איסוף חלקי הנפש שנשכחו בצד הדרך

איך באמת כותבים שירה? מה מקומה אצל מי שכותבים? אצל מי שקוראים? מה בינה ובין טיפול? על התקרבות לחווייה והתמקדות
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ממש נפלא - -
האגודל שלי במקום בצל.
כבר אין קצה בכלל
חוץ ממין ציר
של עור,
מכסה דמוי כובע,
לבן כמוות,
ואז אותו אדום-קטיפה.

(סילביה פלאת', חתך. תרגום: סבינה מסג)

אפשר לראות את התמונה: סילביה עומדת, מביטה בחתך שבאגודלה וכותבת בראשה את השיר שעולה בה מולו. השורה הראשונה מתקשה עדיין להתרומם, "האגודל שלי במקום בצל", מחשבה ראשונה, קצת אירונית אבל בעיקר צפויה, זמינה. בהדרגה היא עוברת אל הצפוי פחות: מהתיאור החיצוני הפשוט "כבר אין קצה בכלל" לתיאור שיש בו מטפורה פשוטה, "מכסה דמוי כובע" ואחריו – אל המופשט, "לבן כמוות ואז... אותו אדום-קטיפה". הרושם העז של הצבעים, הניגודיות הדרמטית, גם אלו הם תיאורים – הלבן והאדום – אבל החוויה שאליה מגיעים בקריאה לוקחת איתה את החתך, הגורם המחולל של השיר, ושוקעת אל תוך מחוזות הדם והמוות. הכניסה פנימה הדרגתית, אפשר לראות כיצד משורה לשורה פלאת' מעמיקה לדלות מתוך עצמה את מה שעולה בה לנוכח החתך, ומדייקת.

***

מדבר, כלי חרס, תושבת, מקלות עץ

שער במדבר. תצלום: פרנצ'סקו אונגרו

כתיבת שירה. שירים. שירים? לא כתיבת שירים, שירה. כן, שירה. ריכוז. התכנסות. התמקדות. זיכרונות הגוף. תאי הגוף. התחושה? החוויה?

כתיבת שירה. שירים. שירים? לא כתיבת שירים, שירה. כן, שירה. ריכוז. התכנסות. התמקדות. זיכרונות הגוף. תאי הגוף. התחושה? החוויה? לא בדיוק.... זו תחושה מורגשת. תחושה מורגשת. הוויית הגוף נעשית לאחת. גילוי. התרגשות. התרגשות!

מה בדיוק יש כאן?

דימוי ויזואלי עולה: כניסה דרך פתח צר, זחילה בתוך חלל צר וחשוך, מעין מחילה. הזחילה נמשכת. החלל מתרחב, מתמלא ומואר, מתמלא אוויר. הגוף מתרווח, הנשימה משתחררת. שינוי. תהודה.

***

משהו בתוכנו מתעורר, מגיב, משהו בתוכנו רוצה למצוא ביטוי מוחשי. בדרך כלל, גם אם לא תמיד, דבר-מה חיצוני מהווה זרז. סילביה חתכה באמת את האצבע, אבל זהו אינו כל החומר המעיר את השיר. מה שהגיב היה קיים בתוכה עוד קודם לכן, וראה את העולם במוות ובאדום הקטיפה.

פעמים רבות השיר עצמו לא יספר לנו דבר על מקורו, על ערמת כבסים שהתגהצה, על השמש היוקדת, על הלילה חסר השינה, אלא רק על תחנת העומק שהגיע אליה. לעתים אמנם, כפי שעושה פלאת' ב״חתך״, הוא יחשוף לאורכו את מסלול ההתדייקות. השיר אינו על אודות הגורם הקונקרטי שהעיר את דחף הביטוי – השיר הוא ההתעוררות – התחושה שבגוף, הפיזית, המעורפלת תחילה לרוב, שהיא גדולה ועמוקה לאין שיעור ממה שעורר אותה. דומה כי במהלך כתיבת השיר, בין אם במודע ובין אם באופן בלתי מודע, אנו שואלים את מה שנעור בנו: "אבל מה בדיוק יש כאן?" ושואלים שוב: "אבל מה בדיוק-בדיוק יש כאן?" ומקשיבים, כלומר מתמקדים.

