אין כמו בבית

מה הופך בית ל"בית"? ההיסטוריון בעז נוימן בוחן את המצב הקיומי של להיות בעולם, בחלל שבין ארבע קירות
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

לכל אדם יש בית בעולם. אולם בית אינו בהכרח מקום מוגדר וההיות־בבית אינו תלוי בנוכחות פיזית בו. ההנחה שבית הוא "דירה, מעון, בניָן לגור בו או לעבֹד בו", כפי שמציע למשל מילון אבן־שושן, מחמיצה את משמעותו הקיומית. בתור היות־בעולם בני אדם נושאים עמם את ביתם בכל אשר יפנו — לפני היותם הפיזי בו, בזמנו ואחריו — וכל מה שנמצא בבית תמיד היה, הווה ויהיה קרוב אליהם. ההיות־בבית מבוסס על שלושת המומנטים של ההיות־בעולם. להיות־בבית פירושו להיות כבר בבית לפני עצמך ובקרבת הדברים. בית הוא המקום שאדם "מרגיש בו בבית", שהוא מי שהוא בתוכו, שדבר בו אינו זר לו. לפיכך הוא גם המקום הראוי להתחיל בו את ההיסטוריות של ההיות־בעולם.

במאמר זה אתאר את מקצת בתי התקופה. את הבתים לא אתאר מבחינה מבנית אלא כמו שהופיעו בעולמם של דייריהם. כך, אני סבור, אוכל לחשוף את היותם־בביתם. כל זאת מתוך ההנחה שבית אינו ניתן להפרדה מהאדם המתגורר בו. באותו אופן שבית נושא בקרבו את האדם כך גם האדם נושא אותו בקרבו. היחס בין האדם לביתו הוא יחס של שקיפות. בין היתר אתמקד במעשיהם של דיירי הבתים, בתחושותיהם, במחשבותיהם, בפנטזיות שלהם ובכל מה שגרם להם "להרגיש בבית". תיעוד היסטורי מפורט ומדוקדק שכזה יוכל לחשוף את האין־סופיות של הבית. את העובדה שבית אינו "מתחיל" בנקודה אחת ו"מסתיים" באחרת; שהיות־האדם־בביתו אינו תלוי בדבר; שבית הוא ה"דע מאין באת" וה"לאן אתה הולך" של כל אדם.

ההיות־בבית הוא אופן של היות־בעולם שבו אדם מוצא את עצמו כבר בעולמו, לפני עצמו ובקרבת הדברים

ב־ 29 בספטמבר 1896 שהתה הסופרת מוניקה הוּניוּס זה ארבעה שבועות בביתה שבריגָה לאחר ששבה מטיול ארוך באיטליה. ארבעה שבועות היו די והותר בשבילה כדי להתאקלם שוב ב"קן הישן", כמו שכינתה את ביתה. הוניוס הודתה כי לעתים חשה ש"כנפיים" מכות בה מבפנים ודוחפות אותה לצאת אל מחוץ לבית, אל האוויר הפתוח, אל האור, אל החופש. השיבה הנעימה הביתה היתה גם משא כבד. כששבה הביתה היתה לדבריה כמו אטלס הנאלץ לשאת את הגלובוס על כתפיו.
לא אחת נהגה הוניוס לשבת סמוך לאחד מחלונות ביתה ולהביט אל "העולם המלבלב".

"הנפש", התוודתה, "משתחררת ומאבדת את עצמה במרחקים. המתח הנורא, הנפשי והגופני, נחלש; ושֶקט, שמחת חיים ועבודה — לא עוד חיפזון, לא עוד אי־שקט ומכאובים, אלא שקט ועוצמה — ממלאים את לבי". "הבית שלי, ביתי, כמה הוא חסר לי, אין לי שֵם לזה!" כתבה כאשר נסעה לנאפולי, "כמה התגעגעתי לכל הפרחים שלי, לתמונות שלי, לשקט שלי, לנוחות שלי, לקרני השמש שלי! איני יכולה לבטא זאת במילים!" וגם הפעם, התעקשה, טוב לעזוב מדי פעם את הבית. זה נכון שלא יהיה לך את מה שיש לך, כי רק אז אתה נהפך לאסיר תודה על כל מה שיש לך כְּמובן מאליו. רק כאשר עוזבים את הבית לתקופה מרגישים חמלה כלפי אלה שאין להם בית משלהם.
בספטמבר 1912 ביקרה הוניוס בנוֹיהוֹיזֶר, ששם נמצא הבית שהתגוררה בו בעבר. כדי להגיע אליו נאלצה לחצות את מה שכינתה "היער החלומי". "הכול היה ונשאר כמו אז! הדרך, הבית השזור בגפנים, חלוני הפתוח לרווחה ווילונות המלמלה המתנפנפים ברוח". היא עמדה מחוץ לגדר והביטה לעבר הבית.

וכל השנים עברו חלפו דרך נפשנו, וכל בני האדם שהתהלכו פה, את כולם ראינו [...] וכל האושר שחשנו כאן וכל ההוד וההדר, וכל המצוקות וכל הזעזועים שנחוו כאן, כל אלה הופיעו לפנינו. אולם כל זה היה כצל חולף, ורק הגדוּלה והיופי היו ונשארו חיים.

הוניוס עזבה את ביתה הישן שלווה ואסירת תודה על כל מה שהיה לה.

באפריל 1897 חיפשה פרנצ'סקה הרוזנת לבית רֵבֶנטלוֹ בית. למרות תוארה היא היתה כמעט חסרת כול. קצין אחד שלא הכירה הציע לה להתגורר בביתו. היא סירבה. היא רצתה לדבריה לחיות את חייה לבדה ולא יכלה לשאת את המחשבה לחלוק אותם עם זר. בתקופה ההיא היתה פרנצ'סקה בהיריון. בסופו של דבר מצאה בית שחשה בו שתוכל סוף כל סוף לנוח. "הבית שלנו מוכן". מבחינתה היה הבית הזה לא סתם מקום לגור בו. הוא היה "כמו מקדש" שהתכוונה להכניס אליו רק אנשים שאהבה. את כל האחרים תדחה. פרנצ'סקה העסיקה עוזרת בית. אולם עצם הרעיון שמישהו זר מסתובב בביתה עינה אותה.

