איש התופת והיופי

כריכותיהן של המהדורות המודרניות של "הקומדיה האלוהית" נוהגות לכנות את הספר הזה "שיא השיאים" של תרבות ימי הביניים המאוחרים. אך החזון של דנטה בכל הקשור לפוליטיקה, היסטוריה, הלימבו, הפורגטוריום והכנסייה, היה דווקא חריג מאוד בנוף הימי-ביניימי. הפואמה שלו נראית כמו התרסה מפוארת, או כמו סופת רעמים היוצאת כנגד רוח השגרה – אם לשאול את תיאורו של סרן קירקגור לגאונות.

ב"קומדיה האלוהית" דנטה מכריז שאנו זוכים לעולם שמגיע לנו, ושאנו עצמנו צריכים לבחור בין אחווה לקניבליזם

כל מי שקורא את "הקומדיה האלוהית" בפעם הראשונה מבין כי מדובר ביצירה המסתערת עליו במוזרות אדירה ושואבת אותו לתוך יער אפל שכולו בלבול, מושכת אותו מטה לקרבי הגיהינום, ואז שוב למעלה אל הטרסות של הר הפורגטוריום ("כור המצרף") בחצי הכדור הדרומי, לפני שהיא מניפה אותו אל הספרות השמימיות של "העדן", החלק השלישי של היצירה, שמגיע אל "מים שאיש מעולם הפליג בהם", ומהמם את הקוראים המעטים שהרחיקו עד לכאן במסע. מי היה מסוגל לכתוב פואמה כזאת, ואיך?

"דנטה בוורונה", אנטוניו קוטי (Cotti), 1879. תצלום: ויקיפדיה

דנטה מספר על עולם של בריתות משתנות, יריבויות מרות ומעגלי נקמה מוטרפים, אולי כמו בסוריה ובעיראק של ימינובניגוד לשייקספיר, שביצירתו אנו מחפשים לשווא אחר תובנות לגבי זהותו של המחבר, הרי שלתודעה של דנטה דווקא יש לנו גישה רבה הודות לדחף שלו להציג נקודת מבט אישית - דחף הניכר בכל יצירותיו הגדולות, החל מ"חיים חדשים" (La Vita Nuova),עבור ב-Convivio וכלה בקומדיה האלוהית. דנטה הציג כל דבר – היסטוריה, אמת, יקום, ישועה – דרך הגוף הראשון המפורסם שמוצא את עצמו "באמצע הנתיב של חיינו" ¹, כפי שאומרת השורה הראשונה בפואמה. אך למרות החשיפה העצמית הנועזת שלו, כתיבתה של "הקומדיה" נותרת בגדר מסתורין. איך נולד במוחו החזון, וכמה ממנו כבר היה במוחו כשהחל בכתיבה? חלקו, רובו, כולו?

בקנטו הרביעי של  "התופת", דנטה וורגיליוס נכנסים ללימבו, החוג הראשון של הגיהינום, שם המדריך הפגאני של עולה הרגל, מראה להם אסיפה נכבדת של משוררים: הומרוס, אובידיוס, הורטיוס ולוקאנוס. ורגיליוס מצטרף ל"שגב האסכולה" (la bella scola), ולאחר שהם מחליפים איתו כמה מילים, המשוררים הדגולים של העולם העתיק פונים לדנטה ומברכים אותו לשלום. ואז נופל בחלקו "כבוד רב עוד יותר" כאשר "הפכו אותי לחלק מחבורתם, בה אני הששי...".

המחשבה על דנטה כחבר שישי בקבוצה שכזו לא נראית לנו מופרכת כיום, אך בתקופה שבה חיבר את הקנטו הזה, הוא עדיין לא כתב את הקומדיה האלוהית. הוא לא היה אלא חרזן פלורנטיני, שהיה ידוע בחוגים אחדים בזכות מספר שירי אהבה נאים, שחלקם היו כמעט טובים כשירים של חברו גווידו קַוולְקַנְטי. בפרשנותו הטלוויזיונית הנהדרת לחוג הראשון של הלימבו, רוברטו בניני משווה את האסכולה המופלאה ההיא לחבורת מדענים כגון אלברט איינשטיין, אנריקו פרמי וג'. רוברט אופנהיימר, המקבלים לשורותיהם חשמלאי מקומי.