כתיבת שירה היא פעולה של התמקדות.

התמקדות (Focusing), היא שיטה טיפולית שייסד יוג'ין ג׳נדלין (Gendlin) בעקבות מחקר שנועד לבדוק מה מביא להצלחתו של טיפול פסיכולוגי. ג'נדלין כותב כי המחקר העלה במפתיע שאין הבדל משמעותי באחוזי ההצלחה של שיטות הטיפול השונות. רוב הטיפולים אינם מצליחים, הוא טוען, וההבדל בין אלו שהצליחו לאלו שלא תלוי ביכולת המטופלים לשהות עם מה שעולה בהם.

לאחר שחקרו את התהליך, ניסו ג'נדלין וחבריו לבנות שיטה מסודרת, אשר תאפשר גם למטופלים אחרים לעבור את התהליך-מביא-השינוי. לתהליך זה קרא ג'נדלין בשם התמקדות.

מציאת המפתח הנכון לתחושה המורגשת מובילה לתפנית-גוף, מעין תחושה של תזוזה פנימית. זהו השינוי

ההתמקדות, כפי שג'נדלין הציג אותה לעולם, מורכבת משישה שלבים: פינוי מרחב להתבוננות, מציאת תחושה מורגשת של כלל העניין, מציאת מפתח לתחושה (מילה, צירוף-מילים, דימוי), בדיקה שבה וחוזרת של ההדהוד וההתאמה בין המפתח שנמצא והתחושה המורגשת, הצגת שאלות המופנות ישירות לתחושה המורגשת כדי לגלות מה יש מאחוריה ולבסוף שהייה עם מה שעלה. אחרי ג'נדלין, הרחיבו כותבים נוספים את מושג ההתמקדות והציעו אפשרויות נוספות בתוכו, אבל התנועה המוצגת על-ידו היא תנועת הבסיס. מציאת המפתח הנכון לתחושה המורגשת מובילה לתפנית-גוף, מעין תחושה של תזוזה פנימית. זהו השינוי.

***

מכונית ישנה, וינטז', שברולט

כך בדיוק. תצלום: גבריאל גבריאל

מכונית שממנה בוקעת מוזיקה רועשת חולפת לידי תוך כדי כתיבת הרשימה הזו. יש לי תגובה מורגלת למצבים כאלו. אוטומטית, התכוננתי לכעוס. אבל הכתיבה על התמקדות עזרה לי להיכנס לגוף, לנסות לחוש את התחושה הכוללת. עצרתי ונכנסתי פנימה. במפתיע, ראיתי מולי פתאום דמויות רוקדות לקצב המוזיקה. זה לא נדיר, אגב, שהתמקדות מציפה מול העיניים דווקא תמונות. בכנות, זה היה מבלבל למדי, כי הייתי מוכנה כבר לרגוז, אבל המוזיקה הרועשת עוררה בי חיוניות שלא ציפיתי לה.

***

שיר נולד מתוך דבר מה שהעיר את הגוף, ואולי נכון יותר: מתוך משהו שהעיר בגוף. מאחורי הגורם המעיר ישנה הרגשה גדולה הרבה יותר

תהליך ההתמקדות אינו רק תהליך תוך-טיפולי. כפי שכתב ג'נדלין בעצמו, ישנם מטופלים שעשו זאת מעצמם. למעשה, זהו מהלך טבעי של כניסה פנימה, מהלך שג'נדלין העניק לו ניסוח-מוכוון-טיפול, אבל הוא אינו תלוי בו. כך, זהו גם תהליכה של כתיבת שירה (ויצירת יצירות אמנות אחרות) כאשר זו נמצאת במיטבה.

