אישה, קחי את עצמך בידיים!

את מרגישה בודדה? תגידי תודה שבעלך חוזר הביתה בערב. קריאה משועשעת אך מהולה באימה בטורי עצות לנשים בשנות ה-60 באמריקה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

באפריל הכריז תאגיד מרדית' שהוא עומד לצמצם את מגזין Ladies' Home Journal ולהפכו לגרסה חיוורת של עצמו. הירחון הנכבד, הפונה לנשים משכילות ממעמד הביניים מאז שנוסד ב-1883, ימשיך להתקיים רק כאתר אינטרנט וכרבעון שיימכר בדוכני העיתונים בלבד. זו ירידה משמעותית לעומת ימי הזוהר של המגזין כאחד מ"שבע האחיות", קבוצת כתבי עת שהכתיבו כללי חיים לנשים נשואות אמידות במהלך המאה ה-20. ה"אחיות" כיסו ביניהן מגוון של נושאים – הן עסקו באוכל, בריאות, נימוסין, משק בית, גידול הילדים, נישואים ואופנה. עם הזמן הם החלו לפגר אחרי כותרים ממוקדים שעשו בדיוק את מה שה"אחיות" עשו לפניהם, רק טוב יותר: Real Simple לניהול משק הבית; Every Day with Rachael Ray לאוכל; Cosmo ו-Glamour לסקס; US Weekly ו-Star לרכילות וסלבריטיז. ה"אחיות" הנותרות - Better Homes and Gardens, Family Circle, Good Housekeeping, Redbook ו-Woman's Day) McCall's נסגר ב-2002) – נראות כיום חיוורות ושמרניות בתוך ההיצע הקיים.

ה-Ladies' Home Journal ואחיותיו התקשו לעמוד בקצב התפיסות המשתנות לגבי נישואים ואימהוּת. האבולוציה הסוערת של הרעיונות האלה ניכרת יותר מכול בתולדותיו של טור ידוע שהתפרסם ב- Ladies' Home Journal: "האם אפשר להציל את הנישואים האלה?". טור זה, אחד הפופולריים ביותר במגזין, תיעד ובחן מאז שהתפרסם לראשונה ב-1953 את נישואיהם של מאות זוגות מתקשים. הטור ראה את עצמו כנושא הדגל של נורמות הנישואים ולימד דורות של נשים כיצד הן "צריכות" להתנהל בזוגיות עם גברים.

שער מגזין הנשים McCall's מ-1911

שער מגזין הנשים McCall's מ-1911

נערות רבות גדלו במשפחות שבהן לא דיברו על בעיות בנישואים, ובשבילן היה הטור הזה הפורום הגלוי והמעמיק היחיד שעוסק בזוויות השונות של מערכת היחסים. השפעתו היא רב-דורית. אמי זוכרת שקראה את הטור בשנות ה-50 במגזינים שקנתה סבתי. ובמהלך שנות ה-80, כילדה סקרנית ללא זכות לבחור חומר קריאה משלה, גמעתי את הטור בשקיקה דרך המינוי של אמי וקראתי בהתלהבות על רומנים, ריבים ופרידות. בחסות השמות הבדויים שסיפק להם הטור, הסכימו משתתפיו להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת. מה הפלא שנהניתי.

כששמעתי על נפילתו של ה- Ladies' Home Journal החלטתי לבחון את תולדותיו של הטור המפורסם. במהדורות שהתפרסמו לאורך עשרות שנים מצאתי את ארכיון האומללות שזכרתי, מלא בצלחות מנופצות, גבים מופנים ומריבות קולניות באמצע הלילה. אבל מצאתי גם חזון מיזוגיני בוטה של הדמות הראויה לאישה והזדעזעתי מהעובדתיות שבה הוצג. אנחנו רגילים לחשוב על עקרת הבית של שנות ה-50 כעל קריקטורה מעורפלת ומאושרת המופיעה על ספלים וגלויות – היא שואבת אבק בענק פנינים ומגישה מרטיני לבעלה השב מן העבודה. הפרטים האינטימיים המופיעים בטור חושפים תמונה היסטורית מעורפלת-פחות ומציגים את מגוון סוגי האכזריות המאפיינים נישואים מסוג זה, את הנשים שהתנגדו לתפקיד שהוקצה להן ואת האופן שבו התרבות המיינסטרימית ניסתה להעמיד אותן במקומן.

