלה, חסידיו של לימבו קוראים באורח שוטף כלי תקשורת ליברליים וכאלה מהמיינסטרים, אך אינם מקבלים את הנאמר בהם. הם מבודדים, לא על ידי חשיפה סלקטיבית, אלא על ידי שינויים בזהות של מי שהם מקבלים כבני-סמכא, כמומחים וכמקורות שיש לתת בהם אמון. הם שומעים קולות חיצוניים, אך מבטלים אותם. תמונת העולם שלהם יכולה לשרוד חשיפה לקולות החיצוניים הללו, כיוון שמערכת האמונות שלהם הכינה אותם למתקפה אינטלקטואלית כזאת.

כלוא, Millenium Park, שיקגו

כלואים: עבודת אמנות ב-Millenium Park בשיקגו. תצלום: פטריק פרקינס

למעשה, חשיפה לדעות מנוגדות אף עשויה לחזק את דעותיהם. לימבו יודע להציע לחסידיו תאוריית קונספירציה: כל מי שמותח עליו ביקורת עושה זאת בשליחותה של מזימה סודית של אליטות מרושעות, שכבר השתלטה על כלי התקשורת של המיינסטרים. כעת החסידים שלו מוגנים מפני חשיפה אפשרית לראיות מנוגדות. למעשה, ככל שהם מגלים שכלי התקשורת של המדיה מוקיעים את לימבו כמי שמוסר מידע שאינו מדויק, כך התחזיות של לימבו תזכינה לאישור. באורח מעוות, חשיפה לגורמים חיצוניים בעלי דעות מנוגדות יכולה לחזק את האמון שחברים בתיבת התהודה רוחשים למקורות הפנימיים, ולכן גם לחזק את האחיזה שלהם בתפישת העולם שלהם. הפילוסוף אנדרה בגבי (Endre Begby) מכנה את האפקט הזה בשם "מניעה ראייתית". מה שמתרחש הוא בעצם מין ג'ודו אינטלקטואלי, שבו הכוח וההתלהבות של קולות מתנגדים מופנה נגד אותם קולות מנוגדים עצמם באמצעות מבנה אמונה פנימי שטופל מראש בקפידה רבה.

אנחנו תלויים מדי זה בזה, כמעט בכל תחומי הידע, ומדובר בתלות שאין ממנה מוצא: אנחנו תלויים במכונאי המטפל במכונית שלנו ובמהנדס שבונה את הגשר שאנחנו נוסעים עליו במכונית

אנחנו עשויים להתפתות לחשוב שהפתרון הוא פשוט לנקוט מידה גדולה יותר של אוטונומיה אינטלקטואלית. תיבות תהודה נוצרות כיוון שאנחנו מאמינים יותר מדי באחרים, כך שהפתרון הוא להתחיל לחשוב בכוחות עצמנו. אך אוטונומיה אינטלקטואלית רדיקלית כזאת היא חלום באספמיה. אם העיון הפילוסופי בידע לימד אותנו משהו במחצית המאה שחלפה, הרי שהמסקנה שעולה ממנו הוא שאנחנו תלויים מדי זה בזה, כמעט בכל תחומי הידע, ומדובר בתלות שאין ממנה מוצא. תחשבו עד כמה אנחנו נותנים אמון באחרים בכל היבט של חיי היומיום שלנו. הנהיגה במכונית תלויה באמון שלנו בעבודתם של מהנדסים ומכונאים; נטילת תרופה נשענת על אמון בהחלטות של רופאים, רוקחים וביולוגים. אפילו מומחים נשענים על רשתות רחבות מאוד של מומחים אחרים. מדען בתחום האקלים המנתח דוגמאות מליבת כדור הארץ תלוי בטכנאי המעבדה המפעיל את המכונה שמוציאה אוויר מן הדגימה, במהנדסים שפיתחו את כל המכשירים הללו, בסטטיסטיקאים שפיתחו את המתודולוגיה שביסוד העבודה וכן הלאה וכן הלאה.