שיר נולד מתוך דבר מה שהעיר את הגוף, ואולי נכון יותר: מתוך משהו שהעיר בגוף. מאחורי הגורם המעיר ישנה הרגשה גדולה הרבה יותר, שאותה שג'דלין מכנה בשם ״תחושה מורגשת״. לרוב, ההרגשה הזו מעורפלת בתחילה וצריך לחפש, לגשש, אחריה – ואז, לאחר שהיא מתבהרת, יש לחפש אחר המפתח: המילה, הדימוי. בדיוק כמו בתהליך הטיפולי, יש לבדוק אם אלו מבטאים במדויק את התחושה המורגשת, לשאול: "מה בדיוק יש כאן?" ולדייק את המילים. ואחרי שנוצר הדהוד בין התחושה למילים הנכתבות, תחושה פנימית של מפגש ושינוי, אפשר לשאול את התחושה שאלות נוספות, לשאול אותה מה יש מאחוריה, מה עוד יש בה או איתה. הדיוק ההולך וגדל מכניס לעומק, אל תוך המאגר הפנימי האין-סופי, זה שנדרשות עצירה והקשבה כדי לפגוש בו, משום שהוא נמצא מעבר למה שזמין לנו באופן מידי.

השלב האחרון, שלב הקבלה וההישארות עם התחושה, הוא כבר לרוב השיר הגמור-כמעט. וגם בכתיבת השיר, גם אם הוא כבר ישנו, השלב הזה הוא שלב מהותי בביסוס השיר – להישאר עוד עם השיר שנכתב, לתת לו מקום, לפני שנמשיך. פעמים רבות בשלב הזה אפשר לחוש באיזשהו חסר או אי-דיוק וההקשבה להם ולתשובה המגיעה, והדהוד השיר אל הגילוי החדש, הם הנותנים את השיר הגמור, השלם.

צריך הרבה אהבה כדי שלא לפחד מהכאב שהדיוק מביא איתו לפעמים. לא תמיד אפשר להשתנות בלי לגעת בכאב

צריך הרבה אהבה כדי שלא לפחד מהכאב שהדיוק מביא איתו לפעמים. לא תמיד אפשר להשתנות בלי לגעת בכאב. צריך רוך וכנות כשאנחנו פונים אל עצמנו ושואלים "מה בדיוק קורה כאן?" בעולם ממהר ומבטל. כשאנחנו כותבים שיר, אנחנו אומרים שיש כאן משהו שהוא חשוב דיו לפחות כדי לפנות לו תשומת-לב. השיר קיים בגוף לפני שהוא קיים על הנייר. צריך לשאול "מה בדיוק קורה כאן?" ולנשום עמוק. ואחר-כך, "מה בדיוק-בדיוק קורה כאן?" ואז ולהיכנס פנימה, אל תוך השיר שהגוף כבר יודע. ולכתוב.

כך נחשפת שכבה אחר שכבה.

***

מהי התחושה בנוגע לאוטובוס המאחר? מה אגלה אם אכנס פנימה? אולי את מצבו הקיומי של האדם, התלוי תמיד במה שמחוץ לו ונאלץ לחכות (ולחכות ולחכות) בתור? ואולי מצבו הקיומי של האדם קצת רחוק מדי ומה שאגלה הוא מצבי הקיומי שלי, התלויה תמיד במה שמחוץ לי, מחכה בתור.

אסור להיות שבעי רצון מהר מדי, להגיד שזהו, זה השיר. צריך לקחת נשימה עמוקה נוספת, להיכנס פנימה ולבדוק אם יש עוד ״מה בדיוק״: אולי יש סיפור ילדות של סבתא על תורים ארוכים ורחוקים. ואולי דווקא הסיפור שלה יזכיר לנו את התור הלא-חשוב והלא-גורלי שלנו לאוטובוס שכל-כך איחר. אולי התור הקטן שלנו הוא אכן השיר שלנו. מה יזכיר את מה? מהו השיר?

