אימפריות הן רק קצה הסיפור

מהפכה בתחום הארכאולוגיה חושפת ערים, תרבויות ואוכלוסיות עבר עצומות ברחבי העולם, ודורשת מאיתנו לשנות את המבט שלנו על העבר ואת התפישות שלנו ביחס לחירות של בני האדם להתארגן ולהתנהל
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

היסטוריונים בני ימינו מספרים לנו שבראשית הספירה כשלושה רבעים מאוכלוסיית העולם חייתה בארבע אימפריות בלבד (כולנו שמענו על האימפריה הרומית ועל קיסרות האן; מעטים יותר שמעו אולי על האימפריה הפרתית ועל אימפריית קושאן). חשבו על זה רגע. אם זה נכון, פירוש הדבר הוא שרוב בני האדם שהתקיימו אי פעם נולדו, חיו ומתו תחת שלטון קיסרי. טענות כאלה אינן מקוריות, אבל עבור מי שחולקים את האמונה של ארנולד טוינבי כי ההיסטוריה צריכה להיות יותר מ״סתם דבר אחרי דבר״, יש להן חשיבות חדשה.

עבור חלק מן החוקרים כיום, טענות אלה מוכיחות כי אימפריות הן מבנים מתבקשים וטבעיים לחייהם של בני האדם, או אפילו פרויקטים פוליטיים מפתים, אשר מרגע שהתגלו, שכפלנו אותם שוב ושוב לאורכה של ההיסטוריה. הטענה היא כי אם נתיני האימפריות בזמנים עברו היו יכולים להימלט מהן, זה לא היה עבורם צעד חכם, ובכל מקרה הרוב היו מעדיפים את החיים בכלובים האימפריאליים על פני כל מה שמחוצה להם, ביער או בביצות, בהרים, בגאיות או במדבריות. לרעיונות הללו יש שורשים עמוקים, וזו אולי אחת הסיבות לכך שלרוב איש אינו מנסה לסתור אותם.

הברברי של גיבון הוא בטלן במהותו: חופשי, נכון, אבל רק להתגורר במגורים ארעיים, לעטות עורות או לצאת בעקבות 'עדרי הבקר המפלצתיים' שלו. 'העוני שלהם', כתב גיבון על הגרמאנים הקדמונים, 'הבטיח את חירותם'

בשלהי המאה ה-18, אדוארד גיבון (Gibbon) – ששאב השראה מכותבי העולם העתיק דוגמת טקיטוס – תיאר את האימפריה הרומית (לפני קריסתה) כפרושה על פני ״חלקה היפה ביותר של הארץ״, ומכילה את ״החלק התרבותי ביותר של המין האנושי״, מוקפת על ידי ברברים שחירותם לא הייתה אלא תופעת לוואי לאורחות החיים הפרימיטיביים שלהם. הברברי של גיבון הוא בטלן במהותו: חופשי, נכון, אבל רק להתגורר במגורים ארעיים, לעטות עורות או לצאת בעקבות ״עדרי הבקר המפלצתיים״ שלו. ״העוני שלהם״, כתב גיבון על הגרמאנים הקדמונים, ״הבטיח את חירותם״.

איש אוסטרבי, גרמאנים, רומא, טקיטוס

כך נראה "ברברי" גרמאני, פרא בעיני הרומאים: "איש אוסטרבי", גולגולת של גרמאני מהמאה הראשונה לספירה, עם קשר השיער המתואר על ידי ההיסטוריון הרומי טקיטוס. תצלום: בולנווכטר, ויקיפדיה

ממקורות כאלה קיבלנו לא רק את מושגי האימפריה שלנו כמשרתת התרבות, אלא גם את הדימוי הנוכחי שלנו, אשר לפיו החיים לפני האימפריה ומעבר לגבולותיה היו מצומצמים, כאוטיים ובעיקר לא פוריים. בקיצור, כל מה שעדיין נרמז במילה ״שבטי״. לעומת אימפריות, שבטים נתפשים (בעיקר על ידי חוקרים שוחרי אימפריות) כפי שילדים נתפשים בעיני מבוגרים מדורו של גיבון – יצורים שהם לפעמים מקסימים ומשעשעים, אבל לרוב הם מהווים כוח משבש, שיש לחנך, לרתום לעבודה שימושית ולשלוט בו, לפחות עד שהללו יהיו מוכנים לשלוט בעצמם באופן דומה. או שירוסנו, יענשו ואם צריך גם יימחקו מדפי ההיסטוריה.