הילד נולד, ופרנצ'סקה היתה מאושרת. באחד מימי החורף השקטים והשמשיים היא היתה עייפה, ובכל זאת נאלצה לצאת לעבוד. הילד ישב במיטתו ושיחק. את הימים האלה, כתבה ביומנה, ביקשה לנצור. "זה כמו שהאושר עובר בשקט דרך החדר".
בחורף נאלצה לעזוב את הבית בגלל הקור העז ששרר בו. לאחר שמצאה בית אחר, חשה כאב לעזוב את "המאורה הישנה והטובה". עוד לפני שעזבה אותו כבר התגעגעה אל "הבית השקט" שלה. יומיים לפני המעבר אל הבית החדש התקשתה להתנתק מ"הפינה הירוקה" שחייתה בה שני קיצים. היה זה מבחינתה כמו "להשאיר מאחור חלק ממך".

במכתב מינואר 1905 העיד המהפכן גוסטב לנדאוור כי בכל ערב היה רץ אל עבר ביתו כדי לחזור אל אשתו ואל ילדו אך גם כדי "לשוב אל עצמי". עם זאת זה לא תמיד הצליח כי גם גיסתו עדיין גרה אִתם. הבית היה המקום שלנדאוור חש בו את עצמו חופשי להיות מי שהוא. לא אחת נהג להסתובב בו עירום. ביום הראשון של ספטמבר 1908 , לאחר חופשת הקיץ שחווה בה הרבה מאוד טבע ומעט מאוד קורת גג, כתב כי הוא "שוב ושוב שמח וכמעט משתומם לחזור אל בין ארבעת הקירות האהובים שלנו".

ב-1905 פרסם פלוני קרל אויגן שמידט יומן שתיעד בו את תולדות חיי בנו. את היומן כתב בגוף ראשון בשם בנו. לדבריו הילד אהב מאוד לשהות סמוך לרגליו בזמן שעבד על שולחן העבודה. שם, מתחת לשולחן, מצא הבן בית משלו. "היה שם חלל גדול כמו בקתה הסגורה משלושה כיוונים ופתוחה רק לְפָנים, היכן שיכולתי להחליק לי לכל כיוון ולגרד את הקירות או לדפוק עליהם כמה שבא לי". בכל פעם שנכנס הבן אל תוך ה"בקתה" שלו, הוציא האב את פח האשפה כדי לפנות מקום. אולם אליה וקוץ בה.

וזה פגע בי מאוד כי אין דבר כיפי יותר מלהפוך על ראשו את [פח האשפה] ואז לפשפש באוצרות שנשפכו ממנו. פעם או פעמיים לא הציבו אותו רחוק מספיק מה"בית", ואז, בזמן שאבא כתב ושכח מעצם קיומי, זחלתי באטיות החוצה מתוך הבקתה שלי, תפסתי את פח האשפה, הפכתי אותו והתחלתי לחקור את כל מה שהיה בתוכו. ואז אמא היתה כועסת עלי מאוד ומפריעה לי באמצע הפעילות המעניינת. היא היתה חוטפת ממני את פח האשפה ואת כל מה שהתפזר על הרצפה ומחזירה אותי אחר כבוד אל הבקתה שלי.

כמעט בכל מקום בבית נהג שמידט הבן לצאת ל"מסעות מחקר". כאשר מצא את עצמו באמצעו של אחד מחדרי הבית, נהג לנוע לכל הכיוונים — אל עבר פינותיו, אל הקירות, אל חפצים שונים שהיו בו. לאחר שגדל במקצת החל לנוע בין חדרי הבית השונים — כניסת הבית, המטבח, חדר השינה, הסלון — תוך כדי שהוא נעזר ונתמך בכיסאות, בארונות, בקירות ובדלתות.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

ב־ 1908 פנטז כריסטיאן מורגנשטרן על בית חלומותיו. הבית שלו יהיה מוקף חצר ובמרכזה עץ ענקי. שום דבר מלבד עץ לדבריו לא יכול לדמות טוב יותר את העולם ואת החיים. ולאחר שיסיים לבנות את הבית וישב בחצר, יתבונן בו בכל יום ויהרהר. שלוש שנים לפני כן כתב כי נפלאה יותר מהמראָה הרגילה והפשוטה שאדם מתבונן בה ורואה את עצמו היא המראָה השקופה בדמות חלון הבית הפתוח לתמונת הנוף שמשתקפים בה בעת ובעונה אחת הנוף שבחוץ וכל מה שנמצא בחדר. מתוקף פעילותו הפוליטית הענפה כיתת לודוויג פרנק את רגליו בין כפרים רבים. בימי ראשון אף נהג לנאום ארבע פעמים. כל זאת כדי לזכות בקולות המצביעים בבחירות 1912 לרייכסטאג בתור חבר המפלגה הסוציאל־דמוקרטית. את שני ימי חג המולד ב-1911 חגג בבית הוריו בנוֹנֶנוָיֶר, שנולד וגדל בה. "אין מקום יפה יותר בעולם", התוודה, "מבבית מאחורי התנור".
הפדגוג אדולף רַייכוַיין שירת בחזית המזרח בזמן המלחמה הגדולה. במאי 1917 הגיע למצודת ורשה. "זאת אני יודע", כתב למשפחתו, "עד כמה יפה עכשיו בבית, יפה הרבה יותר מאשר כאן בפולין". רייכוויין הוצב מרחק רב מאוֹבֶּר־רוֹסבַּך, שהיה בה בית הוריו, בית ילדותו. אולם גם שם, בחזית הרחוקה, נשא את הבית עמו. "גם כאן [כמו בבית] יכולים אנו לשמוח מהאביב". גם בחזית הרחוקה הופיע הלילה במפתיע ממש כמו בבית. ועץ הערמונים הנשקף מחלון המצודה כוסה כולו בירוק והדשא היה מדושן וירוק והסנוניות צייצו "ממש כמו ברוסבך".