***

גשר, וישגרד, בוסניה הרצוגובינה

גשר וישגרד, בוסניה הרצוגובינה. תצלום: טורסטן מילר

אין בשירה נושאים "גדולים" או "קטנים", "חשובים" או "לא חשובים". גם שירים על אלוהים יכולה הולדתם להיות בצפירת מכונית רועמת. לפעמים אולי גם להפך. אבל מה שהבהיל, שזעזע, שהצחיק – שולח אל המסע פנימה. איכות השירה אינה תלויה בנושאיה אלא במה שאנו עושים עם אותו רגע של הידלקות, הרגע שבו נולד שיר, האם אנו כותבות את הלהבה או רק את הגפרור. האיכות עלולה להיפגם כאשר הגפרור מוכרז כשיר מהר מאד – ומשוגר אל העולם ככזה.

ג'נדלין עצמו, במאמרו Three assertations about the body, משתמש באחד ממאמריו בדוגמת המשורר הכותב שיר כדי להבהיר יותר את תהליך ההתמקדות. הוא מתאר את המשורר כמי שמגשש מתוך גופו אחר המילים המדויקות. מציאת החוויה הכוללת המביאה לתפנית-גוף היא המגלה לו שאכן מצא אותן. אלא שג'נדלין משתמש בתהליך ההעמקה פנימה של המשורר כנקודת ייחוס מובנת מאליה לבניית ההשוואה ולהבהרת מהותה של ההתמקדות, ואינו בוחן את הדברים מתוך פרספקטיבת השירה. המהלך ההפוך של בחינת השירה מתוך ההשוואה להתמקדות יכול ללמד אותנו משהו על השירה.

ייתכן כי לעומת אמנויות אחרות, אמנות המילים היא הפגיעה ביותר לצפוי, למוכר, משום שאנחנו משתמשים במילים לרוב לצרכים אחרים. הן זמינות. אבל השתיקה היא הורתה של הכתיבה כשם שהיא הורתן של האמנויות האחרות

ייתכן כי לעומת אמנויות אחרות, אמנות המילים היא הפגיעה ביותר לצפוי, למוכר, משום שאנחנו משתמשים במילים לרוב לצרכים אחרים. הן זמינות. אבל השתיקה היא הורתה של הכתיבה כשם שהיא הורתן של האמנויות האחרות. התקווה לאיכות מצויה במה שאינו זמין עדיין. ואולי רק מה שהוא חדש ראוי להיקרא בשם ״שירה״ או ״אמנות״ בכלל. רבים מהשירים הטובים פחות הם שירים שפשוט עצרו לפני הזמן. לפעמים הם עצרו עוד לפני שהחלו. כל מי שמנסה לכתוב לעומק מכיר זאת – ברגע מסוים נולד השיר – לעתים אחרי שורות לא מעטות שמקומן בפח משום שביטאו את מה שהיה "על קצה הלשון" – שהיה נגיש מידית לתודעה ובעצם אין בו גדילה. אם שיר זוכה בתגובה אוהדת כמו "הוצאת לי את המילים מהפה" או "זה ממש מזכיר לי" – לא בטוח שזו מחמאה. שירה לא נועדה להכביר את המילים העומדות לכולנו על קצה הלשון. ייעודו של המשורר אינו לעורר הזדהות זמינה וקלה. לעתים דומה כי התגובות לשירה מבטאות עמדה שלפיה ככל שהטקסט מפגיש עם המוכר, כך טוב יותר. זוהי זילות ההזדהות. את מה שאפשר לומר באותה הצורה כמעט בשיחת טלפון לילית עם חבר או חברה, מוטב לומר באותה שיחת טלפון לילית. לכל הפחות, בינתיים, עד שנשוב אל עצמנו כדי לשאול: "מה בדיוק, מה עוד, יש כאן?"

התנועה הזו של השאלה "מה בדיוק יש כאן?" היא תנועה טבעית, המתרחשת מאליה במהלך החיים:

אבינעם, אבינעם
בוא לקופה ראשית בבקשה אבינעם
אבינעם אנחנו צריכים אותך פה בקופה ראשית [...]
אבינעם
אבינעם
אבינעם
להרעיד את כל המעברים
כל המעברים מכל העברים
להרעיד את כל המעברים
מימי ילדותי.