חוקרים של המזרח הקרוב הקדום סברו פעם כי במצרים הקדומה המונח 'ח'פירו' התייחס לעבריים, אבל כעת סבורים כי זהו מונח מקיף, המשמש כמעט ללא הבחנה לציון כל קבוצה של עריקים פוליטיים, מתנגדי משטר, מורדים או פליטים שאיימו על האינטרסים של הצמיתים בכנען הסמוכה

רעיונות מסוג זה גם הם, בעצם, נושנים כאימפריות עצמן. בהתכתבויות הדיפלומטיות שלהם, המגיעות עד לימים של לפני שלושת אלפים שנה, שליטי מצרים וסוריה רטנו ללא הרף על פעילויות חתרניות של קבוצות המכונות ״אפּירוּ״ [או "ח'בירו"]. חוקרים של המזרח הקרוב הקדום סברו פעם כי ״אפירו״ הוא מונח קדום המתייחס לעבריים, אבל כעת סבורים כי זהו מונח מקיף, המשמש כמעט ללא הבחנה לציון כל קבוצה של עריקים פוליטיים, מתנגדי משטר, מורדים או פליטים שאיימו על האינטרסים של הצמיתים בכנען הסמוכה (ממש כמו שפוליטיקאים מודרניים משתמשים כיום במילה "טרוריסט" לצורך האפקט הרטורי).

בבבל, קבוצות כאלה – אם לא ניתנה להם התווית השבטית או האתנית – היו מתוארות כ"עמים פזורים", "מי שחובטים אלו בראשיהם של אלו" או ״אויבים״. במאות הראשונות לפני הספירה, שליחים של אימפריית האן כתבו באופנים דומים על אודות שוכני ביצות מרדניים של החופים הטרופיים מדרום. היסטוריונים רואים כיום את התושבים הקדומים של גאונדונג ופוג׳יין מבעד לעיניהם של ההאנים, כ״באי-יואה״ (״מאה יוּאֶה״), שתוארו כמי שגילחו את ראשיהם, כיסו את גופם בכתובות קעקע והקריבו קורבנות אדם לאליהם הפראיים. אחרי מאות שנים של התנגדות ומלחמת גרילה, כך אנו למדים, הם נכנעו. בהוראת הקיסר ווּ, מרביתם גורשו והועבדו בפרך, אדמותיהם ניתנו למתיישבים קולוניאליים מן הצפון ובהם חיילים לשעבר.

אימפריות יצרו תמיד דימויים אלימים עזים באורח מטריד של חיים שבטיים באזורי הספר שלהן, והציגו באור שונה ופטרנליסטי את האלימות שבלב הפרויקטים הפוליטיים שלהם. כך אנו משכנעים את עצמנו שהדברים הללו קשורים איכשהו עמוקות, שהאלימות והשליטה הן הבסיס החיוני של 'התרבות'

אימפריות יצרו תמיד דימויים אלימים עזים באורח מטריד של חיים שבטיים באזורי הספר שלהן, והציגו באור שונה ופטרנליסטי את האלימות שבלב הפרויקטים הפוליטיים שלהם. כך אנו משכנעים את עצמנו שהדברים הללו קשורים איכשהו עמוקות, שהאלימות והשליטה הן הבסיס החיוני של ״התרבות״, או שאירופה אחרי נפילתה של רומא השיגה דבר מה ייחודי – לא טבעי אפילו, ברמה הכלל עולמית – על ידי היפרדות החלטית מן המעגלים העתיקים של האימפריה ויצירה של דרך ייחודית אל החירות והשגשוג. מרגע שצורות מחשבה אלה הוטבעו בדמיוננו, קשה מאוד לשנות אותן. אפילו חוקרים מנוסים בענפים המבוססים של מחקר אמפירי עשויים למצוא את עצמם מקדמים טיעונים כאלה, המבוססים על מקורות לגמרי לא אמינים.

על פי ולטר שיידל (Scheidel), פרופסור ללימודים קלאסיים והיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, נתוני האוכלוסייה המצוטטים בתחילת המאמר ״עשויים להצביע על יתרון תחרותי בסוג מסוים של מדינה: מבנים אימפריאליים מרוחקים המוחזקים בכוחן של אליטות נצלניות״. בספרו The Leveller (משנת 2017), הוא אומר כי ״במונחים כמותיים, הדבר הוכח כהצלחה קיצונית״. במבט אל עומק הזמן, אל ״מקורותיה של המדינה״, שיידל מסיק גם כי ״לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנה, כאשר ערי מדינה תפסו כנראה לא יותר מאחוז אחד משטחה של הארץ (להוציא אנטרקטיקה), הן כבר טענו [שמתגוררים בהן] יותר ממחצית בני מיננו״.