פול פונאו משמאל בכתבה על עיקור אאוגנטי, 1927.

פול פונאו משמאל בכתבה על עיקור אאוגנטי, 1927.

ייעוץ לזוגות נשואים, עיסוק שנפל בעבר תחת אחריותם של כמרים, הורים וקשישים נכבדים, הפך למקצוע בפני עצמו במהלך שנות ה-20. התמיכה ההולכת וגוברת בזכויות נשים הובילה לעלייה של פי 15 בשיעורי הגירושים בארצות הברית בין 1870 ל-1920. בה בעת, גם הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית התבססו כמקצועות. חלק מחסידי מוסד הנישואים, שלא הצליחו לבלום את גל הגירושים בעזרת חקיקה, פנו לייעוץ הזוגי בתקווה ששם טמון הפתרון. "האם אפשר להציל את הנישואים האלה?" ירש את הדנ"א שלו מפול פופנו (Popenoe) ומהמכון האמריקאי ליחסי משפחה, שסיפק לטור מקרים אמיתיים מרגע לידתו ועד לאמצע שנות ה-70. לפופנו לא הייתה הכשרה פסיכולוגית רשמית. כמומחה לאאוגניקה הוא האמין בלהט קנאי בנישואים בין אנשים מ"סוג מוצלח יותר" (לבנים, חסונים, אמריקאים מהמעמד הבינוני). המכון ליחסי משפחה, שאותו הקים פופנו ב-1930 בלוס אנג'לס, הגיש ייעוץ לזוגות העומדים להתחתן, ייעוץ בדואר ומבחני אישיות לבני זוג אפשריים בעזרת מדדים כגון ה- Johnson Temperament Analysis שפותח ב-1941.

פופנו ויועצי הנישואים שלו ראו את הנשים שפנו אליהם כילדות המנותקות מהמציאות: נשים ילדותיות המצפות לחיי נישואים נוצצים

משימתו של המכון התאימה בצורה מושלמת לאוכלוסייה הפרברית שפרחה אחרי המלחמה בדרום קליפורניה; זוגות רבים עברו לשם, הרחק מרשתות התמיכה המסורתיות שלהם. המחלוקות שהתגלעו במקרים שסיפק המכון לטור משקפות את הבעיות האופייניות לקהל היעד שלו: הבעל הוא איש נדל"ן העובד שעות ארוכות ומותיר אישה בודדה בביתם בפרבר; הבעל מחליט לעבור לקליפורניה בלי להתייעץ עם האישה, והיא מצדה מתגעגעת נורא למשפחתה.

הזוגות האלה הגיעו לטור בדרך עקיפה. ראשית, המכון האמריקאי ליחסי משפחה הגיש את המקרים האלה לשיקולו של המגזין. המגזין היה בוחר כמה מתוך הצעותיו של פופנו, ואז כותב מקצועי היה הופך את הערות המכון והיועצים לתוצר שלם ונהיר ומעניק שמות בדויים לבעל ולאישה. גם פופנו וגם המגזין העדיפו זוגות "מתונים": משכילים, בעלי פוטנציאל, ובדרך כלל לבנים (מלבד מקרים ספורים שבהם "התנגשות התרבויות" בזוגות מעורבים העלתה בעיה ספציפית שיש לדון בה). מבחינת פופנו הפך הטור לכלי של אקטיביזם שמרני, שבבסיסו חזון אידיאולוגי מוגדר היטב.

הנוסחה של "האם אפשר להציל את הנישואים האלה?" לא השתנתה מאז שהטור הופיע לראשונה. הכותרת סיכמה את עיקר הבעיה ("בעלי לא תומך בי"; "בגדתי בו"). ואז הופיע נרטיב תלת-צדדי. תחילה הוצגה המתלוננת – עד שנות ה-70 זו תמיד הייתה האישה - בלוויית תיאור פיזי קצר ("תוססת"; כמו בובת חרסינה"). האישה תיארה בגוף ראשון תקרית מרכזית מסוימת, הציגה את קובלנותיה הכלליות ואז חזרה לעבר – בחנה את ילדותה, את הרגשות שהתעוררו בה כשפגשה את בעלה לעתיד, תקופת החיזור ("היה לנו כל כך הרבה במשותף") ותולדות נישואיהם.
ואז, לאחר שהופעתו החיצונית תוארה גם כן, הגיב הבעל לטענותיה, הוסיף כמה משלו וסיפר על הרקע המשפחתי שממנו בא. המילה האחרונה הייתה של יועץ הנישואים של המכון ליחסי המשפחה; הוא תיאר את הוויתורים והשינויים המחשבתיים הנדרשים מכל אחד מבני הזוג כדי להגיע לפיוס. בפסקת הסיום הוצג מסר בנוסח "באושר ועושר עד עצם היום הזה", ולעתים קרובות דווח שהזוג יצר קשר עם היועץ והודיע לו על לידת ילד.