(״אבינעם״, נעם פרתום מתוך ״להבעיר את המים באש״)

אבינעם הוא שם אביה המת של המשוררת ואבינעם הוא שמו של אחד מהעובדים בסופר שבו היא נמצאת. השם הנשמע בכריזה מעלה בה את זכר אביה. זהו מעבר בסיסי, מעין התמקדות אוטומטית, המתרחשת מאליה כאשר פרתום שומעת את שמו של אביה, והתשובה לשאלה "מה בדיוק?" היא פשוטה. זהו שם אביה. אלא שלא פעם פשוט איננו קשובים דיינו כדי לשים לב, ולכתוב "מה בדיוק".

וזה שעכשיו זה אחרת.
קהות החושים מתקרבת.
אבן קטנה נהפכת למגדל.
קיר מתפורר לערמה של תכלת.
טיפת דם על הרצפה נהפכת לשטיח מיסטי.
מציאות אחר מציאות מתהלכת שיכורה
כבר שבוע, עם הסנדלים האלה והדם
והמגן דוד

(״ועוד משהו״, חדוה הרכבי, מתוך ״מיגו״)

האבן – למגדל, הקיר – לערמה של תכלת, טיפת דם – לשטיח מיסטי. זהו המבט של המשוררת, המבט המעמיק. היא מגלה מה בדיוק יש בתוך, מעבר, ואנחנו, הקוראים, מגלים ביחד איתה. אבל יותר מכך, אף שהדימויים קיימים גם בנפרד, הם מצטברים ויוצרים חוויה כוללת, קוהרנטית של השיר.

דימויים שיגיעו מתוך תחושת הגוף הכוללת לאחר תהליך של התמקדות פנימית יהיו לרוב קוהרנטיים ויהיה ביכולתם ליצור חוויה מאוחדת, מצטברת, אשר תבנה את השיר כשלם. ייתכן שלכך מתכוון ט. ס. אליוט בכותבו ב״על השירה״ (כאן בתרגום יורם ברונובסקי): ״'שיר מוזיקלי' הוא שיר שיש לו תבנית מוזיקלית של צליל ותבנית מוזיקלית של משמעויות-משנה של המילים המרכיבות אותו ושתי התבניות הללו הן למעשה תבנית אחת שאין להפרידה לגורמיה". אין דרך הגיונית להסביר את ההתאמה בין המשמעויות השונות והמוזיקה, את היותן לאחת, אלא בכך שהן עוקפות את המודע בנוכחותן בגוף כחוויה כוללת אחת, ממנה הן ניגרות אל הדף כאותיות.

בורג

גשמי, מטפורי, בורג. תצלום: סרגיי פיונינן

דימויים שכלתניים הנובעים אך מתכנון חשיבתי מודע אינם יוצרים תחושה כוללת שבתוכה נעשות כל משמעויות-המשנה והצליל למקשה אחת. הם עשויים להתאים לרובד אחד, להתבסס, לדוגמה, על דמיון חזותי בין האובייקט המסמן למסומן, אבל ללא קשר נוסף, עמוק יותר, ביניהם, אין אפשרות להפעיל את הקורא ברמה שהיא מעבר לתגובה הכרתית פשוטה. במקרים אלו קורה גם לעתים קרובות שכל דימוי בשיר פועל באופן עצמאי, אולם הדימויים אינם יוצרים חוויה אחידה ועשויים אפילו לבטל זה את זה. אין בהם את היכולת ליצור שינוי.

"הגיצים ניתזו מהמקדחה לכל עבר / כעדשים כתומות שרוסקו במעבד מזון ידני". מי שניסה לרסק עדשים כתומות במעבד מזון יודע שהתיאור הזה אינו רחוק מהמציאות, אבל האם יש ערך פואטי בהשוואה החיצונית הזו בין שתי החוויות השונות באופן כה מובהק? "לחבק את היום בשתי ידיים רכות ופתוחות / להלום בפטיש על מסמרי ברזל בפינותיו כדי שלא יתפרק". שתי השורות הללו אינן לקוחות מתוך שיר "קיים", אך הן מתבססות על דוגמאות קיימות. כל אחת עשויה אולי לשמש כשורה בשיר, אבל הניגוד בין הרוך והאלימות אינם יוצרים חוויה משותפת והשיר מתפרק. שיר יכול כמובן לחיות בתוך המתח הקיים בין שתי חוויות שונות, אבל במקרה זה, יהיה הפירוק חלק מהחוויה הכוללת של השיר ולא אקראי.