ב-1920 כבר היה רייכוויין סטודנט שהתגורר במַרבּוּרג. ביוני באותה שנה כתב לאביו כי אם אווה, חברתו, תמצא עבודה קבועה בעיר, הם יעברו לגור יחדיו. מגוריהם המשותפים נבעו לא רק מסיבות כלכליות לשם חיסכון בעלויות. הבית היה מבחינתם היות־יחדיו־בעולם. "אין מדובר אלא בזה שאיננו רוצים עוד להסתובב נפרדים בעולם". בנובמבר 1920 כבר התגוררו יחד. לאביו דיווח כי שניהם עושים חיל. "החדרון שלנו חם בצורה נפלאה". ביתם היה פתוח לרווחה לאורחיהם. כל מכריהם ביקרו אותם לפחות פעם אחת בביתם החדש. רייכוויין התענג על חייו החדשים, שבמרכזם המגורים המשותפים עם אשתו תחת קורת גג אחת. "חיינו הביתיים", כך כינה אותם, התעצבו בחן ובנועם. אווה היתה לחלק מהבית והסתגלה בהצלחה לניהול משק הבית, והוא כמעט שלא גזל ממנה זמן. רייכוויין הודה להוריו, ששלחו חומרי בעירה, והוא ניצל אותם לחימום חדר עבודתו. "[עתה] אני יכול להמשיך לשבת בנינוחות בחדר עבודתי החם".

ליום הולדתו ה-24 קיבל רייכוויין מתנה מאווה — קֶסֶת דיו. באותה תקופה הם שהו בדירה זמנית ברובע נוֹיקֶלן שבברלין ותרו אחר בית חדש. הקסת, כתב, "כבר רוצה במהרה להתנוסס בגאון בביתנו שלנו אנו". אולם הם לא הצליחו למצוא דבר, והבית נשאר בחזקת חלום. לאווה היה העניין קשה במיוחד, שכן בהיותה אישה היתה תלויה בבית משלה "באופן טבעי" הרבה יותר משגבר תלוי בו. ב-1923 עבר הזוג ליֵנָה. בזכות עבודתו החדשה בתפקיד מנהל מערכת בתי הספר הגבוהים למבוגרים בתוּרינגיָה עתיד היה רייכוויין לקבל בית מרוהט משלו. "אני כבר מחכה ומצפה לחדר העבודה שלי!" כתב לאביו.

בחג המולד של 1928 הגיע רייכוויין לביקור בעיר שגדל בה, אובר־רוסבך.
העובדה שהכול נשאר שם כשהיה היתה מבחינתו עדות ליציבות החיים שלו, שהיו מלאי תנועה. אחותו עדיין גרה שם עם ילדהּ וכך גם אחיו, שפגש שם את אשתו, וכן הוריו. יֵנָה, שחי ועבד בה, התבררה לו שם, באובר־רוסבך, בתור מקום של עבודה ומשימות בלבד. לפתע, אל מול בית ילדותו, "הכול קורס באחת". רייכוויין שמע את פעמון שעון הכנסייה הישן. "בכמה מצבים", נזכר בערגה, "היה הפעמון משמיע את קולו למעני". ועם זאת ביתו שביֵנה לא היה מקום מגורים סתמי. באחד מימי אפריל 1929 התנצל לפני אלברט קרֶבּס, אחד מידידיו, על שלא היה יכול לפגוש אותו מכיוון שנאלץ לשהות בברלין. "אז מתי אנחנו מתראים?" כתב רייכוויין לידידו, "אולי תבוא שוב, לפני 1 במאי, אל הפינה שלנו?"

באוקטובר 1914 נהפך פלוני ארנסט ווֹלפגַנג לילד גדול, כך לפחות טענה אמו ביומנה. הוא כבר היה גדול דיו להיות "ילד מפתח", האחראי על מפתח הבית. את המפתח נשא ארנסט בגאווה ובגאון על שרוך סביב צווארו. ועם זאת נדרש אימון רב עד שהצליח לסגור ולפתוח את מנעול דלת הבית בהצלחה. הבית היה המקום שארנסט הרגיש בו "בבית". "אם היה מגיע הביתה לדירה חשוכה וריקה", כתבה האם, "היה מדליק את מנורת הגז, לוקח ספר בידו וקורא". הוא מעולם לא כעס על אמו אם לא היתה בבית, רק במקרים שהשאירה אותו לבדו במשך שעות רבות. או אז היה מוותר על "ההנאה שבדבר" להיות ילד שנוהגים בו כבמבוגר.

ביומנה נפשות ילדים: מיומנה של אמא (1919) תיארה הילדֵגַארד נוֹיפֶר־סטָאבֶנהָאגֶן את השנים הראשונות של חיי ילדיה. ביתם ועולמם הראשון היו למעשה היא עצמה. כשבנה היה בן שלוש גילה לו אחד מחבריו שהוריו שלו מתו. בנה של נויפר־סטאבנהאגן בא אליה נסער ואמר לה, למעשה קבע, שהיא ואביו לעולם לא ימותו. יום אחד זה יקרה, היא ענתה לו בכנות, כאשר הם יהיו זקנים מאוד. הוא הביט בה מזועזע ולא יכול לקבל את האפשרות שתמות כי היא היתה כל עולמו. "אמא", אמר לה בשקט, "כאשר אתם תמותו, יתמוטטו כל הבתים והפרחים יִבְּלוּ וכל העצים ייפלו וכל השמים יקרסו ואז הכול ייגמר, הכול ייגמר". יום אחד לקח אותה בנה הבכור לפינה רחוקה ונידחת באחד הפארקים. הוא הראה לה שם סבך אטום של שיח פרחוני ומעליו מבנה עשוי שזירה הדוקה וצפופה של שיחים. "אמא, תראי", קרא לה, "מעכשיו זה חדר המגורים שלנו". היא הביטה כלפי מעלה, אל ים העלים מעליה שנע קמעה באור השמש, וראתה לא יותר משתי רגליים קטנות שהציצו מתוך הסבך. "זה היה משהו מיוחד, כך, באמצעו של הטבע היפה!" הודתה נויפר־סטאבנהאגן.

אולם זה לא היה הבית היחיד שהבן מצא לעצמו. בתים ועולמות נוספים הופיעו ונעלמו בתוך הבית עצמו. "אני יודעת", הודתה נויפר־סטאבנהאגן, "על קיומן של ממלכות שגבולותיהן צרים מאוד ושעמיהן כוללים אך ורק בני אדם קטנטנים וצעירים מאוד". הממלכות הללו היו אלה שילדיה בנו. וכדי להגיע אליהן לא היה צריך לצאת את הבית. בעצם היותם־בבית נפתחו לפני הילדים ואמם עולמות ומלואם.
"אמא", קרא לה אחד הבנים, "אני קולומבוס — והנה ספינתי. תרצי לצאת אתי למסע ולגלות את אמריקה?" אין לי זמן, היא ענתה לו. "אוי, אמא יקרה, זה לא ייקח הרבה זמן, דקה לכל היותר!" "יש!" קרא לאחר שהסכימה, "אמא משתתפת!" או אז קרא לה בקול רם לעלות אל ספינתו כי זו בדיוק עמדה להפליג לדרכה. הספינה היתה בנויה מכיסאות הפוכים בלבד. בין רגלי הכיסאות המונפים באוויר נשאר מקום קטן וצר. למזלה של נויפר־סטאבנהאגן התיר לה הבן לקחת הדום ולשבת עליו.