כפי שטוען אלייג'ה מילגרם (Elijah Milgram) בספרו "The Great Endarkment" משנת 2015, הידע המודרני תלוי באמון בשרשראות ארוכות של מומחים. אין אדם בודד המסוגל לבדוק ולאשש את האמינות של כל חבר בשרשרת. תשאלו את עצמכם: האם הייתם מסוגלים להבחין בין סטטיסטיקאי טוב וסטטיסטיקאי גרוע? בין ביולוג טוב וביולוג גרוע? בין מהנדסי גרעין או רדיולוגים, או מקרו-כלכלנים טובים ורעים? כל קורא בודד עשוי, כמובן, להשיב בחיוב על שאלה או שתיים מכל אלה, אך איש אינו יכול באמת להעריך שרשרת ארוכה שכזאת כשלעצמה. במקום זאת, אנחנו נשענים על מבנה חברתי של אמון, מבנה מורכב לאין שיעור. עלינו לתת אמון זה בזה, אך כפי שאומרת הפילוסופית אנט באייר (Annette Baier), האמון הזה הופך אותנו לפגיעים. תיבות תהודה פועלות כטפיל חברתי החי על האמון הזה, טפיל המנצל את המצב האפיסטמי שלנו ואת התלות החברתית שלנו.

רוב הדוגמאות שהבאתי עד כה, בעקבות ג'יימיסון וקפלה, מתמקדות בתיבת התהודה של התקשורת השמרנית. אך שום דבר אינו מצביע על כך שזוהי תיבת התהודה היחידה שקיימת. אני בהחלט בטוח שיש שפע של תיבות תהודה בשמאל הפוליטי. ובעיקר חשוב לזכור שדבר מהמאפיינים של תיבות התהודה אינו מגביל אותן לזירה הפוליטית בלבד. עולם ההתנגדות לחיסונים הוא בעליל תיבת תהודה, והוא חוצה קווים פוליטיים. נתקלתי בתיבות תהודה בנושאים מגוונים: החל בדיאטה (פליאו!), טכניקות של אימון גופני (CrossFit!), הנקה, מסורות אקדמיות מסוימות ועוד רבות אחרות. הנה המבחן הבסיסי: האם מערכת האמונה של קהילה מסוימת מקעקעת באורח פעיל את האמינות של כל מי שמחוץ לקהילה ואינו מקבל את הדוגמות המרכזיות שלה? אם התשובה חיובית, הרי שקרוב לוודאי שמדובר בתיבת תהודה.

ביצים, ביצי חופש, פליאו

ביצים: ביצים כפריות, ביצים טבעיות, ביצי חופש - מרכיבים בהרבה דיאטות שהן הטובות ביותר. תצלום: קלי ניל

למרבה הצער, חלק גדול מהמחקר שהתפרסם לאחרונה איגד יחד בועות אפיסטמיות ותיבות תהודה לכדי תופעה מאוחדת אחת. אך חיוני ביותר להבחין בין השתיים. בועות אפיסטמיות הן מבנים מגובבים למדי; הן קמות בקלות והן גם מתמוטטות בקלות. תיבות תהודה הן מבנים מזיקים הרבה יותר וגם עמידים לאין ערוך. עד כדי כך שהן מתחילות לדמות ליצורים חיים. מערכות האמונה שלהן מעניקות אחידות למבנה שלהן, וגם עמידות ותגובות פעילות למתקפות מן החוץ. ברור שקהילה יכולה להיות בעת ובעונה אחת בועה אפיסטמית ותיבת תהודה, אך שתי התופעות יכולות להתקיים גם באופן עצמאי. ותיבות התהודה הן הגורמות לרוב הצרות המדאיגות אותנו לאחרונה.

הניתוח של ג'יימיסון וקפלה נשכח למדי בימינו. רבים מן ההוגים הבולטים מתמקדים אך ורק באפקטים מהסוג המאפיין בועות. למשל, סנשטיין מאבחן קיטוב פוליטי והקצנה דתית כמעט רק מתוך עיסוק בחשיפה לא טובה וקישוריות פגומה. ההמלצה שהוא מביא בספרו היא ליצור עוד פורומים לדיון ציבורי שבהם ניתקל לעתים קרובות יותר בדעות מנוגדות לשלנו. אך אם מה שאנו מתמודדים איתו הוא בעיקר תיבת תהודה, הרי שבמקרה הטוב מאמץ כזה יהיה חסר תוחלת, ובמקרה הרע הוא אף עלול לחזק את אחיזתה של תיבת התהודה.

תיבות תהודה מציעות הסבר מועיל למשבר הנוכחי בכל הקשור למידע

בנוסף לכך, לאחרונה התפרסם שפע רב של מאמרים הטוענים שאין דבר כזה "תיבות תהודה". אך המאמרים הללו מתעלמים בעיקרם מן ההשלכות האפשריות של תיבות תהודה. הם מתקדים אך ורק במדידת הקישוריות והחשיפה ברשתות החברתיות. אכן, נראה כי הנתונים החדשים מורים על כך שאנשים בפייסבוק אכן רואים פוסטים של הצד השני, או שאנשים כן מבקרים לעתים קרובות באתרים של הצד המנוגד להם פוליטית. אם הדבר נכון, הרי שיתכן כי בועות אפיסטמיות אינן סכנה כה גדולה. אך דבר מכל זה אינו מבטל את קיומן של תיבות התהודה. ואסור לנו לבטל את הקיום של תיבות התהודה רק על יסוד ראיות בדבר קישוריות וחשיפה.

