אירי, אנגלי ולבנוני נכנסו לבר

הלאומנות המודרנית ביקשה לייחס לעצמה זהויות היסטוריות עתיקות. כך היא יסדה גם עמים עתיקים, שאולי לא היו ולא נבראו.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הלאומנות המודרנית יצרה את ההיסטוריה המוכרת לנו: את מה שלמדנו בבית הספר, את מה שאנו לומדים באוניברסיטה, את מה שאנחנו קוראים בבית – כל אלה מעוצבים בידי המסורות והמוסכמות של מדינת הלאום שלנו. הלאומנות המודרנית הוציאה את ההיסטוריה מתחומו של הג'נטלמן החובבני העשיר, משום שהדגש שלה על הנחלת הקריאה והכתיבה וההשכלה מאורגנת, הפך את העבר למקצועי ודמוקרטי יותר. בתמורה, ההיסטוריה נקראת להצדיק את הלאומנות עצמה וגם את קיומן של מדינות לאום מסוימות. אריק הובסבאום אמר פעם: "היסטוריה היא בעיני הלאומנות מה שהפרג הוא בעיני המכור לאופיום". כל זה מעניק ללאומנות המודרנית כוח בלתי רגיל לעצב – ולעוות – לא רק את הבנת ההיסטוריה אלא אפילו את הזמן העתיק.

קחו לדוגמה את הפיניקים, שגויסו לתמוך בהיסטוריות הלאומניות של לבנון, בריטניה ואירלנד, ובמקרים מסוימים עוותו על ידן לחלוטין. על אף טענות תומכי הלאומנות הלבנונית, הבריטית והאירית, המנכסים את הפיניקים כאבותיהם הרוחניים, אלה מעולם לא התקיימו כקהילה בעלת מודעות עצמית, ובוודאי לא כאומה מתהווה.

כתב העת הלאומני הצהיר: "אנחנו רוצים את האומה הזו, משום שתמיד היה לה מקום בולט בדפי ההיסטוריה"

בעקבות מלחמת העולם הראשונה, האימפריה העות'מנית ששלטה בלבנט במשך 400 שנה, התמוטטה. הכוחות האירופים מיהרו לחלק את האזור על פי דגמי מדינות הלאום החדשות יחסית שלהם, ראשית תחת פיקוחן של בריטניה או צרפת. המנדט הצרפתי בסוריה כלל רצועת נמלי ים תיכון משגשגים למרגלות האזורים הכפריים של רמות הר הלבנון, ביתם המסורתי של המארונים – שהם חלק מן הנצרות המזרחית הקתולית הקשורה לוותיקן – ושל הדרוזים, שאמונותיהם משלבות בין האסלאם ומרכיבים מדתות מסורתיות אחרות מרחבי אירואסיה. למארונים ולדרוזים הייתה היסטוריה של מלחמות ומעט מאוד מן המשותף. למרות זאת, מאז 1861 הם נשלטו ביחד תחת התורכים כאזור מנהלי נפרד מערי החוף בירות, צור וצידון, שעיקר אוכלוסייתן הייתה מוסלמית סונית.

לבנון, ביירות, מרטירים, כיכר, עות'מאנים

פסל בכיכר המרטירים בביירות, לציון מות הקדושים של הלאומנים הלבנונים שדרשו עצמאות מהתורכים. תצלום: סטיבן דמרון

בשנת 1919, כשכל שטחי האימפריה העות'מנית עמדו לחלוקה, אינטלקטואלים מקומיים וקבוצה של אנשי עסקים נוצרים פרנקופונים זיהו את ההזדמנות להרחיב את המובלעת ההררית הזו כך שתכלול את הנמלים העשירים, במדינה החדשה "לבנון רבתי". ה"לבנוניסטים" הללו, הדגישו את הסימביוזה הטבעית בין ההר לחוף: בעיניהם המדינה החדשה המוצעת הייתה כבר יחידה שלמה קוהרנטית, היא רק נזקקה להיסטוריה מתאימה שתצדיק את עצמאותה הפוליטית.

