איפה אני נגמר והעולם מתחיל?

דבר אחד ניתן ללמוד מ״המשחק של אנדר״, אוסקר פיסטוריוס ונהיגה במכונית: הגוף שלנו אינו "שלנו" כמו שהיינו רוצים לחשוב
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

הכישרון הטבעי שלנו להחליף חלקי גוף בפרוטזות, לשלוט בכלים חיצוניים לנו, לחוש כאילו גבולות העצמי שלנו מתמזגים עם הגבולות של המכונית בה אנו נוהגים מעלה מספר שאלות באשר לקשר שבין גבולות העצמי והתודעה לבין גבולות הגוף. אני סבור שהתמקדות ביכולותיו של אנדר בספר "המשחק של אנדר" מאת אורסון סקוט קארד יכולה ללמד אותנו רבות אודות הקשר הזה. הספר עוקב אחר שנות שהותו של אנדר וִיגִין בבית הספר ללחימה, המיועד להכשיר מפקדי ספינות וציי חלל מלחמה כנגד גזע חייזרים תבוני ועוין לכאורה. אנדר, כך אטען, משנה מצב תודעה, הוא מחליף את גופו בהתאם לסביבה הפיזיקאלית המשתנה - אפשרות הנעוצה ביכולת הטבעית שלנו להחליף חלקי גוף בפרוטזות ולשלוט באופן מושלם בכלים שונים. למשל, סוכנות החלל נאס"א משתמשת ביכולת זו להעביר את תחושת העצמי של אסטרונאוטים מגופם שלהם לרובוט שמופעל מרחוק. אנדר מביא את האפשרות הזו לקצה גבול היכולת שלו, תחושת העצמי שלו חדלה מלהיות קשורה לגופו והופכת להיות מגולמת בצי ספינות החלל שלו.

לשנות מצב תודעה

בחדר האימונים אנדר הוא לוחם-על, אך לא בזכות נתוניו הפיזיים - אנדר קטן וחלש בהרבה מכל מי שנמצא סביבו. יתרונו של אנדר הוא יכולתו להתאים את עצמו לתנאי הסביבה המשתנים. כך לדוגמה, כאשר הוא נמצא בשדה ללא כוחות כבידה, הוא מבין שעליו לשנות את דרכי הפעולה, את צורת המחשבה ואת האופן שבו אנו מדברים: "מעכשיו אתם שוכחים את כוח המשיכה לפני שאתם עוברים דרך הדלת. כוח המשיכה נעלם, נמחק, ברור? לא משנה מהם הכיוונים במסדרון״. הילדים האחרים שנלחמים בחדר האימונים (חדר ללא כוח כבידה) לא מצליחים להבין זאת; כאשר הם נכנסים לחדר האימונים הם ממשיכים לחשוב ולפעול כאילו פעלו בשדה עם כוח כבידה. אין להם את הגמישות הנדרשת על מנת להתאים את מצב תודעתם לתנאי הסביבה המשתנים; מצב התודעה שלהם מקובע במצב "הארצי" הרגיל. כך, התודעה שלהם מנותקת מהרגע הנוכחי, מה"כאן-ועכשיו" והם כלואים בתוך עולם התפיסות והאמונות הישנות שעליהם חונכו.

אותו שינוי מצב תודעה בחדר האימונים הוא לא אלא החלפת גופך בגוף אחר שחי בהתאם לתנאים החדשים.

תחושת העצמי והגוף

מעבר מסביבה שהורגלנו אליה והתפתחנו בה לסביבה זרה שגופנו אינו מותאם אליה, דהיינו, מעבר מעולם שאנו רגילים לכוח הכבידה שלו לעולם חסר כוח כבידה, משנה את תפיסת עולמנו. אנו מאבדים את ההתמצאות והגוף המוכר לנו נעשה זר ולא נותר לנו, אם ברצוננו לשרוד, אלא ללמוד לחיות בגוף חדש. אמנם, צורת גופנו נשמרת ומבחינה חיצונית דבר אינו משתנה, אך הפיזיקה האחרת (העדר כוחות כבידה, לדוגמה) מאלצת אותנו לחיות כאילו אין אנו אותם יצורים, עלינו לשנות את צורת המחשבה משום שיש לנו גוף חדש שאיננו מכירים. פעולות ותגובות לפעולות, הנראים לנו בחיי יומיום טבעיים עד כדי כך שאין אנו חשים בהם, נעלמים ועל מנת לבצע פעולות פשוטות כמו לדוגמה, ללכת ממקום למקום, עלינו לשנות את אורח החשיבה ואת אורח הפעולה וכמו תינוקות, עלינו ללמוד הכול מן ההתחלה.