חשוב מכל: תיבות תהודה מציעות הסבר מועיל למשבר הנוכחי בכל הקשור למידע, ובאופן שבועות אפיסטמיות אינן יכולות להסביר. רבים טוענים שנכנסנו לעידן של "פוסט-אמת". לא זאת בלבד שאישים פוליטיים נראים כמדברים תוך התעלמות בוטה מהעובדות, אלא שהתומכים בהם נראים כמי שראיות אינן משנות להם כלל. יש אפילו מי שסבורים שאין עוד חשיבות לאמת.

מדובר בהסבר הנשען על חוסר רציונליות מוחלט. כדי לקבל אותו, עליך להאמין שמספר גדול של בני-אדם איבדו כל עניין בראיות או בחקירה, ופשוט זנחו את דרך ההיגיון. תופעת תיבות התהודה מציעה הסבר פחות מרשיע והרבה יותר צנוע. אפשר להסביר את הגישה שנראית כגישה של "פוסט-אמת" כתוצאה של מניפולציה באמון, תופעה שצמחה וטופחה בתיבות התהודה. אין כל צורך שנייחס את הדברים לאובדן כל עניין בעובדות, בראיות או בשכל. אנחנו פשוט צריכים להבין שקהילות מסוימות נשענות על מקורות סמכות שונים בתכלית.

תקשיבו כיצד נשמעים הדברים כשאנשים דוחים עובדות פשוטות: הדברים אינם נשמעים כאי-רציונליות פראית. צד אחד מצביע על נתון כלכלי; הצד האחר מבטל את הנתון על ידי ביטול המקור שלו. הם חושבים שהעיתון מוטה, או שהאליטות האקדמיות המייצרות את הנתונים מושחתות. תיבת תהודה אינה הורסת את העניין של חבריהן באמת. היא בסך הכול מבצעת מניפולציה ומחליפה את הדמויות שחבריה נותנים בהן אמון, ובכך משנה את מי שמקובלים על חבריה כמקורות ומוסדות אמינים.

מאו שדזה-דונג

עניין של מקור סמכות: דגל של מאו דזה-דונג. תצלום: ויקיפדיה

במובנים רבים, תיבות תהודה פועלות במסלולים סבירים ורציונליים של בירור וחקירה. הן עוסקות בחשיבה ביקורתית. הן מעלות שאלות וספקות, הן מעריכות מקורות בכוחות עצמן, הן מעריכות מסילות שונות כדי להגיע למידע. הן בוחנות באורח ביקורתי את מי שטוענים למומחיות ולאמינות, תוך שהן משתמשות במה שהן כבר יודעות על העולם. פשוט מאוד: הבסיס שלהן להערכה – אמונות הרקע שלהן באשר לשאלה במי יש לתת אמון – שונה באורח קיצוני. החברים בתיבות תהודה אינם בלתי-רציונליים, אלא שהם טועים באורח שיטתי בשאלה האחת: במי לתת אמון.

בתיבות תהודה נמצא תאוריות קונספירציה המנוסחות בבהירות, האשמות ערוכות בבהירות כלפי עולם חיצוני שכולו שורץ סיבות לחוסר-אמון, עולם שכולו נגוע בשחיתות

שימו לב עד כמה שונים הדברים הללו מתופעה כמו ה-doublespeak האורווליאני, כלומר שפה דו-משמעית בכוונה, שפה עמוסה בשימוש ביופמיזם, שמעוצבת במטרה להסתיר את כוונתו של הדובר. Doublespeak כרוכה בחוסר עניין בבהירות, בקוהרנטיות או באמת. לפי ג'ורג' אורוול, זוהי שפתם של הבירוקרטים והפוליטיקאים חסרי התועלת, המנסים להעמיד פנים שהם אומרים משהו, אבל למעשה אינם מתחייבים לשום טיעון מהותי. אלא שתיבות תהודה אינן מנפקות דיבור-לכאורה, דו-משמעי ומעורפל. נוכל לצפות שתיבות תהודה ינפיקו דיבור חד, בהיר, עם טענות חד-משמעיות שיאמרו לנו במי יש לתת אמון ובמי לא. וזה, על פי ג'יימיסון וקפלה, בדיוק מה שאנו מגלים בתיבות תהודה: תאוריות קונספירציה המנוסחות בבהירות, האשמות ערוכות בבהירות כלפי עולם חיצוני שכולו שורץ סיבות לחוסר-אמון, עולם שכולו נגוע בשחיתות.