קולומבוס ניצב בחרטום ספינתו והשקיף במאמץ רב אל האופק. חיתול שנקשר למוט שימש לו מפרש. בירכתי הספינה עמד שותף נוסף למסע, שהיה אחראי על ההגאים שנלקחו מעגלת הבובות. השותף, שהיה צייתן ומילא ברוב קשב את פקודותיו של קולומבוס, סובב את ההגה ימינה ושמאלה לפי פקודה. כדי להגיע לאמריקה מהר ככל האפשר עזרה האם להניע את הספינה באמצעות שני מקלות הליכה ששימשו משוטים. "אני רואה יבשה!" הכריז לפתע קולומבוס. אמא הורשתה לרדת מהספינה. לאחר שבירכה אותו על גילוי היבשת, אמר לה: "לא, אמא, עכשיו מגיע החלק הכי יפה! [...] אנו חייבים קודם כול לחפש את הפראים, והם חייבים להישבע לי אמונים". בלית בררה הסכימה ויצאה אתו אל הדרך היבשתית. את הפראים המפוחדים מצאו עד מהרה מתחבאים מאחורי הספה והארונות כשהם כמעט אינם לבושים. פניהם היו צבועות וידיהם מושחרות. לצורך קישוט שְׂערם השתמשו בפרוות הנוצות של האם. אחר כך גם ענדו אותה על צווארם. המלחמה בין קולומבוס לפראים החלה. בסופו של דבר נוצחו האחרונים. רק אז היה אפשר להתחיל בטקס שבועת האמונים. אולם לפתע הבחין קולומבוס שאחד מהפראים חסר. החיפושים הקדחתניים החלו ועד מהרה הסתיימו בזעקה גדולה. מאחורי הווילון עמד פרא אחד ופסים כהים על לחייו. "אני לא רוצה שיגלו אותי", זעק הפרא. "זה מה שהיית רוצה", ענה לו קולומבוס, "חרא שכמוך".

לפי הסופרת לָאורה פרוֹסט, בית שאינו הולם את מצבו הכלכלי של המתגורר בו, ישפיע הן על חייו והן על יכולתו "להרגיש בבית". אדם כזה עלול לסבול מדאגה ומחרדה תמיד. הוא לעולם לא יוכל להיות כן או שבע רצון

באפריל 1924 ביקר פאול מוזם באגם הטירה שבעיר הולדתו חֶמניץ. זיכרונות ישנים צפו ועלו בו למראה נופי ילדותו. הוא נכנס אל הבית שנולד וגדל בו ביוֹהָניסשטרָאסֶה 24 , קומה ראשונה. בבית היו שני חדרי מגורים. הבית, התוודה, היה "כל עולמי".
באמצע שנות העשרים חיפש יוזף גבלס את דרכו בחיים ואת הפתרון לכל מצוקותיה ותחלואיה של ארצו האהובה גרמניה, שהיתה בדרך לאבדון בראש ובראשונה בגלל "הסכנה היהודית". לדבריו גרמניה נזקקה למנהיג האחד, הגדול, בדיוק כמו שאדמה בקיץ זקוקה לגשם. גבלס קרא לאלוהים להתערב בהיסטוריה בדרך נס ולאפשר לאותו אדם גדול להופיע. שאם לא כן, לא היה למה לצפות אלא לגרוע ביותר. אחוז ספקות קשים ביותר איבד גבלס לא אחת את רצונו לחיות. "עזור לי, אלוהים גדול! אני בסוף כוחותי!!!"

בצר לו דמיין את עצמו בורח אל חוף הים בבַּלטרוּם שבצפון גרמניה. שם ראה את עצמו שוכב על דיונות חול חמות, מתבונן בים האין־סופי, שוכח מהכול, אינו חושב על דבר. גבלס, שכאמור גם היה שרוי במצוקה אישית גדולה, ניצב לפני שאלות קיומיות על עצמו. "מי אני? לשם מה אני? מה מטרתי ומה הטעם בקיומי? האם אני יכול להאמין בעצמי? מדוע האחרים אינם מאמינים בי?" "אני עוד שום דבר", הוסיף בגילוי לב, "אפס אחד גדול. וככל הנראה גם לא איהפך למשהו". "מחכה! מחכה! הלוואי שהייתי יודע לְמה". אפילו את הרומן פרי עטו מיכאל לא הצליח לפרסם, והוא ממשיך, מתוך רמייה עצמית, להעביר אותו ממוציא לאור אחד למשנהו. אם ירצה השם, כתב ביומנו באוגוסט 1924 , בעוד חמש שנים יהיה לו אוטו. גבלס החליט להיכנס אל הפוליטיקה והחל לנהל חיי עבודה תזזיתיים ביותר: ארגון אירועים פוליטיים, תנועה אינטנסיבית ממקום למקום במכוניות ובמטוסים, כתיבת נאומים, שיחות טלפון, קבלה ומשלוח של הודעות טלגרף. לפתע מצא שחסר לו זמן. וגם אם עדיין היה חסר כול, עתה לכל הפחות נטען באמונה גדולה בעתיד. "השמש צוחקת על עם וארץ אבודים! אלוהים, עזור לנו, הלילה יורד! אתה יכול לאבד הכול, רק לא את האמונה!"