אכן, ברור שבכל תקופה בתולדות האנושות יהיו תמיד מי שירגישו נוח במיוחד בין דרגות וחוקים. כפי שציין אטיין דה לה בואסי, כבר במאה ה-16, מקור ה״שעבוד מרצון״ הוא כנראה השאלה הפוליטית החשובה ביותר. אבל מהיכן הגיעו הנתונים הסטטיסטיים התומכים בטענות מרשימות כאלה? האם הם אמינים? אם תציצו בהערות השוליים, תגלו שכולם מצטטים את אותו מקור: ״אטלס תולדות אוכלוסיית העולם״ (Atlas of World Population History), שראה אור בשנת 1978; למען האמת, שיידל מספק מקור נוסף, מתוך How Many People Can the Earth Support? מאת ג׳ואל כהן (משנת 1995), אבל מתברר ששם ישנה טבלה המציגה הערכות של גודל אוכלוסיית בני האדם בעבר, ובה הנתונים עבור התקופה הטרום-מודרנית נלקחו, שוב, מן האטלס האמור או מפרסומים אחרים המתבססים עליו.

אטלס, אוכלוסיית העולם, Atlas of World Population

הנתונים הם בקושי השערות, ההנחות חסרות בסיס והמחקר ממשיך להסתמך עליו, משום-מה: ה-Atlas of World Population, תצלום: אתר אמזון

לאור כל זאת, לכל מי שנועצים כיום לראשונה ב״אטלס תולדות אוכלוסיית העולם״ צפויה הפתעה. מדובר בספר צנוע, וגם מאוד ישן. הוא מכיל תרשימי אוכלוסיות קלים לפענוח עבור ארבעה אזורים שונים בעולם, המלווים במאמרים תמציתיים, שלעתים גובלים בלקוניות. ישנו גם נספח העוסק ב״אמינות״ ונפתח במילים: ״במצב הנוכחי של התחום, לא ניתן לבחון את ההשערות של הדמוגרף ההיסטורי, וכתוצאה מכך הרעיון כי הן אמינות במובן הסטטיסטי אינו בא בחשבון״.

אחזור לעניין החשוב הזה בעוד רגע.

ראשית, כדאי להרהר במשמעות הדיבור על ״יתרון תחרותי״ של מדינות הנשלטות על ידי אליטות נצלניות. לכל הפחות, הדבר מעלה שאלות בנוגע לכוח ויכולת התקיימות לאורך זמן של חברות מסוימות ולחולשותיהן של אחרות. רק ״המנצחים״, יש להניח, זוכים לפלס דרכים בנות קיימא אל העתיד. אלא שאלה הן שאלות של דעה ולא של סטטיסטיקה. הן מתעלמות בחופזה משאלות מציקות כמו ״כמה הרוויחו מן החיים במבנים אימפריאליים?״ או ״מהי דרך בת קיימא אל העתיד?״ אילו ״יתרונות״, אנו עשויים לשאול, נפלו בחלקה של נערה שנלכדה על ידי שודדי ים סיציליאנים, ונמכרה בשווקי העבדים של דלוס בתקופה הרומית, לעומת נערה החיה בחופשיות בגבעות נובה של דרום קורדופן? נראה שעבדים נמכרו בקצב של עשרת אלפים ביום בדלוס, ומספר העבדים הכולל באימפריה הרומית עשוי היה להיות בין שישה לעשרה מיליון. באיזה מובן ניתן להוסיף את מספרם לצד זה של ״המנצחים״?

במה בדיוק 'הצליחו' האימפריות העתיקות, אם רמות יוצאות דופן של אלימות, הרס ועקירה נדרשו כדי לשמר אותן? כיום נראה אפשרי לגמרי שאלפיים שנה נוספות של שלטון עולמי על ידי ״אליטות חזקות ונצלניות״ יכולות להוביל להרס של מרבית החיים על פני כדור הארץ