ברגע שתיבת תהודה מתחילה לאחוז באדם, המנגנונים שלה יחזקו את עצמם. בחיים בריאים מבחינה אפיסטמית, הגיוון במקורות המידע שלנו יציב תקרה למידה שבה נהיה מוכנים לתת אמון באדם בודד. כולנו עשויים לשגות. רשת מידע בריאה נוטה לחשוף את השגיאות שאנשים עושים ולהצביע עליהן. כך יש תקרה אפילו למידת האמון שפשר לתת במנהיג האהוב יותר מכל. אך בתוך תיבת תהודה, תקרה כזאת אינה קיימת כלל.

לא תמיד עצלות או רצון רע הן הסיבה לכך שאנשים נלכדים בתיבות תהודה. תארו לעצמכם, למשל, שמישהו גדל וחונך אך ורק בתוך תיבת תהודה. ילד כזה ינק את האמונות של תיבת התהודה ולימדו אותו לתת אמון בערוצי הטלוויזיה ובאתרי האינטרנט המחזקים בדיוק באותן אמונות. סביר ומובן שילדים יתנו אמון במי שגידל אותם. וכך, כשילד לבסוף בא במגע עם העולם הגדול – למשל כמתבגר – תפישת העולם של תיבת התהודה כבר קנתה לה אצלו אחיזה ברורה. מתבגר כזה עלול לא לתת אמון באף מקור שמחוץ לתיבת התהודה. וילדים שכך גדלו יגיעו למצב כזה לאחר שהם עברו תהליכים נורמליים לחלוטין של למידה ורכישת אמון.

סיפורה של שפחה

"סיפורה של שפחה": תיבת תהודה מוכרת מאוד. תצלום: דניאל אקס. אוניל

ובהחלט נראה שהמתבגר שלנו מתנהג באורח הגיוני. והוא עשוי להתנהל בעולם האינטלקטואלי שלו מתוך כוונה טובה בתכלית. הוא עשוי להיות סקרן אינטלקטואלית, לחפש מקורות חדשות ולחקור אותם, להעריך אותם ולהשתמש במה שהוא כבר יודע. הוא אינו נותן אמון עיוור: הרי הוא יוזם ובודק את האמינות של מקורות אחרים, תוך שהוא עושה שימוש בגוף של אמונות רקע שהוא מצויד בהן. אלא שלמרבה הדאגה, מתבגר כזה לכוד מבחינה אינטלקטואלית. הניסיונות הכנים של אדם צעיר כזה לחקור ולבדוק מולכים שולל בשל החינוך שלו, האופן שבו הוא גדל, והמבנה החברתי שהוא חלק ממנו.

למי שלא גדלו בתיבת תהודה, יתכן שתידרש מידה משמעותית של הרגלים רעים מבחינה אינטלקטואלית כדי להיכנס לתיבה – אולי עצלות אינטלקטואלית או העדפה של ביטחון על פני האמת. אבל אפילו אז, ברגע שמערכת האמונות של תיבת התהודה קנתה לה אחיזה, ההתנהגות העתידית של אדם כזה תהיה סבירה והגיונית, ובכל זאת – הוא עדיין יהיה לכוד. תיבות תהודה עלולות לפעול כמו התמכרות, כך על פי תיאורים מסוימים. יתכן אמנם שאין זה רציונלי להתמכר, אבל כל מה שצריך הוא התחלקות לרגע – וברגע שמתמכרים, הנוף הפנימי מאורגן מחדש במידה מספקת כך שאין זה רציונלי לא להמשיך עם ההתמכרות. באורח דומה, כל מה שצריך כדי להיקלע לתיבת תהודה הוא כשל רגעי בערנות האינטלקטואלית שלנו. וברגע שנכנסים פנימה, מערכת האמונות הפנימיות של תיבת התהודה פועלות כמו מלכודת, כך שפעולות עתידיות של ערנות אינטלקטואלית רק מחזקות את תפישת העולם של תיבת התהודה.