באמצע שנות העשרים נע אפוא גבלס בין תחושות אובדן אישיות ולאומיות ובין דרכים חדשות שנפתחו לפניו, בין ספקות וייאוש עמוקים ובין תקווה ואמונה גדולות בייעודו החדש בתור אדם פוליטי ובתור חבר המפלגה הנאצית. במצב החדש הזה מצא את עצמו ואת מקומו במקום אחד ויחיד. "רק בבית", כתב באוגוסט 1925 , "אני מרגיש בבית". הבית הזה נמצא באֶלבֶּרפֶלד, שעבר אליה כעשרה חודשים לפני כן, כשמוּנה לעורך השבועון פוֹלקישֶה פרַייהַייט. בסוף אוגוסט חזר הביתה. "שוב באלברפלד. אני כבר צריך לומר — בבית. עד כדי כך חדרה אֶלבֶּרפֶלד זו אל תוך לבי". בעבודתו הפוליטית המאומצת חווה מצבי מתח קשים ולעתים היה על סף התמוטטות עצבים. אולם כשהרהר על ביתו החדש שיקים בעתיד, דמיין אותו כ"פלא של רוגע ושלווה".

לגבלס היה בית נוסף שהרגיש בו בבית. היה זה בית הוריו שנולד וגדל בו ברַיידט. מפעם לפעם חזר לבקר בו. "כל אחר הצהריים בבית עם כל אהובי. זה זמן רב אני כבר מרגיש שוב את הקסם המתוק: להיות־בבית. אמא, מריה, אֵליזבֶּת, אַלמָה, אבא, כולם היו שם. בבית". בית המשפחה שימש גם בסיס אם לפעילותו הפוליטית. "זה עתה אני שב מהבית", כתב במארס 1926, "הרעיפו עלי שפע של אהבה וטוּב. אֶלזֶה, אמא, מריה, אליזבת. הוֹ, כמה טוב אני מרגיש בו!" בראשית נובמבר 1928 עבר לביתו החדש. מהלילה הראשון "כבר הרגשתי בו בבית".

אשרי יושבי בית

שחזור של בית גרמני משנת 1920.

שחזור של בית גרמני משנת 1920.

ב-1928 ראה אור ספרו של הארכיטקט פרידריך פָּאולזֶן הבית שלי — העולם שלי. בית, לפי פאולזן, אינו החלל המוגדר על פי קירותיו, אלא מקום של פתיחוּת. בית אינו ניצב מנגד לעולם, היינו אל מול כל מה שמעבר לארבעת קירותיו. בית הוא עולם. אל תובנה זו שלפיה בית הוא יותר מסך קירותיו, כך טוען פאולזן, הגיע כבר הפילוסוף הסיני לָאוֹ דְזָה, שקבע כי בית הוא החלל שבין הקירות שאי אפשר לתפוש ושאי אפשר לבטא בשפה. למעלה תיארתי את ההיות־בבית של מקצת בני התקופה, היינו את היחס הסימביוטי בינם ובין בתיהם, יחס ההופך את הבית ליותר ממבנה בעל קירות. ביקשתי להראות שאי אפשר להפריד בין האדם ובין ביתו ושכל אחד מהם נושא בקרבו את האחר; שביתו של אדם, בלשונו של פאולזן, הוא עולמו. ההיות־בבית הוא אפוא אופן של היות־בעולם שבו אדם מוצא את עצמו כבר בעולמו, לפני עצמו ובקרבת הדברים. המשך המאמר ייוּחד לדיון הארכיטקטוני שהתקיים בשאלה מה הופך בית ל"בית", מהם הגורמים למטמורפוזה של מבנה הבית לכדי היות־בבית.

לפי הארכיטקט אלכסנדר קוך, בית אמור להזמין את המתגוררים בו לשהות ולהשתהות בו. תוצאה זו אפשר להשיג בין היתר באמצעות ציפויי עץ בעלי גוונים חמים וחפצים שימושיים ישנים, בעיקר כאלה שעברו מדור לדור

משלהי המאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים התמודדו הגרמנים עם התופעה של "משבר הבית" או "משבר הדיור". שורשיו ומקורותיו של משבר זה נתפשו כטמונים בין היתר באורבניזציה המואצת ובעליית הכרך הסואן; בבנייה המסיבית להמונים; במחסור בדירות למגורים; באיכות המגורים הירודה בשל צפיפות אוכלוסייה ובעיות תברואה; אפילו בשל רעשי הרחוב שאינם נסבלים. כל אלה עמדו בבסיס הטענות החוזרות ונשנות בפי בני התקופה על אובדן מקומו של ה"בית" בעידן המודרני. בעקבות כל אלה, השאלה מה הופך בית ל"בית" היתה לאחת השאלות הבוערות בדיון בן התקופה, ובעיקר בדיון הארכיטקטוני.

הארכיטקט קָזימיר הרמן בֵּר טען בספרו מ-1912, הסוקר את ההיסטוריה של בתים גרמניים במשך 600 שנה, כי בית מתבסס בעיקרו על הסתגרות המכוננת "פנים" לעומת "חוץ". אופן ההסתגרות הביתית נגזר מיכולות טכניות, מאורחות חיים ומעניינים של טעם. כל אלה יחדיו הכריעו את התהליך ההיסטורי שעבר מוסד הבית. כך למשל בית האיכרים האטום והמצודה בעלת החרכים הקטנים שימשו, בהתאמה, לאיכר, לצייד וללוחם בימי הביניים המוקדמים אתרי מנוחה ומפלט מפני סכנות. לעומתם בעל המלאכה, הסוחר והאציל, שחיו בשלהי ימי הביניים, מצאו בבתי העיר הקטנים והצרים או בטירות הגדולות מקום מנוחה לאחר מסע או מלחמה. בתקופה שלאחר מכן אפשרו הארמון הברוקי, טירת הרוֹקוֹקוֹ הקטנה והבית בסגנון הבּידֶרמָאיֶיר הגנה מרַבּית מפני פגעי האקלים ותנועה חופשית של אור ואוויר, וגם האדם הרגיש ביותר היה יכול לשכון בהם ברווחה זמן רב.

בספרה בבית ובחברה (1917) זיהתה הסופרת לָאורה פרוֹסט את ה"בית" בראש ובראשונה בתור מקום המשמש לאירוח דייריו ואורחיו האמורים לחוש בו נינוחים. את ספרה כתבה מנקודת מבטה של עקרת בית שביתה מתאפיין בשלושה עקרונות מכוננים — ניקיון, הרמוניה ופשטות יחסית. עקרון הניקיון מובן מאליו והוא התנאי הבסיסי לקיומו של בית נעים ויפה. למי שאינו מסכים עם עיקרון זה הציעה פרוסט לחשוב למשל על כתמי לכלוך על רצפה שפרוש עליה שטיח פרסי יפה או על מפת שולחן יקרה הפרושה על שולחן מלוכלך שכתמי אבק כהים דבקו בו. לדבריה את הבית יש לתחזק בשיטתיות מדי יום ביומו. רק טיפול מסור יעניק לבית "אופי" של בית. אם לא כן, אמנם אורח יוכל להרגיש בו נינוח, אך תחושה זו לא תהיה מובנת מאליה והיא תגרום לו לתהות על מקורותיה.