חשוב להבין ולהדגיש: אנדר בסך הכל עושה טוב יותר את מה שאנו עושים בחיי היומיום שלנו – לולא היכולת הזו לא היינו שורדים בעולם המודרני. החוויה של שינוי הגבולות של תחושת התודעה ושל תחושת העצמי אינה זרה לנו

שינוי דרמטי בעולם סביבנו משול להחלפת הגוף, החוויה משולה למעבר מגופך שלך לגוף חדש - אווטאר. אמנם מדובר באותו גוף ממש אולם מאחר והתנאים השתנו באופן כל כך רדיקאלי אפשר להגדיר זאת כגוף חדש. אולי הדבר נראה מוזר אך הוא קורה לנו כל הזמן: למשל בזמן שאנו משחקים בפלייסטיישן והמשחק מוצלח במיוחד קורה שאנחנו מרגישים כי תחושת העצמי שלנו פתאום עוברת לדמות שאנחנו משחקים; ב-NASA משתמשים ביכולת "להחליף" את הגוף במסגרת ניסיון ליצור רובוט שאדם שולט בו ממרחק. במצב זה אין באמת שליטה ממרחק אלא העברה של תחושת העצמי מהאדם לרובוט ממש.

האפשרות לעבור לגוף חדש בחיי היומיום, מעוררת את השאלה: של מי הגוף הזה? ואין זו שאלה פשוטה. בניסוי שנקרא The rubber hand illusion נוצר מצב בו אנו מבלבלים בין היד שלנו ליד גומי. אנו מרגישים כאילו יד גומי היא חלק מהגוף שלנו. ניסוי זה מדגים כי הגוף אינו שייך לנו כמו שהיינו רוצים לחשוב, אנו יכולים להטעות את התודעה באמצעות מניפולציות שקופות ופשוטות והגוף אינו "שלנו" כמו שהיינו רוצים לחשוב או להאמין.

מהם גבולות העצמי?

אוסקר פיסטוריוס הוא אצן מדרום אפריקה, שתי רגליו קטועות מהברכיים והוא מתחרה (לפחות התחרה) בריצות קצרות בתחרויות כמו אליפות העולם והאולימפיאדה. הוא בעזרת פרוטזות קפיציות המחוברות לגדמי רגליו. ברור שהפרוטזה אינה שייכת לגופו, או במילים אחרות, העולם מתחיל במפגש של גופו עם הפרוטזה. אולם, אם נשאל את פיסטוריוס, הוא ישיב לנו כי מבחינתו, הגוף נגמר והעולם מתחיל במפגש של הפרוטזה עם הקרקע ולא במפגש של הפרוטזה עם הרגל. הפרוטזה, כך אמר, היא חלק ממנו.

האצן אוסקר פיסטוריוס באליפות העולם ב-2011.

האצן אוסקר פיסטוריוס באליפות העולם ב-2011.

מדובר בשאלה מהותית: היכן נמצא הגבול בין הגוף והעולם? אחדד את הבעיה: גידם המרכיב פרוטזה אוחז במזלג; המזלג והפרוטזה, שניהם אינם חלק מהגופו מבחינה ביולוגית; על שניהם הוא שולט בעזרת גופו. ואולם, בעוד המזלג אינו שייך לו הפרוטזה דווקא כן. הגבול ביניהם מטושטש אפילו יותר כאשר חושבים על עיוור התופס את העולם ממש באמצעות מקל נחייה, שמבחינה טכנית הוא כלי עזר כמו מזלג. אך התודעה של העיוור כוללת בתוכה את מקל הנחייה. לפיכך נשאלת השאלה: האם גבולות התודעה והעצמי זהים לגבולות הגוף או בכלל  קשורים לגוף?

בחזרה לאנדר. אנדר שולט בצי ספינות החלל דרך המחשב. אך מפקדו הנערץ, מאזר רקהאם,  מלמד את אנדר שהדרך היחידה לנצח בקרב נגד ״הבאגים״ היא באמצעות שליטה מוחלטת בצי בעזרת כוח התודעה: עליו להפעיל את כוחותיו כפי שהוא מפעיל את גופו. כדי שאנדר יקיים את הקשר האינטימי הדרוש עם צי ספינות החלל שלו, עליו להפוך אותן לחלק אינטגראלי ממנו. אך צי הספינות מורכב מפרטים שכול אחד מהם ניחן בתודעה עצמית ובמחשבה חופשית. הצי אינו גוף אחד הנשלט בידי מוח אחד, כמו במקרה של המלכה מולה הוא נלחם1