מרקו סֲנְטַגַטָה (Santangata), מרצה לספרות איטלקית מאוניברסיטת פיזה, כתב ביוגרפיה חדשה ומרשימה המשלבת בתוכה כמעט כל פיסת מידע אמינה או אמינה למחצה לגבי חייו של דנטה, החל מלידתו בפירנצה ב-1265 וכלה במותו ברַוֶונה ב-1321, ובכל זאת תסיימו את הקריאה ב-485 עמודיה בלי להיות קרובים ולו במילימטר להבין כיצד הצליח חשמלאי להצטרף לשורותיהם של איינשטיין ופרמי. אחרי ככלות הכול, אין פרטים רבים בסיפור חייו של דנטה העוזרים לנו להבין כיצד הוא הגה את ה"קומדיה", כיצד הוא חיבר אותה וכיצד השלים אותה. זאת למרות שחלק גדול מהדברים שהתחוללו סביבו באותו זמן השתלבו בפואמה שלו.

ישנן ביוגרפיות של דנטה המספקות לנו תובנות מעמיקות יותר – לדוגמה, Dante: The Poet, the Political Thinker, the Man מאת ברברה ריינולדס, משנת 2006 – אבל אם אתם מחפשים את הביוגרפיה המקיפה ביותר והמבוססת ביותר של דנטה, מוטב שתפנו לספרו של סנטגטה. בביוגרפיה שלו תמצאו מידע בהיקף שמתאים למומחים לדנטה יותר מאשר להדיוטות, וזאת במגוון נושאים כגון הדמויות המעורבות בקונפליקט שבין הגיבֶּלינים והגואלפים בסוף המאה ה-13; התפלגות המפלגה הגואלפית של פירנצה ל"לבנים" ול"שחורים" לאחר הבסת הגיבלינים בקרב קַמְפַּלדינו ב-1289 (שבו לחם גם דנטה); האופן שבו השחורים הביסו את הלבנים ב-1302 – והגלו את דנטה הלבן מפירנצה – אבל אז התפלגו לתתי-פלגים בשעה שהלבנים המוגלים, עם דנטה בתפקיד המזכיר הראשי וכותב המכתבים, ניסו לחבור לגורמי כוח שונים בטוסקנה ורומאנייה (Romagna), כולל כמה מאויביה המרים של פירנצה.

זהו סיפור מסחרר של תככים קטנוניים, יריבויות שונות ונקמות דם בין משפחות פלורנטיניות וערי המדינה של טוסקנה, סיפור שממשיך להיות מעניין גם כיום, בעיקר מכיוון שדנטה היה מעורב רבות במאבקים האלה והקדיש חלק גדול מיצירתו לאבחונם וגינויים. כדי להבין לעומק את הפואמה נדרש ידע בסיסי לגבי הסכסוכים האלה, וסנטגטה מתאר אותם לפרטי פרטים.

קרב טליאקוצו (1268) בין הגוולפים לגיבלינים (מתוך כתב יד). תצלום: ויקיפדיה

סנטגטה מצטיין במעקב אחר מקום הימצאו של דנטה ופעילותו במהלך שנותיו המעורפלות בגלות. בתקופה ההיא נדד המשורר במרכז איטליה ובצפונה כאדם "נטול מדינה" וחיזר אחר טובתם של פטרונים שונים – פטרונים ששמחו להתחבר עם פלורנטיני מלומד יודע קרוא וכתוב שיוכל, בין היתר, לנסח עבורם מכתבים רהוטים בלטינית. לעומת זאת, סטנגטה אינו מצטיין בהתמודדות עם הקומדיה כיצירה פואטית. יש לו נטייה לקחת את מה שעולה הרגל של דנטה אומר ועושה כראיה דוקומנטרית וכך, במקרים רבים מדי, נחסמת גישתו לעומקים הספרותיים המסחררים שמהם שואבת סופת הרעמים של הפואמה את כוחה.