העיקרון השני המכונן "בית" הוא כאמור ההרמוניה. הרמוניה, לפי פרוסט, מבוססת על הלימה בין חפצי הבית ובין מצבו הכלכלי של בעליו. שכר הדירה, לפי חישובי כלכלנים שהציגה, הוא חמישית עד שישית מההכנסה השנתית של הדייר, וההרמוניה הביתית חייבת להתבסס על משתנה זה. כך למשל פרוסט מסבירה כיצד בית פשוט יכול להיות "ביתי" יותר מבית המאובזר בחפצים יקרי ערך שמחירם עולה מעל ומעבר ליכולתו הכלכלית של הדייר. בית שאינו הולם את מצבו הכלכלי של המתגורר בו, ישפיע הן על חייו והן על יכולתו "להרגיש בבית". אדם כזה עלול לסבול מדאגה ומחרדה תמיד. הוא לא יוכל להיות פתוח באמת אל אורחיו ויידרש לא אחת להסברים ולהתנצלויות. הוא לעולם לא יוכל להיות כן או שבע רצון. ההשקעה הכלכלית העודפת בדירה רק תעכיר את חייו. "הדייר חייב להרגיש בדירתו בבית ולהתאים את עצמו אליה", מסכמת פרוסט. לא מקום מגוריו ולא בעלותו על דברים יקרים יקבעו את ערכו, אלא אופן מגוריו ותחושת הנינוחות בין ארבעת קירותיו. "מי שבטיפשותו מבקש להציג את עצמו כפי שהוא אינו, פשוט עושה צחוק מעצמו".
העיקרון השלישי המכונן "בית" — פשטות יחסית — מניח כי אל לבית להיות מלא עד גדותיו בחפצים. בית אינו מחסן רהיטים וגם לא בית מִמכר ליצירות אמנות. ראוי שבית יהיה מקום נוח שנעים לשהות בו. אפשר לקשט אותו, אך תמיד במידה שתנעם לעין הצופה. קישוט פשוט הוא קישוט שהמתבונן בו יחווה תחושה של הרמוניה שתגרום לו להשתהות ולהביט בו אך במידה כזו שתאפשר לו גם להסיט את המבט, לנוח ולהירגע.

בשנה שפרסמה לאורה פרוסט את ספרה כתב הארכיטקט אלכסנדר קוֹך כי על אישיותו של אדם ועל ביתו לגלם אחדות, משום שבית הוא "בגד מוארך ותמונת מראָה של הנפש" ולכן אמור להתאים לבעליו בצורתו ובאופיו. אסור בתכלית האיסור לאפשר לגורמים זרים להתקרב ולחדור אל סודות צנעת הגוף והנפש. לפיכך חייב חלל הכניסה אל הבית להיות מתוכנן ומעוצב בצורה מאופקת, קרה משהו, לעומת חדרי העבודה והמגורים. לעומת זאת, על פנים הבית להתאפיין ב"קסם" האמור להתפתח ולהתעצם ככל ששוהים בו יותר. בית מתבסס על אחדות כל מרכיביו האמורה ליצור תחושת נינוחות והרחבת הדעת. בית אמור להזמין את המתגוררים בו לשהות ולהשתהות בו. תוצאה זו אפשר להשיג בין היתר באמצעות ציפויי עץ בעלי גוונים חמים וחפצים שימושיים ישנים, בעיקר כאלה שעברו מדור לדור.

ב-1920 ערך קוך ספר שכלל שלל עצות לתכנון הבית ולעיצובו. אחד מהכותבים, הארכיטקט וילי פרנק, התמודד בחיבורו עם המושגים "בית" ו"ביתי". לפי פרנק "ביתי שלי" הוא מושג בעל תוכן ומשמעות עמוקים ביותר והוא אינו חשוב פחות מהמושג "גן עדן עלי אדמות". עובדה זו נחשפת עוד במיתולוגיות היוונית והרומית, שהוצבו בהן שני אלים לשמור על הבית. במקרה היווני היתה זו הֶסטיָה, אחותו הבכורה של זאוס, אלת אש האח וחיי המשפחה והבית. במקרה הרומי היה זה פֵּנָאטֶס, אל חדר האחסון ואחר כך האל של הבית כולו. הבית, קובע פרנק, הוא הצורה הקמאית של החברה, הסדר והמשפחה. המילה "בית" בגרמנית (Heim) מעוררת תחושה עמוקה של הגנה וביטחון. מעיון אטימולוגי הוא למד כי "בית" (Heim) קשור למילים "כסות" himan)) ו"שמים" (Himmel). לפי פרנק, דובר גרמנית האומר את המילה "בית" עדיין חש בהקשרים אלה משום שהשפה זוכרת את מה שהתודעה כבר הספיקה לשכוח. כל צורה של בית, כל צבע, כל גוון של אור, טוען פרנק, מעוררים הד בנפש האדם אף שלכאורה מדובר בדוממים. בית משפיע על כל מה שהאדם רוצה, חושב ועושה. בית משפיע על השוכן בו יותר מכל דבר אחר.

את ההוכחה ל"השפעתו הקוסמת" של הבית על האדם מוצא פרנק בעדויות מחיי היום־יום — בחדר המרחיב את בית החזה והחונק את הגרון; ברהיטים המעוררים חיוך או מורת רוח; בטפטים היוצרים תחושה של ערפל או לחלופין שמחה כמו ביום שמש. לדבריו בית יכול לעורר בין היתר תחושת אהבה, קלות דעת ונאמנות. בית מתאפיין בשלל תכונותיו של האדם המתגורר בו. הוא משפיע על האדם לא רק מבחינה פסיכולוגית אלא גם מבחינה סימבולית. הוא מבטא את העצמי. הוא תמונת מראה של האדם השוכן בו. מהבית אפשר ללמוד על רצונותיו ועל דעותיו ועל אופיו של מי שחי בו. בית הוא גם מגן נגד רוח ופגעי מזג אוויר ונגד רוע ועוולות, אפילו אם מדובר רק בשכן מטריד או פוגעני. בית הוא מקום יציב, חם. אולם דווקא במקום הסגור, המסוגר והנחבא הזה מופיעה הכמיהה אל העולם, אל האוויר ואל האור.