כקוראת מודרנית של טורים משנות ה-50 וה-60, קשה שלא להזדעזע ולהתרשם שכמה מהבעלים איומים לחלוטין – גם בהתנהגותם, שעליה דיווחה האישה, וגם בתגובותיהם לדבריה בטור. ותגובות היועץ מדהימות אף יותר. יהיה המצב רע ככל שיהיה, היועץ תמיד הצליח למצוא את הדרך להאשים את האישה בבעיותיו של הזוג.

אישה עם ילדיה

תמונה משפחתית ללא הבעל, 1968. באדיבות: אוקלי אוריג׳ינלס

במרץ 1957, במקרה של "ג'וש" ו"אלזה", אלזה מדווחת שג'וש היכה אותה לאחר שחזר מאוחר הביתה ממסיבה של המשרד. בתארה את מערכת היחסים, אלזה מספרת ליועץ שכשבתם סאלי נולדה: "ג'וש לא הסתיר עד כמה הוא מאוכזב שלא נולד לו בן." "כשבאתי הביתה עם התינוקת," היא הוסיפה, "נשארתי במיטה והוא נאלץ להכין את ארוחת הבוקר שלו בעצמו. הוא רתח מזעם וצרח צרחות נוראות שגם השכנים שמעו." אלזה סיפרה ליועץ שהיא אומללה לגמרי: "כש[ג'וש] משפיל אותי מול השכנים אני רוצה לקבור את עצמי באדמה. יש לי כאב עמוק בחזה, עמוק בלב. יש לי בחילה פיזית." היועץ כתב שאלזה "נדהמה והזדעזעה כשאמרתי לה שחלק מהאשמה תלויה בה." האישה צריכה לזנוח את עמדתה הצדקנית, טען היועץ. "אם היא רוצה חיי משפחה שלווים עליה ללמוד להעניק לג'וש את מה שהוא רוצה מנישואיהם וכך לעזור לו לרסן את עצמו."

רבקה דייוויס, היסטוריונית מדלאוור, כותבת בספרה More Perfect Unions שבגלל תפיסותיו האאוגניות פיתח פופנו "מאגר עצום של אי-אמון כלפי האישה המודרנית," שמבחינתו הייתה אחראית לגירושים ולאי-הצלחה להביא ילדים לעולם. הוא התנגד להענקת השכלה רבה מדי לנשים; חשב ש"פריג'ידיות" נובעת מאשליותיה של האישה ולא מגופה; האמין שנשים לא מבינות גברים; ו"האשים נשים על שהן מבלבלות בין הבדלים טבעיים בין המינים לבין חוסר התחשבות." מעמדו של פופנו כפוסק בענייני אושר זוגי במגזיני נשים מרכזיים מוכיח כי אף על פי שגישות אלה לא היו מקובלות בקרב כל עמיתיו, התרבות גם לא שללה אותן.

אחת מנקודות המחלוקת ההיסטוריות בין יועצי נישואים למטופליהם היא "האם השינויים במציאות הכלכלית מולידים בעיות בנישואים, או להיפך?"

במהדורות הראשונות של "האם אפשר להציל את הנישואים האלה?" יש נימה בלתי נעימה של נזיפה. פופנו ויועצי הנישואים שלו ראו את הנשים שפנו אליהם כילדות המנותקות מהמציאות: נשים ילדותיות המצפות לחיי נישואים נוצצים. בתכני הייעוץ שלהם היה רכיב חזק של ביקורת בין-דורית – תחושה שנשים צעירות מתפתות לתרבות הפופולרית ולעולם לא יהיו מסוגלות לנהל את משק הבית ולהקריב מעצמן. "אל תצפו ליותר מדי רומנטיקה," אמרו יועציו של פופנו שוב ושוב.
במקרה של "ראלף" ו"אליס" (פברואר 1953), זוג צעיר שהביא לעולם ארבעה ילדים תוך חמש שנים, כתב היועץ שאליס צריכה להבין שאין לה טעם "לנדנד" לבעלה כדי שיעניק לה חיבה: "ראלף לא מביע את אהבתו במילים יפות אלא בכך שהוא חוזר הביתה אליה ואל הילדים ומפגין את נכונותו – וכן, את נחישותו – לפרנס אותם." והאישה היא זו שסיפקה סוף טוב: "כשאליס הכירה בעובדה זו והודתה ששפת החיזור והחלומות הילדותיים אינה שפת הנישואים, היא התחילה לנהל את משק הבית ולנצור את לשונה."