המחשבה ״במונחים כמותיים״ לא בדיוק מאפשרת לנו להתעלם מן הנושאים הללו, או לפחות היא אינה אמורה לעשות זאת. השאלות נותרות ללא מענה. במה בדיוק ״הצליחו״ האימפריות העתיקות, אם רמות יוצאות דופן של אלימות, הרס ועקירה נדרשו כדי לשמר אותן? כיום נראה אפשרי לגמרי שאלפיים שנה נוספות של שלטון עולמי על ידי ״אליטות חזקות ונצלניות״ יכולות להוביל להרס של מרבית החיים על פני כדור הארץ. מומחים רבים סבורים כי אם פשוט נמשיך במצב הקיים, הדבר עשוי לקרות מוקדם יותר. בהתבוננות לאחור מנקודת מבט כזו, אם יהיה בכלל מי שמסוגל לכך, מי יהיו בעצם ״המנצחים״ של ההיסטוריה? האם ההיסטוריה הפכה את כולנו למפסידים? האם ״הטובים ביותר״ מצאו דרך מילוט, דרך כלשהי להפוך חלקים אחרים במערכת השמש לראויים למגוריהם, הקימו מושבות על המאדים או נוגה בדומה לפאלו אלטו או אפילו מסצ׳וסטס? אם ישנם בתי ספר (או לפחות הרצאות TED), אולי הדורות הבאים יביטו לאחור וישאלו אם למדנו משהו מן המסורות הנעלמות של מי שחיו בצורה אחרת. מה אם אין תוכנית חלופית? או אולי, עד אז, דבר מכל זה כבר לא ישנה, כי העבר עצמו יעבור אוטומציה. במקום היסטוריונים, יהיו לנו ״מכונות היסטוריה״ המבוססות על אלגוריתמים ובנקי נתונים: יותר עובדות מתועדות, כפי שתכננו שורדי המתקפה הבירוקרטית האחרונה על מה שכונה בחיבה ״מדעי הרוח״.

שער טיטוס

כל אחד רואה ומבין מי ניצח, אבל מה ידוע לנו על העמים שלא היו מאוגדים באימפריה? על מיליוני בני האדם שלא נספרו? בתמונה: העתק התבליט בשער טיטוס ברומא (ההעתק מוצב במוזיאון התפוצות). תצלום: steerpike, ויקיפדיה

בואו נחזור אל הנתונים ב״אטלס תולדות אוכלוסיית העולם״. על פי ההערכה, ברומא היו 48 מיליון נתינים ושושלת האן שלטה ב-50 מיליון נתינים. הבה נניח לרגע כי הנתונים מדויקים. אם נשלב אותם בנתונים אחרים עבור האימפריות האחרות של אותה תקופה – נקבל ״בין שני שלישים לשלושה רבעים מכלל בני האדם החיים כיום״ (לדברי שיידל). אבל מה אומר לנו האטלס על כל החלקים האחרים של העולם הקדום, הנמצאים מעבר לשליטתן של האליטות הנצלניות? האם הם באמת היו כל כך ריקים?

דרך אחת לוודא את איכות ההשערות ההיסטוריות היא להשתמש במקורות קפדניים מעודכנים. במדעי החברה, מקור משנת 1978 נחשב קצת מיושן לביסוס של טענות חשובות (הייתי בן שש כשהאטלס האמור ראה אור). סביר שנושאים חשובים כל כך היו נתונים במחקר מתמשך, נכון? במהלך 45 השנים האחרונות, הבנתם של החוקרים את הדמוגרפיה באימפריה הרומית ובאימפריה הסינית כנראה לא השתנתה מאוד. אחרי הכול, היא הייתה נתונה למחקר רציני במשך עשרות שנים. אבל אנחנו לא ממש יכולים לטעון שלא הייתה התקדמות רלוונטית ואפילו חיונית בידע שלנו בכל הנוגע לחלקים אחרים של העולם. הדבר נכון במיוחד בתחום המחקר שלי, ארכאולוגיה.

במהלך העשורים האחרונים, מרחבים גאוגרפיים שפעם הופיעו על המפה כאזורים ריקים, או זכו להתייחסות מזלזלת כי הם נחשבו ל'אזורים נידחים פליאוליתיים בלתי משתנים' (כפי שמציג האטלס שלנו, משנת 1978, את אוסטרליה האבוריג׳ינית), הוצפו בנתונים חדשים

במהלך העשורים האחרונים, מרחבים גאוגרפיים שפעם הופיעו על המפה כאזורים ריקים, או זכו להתייחסות מזלזלת כי נחשבו ל״אזורים נידחים פליאוליתיים בלתי משתנים״ (כפי שמציג האטלס שלנו, משנת 1978, את אוסטרליה האבוריג׳ינית), הוצפו בנתונים חדשים. תרמה לכך בעיקר הארכאולוגיה, בזכות ההתקדמות המהירה בתחום ארכאולוגית ההתיישבות ושיטות המחקר. בין השאר, הטכניקות החדשות הללו חושפות מסורות שלמות של חיים עירוניים, שנמשכו לאורך מאות ואפילו אלפי שנים, במקומות שאיש לא חשד בקיומן. כולן נמצאות בטווח של חמשת אלפים השנים האחרונות, אבל למרבה ההפתעה רק מעטות ניתנות לזיהוי ברור עם עליית הממלכות או האימפריות המנוהלות בירוקרטית.