ב-1920 הציע טאוט תיאור של בית העתיד. מדובר בבית בלא תכונות ובתור כזה יאפשר לברוא אותו כל פעם מחדש לפי הנסיבות המשתנות. בית העתיד הוא למעשה "קופסה" הכוללת חדר מגורים אחד ויחיד

כמיהה הפורצת את חומותיו של הבית בדמות קריעת חלונות כלפי חוץ כמו היו עיניים המבקשות לראות או פה המבקש לנשום. פתיחת הבית הזאת כלפי חוץ היא בעת ובעונה אחת גם סגירתו. היא פועלת פעולה דו־כיוונית. חלון הבית נפתח החוצה אל העולם ובעת ובעונה אחת גם אל פנים הבית. דלת נפתחת אל דרך המובילה מהבית החוצה, אך בה במידה גם מהחוץ אל הבית פנימה. לדברי הארכיטקט אנטון יָאוּמָן, שתרם גם הוא מאמר לספרו של קוך, בית אינו חפץ דומם אלא אורגניזם חי של חלל. בית מתחלק בתוך עצמו לקומות ולחדרים. הרצפה נמתחת ונדרכת כדי לשאת את רגלי הצועדים עליה. תקרות מתרוממות. קירות פנימיים מתחלקים. חללי הבית מתרחבים ומתכווצים על פי אורחות החיים המתנהלים בקרבם. התנועה בתוך הבית פותחת דלתות, מחוללת מסדרונות, מזיזה רהיטים וחפצים מהדרך לכיוון הקירות. ארונות מתחפרים אל תוך הקירות כדי "לעשות מקום" לתנועת האדם המתגורר בבית. מדרגות מטפסות כלפי מעלה כדי להעלות בני אדם בביטחון ובסדר, צעד אחר צעד, אל הקומות העליונות. בכל אלה טמונות גם משמעויות חברתיות — חיים עשירים מרחיבים חללים לעומת חיי עוני המכווצים אותם. עייפות דוחפת ודוחקת את החלל הצדה לטובת מנוחה ושינה. רעב מחפש מקום לאכול בו ומייצר מטבח. עבודה מחפשת מקום להתקיים בו ומחוללת את חדר העבודה.

הארכיטקט ברונו טָאוּט כתב בספרו הדירה החדשה (1924) כי בית הוא אורגניזם או מעטפת המתכתבים עם תכונותיו הפוריות והיצירתיות ביותר של האדם ובראשן היכולת לשנות דברים וליצור דברים מחדש. בתקופה המודרנית מתבטאת יכולת זו בייצור התעשייתי. אדם משתמש בחומרי גלם ומייצר מהם בין היתר מכונית, מטוס, טלגרף, טלפון, מוצרים שעשורים מספר לפני כן לא היה אפשר לדמיין אותם. אלה חדרו אל תוך הבית ששימש עד אז "חומת מגן" נוקשה ביותר. הייצור התעשייתי חוֹרֵר את הבית והוא היה לעיי חורבות.

על פי טאוט, בית מודרני חייב להתאים את עצמו למציאות חדשה זו. יותר מאסתטיקה, בית הוא קודם כול עניין פרקטי. בהיותו אורגניזם חי ומשתנה הוא צריך "לשמח" ולא להיות עול על המתגוררים בו. לדברי טאוט כל זה אפשרי אם כל פעולה בבית תתבצע ביצוע אורגני וכל תכלית תהיה מגולמת בפעולה היחידה המביאה אליה. בית הוא "המעטפת של האדם, המחסה שלו, בית הקיבול של המחשבות הראשונות והאחרונות שלו, של מילותיו ושל פעולותיו, הוא ה'קן' שלו". 79 ראוי שהבית ייבנה ויעוצב בפשטות כך ש"החלום, המחשבה על העתיד, יורחבו באמצעותם תוך כדי שהם מתרחבים בעצמם". אידאל הבית, לדברי טאוט, כרוך ב"טוטליות של ההיות־בעולם".

ב-1920 הציע טאוט תיאור של בית העתיד. מדובר בבית בלא תכונות ובתור כזה יאפשר לברוא אותו כל פעם מחדש לפי הנסיבות המשתנות. בית העתיד הוא למעשה "קופסה" הכוללת חדר מגורים אחד ויחיד. צורתו משתנה לפי מיקומי הרוח ותנועותיה, לפי השמש ולפי מיקומו של הבית על פני כדור הארץ. חלקי הקירות הומוגניים ומודולריים. מקור תאורתו עילי. מקורות החימום, הבישול והאור הם החשמל. קירותיו הפנימיים של בית העתיד ניידים, כך שאפשר לעצב שוב את החלל הפנימי על פי דרישה. "כל דייר", כותב טאוט, "יכול לסגור את עצמו בקלות בתוך הקפסולה הגדולה". בית העתיד הזה נמצא אפוא בתנועה מתמדת. כל קיר צבוע אחרת, מבפנים וגם מבחוץ, וכך גם התקרה. הקירות עשויים לוחות מבודדים המקובעים כך שאפשר להסירם. "כמו האדם", קובע טאוט, "הבית הוא בעל יכולת השתנות, הוא מתנועע ובה בעת קבוע".
טאוט מעמת את הבית בן זמנו עם בתים קדומים יותר, למשל הבקתה. בקתה לדבריו נדרשת להיות רק בקתה ולא יותר. היא אמורה לספק הגנה מגשם, מקור ומחום. היא אפילו אינה צריכה לספק הגנה נגד תלי חפרפרות. לעומתה הבית המודרני,

ה"קפסולה", עוטף את גוף האדם, ולפיכך חייב להיות אורגני.
הארכיטקט אוטו אורלנדו קוּרץ טען בספרו הדירה הקטנה (1928) כי "בית" הוא בעצם "משימה היסטורית" אנושית ובתור כזה הוא מגלם שלב התפתחות תרבותי מסוים שהאליטות מנסחות — בתקופת הרנסנס היו אלה הפַּטריצים, במאה ה-18 האריסטוקרטים ובשלהי המאה ה-18 ובראשית המאה ה־19 היתה זו הבורגנות. בתקופה בת זמנו — ראשית המאה העשרים — המעמד המנסח את עקרונות ה"בית" הוא מעמד הפועלים. כמו רבים אחרים בני זמנו טען קורץ לקיומם של שינויים דרמטיים בסדרי העדיפויות. את הערכים האסתטיים של הבית החליפו ערכי ההיגיינה והתפקוד. לפיכך בית הוא בראש ובראשונה מקום בריא ופרקטי. ולפיכך החלונות, הדלתות והרהיטים אמורים להיות ממוקמים כך שיאפשרו את התאורה הטובה ביותר וישאירו חלל ריק וחופשי לתנועה מרַבּית. בית צריך להיות משוחרר מכל דימוי ומכל סנטימנטליות. רוב בני האדם, כך קורץ, צברו יותר מדי דברים בביתם.