"ג'ולי" (דצמבר 1961), שעזרה לבעלה "ארתור" להקים את העסק שלו לפני שילדיהם נולדו וכעת נותרה אומללה לבדה בבית גדול, התגעגעה אליו וכמהה לחברתו. המצב בלבל את ארתור, שביקר אותה על חוסר יכולתה להשלים עם תפקידה החדש: "כנראה שפשוט קשה לה מדי לזרוק בגדים שלא זקוקים לגיהוץ למכשיר אחד שכולל מכונת כביסה ומייבש, ואז להוציא אותם משם ולשים במקום," הוא התלונן. "לפעמים הבית שלנו נראה כמו משאית הובלה חצי-מלאה... ג'ולי מרחפת ברחבי הבית כמו בחלום." היועץ החליט לנער את ג'ולי, ושאל "אם סביר לצפות מגבר נחוש ושאפתני שיקדיש את עיקר זמנו לבידור האישה והילדים."

והדבר המחריד מכול הוא שהיועצים של "האם אפשר להציל את הנישואים האלה?" התייחסו בקלות ראש לאלימות במשפחה ואף התעלמו ממנה, כמו במקרה של ג'וש ואלזה. נשים דיווחו על תקריות של אלימות פיזית, אבל אלה מעולם לא זכו ליחס רב – הן נתפסו כחלק מהתמונה הזוגית הכוללת. בטור של ספטמבר 1953 סופר על "סוּ", אישה שהגיעה למשרד היועץ עם "חבורה סגולה גדולה על לחיה," אך פופנו הציג את המקרה דרך תלונותיו של הבעל, ולא אלה של האישה: "בעלים רבים משלמים את המחיר על כישלונה של האישה לרכוש מיומנויות בניהול משק הבית לפני הנישואים, ואפילו אחריהם - כשלבטח התחילה להבין שהיא זקוקה להן" (שוב: היה על האישה לדעת שהיא לא עומדת בציפיות). "בסקירה של יותר מ-500 זוגות נשואים שערך המכון האמריקאי ליחסי משפחה," ממשיך פופנו, "למדנו על הטינה הרבה שנוטר הגבר הממוצע לאישה מרושלת ומבולגנת – גם כשהרגליו שלו אינם מושלמים."

במקרה של סוּ, קבע היועץ שבעלה "ג'ק" צריך "לשלוט בעצמו", טריק שלמד בקלות לאחר ש"פגישת ייעוץ אחת הוכיחה לו שמזגו אינו 'תורשתי' אלא משקף דפוס קלוקל שהתקבע בילדותו." אך עיקר הנטל נפל על סוּ. היא לא הצליחה להבין את בעלה. בסירובה לקיים איתו יחסי מין לאחר שהיכה אותה, "היא... סללה את הדרך לפיצוץ נוסף וכמעט בלתי נמנע. בעלים רבים מנסים לכפר על שגיאותיהם בעזרת תשוקה כזו, עובדה פשוטה שנשים חכמות ואוהבות מקבלות." היועץ המליץ לסוּ לבצע את מטלות הבית בשיטתיות כדי להשתפר בהן – המלצה שמשקפת את שורשיו המקצועיים של פופנו בשנות ה-20, שבהן משלה היעילות. הסוף הטוב: סוּ "מבלה רבע שעה מדי בוקר בתכנון ועריכת רשימה של מטלות היום. בקשות ספציפיות של ג'ק מקבלות עדיפות עליונה. וכשהיא מסיימת כל משימה היא מוחקת אותה מהרשימה. כך היא משלימה מטלה אחת לפני שהיא מתחילה אחרת."