בשנים שלאחר צאתו לאור של האטלס, ארכאולוגים העובדים בדלתא של אמצע נהר הניז'ר חשפו ראיות לתרבות עירונית משגשגת ללא סימנים המעידים על שלטון או סמכות מרכזית, שהתקיימה בעיקר באתר ג׳נה-ג׳נו, וקדמה במאות שנים לגאנה, מאלי או לאימפריית סונגהאי. גם לסין יש היסטוריה ארוכה של ערים לפני האימפריה, מחלקיו הנמוכים של הנהר הצהוב ועד לעמק פאן של מחזו שנחאי, ותרבות ליאנגג'ו של ג'יאנגסו וג'ג'יאנג. הדבר נכון גם לגבי אזורי החוף של פרו, שם גילו הארכאולוגים ישובים עצומים עם כיכרות שקועות ופלטפורמות מפוארות, העתיקים בארבעת אלפים שנה מאימפריית האינקה. באוקראינה, לפני הפלישה הרוסית, בחפירות ארכאולוגיות בערבות שמצפון לים השחור – אשר כותבים יוונים קדמונים תיארו כ״שממה ברברית״, ארצם של נוודים נועזים – נמצאו ראיות מפורטות למסורת עירונית אבודה, שלושת אלפים שנה לפני הרודוטוס, למשל באתרים כמו נבליבקה.

LIDAR, אמזונס, אקואדור, עיר קדומה, Kunguints

באזור הג'ונגל של האמזונס באקואדור, סריקה באמצעות LIDAR מגלה עיר קדומה, עם רחובות ואזורי מגורים גדולים. והמדע לא ידע, והתרבות לא מוכרת והאנשים נמחקו מכל זיכרון. תצלום: Antoine Dorison and Stéphen Rostain/Wikipedia

מחברי 'האטלס' – היו, בעצם, כנים להפליא בנוגע לאיכות הנתונים שלהם: 'לא ניסינו להסתיר את העובדה שהצגת התקופות הקדומות מבוססת על השערות בלבד... לא שלפנו נתונים ככה סתם משום מקום. כלומר, לא לעתים קרובות'

כפי שציינו, דייוויד גרבר ואנוכי, בספר The Dawn of Everything: A New History of Humanity (משנת 2021), הידע שלנו בנוגע לאזורים כאלה וההיסטוריה העמוקה שלהם גדל פי כמה בעשורים האחרונים. אם כך, מדוע למהר ולחזור אל מצב הידע של שנת 1978 ולהחמיץ את כל המידע החדש הזה? מיד נבין מה פירוש הדבר, ועד כמה הדברים רעועים. אך ראשית, יש לחזור ולדון בשאלת האמינות. קולין מקאוודי (McEvedy) וריצ׳רד ג׳ונס (Jones) – מחברי ״האטלס״ – היו, בעצם, כנים להפליא בנוגע לאיכות הנתונים שלהם: ״לא ניסינו להסתיר את העובדה שהצגת התקופות הקדומות מבוססת על השערות בלבד... לא שלפנו נתונים ככה סתם משום מקום. כלומר, לא לעתים קרובות״. ההודאה שלהם עצמם בטבעם המאולתר וההיפותטי של חלק מן הנתונים הללו היא מעניינת, משום ששיידל אינו היחיד שביסס קביעות כוללניות על המקור היחיד והמיושן הזה.

בשנת 2023, טימותי גיניין (Guinnane), פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת ייל בקונטיקט, החליט לחשוף את האמת שמאחורי האטלס. במאמר בכתב העת The Journal of Economic History, גיניין אמד את היתרונות המחקריים של האטלס. הוא קבע כי מדובר במקור ״בלתי אמין״ – לא יותר מאנציקלופדיה של נתונים סטטיסטיים בנוגע לזומבים. לדבריו, יש באטלס גם אומדנים של אוכלוסיות שאין להם כל ראיה תומכת, או שום ציון של האופן שבו מקור כלשהו תורגם לנתונים שימושיים. היסטוריונים, הוא אומר, צריכים להפסיק להשתמש בו, כי הטענות בנוגע להיסטוריה של העולם המבוססות על האטלס דומות לכל היותר לחריץ של גבינה שוויצרית: מלאות חורים, ומה שנותר מעלה ריח רע. המחברים, הוא מציין, היו לעתים קרובות כנים יותר בנוגע לפערים בעבודתם ולאופי הספקולטיבי של התרשימים בנוגע לאוכלוסיות, מאשר החוקרים שהמשיכו להשתמש בנתונים שלהם.