הלאומנות המודרנית, המתעקשת על עצמאות פוליטית בטריטוריה מוגדרת, וגם על עליונותה על אחרים, היא תופעה חדשה מאוד

מדינת הלאום הייתה אמנם חדשה במזרח התיכון, אבל הלבנוניסטים ידעו שהתנועות הלאומניות זקוקות ללגיטימציה היסטורית, לעבר משותף שעליו ניתן יהיה לבנות יחידה מדינית משותפת. המועמדים המקומיים המתבקשים היו הפיניקים, הסוחרים העתיקים שהקימו את ערי החוף, הפליגו לאורך הים התיכון ומעבר לו, והמציאו את האלפבית שבו אנחנו עדיין משתמשים כיום. תומכי לבנון ציירו את הפיניקים כתומכי היוזמה החופשית, ממש כמותם, וטענו כי שורשים פיניקיים עתיקים אלה מעניקים ללבנונים זהות מערבית בדגש ים תיכוני, השונה מאוד מן התרבות המוסלמית של הסביבה הסורית הרחבה יותר, שהיא בעיניהם חסרת טעם ותרבות. העובדה שאינם ערבים הייתה מהותית באידיאולוגיה שלהם, כפי שעדיין נהוג לומר: "אין גמלים בלבנון".

כדי לספק דגם ומקבילה הולמת ללבנון המודרנית, הלבנוניסטית הללו התעקשו כי הפיניקים היו תמיד אומה מובחנת, שאוחדה בזכות הגיאוגרפיה, התרבות, הדת וזהות משותפת. כפי שצ'רלס קורם (Corm), הנוכל המקסים שהיה גם הנציג היחיד של חברת המכוניות פורד בסוריה, ניסח זאת בבוטות בגיליון יולי 1919 של כתב העת הלאומני שלו La Revue Phénicienne (ששרד תקופה קצרה בלבד): "אנחנו רוצים את האומה הזו, משום שתמיד היה לה מקום בולט בדפי ההיסטוריה". הטענה עשתה את שלה: משנת 1920, לבנון רבתי נחשבה למדינה נפרדת בתחומי המנדט הצרפתי. אבל האם זו האמת?

הלאומנות המודרנית, המתעקשת על עצמאות פוליטית בטריטוריה מוגדרת, וגם על עליונותה על אחרים, היא תופעה חדשה מאוד. כתוצר של התיעוש, תקשורת ההמונים והמהפכות בצרפת ובארצות הברית, היא הגיעה לשיאה באיחוד הפוליטי של גרמניה ושל איטליה בשלהי המאה ה-19. עם זאת, שפת "האומה" הייתה קיימת כבר בימי הביניים באירופה, ביחד עם רעיונות בדבר אופי לאומי – רשימות של סטריאוטיפים אתניים הורכבו כבר במאה ה-11 במנזרים – ועם דגש על קשר אישי לאומות מסוימות, שעלול היה אפילו לעודד רעיונות של רצח עם.

אחדים מחוקרי הלאומנות טענו כי ניתן אפילו למצוא דעות דומות בימי קדם. ספרו הקלאסי של אנתוני ד. סמית The Ethnic Origins of Nations (משנת 1986) טען לקיומן של קהילות אתניות בעלות זהות עצמית מאז האלף השלישי לפני הספירה, וכי קבוצות אלה "מהוות את הדגם והבסיס ליצירת האומות" בעולם המודרני. קבוצות אלה אמנם לא היו אומות במובן המודרני, אבל הן חלקו תרבות וקשרים רגשיים, שם משותף, מיתוסים של מקורות וזיכרונות היסטוריים משותפים וגם קשר לטריטוריה מסוימת. אחת הדוגמאות שהביא סמית הייתה הפיניקים, שלצד "נאמנות פוליטית לעיר מדינה שלהם" הוא גילה "הזדהות תרבותית ורגשית עם בני אותה תרבות, כפי שזו באה לידי ביטוי במיתוסים עכשוויים על מקורם ואבותיהם... בהתבסס על מסורת, דת, שפה, אמנות ותרבות משותפות וגם מוסדות פוליטיים, לבוש ונוהגי פנאי".