ההיגיון של תיבת התהודה תלוי בסדר שבו אנחנו נתקלים בראיות. תיבת תהודה עלולה לגרום למתבגר שבנו לשלול אמונות חיצוניות בדיוק כיוון שהוא נתקל בטיעונים של תיבת התהודה בשלב מוקדם יותר

יחד עם זאת, יש לפחות דרך מילוט אחת. שימו לב שההיגיון של תיבת התהודה תלוי בסדר שבו אנחנו נתקלים בראיות. תיבת תהודה עלולה לגרום למתבגר שבנו לשלול אמונות חיצוניות בדיוק כיוון שהוא נתקל בטיעונים של תיבת התהודה בשלב מוקדם יותר. תארו לעצמכם מתבגר מקביל, כזה שגדל מחוץ לתיבת התהודה ונחשף לקשת רחבה של אמונות. מקביל כזה, שגדל בחופש, כשהוא יתקל באותה תיבת תהודה, סביר שהוא יבחין בפגמיה הרבים. בסופו של דבר, שני המתבגרים עשויים בסופו של דבר להיחשף לכל הראיות והטיעונים. אך הם מגיעים למסקנות שונות לחלוטין, בגלל הסדר שבו הם קיבלו את הראיות. היות שהמתבגר שגדל בתיבת התהודה נתקל קודם באמונות של תיבת התהודה, האמונות הללו יקבעו כיצד הוא יפרש את הראיות שהוא יתקל בהן בעתיד.

אך בכל העניין הזה יש משהו חשוד מאוד. מדוע סדר הדברים אמור לשנות כל כך? הפילוסוף תומס קלי (Thomas Kelly) טוען שזה לא אמור להיות כך, בדיוק כיוון שרגישות כזאת לסדר החשיפה משמעה שקיטוב רדיקלי הוא בלתי-נמנע מבחינה רציונלית. ובכן, הנה לנו המקור האמיתי לחוסר הרציונליות במי שחברים כל חייהם בתיבת תהודה, ומדובר בעניין חמקמק ביותר. מי שנלכדו בתיבת תהודה מעניקים משקל מופרז מאוד לראיות שהם נתקלו בהן קודם, אך ורק כיוון שהן היו הראשונות. מבחינה רציונלית, היה עליהם לבחון מחדש את האמונות שלהם בלי ההעדפה המקרית הזאת. אך כיצד אפשר להחיל א-היסטוריות כזאת בכל הקשור למידע?

תחשבו על המתבגר הלכוד בתיבת תהודה. כל חלק ומנגנון במערכת האמונות שלו מכוון כך שהוא דוחה עדות מנוגדת שבאה ממי שנמצא מחוץ לתיבה. בכל מפגש, יש לו סיבה לבטל את הראיות המנוגדות המגיעות אליו. יתרה מכך, אם הוא החליט להשעות אמונה מסוימת ולשקול אותה מחדש בכוחות עצמו, הרי שסביר ביותר שכל אמונות הרקע שלו יפעלו כך שהאמונה הבעייתית תשוב למקומה המוערך. יהיה על המתבגר שלנו לעשות משהו הרבה יותר רדיקלי מאשר פשוט לבחון את האמונות שלו אחת לאחת. יהיה עליו להשעות את כל האמונות שלו בבת-אחת, ולהתחיל מחדש בתהליך איסוף הידע, תוך שהוא מתייחס לכל המקורות כבלתי-אמינים במידה שווה. מדובר במטלה אדירה. ויתכן שהיא אדירה יותר ממה שסביר שנצפה לו מכל אדם שהוא. ויתכן גם, לאלו שהם בעלי נטייה פילוסופית, שתהליך כזה יישמע מוכר ביותר. כן: דרך המילוט היא גרסה מעט שונה של שיטתו הידועה לשמצה של רנה דקארט.

רנה דקארט

הטיל ספק בכל, ועשה "אתחול מחדש", רנה דקארט, בדיוקן של פרנס האל, סביבות 1649. תצלום: ויקיפדיה

דקארט הציע לנו לדמיין שד רשע המטעה אותנו ביחס לכל הדברים. הוא מסביר את המשמעות שביסוד המתודולוגיה הזאת כבר בשורות הפותחות את "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית", משנת 1641. דקארט הגיע למסקנה שרבות מן האמונות שהוא רכש בראשית חייו הן שקריות. אלא שאמונות מוקדמות כאלה מובילות לכל מיני אמונות אחרות, וכל אמונה שקרית מוקדמת שהוא קיבל בוודאי הדביקה את יתר מערכת האמונות שלו. הוא דאג שמא, אם הוא ייפטר מאמונה מסוימת, ההדבקה שנגעה בשאר האמונות שלו פשוט תשיב על כנן עוד אמונות רעות. לדעתו של דקארט, הפתרון היחיד הוא להשליך את כל האמונות שלו ולהתחיל מחדש מאפס.