200 נשים כועסות

מפגן האימים של "האם אפשר להציל את הנישואים האלה?" נמשך גם בשנות ה-60. ואף על פי שמגזיני הנשים נכנעו בעל כורחם לתפיסות חדשות של נשיות, הם הותקפו על-ידי פעילות פמיניסטיות כגון בטי פרידן, שציטטה בחופשיות מ"שבע האחיות" בהקדמתה לספר "המסתורין הנשי" (1963). כפי שכותבת ההיסטוריונית ג'ין א' האנטר בספרה A Daring New Concept: The Ladies’ Home Journal and Modern Feminism, ה-Ladies' Home Journal החל להכיר בפמיניזם אט אט מאמצע שנות ה-60. הוא אף אפשר לפרידן לערוך את גיליון יוני 1964. אבל עמדת המערכת בנושא פמיניזם לא הייתה יציבה. כפי שכותבת האנטר, בגיליונות שבאו מיד אחרי זה שערכה פרידן, התפרסמו מאמרים שתיארו את "החשיבות העליונה של גידול ילדים" והעונג הטמון בכך. אך לאורך כל אותה תקופה המשיך טור הייעוץ להיות רודני להחריד.

ב-18 במרץ 1970 השתלטה קבוצה של פעילות פמיניסטיות על משרדי המגזין למשך 11 שעות. הן דרשו מהעורך הראשי ג'ון מאק קרטר, עיתונאי בעל ניסיון רב במגזיני נשים שעבד אז כבר חמש שנים ב-Ladies' Home Journal, להתפטר ולהעביר את המושכות לאישה. הן מחו גם על תכניו של המגזין. אחת מהן צוטטה ב-Village Voice: "באנו לשם כדי להרוס כתב עת שמנצל את כעסן ותסכולן של נשים, מגזין שהורס נשים."

מגזינים של גברים לא כותבים בדרך כלל על צרות בנישואים; הם מתמקדים דווקא בסקס. גם בעולם הפנטזיה של תקשורת ההמונים, הנשים הן אלה שנושאות את עול ההתמודדות עם מערכת היחסים

קרטר סירב להתפטר, אך כפשרה הזמין את הקבוצה לערוך מדור מיוחד בגיליון אוגוסט 1970. קרטר הציג את המדור ללא שבח רב: "מתחת להאשמות הצווחניות והלשון הרדיקלית, העורכים שלנו שמעו כמה אמיתות משכנעות לגבי האפליה המינית הממשיכה לשרור בתחומים רבים של החיים האמריקאים. ייתכן כי השפעתה של התנועה החדשה הזו," הוא הודה, "תחרוג הרבה מעבר לשוליים הקיצוניים. היא עשויה אף להתגבר על שנאת הגברים והמרירות שלה ולזכות בהישגים הומניסטים בשביל כל הנשים באשר הן – ובשביל בעליהן."

פמיניזם

שער הגיליון של הניו יורק טיימס, 20 בספטמבר, 1970. צילום: רד ניופורט

המדור עצמו, שחובר באנונימיות על-ידי הפעילות, כלל מאמרים בנושא חינוך בנות; שכר שווה לעבודה שווה; כתבה על לידה; ודיון גלוי בתפקיד הדגדגן באורגזמה הנשית. הפעילות הכניסו גם טור תחת הכותרת "האם צריך להציל את הנישואים האלה?" בטור זה סיפרה אישה בשם "ברברה" סיפור הדומה מאוד לאלה שהוצגו במגזין בדרך כלל: בעל הרוצה שהיא תקדיש זמן רב יותר לניהול משק הבית; שאיפות מקצועיות המובילות לתסכול; אומללות כללית. "לו הייתה ברברה מספרת את סיפורהּ ליועץ נישואים," כתבו המחברות האנונימיות, "אולי לאחד היועצים במכון האמריקאי ליחסי משפחה (נותן החסות לטור "האם אפשר להציל את הנישואים האלה?"), אין ספק כי התשובה הייתה 'כן'."

הכותבות הציגו את התנועה לשחרור האישה כאלטרנטיבה ישירה ליועצי הנישואים, לפחות מהסוג שהופיע ב"האם אפשר להציל את הנישואים האלה?". ברברה הייתה צריכה לדבר עם נשים אחרות החברות בקבוצות להגברת המודעות, ולא עם מטפלים שישכנעו אותה שהכול באשמתה. ומעל לכול, ברברה הייתה צריכה להתגרש. הפעילות הפמיניסטיות ניסו לעדכן את המגזין בהתפתחויות החדשות בתחום ייעוץ הנישואים, שבו הלך וגבר הדגש על אושר אישי והגשמה אישית. אך אף על פי שהמגזין החל לגוון את מקורותיו ולצמצם את ההסתמכות הבלעדית על יועצי המכון ליחסי משפחה, פופנו – שהיה אז בעשור האחרון לחייו הארוכים – המשיך להשפיע על גישתו של הטור.