כל זה, כמו טענותיו של סמית', היה מפתיע את הפיניקים העתיקים – אסופת ערי מדינה שכנות נפרדות, שלעתים קרובות גם נלחמו זו בזו, ולרוב היו מופרדות זו מזו באמצעות ערוצי נהר רחבי ידיים. הם לא ראו בעצמם קבוצה אתנית יחידה או עם, מהסוג שעשוי לספק "בסיס" לאומה. אין מקרה ידוע שבו הפיניקים כינו את עצמם "פיניקים" או בכל שם משותף אחר. בכתבים שלהם, הם מתארים את עצמם במונחים של משפחות וערים נפרדות. נראה שגם לא הייתה להם תרבות משותפת: הניבים שלהם הם חלק מרצף לשוני הקושר בין ערי מדינה לאורך פיניקיה, סוריה ופלשתינה, והנמלים המסוימים פיתחו תרבויות אזרחיות ואמנותיות נפרדות, בהשראת יחסיהם השונים עם זרים: גבל, למשל, דמתה יותר לערים המצריות; ארוד לסוריות; האדריכלות הצידונית הושפעה גם מיוון וגם מפרס; ואילו צור טיפחה יחסים פוליטיים ומסחריים הדוקים עם ירושלים.

בעל חמון, קטורת, פיניקים

פסל של בעל חמון, ששימש גם לשריפת קטורת, המאה השנייה לפנה"ס.תצלום: AlexanderVanLoon, ויקיפדיה

הפיניקים אינם דוגמה למקורות אתניים עתיקים של האומות המודרניים, אלא מדגימים היטב דווקא את המקורות הלאומניים המודרניים של לפחות קבוצה אתנית עתיקה אחת

"פיניקים" היה שם גנרי כולל שהומצא על ידי כותבים ביוון העתיקה, עבור המלחים הלבנטיניים שהם רצו לעודד במסעותיהם על פני הימים. אף שאחדים מן הסופרים היוונים הללו משתמשים במעין סטריאוטיפ של הפינקים הללו בדרכים ערמומיות, הם לעולם אינם משתמשים במונח כתיאור של קהילה אתנו-תרבותית מובחנת. ההיסטוריון הרודוטוס, למשל, מדבר לעתים קרובות – ובהערצה לא מעטה – על הפיניקים, אבל הוא לעולם אינו מוסר תיאור אתנוגרפי שלהם, כפי שהוא נוהג כשהוא מתאר קבוצות אחרות ובכללן המצרים, האתיופים והפרסים.

אז סמית לא סתם טעה באשר לפיניקים, הוא הבין אותם בצורה הפוכה לחלוטין. הפיניקים אינם דוגמה למקורות אתניים עתיקים של האומות המודרניים, אלא מדגימים היטב דווקא את המקורות הלאומניים המודרניים של לפחות קבוצה אתנית עתיקה אחת.

מעורבותם של הפיניקים העתיקים בלאומנות המודרנית היא סיפור שהחל הרבה לפני לבנון של המאה העשרים. באי הקרוי עתה בריטניה הגדולה, נערך בימי הבינים חיפוש אחר מקורות לאומיים שהיה מראשיתו "אנגלי" וגם "בריטי". הנתיב האנגלי הובל בתחילה על ידי בדה ונרביליס במאה השמינית, והתמקד במלכים הסקסוניים של המדינה. הדרך הבריטית הגיעה לשיאה בכתבים מן המאה ה-12 של החוקר הוולשי ג'פרי ממונמות' המתארת את ההיסטוריה של מלכי בריטניה מאז ברוטוס מטרויה, נכד נכדו של אניאס. ג'פרי היה גם הסופר הראשון שסיפק תיאור מפורט של עלילות המלך ארתור, שלכאורה הביס (לזמן קצר) את הכובשים הסקסונים של בריטניה. האגדות הבריטיות הללו התעוררו לחיים חדשים לאחר התנתקותו של הנרי השמיני מרומא, משום שהכנסייה הקתולית המקומית הייתה קשורה ישירות לסקסונים ה"אנגלים", שבניצוחם הגיעה הדת לאי במאה השישית לספירה. המקורות הוולשיים של מלכי שושלת טיודור הפכו את החזון הבריטי הלאומי הגדול למושך במיוחד באותה תקופה, בדומה לשאיפתם לנכס לעצמם את סקוטלנד.