עתה עליהם לאזור אומץ ולהשליך את המיותר — חפצים שנקנו בבָזָרים, כלי מזיגה, פסלוני חזירונים ועלה תלתן בפיהם, ראשים של מפורסמים המשמשים קֶסֶת, פרחים עשויים מנייר ועוד. לדבריו סילוקם של אלה יוכיח כי סביבה פרקטית אינה מנוגדת לסביבה יפה. החללים הפתוחים, החופשיים והנקיים יַחשפו לפני כל אחד ואחת את החשיבות האסתטית־אמנותית של הרִיק בדיוק כמו במוזיקה שפאוזות חשובות בה לא פחות מצלילים ומעניקות להם את משמעותם. ההיטהרות מהמיותר תמנע גם חיקויים של סגנונות היסטוריים ישנים ואנכרוניסטיים. לפי קורץ, בית הוא ניגודו של העולם החיצון. אל מול התנועה, הרעש, המאבק הקיומי, העצבים המתוחים, בית הוא התכנסות, מנוחה, הפניית עורף לחיים שם בחוץ. בית הוא הימצאות מחדש בקרב בני אדם ודברים אהובים.

ב־1914 ראתה אור מהדורתו התשיעית של המדריך לשיעורי התבוננות ולשיעורי מולדת מאת היינריך צימֶרמן, מורה בבית ספר יסודי בבּרָאוּנשוַייג. המדריך נועד בעיקר לסטודנטים להוראה ולמורים צעירים בבואם ללמד ילדים בכיתות הנמוכות על העולם הסובב אותם — על ביתם, על מקום מגוריהם, על מולדתם. הפרק השני של המדריך מתמקד בבית. צימרמן מבקש להסביר לילדים על משמעות הבית, לתאר את מבנהו ואת חדריו השונים, את מקומם של בני המשפחה בתוכו ואת תפקידיהם השונים ועוד. צימרמן מתאר את הרגע שהבנאים מסיימים לבנות את הבית, רגע לפני שהם עומדים לבנות את הגג. או אז נעמד אחד הבנאים גבוה על הפיגומים ונושא תפילה לאלוהים שיגן על הבנאים מפני תאונות ויטה את חסדו אל הבית החדש ואל דייריו. בית אינו יכול אפוא להתקיים בלי האל השוכן במרומים המשמש לו קורת גג.
אנו קוראים אל אדון העולם לשפוך מאוהל השמים רק שפע, שלום, בריאות וברכה כאן על הבית החדש הזה [...] עתה, בנאים, כסו [את הבית] והניחו את קורות התמיכה לגג! ברכת האלוהים שורה בבית.

מאמר זה מבוסס על ספרו החדש של ההיסטוריון בעז נוימן, "להיות-בעולם: עולמות גרמניים במפנה המאה ה-20", שרואה אור בימים אלה בהוצאת עם עובד. נוימן הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים. תחום מחקרו העיקרי הוא ההיסטוריה של גרמניה המודרנית, במיוחד המחצית הראשונה של המאה העשרים. זהו ספרו השביעי.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי בעז נוימן.
§ מאמר | # היסטוריה
/ בית
- דימוי שערדלתות שונות במבנה המגורים המפורסם Hufeisensiedlung שבברלין, שנבנה בין השנים 1933-1925.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על אין כמו בבית

מאמר נפלא! הנוגע בחוויה הסובייקטיבית של הפרט-אל מול המושג "בית" לפיו:"...בית מתאפיין בשלל תכונותיו של האדם המתגורר בו. הוא משפיע על האדם לא רק מבחינה פסיכולוגית אלא גם מבחינה סימבולית. הוא מבטא את העצמי. הוא תמונת מראה של האדם השוכן בו. מהבית אפשר ללמוד על רצונותיו ועל דעותיו ועל אופיו של מי שחי בו.

08
יהל

חשוב.
אבל חסר מאוד את ההתייחסות הארצישראלית למושג, ולמהות.
תנועת השיבה הביתה של היהודים, הציונות, עסקה במושג הרבה מאוד. היחס של החלוצים למשל, היה שונה מאוד, פינימית, או לפחות התאמץ לאתגר את ההנחות הנל.
כדי להבין את הבית הישראלי חייבים להגיע גם דרך שם..

09
צבי לירז

סיימתי אתמול בערב לקרוא את הספר החדש כולו, שהשאיר לי הרגשה שהדימוי הבא אולי יתאר אותה: ״לשבת אצל הספר המגלח את זקני עם תער חד, בידיעה שיש שמועות שהוא נוטה לשיגעון, ולא לקום״. הנגיעות הפרטיות בגרמנים, 15 שנים לפני... הילדים הצופים בהצגה בסוף הספר, גבלס המאוהב ומגלה את הטכנולוגיות! לא יכולתי להרפות, עכשיו סיבוב שני - להבין.

בעניין קרוב לפרק הנוכחי, הנכד שלי, 3.5, הפטיר פתאום היום כשישבנו באיזה מקום קסום ושקט וירוק בכרמל ״אתם יודעים שאני מרגיש כאן כמו בבית, אבא ואמא. כאן..״.

10
לאה

בועז נוימן שוב אינו בביתו ובדימיון מצטיירת השרשרת הנצחית של בני בלי בית נעים ונדים מקין, דרך המלך ליר וגלוסטר משרתו, הסטודנט של דוסטוייבסקי, הפלנר של בודלר ועד הרופא הכפרי של קפקא.
בעולם של פליטים נעים ונדים הבית הוא נחלת המיעוט המתבצר מאחורי חומות, ו'ההיות בתוך העולם' מוטל בספק.