בראיון שנערך עמו לאחרונה על ידי ה-Long Now Foundation, גיניין הסביר כיצד החליט לכתוב את המאמר אחרי שראה עוד ועוד חוקרים ״מסתמכים על נתונים כאלה״. לאחר שנתקל שוב ושוב בנתונים שיש להם השפעה מכרעת על הבנת ההיסטוריה של העולם, ובכלל זה ההיסטוריה ארוכת הטווח של השימוש של בני אדם באדמה ושינוי הסביבה, הוא כמובן רצה לדעת מה מקור הנתונים הללו; בדיוק כפי שאנו עשויים לשאול כיצד ניתן להניח שבראשית הספירה, רוב בני האדם על פני כדור הארץ חיו תחת שלטון אימפריאלי. למה אנחנו חושבים כך? לדברי גיניין, תוצאות החקירה שלו הותירו אותו ״המום״, משום למיטב ניסיונו ״לא קיימים נתונים כאלה״. מכאן נולדה כותרת המאמר שלו: ״איננו יודעים מה הייתה אוכלוסיית כל מדינה בעולם באלפיים השנים האחרונות״ (ובוודאי לא בחמשת אלפים השנים האחרונות).

כיצד, על בסיס כל כך רעוע, הכנסנו לעצמנו לראש את הרעיון שיש משהו טבעי בחיים בחברות שבהן השליטים מפעילים סמכות שרירותית על נתיניהם? או שבהן ניסיון התנגדות מדוכא לרוב באכזריות, כליאה, הגליה או אפילו מוות; ושהחלופה היחידה היא משהו כמו ה״חירות״ של הגרמנים העתיקים שתיאר גיבון: חיי חופש, אבל גם עוני, בורות ועושק

בעתיד הקרוב, היסטוריונים אינטלקטואלים אולי יתהו כיצד, חצי מאה לאחר צאתו לאור, מקור מפוקפק כל כך כמו ״האטלס״ הפך לבסיס היחיד לתיאורים דמוגרפיים קודרים. כיצד, על בסיס כל כך רעוע, הכנסנו לעצמנו לראש את הרעיון שיש משהו טבעי בחיים בחברות שבהן השליטים מפעילים סמכות שרירותית על נתיניהם? או שבהן ניסיון התנגדות מדוכא לרוב באכזריות, כליאה, הגליה או אפילו מוות; ושהחלופה היחידה היא משהו כמו ה״חירות״ של הגרמנים העתיקים שתיאר גיבון: חיי חופש, אבל גם עוני, בורות ועושק.

ראש אבן, קלטים, צ'כיה, לוחם, תקופת הברזל

הקלטים יישבו את כל אירופה. הם לא היו אימפריה או ממלכה מרוכזת. מספרם לא ידוע, השפעתם עצומה: ראש אבן של לוחם, Mšecké Žehrovice, הרפובליקה הצ'כית (150-50 לפנה"ס). תצלום: CeStu, ויקיפדיה

גיניין מונה היסטוריונים בולטים של הכלכלה שממשיכים להשתמש באטלס באופנים שונים. כפי שהוא מדגיש בצדק, איש מהם אינו אשם באמת. הוא בוודאי צודק גם כשהוא אומר כי כל עוד הוצאות לאור מכובדות של ספרות וכתבי עת אקדמיים ממשיכות לקבל חיבורים המבוססים על מקורות כאלה, לא סביר שנחזה בהתקדמות: ״ההערכות לא ישתפרו אלא אם נקפיד על נתונים טובים מספיק ונפסיק להשתמש בישנים״. אני סבור כי לארכאולוגיה יש כאן תפקיד חיוני.

הבה ניקח לדוגמה את יער הגשם באמזונס – המשתרע על פני יותר מחמישה מיליון קילומטרים רבועים – שלא התקיימה בו אימפריה עד לכיבוש האירופי, ואשר האטלס מתאר אותו כעוד אזור נידח דמוגרפית, בעל אוכלוסייה דלילה של נוודים לקטים, שאורח חייהם (כך הניחו מחברי האטלס) לעולם לא היה מצליח לתמוך באוכלוסייה גדולה. עד כמה הדברים נחשבים לנכונים כיום?