צ'רלס, הנסיך מוויילס

צ'רלס, הנסיך מוויילס, לא וולשי ולא צאצא של פיניקים. תצלום: שרל בואויסו, ויקיפדיה

בסביבות אמצע המאה ה-16, מנהל בית ספר ופוליטיקאי לא מאוד בולט בשם ג'ון טויין (Twyne) כתב את שני הכרכים של Commentaries on Albionian, British, and English Affairs בלטינית. טויין הציג את הפרשנויות הללו שלו בדיון שהונחה על ידי ג'ון פוש (Foche) אב המנזר האחרון של סנט אוגוסטין בקנטרברי, לפני שהנרי השמיני פירק את המנזר בשנת 1538. הרשימות שלו פורסמו לאחר מותו, בשנת 1940, ומעולם לא תורגמו, ואף שנחשבו מאוד בזמנן, הן כמעט נשכחו. חבל שכך, משום שאלה רשימות משעשעות מאוד, ואב המנזר מעלה בהן טיעון מסקרן על אודות שורשיה של בריטניה.

פוקה ביטל לחלוטין את סיפורו המגוחך על ג'פרי ממונמות' על שורשיו הטרויאניים, והכריז כי אלביון, בנו של האל נפטון, התיישב לראשונה בבריטניה והקים שם גזע של ענקים שוכני מערות במקום שלו העניק את שמו שלו, אלביון. עם זאת, בתקופה מאוחרת יותר, הזרים הראשונים שהגיעו לאי היו הפיניקים, שחיפשו את המתכות של אזור קורנוול. כהוכחה לטענתו הוא מציג את "השמלה הפוּנית" שעדיין נלבשת על ידי נשים בווילס, וגם את "הבקתות הפוניות" באזור. בנוסף, אב המנזר מסביר כי המנהג הבריטי של צביעת הגוף בצמח האיסטיס היה ללא ספק ניסיון של הפיניקים להחזיר מעט מן הצבע לחייהם, צבע שאבד במהלך דורות של שהות באזורים נטולי שמש. הרעיון כי מוצאם של הבריטים בפיניקים היה גאוני: בבטלו את ההיפותזה הטרויאנית הנושנה, טווין סיפק היסטוריה לאומית חדשה לשושלת טיודור, כזו שנקשרה בזהירות בעיקר לשליטי וויילס משושלת טיודור, והעניקה לבריטניה אבות יותר מתורבתים והירואים מאלה שפוקה כינה "פליטים נידחים ולא מוכרים".

הנרי השביעי, טיודור, פייטרו טוריג'יאנו

הנרי השביעי, המלך הראשון לבית טיודור (1512), פסל של פייטרו טוריג'יאנו. פיניקי הוא לא היה. תצלום: Wikipedia Loves Art