מציאת אותה חוויה כוללת בגוף בעת כתיבת השירה ותשומת-הלב אליה הן גם המאפשרות לנו לשוב לאחר זמן אל השיר שלא הושלם ולהמשיך לעבוד עליו

מציאת אותה חוויה כוללת בגוף בעת כתיבת השירה ותשומת-הלב אליה הן גם המאפשרות לנו לשוב לאחר זמן אל השיר שלא הושלם ולהמשיך לעבוד עליו. אף שלמעשה אנו מצויים כבר במקום אחר מזה שבו היינו בעת תחילת כתיבת השיר, החוויה של מהותו הפנימית של השיר, המאוחסנת בגוף, מאפשרת לשוב אליה ולכתוב מתוכה את המשכו של השיר בלי לפגוע בלכידותו. למעשה, איכות ההטמנה של החוויה בגוף תקבע את יכולתנו לשוב אליו באופן קרוב.

***

צפירת מכונית מעלה חרדת ילדות ישנה, יום קר מזכיר ארצות רחוקות. מהי התחושה שלי בקשר לג'וק שבמטבח? המסלול הנפשי עשוי להיות מפותל ומפתיע. שמלה מתגהצת על קרש גיהוץ יכולה לגעת בצורך בסדר, בקווים ישרים, ביישור, בריכוך, בליטוף, בתיקון, היא יכולה גם להזכיר דריסה, רמיסה. קודם אנחנו רואים את התנועה של המגהץ על השמלה, הלוך ושוב, רואים את הקמטים שבבד מחליקים ונעלמים, אחר כך אנו מרגישים שמתעורר בנו משהו, משהו שהוא מעבר לתגובה רגילה לגיהוץ של בגד. בהתחלה זהו רק ״משהו״, הוא מעורפל. אפשר לעצור שם, לכתוב שיר על הערמה המוכנה לגיהוץ. אפשר לכתוב על התהליך, אפשר להיכנס פנימה, אולי תצוץ בנו התמונה בת עשרות השנים, אולי יעלו קמטי חיינו, אפשר להגיע משם אל הרגע שבו כמעט נדרסנו, כשהיינו ילדים, תחת גלגלי מכונית, אולי מתוך הזיכרון הזה תעלה פתאום תחושה שאנחנו קטנים מאד, אולי ניזכר איך התאהבנו אז מחדש בחיים.

***

פרח סגול, כתום, מוקד

פרח סגול. תצלום: אמין פהמי

מילים שיש בהן ערך הן מילים היכולות להיות מבוטאות רק על-ידי כותבן ורק מתוך התהליך האישי הפרטי שהיא או הוא עברו

תהליך ההתמקדות חותר להגיע אל קרקעית החוויה. ככל שאנו מתמקדים, אנו נוגעים במה שהוא עמוק ויקר המציאות – וההתקרבות אל החוויה הגופנית של הדבר שבתוכנו מביאה אותנו אל המקום שממנו יכול לצמוח שינוי. כל מהלך אחר נשאר ברובד שבו התרחש, כמעין קוסמטיקה, ואינו יכול להחזיק מעמד משום שאינו אחוז במה שנמצא במקום העמוק יותר. זהו בעצם מה שגילו ג'נדלין וחבריו, שרק המגע בדבר בשורש הדברים שבגוף מאפשר את תנועת הטרנספורמציה. ואולי מדויק יותר לומר שבאופן זה אנו נוגעים ברובד שבו נוצרת הטרנספורמציה, מאליה, משום שהדברים שנמצאים בעומק אינם מתאבנים, מה שמתאבן הוא רק מה שאנו מורגלים בהצגתו לעולם עד כדי אובדן הקשר עם מקורות העומק שלו. וכמו ההתמקדות, כן השירה-כפעולה-של-התמקדות. אלא שהשירה פועלת לא רק על האדם העובר את התהליך עצמו, הכותב במקרה זה, אלא מפעילה פוטנציאלית גם את קוראיה.