וכך השד הרשע היה בסך הכול חתיכת היוריסטיקה – כלומר ניסוי מחשבתי שיסייע לו להשליך מעליו את כל האמונות שלו. הוא יוכל להתחיל מחדש, תוך שהוא אינו נותן אמון בדבר ובשום אדם, פרט לאותם דברים שהוא יוכל להיות בטוח לחלוטין ביחס אליהם. כך הוא יסלק מעליו את השקרים החמקמקים הללו פעם אחת ולתמיד. בואו נכנה את התהליך הזה "אתחול מחדש אפיסטמי קרטזיאני". שימו לב לקרבה הרבה בין הבעיה של דקארט ובין מצבו של המתבגר המסכן שלנו, ועד כמה עשוי הפתרון להיות מועיל. המתבגר שלנו, כמו דקארט, נגוע באמונות בעייתיות שהוא רכש בילדותו. האמונות הללו זיהמו את סביבתן, כלפי חוץ, ופשו בכל מערכת האמונה של המתבגר. גם המתבגר שלנו צריך להשליך הכול, ולהתחיל מחדש.

איננו מבקשים מהאנשים לשנות את השיטות הבסיסיות שהם נסמכים עליהן כדי ללמוד על העולם. מותר להם לתת אמון, לתת אמון מתוך חופש מוחלט

מאז ימיו של דקארט, השיטה שלו נזנחה על ידי רוב הפילוסופים, שכן לאמיתו של דבר איננו מסוגלים להתחיל מלא-כלום: עלינו להתחיל מכך נניח משהו וגם ניתן אמון במישהו. אך מבחינתנו, החלק המועיל הוא ה"אתחול מחדש" עצמו, השלב שבו אנחנו משליכים מעלינו הכול, ומתחילים מחדש. החלק הבעייתי מתרחש לאחר מכן, כשאנחנו מאמצים מחדש רק את אותן אמונות שאנחנו בטוחים לחלוטין ביחס אליהן, בעודנו מתקדמים באמצעות החשיבה וההיסק שלנו בלבד, ושלנו לבד.

בואו נכנה את הגרסה המודרנית של המתודולוגיה של דקארט "אתחול מחדש חברתי-אפיסטמי". כדי לפרק את ההשפעות של תיבת התהודה, על החבר בה להשעות זמנית את כל האמונות שלו – במיוחד את כל אלו הקשורות במי ובמה הוא נותן בו אמון – ולהתחיל מחדש מאפס. אך כשהוא מתחיל מאפס, איננו דורשים ממנו לתת אמון רק במה שהוא בטוח בו לחלוטין, וגם לא נדרוש ממנו לעשות זאת לבד. לצורך האתחול מחדש החברתי, לאחר שהוא משליך מעליו הכול, הוא יכול להתקדם בדרך רגילה לחלוטין: תוך מתן אמון בחושים, ומתן אמון באחרים. אך עליו להתחיל מחדש חברתית, וזהו עניין מכריע: עליו לשקול את כל מקורות המידע האפשריים במבט מאוזן, מתוך הנחה של איזון. עליו לאמץ עמדה של אדם שזה עתה נולד מבחינה קוגניטיבית, אדם הפתוח לכל המקורות החיצוניים וגם נותן בהם אמון. במובן מסוים, הוא כבר היה במצב הזה. באתחול מחדש החברתי, איננו מבקשים מהאנשים לשנות את השיטות הבסיסיות שהם נסמכים עליהן כדי ללמוד על העולם. מותר להם לתת אמון, לתת אמון מתוך חופש מוחלט. אך לאחר האתחול מחדש החברתי, האמון הזה לא יוגבל באורח צר ולא יותנה באורח עמוק באנשים הספציפיים שגידלו אותו.

ניאו-נאצי, הפגנה, טרנטון, ניו ג'רזי

משתתף בהפגנה של ניאו-נאצים, טרנטון, ניו ג'רזי, 2011. תצלום: בוב יגנדורף.

אתחול מחדש חברתי כזה עשוי להיראות כפנטזיה, אך הוא אינו עד כדי כך לא מציאותי. ניקוי עמוק כזה של כל מערכת האמונות עשוי להיות מה שצריך כדי להימלט מתיבת התהודה. הביטו בסיפורים הרבים על אודות אנשים שעזבו כתות ותיבות תהודה. קחו למשל את הסיפור של דרק בלאק מפלורידה – שגודל על ידי אבא שהיה ניאו-נאצי, וטופח מילדותו להיות מנהיג ניאו-נאצי. בעיקרו של דבר, בלאק עזב את התנועה על ידי כך שהוא ביצע תהליך של אתחול מחדש חברתי. הוא נטש לחלוטין את כל מה שהוא האמין בו, ובילה שנים בבנייה של מערכת אמונות חדש, מאפס. הוא השקיע את עצמו באורח רחב ובמחשבה פתוחה בכל מה שהוא החמיץ – תרבות פופ, ספרות ערבית, תקשורת מיינסטרים, ראפ – והכל מתוך גישה של נדיבות ואמון. הפרויקט ארך שנים והיה מהלך אדיר של בנייה מחדש של עצמו, אך יתכן שמאמץ ארוך כזה הוא מה שאכן דרוש כדי לפרק את ההשפעות של ילדות ונעורים בתוך תיבת תהודה.