נופים טרופיים שאינם ניתנים לסריקה קרקעית הולכים וחושפים את סודותיהם. במקום כתמים אחידים על המפה, אנחנו מסוגלים כעת לראות נופים מעובדים מאוד עם תשתיות ענק שהופיעו כבר במאות הראשונות שלפני הספירה

הם לא. במהלך העשור האחרון, ארכאולוגים שקדו והפכו את התמונה הזו על פיה, תוך שימוש בלייזרים מן האוויר כדי לחדור את חופת היער. נופים טרופיים שאינם ניתנים לסריקה קרקעית הולכים וחושפים את סודותיהם. במקום כתמים אחידים על המפה, אנחנו מסוגלים כעת לראות נופים מעובדים מאוד עם תשתיות ענק שהופיעו כבר במאות הראשונות שלפני הספירה. בכל אזור האמזונס, מברזיל ועד בוליביה ועד למורדות המזרחיים של האנדים, ניתן למצוא רשתות של דרכים, טראסות, מבנים פולחניים, שכונות מגורים מתוכננות ומערכות ישובים אזוריות הבנויות בתבניות גאומטריות מדויקות. בחלקים מסוימים של אזור האמזונס, היער עצמו מתגלה כתוצר של פעולות אנושיות קודמות על הקרקע. עם הזמן, אלה הניבו קרקעות המכונות terra preta de índio (״אדמה שחורה של אינדיאנים״), שהן פוריות פי כמה מן הקרקעות הטרופיות המוכרות. מדענים סבורים עתה כי ניתן עדיין לגלות באזור בין עשרת אלפים לעשרים אלף אתרים גדולים. ממצאים מדהימים לא פחות מתגלים בדרום מזרח אסיה, וסביר להניח שיתגלו כאלה גם בחלקים מיוערים של אפריקה.

טיקאל, גואטמלה

מקדש בעיר המאיה טיקאל, בגואטמלה של ימינו. 10 עד 15 מיליון בני אדם חיו באזור הזה במאה החמישית לספירה: יותר מאשר בכל מקסיקו. תצלום: קירק ק'

אותם תהליכים, כמובן, משנים גם את האופן שבו אנחנו רואים את הנופים הטרופיים שכן היו עדים לעלייתן ונפילתן של הממלכות הגדולות, ואפילו האימפריות. ארכאולוגים סבורים כעת כי בשנת 500 לספירה, בין עשרה לחמישה עשר מיליון בני אדם חיו בעמקי המאיה של יוקטאן וצפון גואטמלה. לשם השוואה, האטלס מעריך כי במקסיקו כולה חיו באותה עת רק שני מיליון בני אדם, כולל בערים הילידיות באלטיפלאנו (שאנו יודעיםכי חלקן לפחות לא נבנו כחלק מאימפריה או ממלכה, אלא היו רפובליקות עצמאיות חזקות הרבה לפני הכיבוש הספרדי).

בשל חיבורים כמו האטלס האמור, קל לדמיין את ההיסטוריה העתיקה כלוח שחמט של ממלכות ואימפריות. אבל זוהי תמונה מטעה. לערים העתיקות בעמקי המאיה ובדרום מזרח אסיה לא היו גבולות מוצקים, הם השתנו ללא הרף והיו נתונים לוויכוח. הסמכות הלכה והתפוגגה ככל שהמרחק מן המרכז גדל. מלחמות ומיסים היו בעיקר עניין עונתי, שאחריו הכוח השלטוני נסוג שוב אל מאחורי חומות הבירה. כפי שמציינת הארכאולוגית מוניקה סמית׳, רק היסטוריונים תמימים ביותר מניחים שהטענות שהונצחו באנדרטאות האימפריאליות משקפות בפשטות את המציאות הפוליטית בשטח. השליטים העתיקים אהבו, כמובן, להציג את עצמם כ״שליטי ארבעת קצוות תבל״, ״אדוני העולם המוכר כולו״ וכן הלאה. עם זאת, שום שליט בעולם העתיק לא יכול היה לדמיין כוחות של מעקב וניטור כמו אלה שנמצאים היום בידיו של כל דיקטטור או אוליגרך שולי.

ברמה הגלובאלית, אנחנו עדים למהפכה בהבנה שלנו את הדמוגרפיה של העולם העתיק. התעלמות ממנה, בימים אלה, כמוה כהשתתפות במתיחה אינטלקטואלית אכזרית, שמכשירה את רצח העם של אוכלוסיות ילידיות – תוצר ישיר של התקוממות כוללת נגד החירות בחמש מאות השנים האחרונות – בתואנה שכל השנים הללו לא היו שם כלל בני אדם

ברמה הגלובאלית, אנחנו עדים למהפכה בהבנה שלנו את הדמוגרפיה של העולם העתיק. התעלמות ממנה, בימים אלה, כמוה כהשתתפות במתיחה אינטלקטואלית אכזרית, שמכשירה את רצח העם של אוכלוסיות ילידיות – תוצר ישיר של התקוממות כוללת נגד החירות בחמש מאות השנים האחרונות – בתואנה שכל השנים הללו לא היו שם כלל בני אדם.  איננו יכולים גם להניח שאם אנו רוצים להבין את האפשרויות העתידיות של עולמנו המודרני, הסיפורים ״הגדולים״ היחידים שראוי לספר הם סיפורי האימפריות.