אם זאת, פוקה לא ממש מכיר את הפיניקים עצמם. הוא פשוט חוזר על מה שמצא בטקסטים עתיקים. הפיניקים, כך נטען, הם סוחרים שנודעו בעורמתם ובנטייתם לרמות. הוא מדגיש גם את קשריהם לעמים אחרים: מקורם בבבל, משם היגרו למגוון מדינות עתיקות מכובדות ובכלל זה מצרים, אתיופיה, סוריה, יוון וספרד, ולאחר מכן הגיעו לבריטניה. אחרי הכול, הוא שואל, "מאיפה בדיוק הגיע המנהג הגברי לגלח את הזקן ולהותיר את השיער על השפה העליונה, אם לא מן הבבלים?" גישה זו התאימה לאופן שבו חשבו בתקופתו על אומות, מבלי להניח עדיין מראש אקסקלוסיביות או עימותים: מרכיב עיקרי בהולדת ה"אומות" האירופאיות הייתה העובדה שיש להן מוצא משותף. רשימת האומות בספר בראשית מספקת מפה שלפיה החוקרים שרטטו את שורשי עמיהם עד לעץ המשפחה הענֵף של בני נוח.

כשאיילט סאמס פרסם את Britannia Antiqua Illustrata, or, The Antiquities of Ancient Britain, Derived from the Phoenicians (משנת 1676), התפישה הזו כבר נותרה מאחור. התיאוריה הפיניקית של סאמס באשר לבריטניה העתיקה קיבלה חיזוק בעבודתו הפופולרית של החוקר הצרפתי סמואל בושאר (Bochart) שספרו "גיאוגרפיה מקודשת" (משנת 1646) מתאר את האופן שבו בני נוח נפוצו ברחבי תבל. בושר מדגיש בעיקר את הפיניקים, וטוען כי הגיעו גם לבריטניה וגם לאירלנד. סאמס טען כי הפיניקים התיישבו בדרום בריטניה, ואילו הקימברים הגרמאנים התיישבו בצפון.

הפיניקים, כתב סאמס, הם שהותירו חותם ניכר יותר: לא רק השם בריטניה עצמו, אלא גם שמותיהם של מרבית המקומות בתחום מושבם דאז נגזרים ישירות מהלשון הפיניקית ו... במידה רבה גם השפה עצמה, המנהגים, הדת, האלילים, המשרות, תארי הכבוד של הבריטים העתיקים – כולם היו בבירור פיניקיים, כמו גם כלי הנשק שלהם". בעיני סאמס, מילים בריטיות שנגזרו מן הפיניקית כוללות את השם קורנוול ואת המילה בירה, ושרידי התרבות הפיניקית כוללים את האתר סטונהנג'. איזו שפה נדמה לו שדיברו הפיניקים?

סאמס טען כי נדידת הקימברים מסבירה מדוע הסקוטים כל כך יותר גדולים ונועזים מן האנגלים, וגם את יתרונות איחוד הכתרים שהתרחש בשנת 1603. "שפות, מנהגים ושימוש שונה... אינם סותרים זה את זה", הוא כתב, "אבל באמצעות עירוב בני אצולה אלה באלה, והאיחוד המשמח של האומה תחת מלך אחד, כל אלה נפגשים ביצירה המשמחת של יצירת הממלכה המגובשת בעולם". סאמס משתמש במקורות השונים של ההגירה כדי להסביר את ההבדלים הגופניים הניכרים כיום בין קבוצות אוכלוסייה שונות, באמצעות מוצא משותף או קרבה גזעית, באורח שנעדר מסיפור ההשפעות התרבותיות של טווין. הטיעון שלו נסמך גם עם נטייה חדשה בשיח הלאומני, שהדגישה את ההבדלים בין אמות יותר מאשר את הקשרים ביניהן.

באורח דומה, ואף כי הוא מדגיש את המקורות הדומים של הממלכות הבריטיות, סאמס מבחין ברורות בין הבריטים ובין האומות האירופאיות האחרות. הוא מתנגד בעיקר ליריבים הגדולים של בריטניה, צרפת והצרפתים. בעיני סאמס ובני תקופתו, הצרפתים נקשרו לרומאים, כמדינה טריטוריאלית שיש לה קשר לקרקע. מוצאם לכאורה של הבריטים מן האויב המסורתי של רומא, מעצמת הסחר הימי קרתגו הפיניקית , הדגיש את ההבדלים בין שתי האומות המודרניות, והסביר את עליונותה הימית של בריטניה.