סיפורים על הימלטות מתיבות תהודה נוטים להתמקד במפגשים ספציפיים – רגעים שבו האדם הלכוד בתיבת תהודה מתחיל לתת אמון במישהו מהחוץ

אם כך, האם יש בכוחנו לעזור לאדם שחבר בתיבת תהודה לבצע אתחול מחדש? גילינו כבר שטקטיקות של מתקפה ישירה – להפציץ את החבר בתיבת התהודה ב"ראיות" – לא יעזרו. לא זאת בלבד שחברים בתיבות תהודה מוגנים מפני מתקפות כאלו, אלא שמערכות האמונה שלהם ינקטו תרגילי ג'ודו ויהפכו את המתקפות לכוח שיחזק את תפישת העולם של תיבת התהודה. במקום זאת, עלינו לתקוף את השורש, את מערכות קעקוע האמון עצמן, ולהשיב את האמון בקולות חיצוניים אחדים.

סיפורים על הימלטות מתיבות תהודה נוטים להתמקד במפגשים ספציפיים – רגעים שבו האדם הלכוד בתיבת תהודה מתחיל לתת אמון במישהו מהחוץ. בלאק הוא מקרה כזה. כשהוא הגיע לתיכון הוא היה כבר כוכב באמצעי התקשורת הניאו-נאציים, ואף הייתה לו תכנית אירוח משלו ברדיו. הוא המשיך בלימודים בקולג', כניאו-נאצי גלוי, וזכה ליחס של דחייה מצדם של כמעט כל הסטודנטים בקולג' המקומי שלו. אך מתיו סטיבנסון, סטודנט יהודי שלמד עם בלאק, הזמין אותו לארוחות השבת שלו. לפי עדותו של בלאק, סטיבנסון היה תמיד אדיב, פתוח ונדיב ללא דופי, ואט-אט הוא החל לזכות באמונו של בלאק. זה היה הזרע, לדברי בלאק, שהוביל למהפכה אינטלקטואלית אדירה – לקליטה איטית של העומקים שאליהם הוא הובל, מתוך כוונה רעה. בלאק עבר תהליך של שינוי אישי שארך שנים, והוא כעת דובר בולט של ההתנגדות לנאצים. בדומה, עדויות של אנשים שנטשו תיבות תהודה של הומופוביה כוללות לעתים נדירות בלבד היתקלות בעובדה ממקור מוסדי-רשמי. הסיפורים הללו מתרכזים לרוב במפגש אישי – עם בן משפחה, עם חבר קרוב שיוצא מהארון. המפגשים הללו חשובים כיוון שהקשר האישי נושא בחובו מידה משמעותית של אמון.

מדוע אמון הוא עניין כה חשוב? באייר מציינת היבט חשוב במיוחד: אמון הוא דבר מאוחד. איננו נותנים אמון בבני-אדם סתם כמומחים בתחום מסוים – אנו מסתמכים על רצונם הטוב. וזאת הסיבה שבגללה אמון, ולא סתם אמינות ואפשרות להסתמך, הוא מושג המפתח. אמינות היא תכונה ספציפית לתחום. למשל, העובדה שמישהו הוא מכונאי אמין אינה רומזת דבר על השאלה האם האמונות הפוליטיות או הכלכליות שלו הן בעלות ערך כלשהו. אך רצון טוב הוא מאפיין כללי של אופיו של אדם. אם אני מפגין רצון טוב באורח מעשי, יש לכם סיבה לחשוב שיש לי רצון טוב גם בעניינים הקשורים לחשיבה ולידע.

וכך, אם אדם יכול להפגין רצון טוב למישהו החבר בתיבת תהודה – כפי שסטיבנסון עשה כלפי בלאק – יתכן שנפתחת אפשרות לסדוק את תיבת התהודה.