כדי לנצח את המלכה אנדר חייב לשלוט בצי טוב לא פחות מאשר המלכה, אולם הצי לעולם לא יהיה חלק מהאורגניזם של אנדר, ממש כמו שגם הפרוטזה, מוצלחת ככל שתהיה, אינה חלק מהגוף האורגני. פרוטזה מוצלחת הופכת שקופה, משמע היא הופכת לחלק מתחושת העצמי, למרות שהיא אינה חלק מהאורגניזם הביולוגי. זה בדיוק הקשר שאנדר חייב למסד עם צי הספינות שלו. לכן, על אנדר למצוא דרך להרחיב באופן משמעותי את תודעתו אל מעבר לגבולות גופו, להכליל את הצי כולו כחלק מתודעתו המורחבת. יכולתו של אנדר לשנות מצב תודעה, "להחליף את הגוף" היא זו שתאפשר לו גם להפוך את הצי לחלק מגופו. זה כרוך בתחושה של הזדהות: דרך לשינוי מצב תודעה המאפשרת לאדם לחשוב כמו האחר ובמובנים רבים להפוך לאחר. כדי לחשוב כמו אחר, עליך להיות מסוגל להיות נוכח בתוך גופו, וזה בדיוק הכישרון של אנדר - להחליף את גופו: "היינו חייבים למצוא מפקד שמסוגל לחוש כזו הזדהות, עד שיוכל לחשוב כמו הבאגים, להבין אותם".

חשוב להבין ולהדגיש: אנדר בסך הכל עושה טוב יותר את מה שאנו עושים בחיי היומיום שלנו – לולא היכולת הזו לא היינו שורדים בעולם המודרני. החוויה של שינוי הגבולות של תחושת התודעה ושל תחושת העצמי אינה זרה לנו. לדוגמה, בזמן שאנו נוהגים במכונית אנחנו "חשים" ממש את גבולות המכונית כאילו המכונית היא חלק מגופנו; אנחנו מרגישים אם אנחנו יכולים לעבור עם המכונית ברווח בין שני מכשולים, בין מכוניות אחרות וכדומה, ואנו עושים זאת באותה הצלחה שבה אנו מצליחים ללכת ברחוב סואן בלי להיתקל באנשים שסביבנו. לעומת זאת, בזמן שאנו "נוהגים" במכונית בשלט רחוק, אין אנו חשים בגבולות המדויקים של כלי הרכב ולכן אנו מועדים לתאונות – מכונית על השלט אינה הופכת להיות חלק ממי שאנחנו ותחושת העצמי שלנו נותרת בגוף (חישבו על טייסי מזל״ט).

כחלק מהתהליכים הקוגניטיביים, התודעה של אנדר מתרחבת אל מעבר למסכי הענק אל העולם, הוא לא רק צופה בספינות; התודעה שלו מתרחבת אליהן ומכילה אותן; הפעילות הקוגניטיבית שלו מתרחשת בעולם. צי ספינות החלל נעשה חלק מהפעילות הקוגניטיבית שלו

קשר שאינו מיידי, כמו נהיגה במכונית, מעלה בעיית גבולות אקוטית ומחזיר אותנו לשאלה: איפה אני נגמר והעולם מתחיל? במקרה של אנדר, עליו למצוא דרך להרחיב את גבולות התודעה שלו אל מעבר לגופו כדי ליצור את הקשר הנחוץ עם העולם שסביבו, דהיינו צי הספינות בפיקודו; עליו להוציא את המחשבות שלו באופן ישיר מראשו. הדבר אפשרי כאשר אנו מבינים כי פעילות קוגניטיבית אינה קשורה במקום, היא יכולה להתרחש בנו ומחוץ לנו. לדוגמה: אבא שלי עובד בלי יומן ולכן כאשר שהוא קובע פגישה הוא משחזר בראשו את לוח הזמנים שלפניו וזוכר מתי הוא פנוי. מדובר בפעולה קוגניטיבית שמתרחשת בתוך הראש. אם הוא היה משתמש ביומן כדי לתעד את לוח הזמנים שלו, היה אבי עושה את אותה פעילות בדיוק אלא שהפעם הוא היה נעזר בכלי שקיים בעולם. הפעילות הקוגניטיבית שלו היתה מתרחשת ומתקיימת בעולם. פעם הוא "פותח יומן" בראשו ופעם אחרת הוא "פותח יומן" בעולם החיצוני. אם דוגמה זו אינה משכנעת, אפשר לחשוב על אדם שאיבד את הזיכרון לחלוטין. במצב זה, היומן החיצוני מחליף לחלוטין את הפעילות הקוגניטיבית שקודם התרחשה בתוך הראש.