העולם שבו אנו חיים כיום לא רק נוצר על ידי אנשים דוגמת טיבריוס מרומא, או אפילו הקיסר וו משושלת האן. מפתיע, אך עד לאחרונה התקיימו בחלקים נרחבים של כדור הארץ מרחבים של חירות אנושית. מיליונים חיו בהם. איננו מכירים את שמותיהם, משום שרבים לא חרטו אותם באבן, אבל אנחנו יודעים שרבים חיו חיים שבהם ניתן היה לקוות לעשות יותר מלהתקיים בלבד, או לשנן תסריט של מישהו אחר בנוגע ל״מקורות המדינה״ – חיים שבהם אפשר היה לנדוד, לסרב, להתנסות בצורות חיים אחרות, ואפילו ליצור מציאויות חברתיות חדשות.

דרום סודן, צעירים

צעירים בדרום סודן: מדינתם חדשה, שברירית. עד לא מזמן, העולם כמעט לא ידע עליהם. האם העתיד יביא אותם בחשבון? מי יודע איזה עבר טמון באדמתם הקשה, המעונה? תצלום: UNMISS, האו"ם

המין שלנו התקיים במשך כשלוש מאות אלף שנה. כיום, אנחנו עומדים על הסף, מתמודדים עם עתיד המוגדר על ידי קריסה סביבתית, שחיקת הדמוקרטיה ומלחמות הזורעות הרס חסר תקדים: עידן חדש של אימפריות, ואולי הסבב האחרון של עידנים מסוג זה, אשר ככל הידוע לנו יתכן כי הם מייצגים רק חלק צנוע מן החוויה האנושית

לפעמים, גם המשועבדים עשו זאת, כנגד כל הסיכויים. כמה מהם העדיפו, אז, את השליטה האימפריאלית על פני החירות שבלעדיה? לכמה מהם הייתה בחירה? כמה בחירה יש לנו כיום? נראה כי איש אינו יודע את התשובות לשאלות הללו, לפחות עדיין לא. בעתיד, ידרשו יותר מנתוני סטטיסטיקה של זומבים כדי למנוע מאיתנו לשאול אותן. ישנן היסטוריות נשכחות הקבורות בקרקע, של פוליטיקה וערכים אנושיים. מתברר כי כסות האדמה של כדור הארץ, ובכלל זה הקרקע עצמה, אינה רק מערכת התמיכה של המין שלנו, אלא גם ארכיב פורנזי, המכיל ראיות יקרות ערך הקוראות תגר על נרטיבים שחוקים בנוגע למקורות אי השוויון, הרכוש הפרטי, הפטריארכיה, המלחמה, החיים העירוניים והמדינה – נרטיבים שנולדו ישירות מחוויית האימפריה, נכתבו על ידי ״מנצחים״ של עתיד שעלול להפוך את כולנו למפסידים.

מחקר כזה של תולדות האנושות אינו חיפוש אחר אוטופיה, אלא נועד לשחרר אותנו לחשוב על האפשרויות האמיתיות של הקיום האנושי. ללא מכשולים בדמות הנחות תאורטיות מיושנות ופרשנויות דוגמטיות של נתונים שאבד עליהם הכלח, האם נוכל לבחון בעיניים רעננות את משמעותם של מושגים כמו ״ציוויליזציה״? המין שלנו התקיים במשך כשלוש מאות אלף שנה. כיום, אנחנו עומדים על הסף, מתמודדים עם עתיד המוגדר על ידי קריסה סביבתית, שחיקת הדמוקרטיה ומלחמות הזורעות הרס חסר תקדים: עידן חדש של אימפריות, ואולי הסבב האחרון של עידנים מסוג זה, אשר ככל הידוע לנו יתכן כי הם מייצגים רק חלק צנוע מן החוויה האנושית.

עבור מי שמבקשים לשנות מסלול, אי ודאות כזו בנוגע להיקף החרויות האנושיות עשויה בעצמה להיות מקור לשחרור, הפותח דרכים לעתידים אחרים.

דייוויד ונגרו (Wengrow) מלמד ארכאולוגיה השוואתית ביוניברסיטי קולג׳ לונדון. בין ספריו: The Origins of Monsters (משנת 2013), What Makes Civilization? (מהדורה שנייה ראתה אור בשנת 2018) ו- The Dawn of Everything (שנכתב בשנת 2021 ביחד עם David Graeber).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מראה על טיקאל, העיר של המאיה שעלתה מתוך הג'ונגל. תצלום: מריו בולדיני, Flickr

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד ונגרו, AEON.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על אימפריות הן רק קצה הסיפור