חניבעל, ג'קופו ריפנדה

"חניבעל ברומא" (1510), ג'קופו ריפנדה, המוזיאון הקפיטוליני, רומא. חניבעל וצבאו לאחר חציית האלפים: הם לא דיברו אירית. תצלום: חוסה לואיס ברנרדס ריביירו, ויקיפדיה

יתרה מכך, ההתנגדות העזה שלו לצרפתים באה לידי ביטוי בכך שסאמס מייחס חשיבות לכך שבריטניה הייתה תמיד אי, ולא – כפי שבעצם הייתה – חצי אי בצפון אירופה. הוא כתב: "אם נכיר במצר הזה, אי אפשר יהיה להתווכח עם הטענה כי הגאלים אכלסו את האומה הזו... וזה בלתי נתפש. אזור מהולל זה של הארץ מתאים לו יותר שיהיה מובחן תמיד כאומה משל עצמה, מאשר כחלק מטריטוריה שכפתה עליו את חוקיה". זהו תיאור שונה לגמרי של שורשי הלאומנות הבריטית, מזה של טווין. בתיאורו של סאמס, בריטניה הייתה אומה מאז ומתמיד, והוא משתמש באותו עיקרון כלפי תושביה האנושיים המקוריים: הוא הראשון שתיאר את הפיניקים כ"אומה", ואפילו "מדינה".

ממש כפי שלאוּמנים בריטים הצליחו להשתמש בפיניקים כדי לבדל את עצמם מהצרפתים היותר "רומאיים", תומכי הלאומנות האירית השתמשו בעבר הפיניקי כדי להבחין את האירים מן הבריטים היותר "רומאיים"

באירלנד צמחה גרסה חלופית ללאומנות הפיניקית. בן זמנו של סאמס, רודריק אופלארטי (Ruaidrhí Ó Flaithbheartaigh) היה החוקר האירי הראשון שטען, ביצירתו רבת ההשפעה Ogygia (משנת 1685), כי הפינקים הם חלק מאבותיהם של האירים. במאה ה-18, התיאוריה של אופלארטי על אודות הפיניקים כאבותיהם הקדמונים של האירים זכתה לאהדה רבה בקרב ההנהגה הפרוטסטנטית וגם בקרב אינטלקטואלים גאליים. חסידהּ הפרוטסטנטי הנלהב ביותר היה צ'רלס ואלנסי, שהגיע לאירלנד בשנת 1756 כניצול של הצבא הבריטי, ונשאר שם כאספן עתיקות מכובד ואחד המייסדים של האקדמיה האירית המלכותית. העניין העמוק שלו בקשר שבין שתי השפות: אירית עתיקה, כך טען באחד מאינספור מחקריו הארכניים בנושא "הייתה כנראה במידה רבה שפתם של חניבעל, חמילקרת ברקה ועזרובעל".

ממש כפי שלאוּמנים בריטים הצליחו להשתמש בפיניקים כדי לבדל את עצמם מהצרפתים היותר "רומאיים", תומכי הלאומנות האירית השתמשו בעבר הפיניקי כדי להבחין את האירים מן הבריטים היותר "רומאיים". על פי תפישה זו, הכיבוש הבריטי של אירלנד הוא מאבק אדירים בין אנשי קרתגו האצילים והמתוחכמים, כלומר האירים-הפיניקיים, והכוח האימפריאלי הפראי של רומא, כלומר בריטניה. בו זמנית, תפישתו של ואלנסי את ייחודים של הפיניקים בעולם העתיד הייתה מעורפלת, והוא לא הבחין ברורות בינם ובין עמים עתיקים אחרים: הוא תיאר את הפיניקים כמי שהטמיעו בתוכם את הסקיתים במסעותיהם, והוא ראה במגדלים העגולים האיריים בתקופות שונות מבנים פיניקיים או פרסיים.