התערבויות כאלו מצדם של אנשים מהחוץ אשר זוכים לאמון יכולים לחבור לאתחול מחדש החברתי. אך הדרך שאני מתאר היא מפותלת, צרה ושברירית. אין כל ערובה לכך שאפשר להקים אמון כזה, ואין מסלול ברור שיבטיח את הקמתו של האמון באורח שיטתי. ויחד עם זאת, מה שגילינו כאן אינו כלל מסלול מילוט. כל העניין תלוי בהתערבות של אדם אחר. אין מדובר במסלול שאדם הלכוד בתיבת תהודה יכול להפעיל בכוחות עצמו. זוהי בסך-הכול תקווה דקיקה להצלה מן החוץ.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סי תהי נגווין (C. Thi Nguyen) הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת Utah Valley העוסק באפיסטמולוגיה חברתית, אסתטיקה ופילוסופיה של משחקים. בעברו, הוא כתב טור על אוכל ב"לוס אנג'לס טיימס". ספרו האחרון הוא: "Games: Agency as Art" (עתיד לראות אור בקרוב).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: בידוד. תצלום: סמואל זלר, unsplash.com

Photo by Samuel Zeller on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סי תהי נגווין, AEON.
§ מאמר | # אינטרנט
- דימוי שערבידוד. תצלום: סמואל זלר, unsplash.com


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על איך תוכלו לקום ולצאת מזה

03
דובנוב

הבעיה חמורה ואי אפשר לחמוק ממנה. נראה שאנחנו צריכים אתיקה של צריכת מידע, ובחינה עצמית כל הזמן. אחרת, נחיה במשטר שישלוט לנו במוח. אתגר גדול. תודה על התזכורת החשובה.

לאחר מחשבה ניסחתי לעצמי את הבעיה עם המאמר. הכותבת לא חושבת שהמדע עצמו יכול להיות תיבת תהודה של עצמו וכי הפרשנות שלו למציאות איננה רואה את המציאות כשלעצמה. אם זה נכון אזי היציאה החוצה אל האמת נעשית קשה הרבה יותר. אי אפשר להסתמך על בעלי סמכות אלא אך ורק על השכל שלך. זוהי כמובן נוארות אך לא במובן שהיא חושבת עליו.
בימי הביניים ההנחה האריסטוטלית הייתה שאין השפעה לגורמים מעל גלגל השמים על מה שמתחת לגלגל השמים. אך ניוטון הסתמך על הטענות של האסטרולוגים שהביאו את המתאם בין הגאות והשפל לבין הירח כהוכחה להשפעה כזו נגד תיבת התהודה "המדעית".
באמצע המאה התשע עשרה היתה הנחה שרופאים לא מזהמים את הניתוח. הטענה שקיים קשר בין ניתוחי גופות לקדחת הלידה נתפסה כאמונה תפלה דתית ואז זמלווייס והכניס את חיטוי הידיים והוריד את התמותה ל0. ועדין הממסד המדעי התנגד. הוא נמצא בתיבת תהודה עצמית.

הכותבת משמשת כשופר של אליטות ממומנות מטעם עצמן שאינן באמת מדעיות אלא משתמשות בתדמית המדעית לדכא קולות אחרים.

    05
    Tabularasa

    הדוגמאות של י.ד. מוכיחות את הנחת היסוד של המאמר.
    הנחות אריסטוטליות כמו ההתנהלות הרפואית עד אמצע המאה ה19 לא תואמות את הגדרת המדע המודרני.

07
עמוס

הרבה מאד להג (אמריקני, אם יורשה לי). אתמצת את תגובתי ל-
(1) מה זה או מה היא "אמת"
(2) מה זה "פוסט-אמת"?
(3) אם אבצע אתחול-מחדש, אז אגיע ל"אמת"?
נו, באמת...

08
מירון א

בעצם יש פה פרדוקס. הטכנולוגיה פועלת כיום בשירות הכלכלה. ומכיוון שקל היום לעסוק בפיתוח הטכנולוגיה, רבים מאיתנו מצטרפים לטרנד "נפתח מוצר שפותר בעיה". הרצון "לפתור בעיות" מחזק היטב את התהליך שהמאמר המצויין הזה משרטט. אם הטכנולוגיה מזהה שאת/ה אוהב/ת משהו, הרי שאך הגיוני שתקבל/י עוד מ'הטוב' הזה (לפנק לפנק..). וכאן אנו מגיעים להדהוד ואחרי ההדהוד תגיע הרוויה.
אני מעריך שכמו בכל מהפכה, אנו נמצאים בשלב מעבר. לא תהיה ברירה אלא לשלם על טעויות, אך בסופו של תהליך, החברה האנושית תתפתח ותשתפר. הערך של מאמרים כגון זה, הוא בהצבת מראה (שחורה?) המציפה את הסיכונים הקיימים, עוד כשהם קטנים. ומכאן חשיבותו.