מילים שיש בהן ערך הן מילים היכולות להיות מבוטאות רק על-ידי כותבן ורק מתוך התהליך האישי הפרטי שהיא או הוא עברו. שירה שולחת למסע את כותביה, את קוראיה. כשאנו מצליחים לכתוב מהמקום העמוק יותר, אנו נפתחים ומגלים בתוך עצמנו, ואז יש סיכוי שגם הקוראת תמצא עצמה נשאבת דרך המילים שלנו אל תוך תחושה כוללת, ממוקדת, שלה עצמה. מזדהה אכן. אבל הזדהות שנוצרת ממפגש עם מה שנכתב מתוך תחושה מורגשת היא הזדהות אחרת. זהו מפגש שיש בו מן המוכר אך, בשלבים הראשונים לכל הפחות, גם מהחדש, כלומר מהזר, וכזה יהיה מה שיתגלה לקורא מתוכו-שלו בהיענותו לשיר. הקורא מקבל את השיר לאחר שכבר עבר במסלול המתדייק של ההתמקדות, כאשר אותה חוויה כוללת הוטמנה בשורותיו, ולכן אם הקורא פתוח ונכון, יכול השיר להעיר בתוכו חוויה כוללת עמוקה שהיא מעבר לזו שהייתה נגישה לו לפני כן. מי שצפו אי-פעם בתהליך התמקדות של אדם אחר יכולים לספר בפליאה איך תפנית של מתמקד יכולה לחולל תפנית גם בגופם של מטפלים וצופים, ובכל מקרה, קשה לטעות בעת התרחשותה של תפנית זו. כך גם בשיר שעבר את תהליך הזה.

ואולי אפשר לראות את השיר כמעין קיצור דרך של התמקדות: השיר ניתן בידיהם של הקוראים כשהוא משמש כמפתח של התמקדות גם בעבור קוראיו, ומשם הוא יכול להעיר בהם ישירות את הגוף לכדי תפנית פנימית. מפגש הקריאה הזה חושף דבר-מה שלא היה נגיש לנו קודם במלואו, משהו גדול ממה שידענו קודם ולכן תמיד יש בו גם טלטלת-מה. נגיעתו של שיר שנכנס אל תוך העומק תשאיר אותנו שונים, אחרים, ולו במקצת, היא יכולה לאסוף גם בתוכנו, כקוראים, חלקי נפש שנשכחו בצד הדרך, אלו שהדרך שלנו אליהם בתוך עצמנו נחסמה, ולהעניק לנו את מלוא המרחב שהוא אנחנו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

לאה קליבנוף-רון היא משוררת ומעורכות כתב העת לספרות ״המוסך״

תמונה ראשית: אור על אבני דרך בכיכר סן פטרוס ברומא. תצלום: ריי פרנג'פאנה, unsplash.com

Photo by Ray Fragapane on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לאה קליבנוף-רון.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על איסוף חלקי הנפש שנשכחו בצד הדרך

01
אני

כמו ניסיון להגיע
לחתור לקו המדוייק
של המילים
אשר יביאו נחמה
לפצע
להפוך את האדום
לארגמן
לאריג
לפיסה מן האני
המדייק אותי
לכאן ועכשיו

03
אוריאל בן עמי

מרתק בדיוקו ויכולת המשגתו.
השיר כמטמורפוזה גופנית עד השלמתו כך ש"בגוף אני מבינה".

ושתי שורות שעלו ממני, בעקבותיו:

"בצידי הדרך מוטלים מתינו.
שלד הברזל שותק כמו רעי".

יופי של מאמר.