לאומנות מתבדלת אירית אמיתית, אפילו בקרב הקתולים, הייתה תופעה של המאה ה-19. ואלנסי היה אמנם מסור לתרבות ולהיסטוריה של אירלנד, אבל עיקר עבודתו הוקדשה לדמותו של המלך האנגלי. אינטלקטואלים איריים כמותו ראו בפיניקים רק חלק ממערכת שורשיהם העתיקים הסבוכה, ועדיין לא חיפשו עתיד אירי מובחן. הם העריכו את אבותיהם הפיניקים, אבל לא ביקשו לעצמם אומה פיניקית.

נשות פיניקיה, רוברט פאולר

"נשות פיניקיה" (1879), רוברט פאולר, מוזיאון ליברפול. תצלום: ויקיפדיה

באמצע המאה ה-19, ההכרה בכך שמשפחת השפות האינדו-אירופאיות, הכוללת את האירית ואת האנגלית, היא נפרדת מן המשפחה השמית, הכוללת את הפיניקית, הפכה את החיפוש של האומות המודרניות הללו אחר שורשים פיניקיים לכאורה, לבלתי אפשרי. תרם לזה גם היעדר ברור של ראיות ארכיאולוגיות להתיישבות לבנטינית בצפון צבר האיים הצפון אטלנטי. אך בו זמנית, התפתחות אידיאולוגיות של לאומנות מודרנית דחפו היסטוריונים לאמץ את רעיון האומה הפיניקית העתיקה, בהתלהבות שאותה כינה פול גילרוי בספרו The Black Atlanic (משנת 1993) בשם אידיאולוגיה של "האומה כאובייקט אתני הומוגני", וגם כ"מפגש קטלני של רעיון הלאומנות עם רעיון התרבות".

ספרים על "הפיניקים" כללו פתאום פרקים נרחבים שהוקדשו לאוּמנות ולתרבות שלהם. בשנות השישים של המאה ה-19, כשהארכיאולוג הצרפתי (שהפך לתיאורטיקן של הלאומנות) ארנסט רנן החל לפרסם את Mission de Phénicie דוחו"ת מן החפירות שלו בלבנון, הוא כבר יכול היה להתייחס לפיניקים כאל "אומה". על פי רנן, לפיניקים היו אמנות ואדריכלות אופייניות, והם חלקו חוש עסקי מפותח שלא תמיד לווה ביושרה. די מהר הם הפכו גם לגזע. על פי ז'ורז' פרו (Perrot) ושארל שיפייה (Chipiez) בספר משנת 1885 שהוקדש לאמנות פיניקית וקפריסאית, "כבר נאמר שלפיניקי היו מאפיינים דומים בחלקם לאלה של היהודי בין ימי הביניים, אבל הוא היה רב עוצמה, והשתייך לגזע שיש להכיר בכוחו ועליונותו בתחומים מסוימים".

בסוף המאה ה-19, התהליך הושלם, וג'ורג' רולינסון (Rawlinson) יכול היה לפתוח את המהדורה השלישית של ספרו History of Phoenicia בהצהרה כי החוף הלבנטיני היה "מיושב על ידי שלוש אומות, נבדלות זו מזו מבחינה פוליטית ואתנוגרפית": סוריה, פלשתינה ופיניקה. שלוש מאות שנות מחקר לאומני הציבו את הפיניקים בלבנט העתיק כאומה במלוא מובן המילה, אֵם ראויה למדינה תחת פיקוחה של אירופה האימפריאלית.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ג'וזפין קווין (Quinn) מלמדת היסטוריה עתיקה באוניברסיטת אוקספורד. ספרה האחרון In Search of the Phoenicians ראה אור בשנת 2017.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: סירת דייגים, אלגרבה, דרום פורטוגל. תצלום: מארק סטפאן, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'וזפין קווין, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אירי, אנגלי ולבנוני נכנסו לבר

01
יהושע גתי

מאמר חשוב, וכתוב טוב. מעניין היה לעיין בעיצוב הציונות וכאן לדון בתזה של סמית מול הלאומיות היהודית המובנית מלאכותית.