כחלק מהתהליכים הקוגניטיביים, התודעה של אנדר מתרחבת אל מעבר למסכי הענק אל העולם, הוא לא רק צופה בספינות; התודעה שלו מתרחבת אליהן ומכילה אותן; הפעילות הקוגניטיבית שלו מתרחשת בעולם. צי ספינות החלל נעשה חלק מהפעילות הקוגניטיבית שלו. כמובן שתהליך ההסתגלות וההזדהות אינו קורה בבת אחת, יש לעבוד וללמוד בדיוק כמו שלומדים לרכוב על אופניים: זה דורש אימון. גם במקרה של אנדר, בתחילה הוא נתקל בקשיים ואינו מצליח לשלוט לחלוטין בצי. ככל שעובר הזמן, מתעצמות היכולות הקוגניטיביות שלו והקוגניציה שלו יוצאת מראשו ומגופו אל העולם. גבולות התודעה שלו משתנים כדי להכיל את העולם.

במאמר זה ניסיתי להסביר, תוך התמקדות באנדר כמקרה בוחן, את הקשר בין תחושת העצמי וגבולות התודעה לבין הגוף האנושי. התודעה שלנו, ממש כמו התודעה של אנדר, אינה כלואה בגופנו או במוחנו. התודעה שלנו יוצאת מגבולות הגוף אל העולם ומכילה חלקים ממנו בתוכה. בחיי היומיום הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר גם ביכולת שלנו להשתמש בכלים, מסכין ומזלג ועד מקל נחייה של עיוור. הגבולות הפיזיים של גופנו אינם הגבולות המוחלטים שלנו ולכן תחושת העצמי שלנו אינה מוגבלת לגוף; היא מתרחבת, כך מתברר, וניתן להחליף את גופנו בגוף אחר בקלי קלות, ממש בכל פעם שאנחנו נוהגים במכונית.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על איפה אני נגמר והעולם מתחיל?

01
שמו"ץ

אכן סופרי מד"ב וסתם עתידנים מדברים כבר על ה "מטא-קורטקס".

כלומר אותם עזרים ש"לוקחים" על עצמם את הפעולות הקורות בקורטקס המוחי - זכרון, שיוך, הכללה, עיבוד מידע ועוד.

כשם שהיומן מאפשר לי להתרחב מעבר לגבולות מקובלים (אני יכול היום לקבוע פגישה לעוד 34 חודשים ויום), כך כל העזרים ההולכים ומתרחבים - מיחשוב נייד ומיחשוב לביש - מרחיבים את מוטת המודעות והופכים אותי לאדם עם "מטא-קורטקס"

02
גל שטרית

יש הבדל בין אנדר לבין פיסטוריוס ונהיגה במכונית עם שלט. אנדר שלט/הכפיף את רצונו בצורה מחשבתית על הספינות ועל חבריו בקבוצה, המקרים האחרים שציינת הן פיסטוריוס והן המכונית עם השלט האדם הפועל משתמש בכלים חיצוניים (שאולי ישנה הזדהות גבוהה או נמוכה למשתמש איתם) אבל מדובר פה בשני מקרים שונים. הראשון עובד במרחב הנפשי שאולי משנה מציאות פיזית והשני עובד במרחב פיזי שמשנה מציאות פיזית.

04
ארי א

ההנחה שבבסיס המאמר סובלת מכשל בסיסי נורא,
אין זהות, לפחות לא פשטנית ורדודה כמו זאת המוצגת כאן, בין קווי המתאר הפיזים של הגוף לבין גבולותיו,
עובדה זאת מהווה את הבסיס למוסר, לפילוסופיה,ולמדע ולטכנולוגיה.

למשל, שייכות, הבחירה בהגדרת הגוף כרכוש גורמת להפקרתו,דרך ניצולו לזנות למשל, זאת אומרת,שמה שקובע את גבולות הגוף זה לא הגבולות הפיזיים שלו אלא הערכים שאנחנו מצמידים לגבולות האלה.

אמפטיה למשל, או אהבה, מגדירה גבולות גוף הכי מדוייקים בדיוק בגלל שהיא מתבטאת כחריגה מוחלטת מגבולות המתאר הפיזיים שלו,
אותו הדבר נכון לגבי אמנות, מדע, טכנולוגיה ומוסר...

ככל שהאדם יוצא רחוק יותר מגופו כך גופו יותר מוגדר,
למה?
כי אנחנו לא חתיכות בשר וגם לא חפצים אלא שילוב של מערכת ערכית, תודעה, עם בשר.