הפתרונות שהציעו יועציו של פופנו נראו יותר ויותר מנותקים. תחושה זו הוקצנה כשהמגזין ניסה לפנות גם לצעירים. ל"אלי" ו"קיפ", זוג היפּים שהופיע במהדורת דצמבר 1970, הייתה בעיה של תיאום ציפיות. אלי הבינה שהיא רוצה חיים "שגרתיים" אבל לא ידעה איך לשכנע את קיפ לוותר על עולם של סמים ו"אהבה חופשית". הבעיות של הזוג נראות סקסיות ומודרניות, ובכל זאת הם קיבלו את הפתרון הישן והטוב: אלי צריכה "לנצור את לשונה" ו"לתקן את דרכיה" כדי שלא "לרדות בקיפ ולתמרן אותו." הגמול שלה יהיה המעבר המיוחל אל הנורמליוּת: "כעת הם חיים בפרבר של סן פרנסיסקו, ויש להם מעגל חברים חדש ונחמד שמתעניין בגינון, חוגים לילדים ואספות הורים יותר מאשר במעלותיהם המפוקפקות של סמים."

למרות השפעתו של המכון השמרני מתמיד על הטור, השתרשו בו גם כמה שיטות חדשות. בשנות ה-60 וה-70 החלו היועצים להיפגש עם שני בני הזוג יחד כדי להעריך את אופי התקשורת ביניהם ולהנחותם; הם ניסו לשפר את האינטראקציות בין בני הזוג במקום לבחון את תולדות חייהם. הייעוץ הקבוצתי, שצבר פופולריות בשנות ה-70, כיכב גם הוא מדי פעם בפעם בדברי היועץ בטור. באוגוסט 1970 "נפתר" המקרה של "ונדי" ו"אריק" – בעל עם בעיה של התקפי זעם –בעזרת טיפול קבוצתי. "ההתפרצויות התכופות של אריק היו מפחידות," דיווח היועץ. "הוורידים בצווארו היו תופחים ולשונו מתיזה זעם בעודו צועד לעבר [ונדי] בקללות ואגרופים מתנופפים." הזוג הלך לטיפול קבוצתי, "שם התישו התקפיו האירציונליים ועוינותו את המשתתפים. 'אתה מניאק,' האשים אותו כל אחד מחברי הקבוצה בתורו." לבסוף תיקן אריק את דרכיו.

פרשנים שמרנים ממשיכים לייעץ לנשים שכדי להשיג נישואים מאושרים עליהן לזנוח את התשוקה לשליטה, אבל הקונספטים האלה כבר אינם חלק מהזרם המרכזי כפי שהיו בעבר

ב-1978 כבר החל הטור לקבל מקרים מיועצים שלא עובדים עם המכון ליחסי משפחה. בחלק מהמקרים ניכר הבדל רב. "ביוני 1982 סופר על "גלוריה" ו"רוב", שסבלו מבעיות בקשר לאחר שרוב פוטר ממשרתו וגלוריה נאלצה להתחיל לעבוד. הם קיבלו את העצה הבאה ממרטין גילברט, עובד סוציאלי בעל רישיון קליני שעבד עם "שירות הייעוץ למשפחה" באלבקרקי: "עיקר תפקידי," כתב גילברט, "היה לעזור לרוב ולגלוריה לתפוס את עצמם כאינדיבידואלים ולא כסטריאוטיפים, ולהבין שאין שום בעיה בחפיפת תפקידים... אט אט התחיל רוב להאמין ש'כוחותיו העדינים' שווים לא פחות מאלה שהוא תפס כ'גבריים'. עם הבנה זו הוא התחיל להרגיש מאוים פחות משאיפותיה המקצועיות של גלוריה ולתרום יותר למטלות הבית." העצה של גילברט הושפעה רבות מהפמיניזם של אותה תקופה – והיא הייתה רחוקה מאוד מתפיסתו של פופנו.

המהדורות האחרונות של "האם אפשר להציל את הנישואים האלה?", כפי שהופיעו באתר של ה-Ladies' Home Journal, לא תוקפות את הנשים כבשנים עברו. וכבר לא מקובל להניח שניהול קלוקל של משק הבית הוא אשמתה הבלעדית של האישה, או שנשים אמורות לספוג אלימות מצד בעליהן. מובן שעדיין יש פינות מסוימות בתרבות האמריקאית שבהן "האישה הכנועה" הוא תואר נחשק. פרשנים שמרנים, כגון הפסיכולוג האוונגליסטי ג'יימס דובסון מהארגון Focus on the Family ושדרנית הרדיו לורה שלזינגר, ממשיכים לייעץ לנשים שכדי להשיג נישואים מאושרים עליהן לזנוח את התשוקה לשליטה (ישנו אף קשר ישיר בין הרעיונות של פופנו לשמרנים החדשים האלה: דובסון בילה את תחילת הקריירה שלו במכון האמריקאי ליחסי משפחה). אבל הקונספטים האלה כבר אינם חלק מהזרם המרכזי כפי שהיו בעבר.

למרות השיפורים האלה, הקריאה בטורי "האם אפשר להציל את הנישואים האלה?" העכשוויים מעוררת תחושה הרמטית, מכיוון שהם ממשיכים לתפוס את בעיות הנישואים כדבר הנובע בהכרח מהזוג עצמו. רבקה דייוויס מציינת שאחת מנקודות המחלוקת ההיסטוריות בין יועצי נישואים למטופליהם היא "האם השינויים במציאות הכלכלית מולידים בעיות בנישואים, או להיפך?" עוד במהלך השפל הגדול, כשחלק מהאנשים הסובלים מעוני נדרשו להשתתף בפגישות ייעוץ כחלק ממגוון טיפולים שעסקו גם בגישה למשאבים כספיים, "העיסוק בעימותים רגשיים ולא בצורך כלכלי הרגיז... נשים וגברים שהמשיכו להתעקש כי המקור לבעיותיהם הוא חומרי." גישות מאוחרות יותר לייעוץ זוגי, שהושפעו מתיאוריית המערכות ותיאוריית יחסי האובייקט, ניסו לבחון בעיות בנישואים כחלק מרשת של השפעות תרבותיות ואילוצים מבניים.

התפיסה הרחבה הזו נעדרת מהטורים האחרונים של "האם אפשר להציל את הנישואים האלה?", שתופסים בעיות כלכליות כמחסום שיש לעברו – יחד, כזוג. לחוצים בכסף? האישה נאלצת להישאר בבית בגלל מחירי הגנים והיא מתגעגעת לעבודה? הערבים הארוכים בעבודה הופכים לרגזנות לא פרופורציונלית ומובילים לקטסטרופה משפחתית? הפתרונות תמיד דומים זה לזה – צריך לשפר את התקשורת הזוגית ולהגיע לפשרה! – וכך גם התוצאות המוצלחות שהופכות כל טור לאגדת-כזב. אין ספק שחלק מה"עבודה" שצריך לעשות היא חברתית ופוליטית, ולא רק אישית.

עצם קיומו של הטור במגזין לנשים משכילות משדר מסר משמעותי. מגזינים של גברים – המקבילה הקרובה ביותר למגזינים הממוקדים לנשים – לא כותבים בדרך כלל על צרות בנישואים; הם מתמקדים דווקא בסקס (למשל המדור "סקס ונשים" ב-Men's Health; "סקס ודייטינג" ב-Esquire). גם בעולם הפנטזיה של תקשורת ההמונים, הנשים הן אלה שנושאות את עול ההתמודדות עם מערכת היחסים.
כהיסטוריונית ופמיניסטית אני סולדת מבדיחות הדעת שבה אנו מתארים מיזוגיניה היסטורית, כי אני לא מאמינה שהתופעה הזו חלפה מן העולם. הנימה הנזפנית של מהדורות שנות ה-50 וה-60 של "האם אפשר להציל את הנישואים האלה?" נראית לנו כיום כמו בדיחה שיש לאחסן יחד עם פרסומות ותוכניות טלוויזיה ישנות ולשלוף מדי פעם כדי להוכיח עד כמה התקדמנו. אך אף על פי שהטור כבר לא מטיף לנשים בבוז, נוכחותו המתמשכת במגזין אינה משתמעת לשתי פנים: השמירה על שלמות הנישואים היא באחריות האישה. כן, התקדמנו, אך יש עוד כברת דרך לעבור.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רבקה אוניון, Aeon.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אישה, קחי את עצמך בידיים!