לכן סנטגטה מפרש פשוטה כמשמעה את ההערצה האדוקה של דמותו של דנטה כלפי ברוּנֶטו לטיני בחוג שבו נמצאים "החוטאים במעשי סדום". על בסיס הכתוב בפואמה, סנטגטה מצהיר כי בחיים האמיתיים שימש לטיני "אב ו'אדון' ל[דנטה], ולימד אותו 'איך אדם הופך עצמו לנצחי', איך הוא מביס את המוות באמצעות כתיבה". במאמר אחר ב-New York Review of Books  כבר כתבתי שעולה הרגל, שבקנטו 15 של "התופת" מפגין כלפי לטיני הערצה המזכירה הערצת בן כלפי אביו, רוויה אירוניה ערמומית. כשמבינים זאת, מתערערת סמכותו של לטיני: באמצעות אירוניה דרמטית, שימוש במטאפורות וסמליות, דנטה מבקר בחריפות את הדוקטרינה של האדון, הטוען כי אפשר לכבוש את המוות ולהפוך לישות נצחית באמצעות כתיבה, ולא באמצעות אמונה. במקום זאת, אתמקד בדוגמה נוספת לאופן שבו הדרש של הטקסט מספר סיפור שונה מהפשט. הדוגמה הזאת היא גֶ'רי דל בֶּלו.

ג'רי דל בלו הוא דמות שולית ב"תופת", ודנטה מציב אותו בקרב הפלגנים העוסקים ב"זריעת זרעים רעים", אשר שוכנים בעומק הגיהינום. בחיים האמיתים הוא היה בן דודו של אביו של דנטה, ונהרג על-ידי אחד מבני משפחת סאקֶטי (Sacchetti) החזקה ב-1287. בשנת 1300 – השנה שבה עולה הרגל של דנטה יוצא למסעו בעולם הבא – איש עוד לא נקם את מותו של דל בלו. הדמות שברא דנטה לא רואה את דל בלו ב-bolgia, או "חפירע" [כפי שתרגם יואב רינון לעברית, הערת העורך], של הפלגנים (דעתו הייתה מוסחת), אך ורגיליוס מודיע לו בקנטו הבא שדל בלו החווה בכעס לעבר דנטה ממרחק. עולה הרגל מסביר לוורגיליוס שדל בלו זועם כי אף אחד עדיין לא נקום את מותו, ועובדה זו מעיקה על מצפונו של דנטה.

סנטגטה, כאמור, מזהה את דמותו של דנטה עם המשורר עצמו וכותב: "אל לנו להיות מופתעים שדנטה מוצג כאביר הנקמה. מסע הנקמה האישי היה אחד ממנהגי החברה הפיאודלית ועבר ממנה לחברה העירונית". הוא ממשיך ומציין כי "חוקי העיר לא אסרו על המנהג אלא רק ריסנו אותו, באמצעות שורה של תקנות הדורשות כי הנקמה תהיה שקולה לעבירה שבוצעה".

סנטגטה לא מקשר בין התקנות האלה לחפירע התשיעי ב-Malebolge ("מַלְבּוֹלְגֶ'ה", כלומר "תעלות הרשע" או "חפירע"), שם ממוקם דל בלו. אני מציין זאת כי קנטו 28 של "התופת" – אחד החשובים ביותר בחלק זה של היצירה – עוסק בשאלת הנקמה הפרופורציונית. הבית האחרון שלו, המדוקלם על-ידי המשורר הפרובנסלי בֶּרְטרן דה בּוֹרּן, מציין לראשונה את ה-legge del contrapasso, "דין הגמול ההולם", המגדיר את כללי הענישה בגיהינום. המונח contrapasso מקורו בגרסה הלטינית למונח היווני שטבע אריסטו לצדק באמצעות נקמה (tò antipeponthón). תומס אקווינס, בדברים שכתב על אודות החוק המקראי של "נפש תחת נפש" ו"עין תחת עין", מציין כי "דין הגמול ההולם עניינו סבל שווה כגמול על פעולה קודמת".

חוק הנקמה הזה – נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן – מחייב שאחד מבני משפחת אליגיירי (משפחתו של דנטה) ירצח את אחד מבני משפחת סאקטי, בתגובה לרצח של דל בלו. הרצח הנוסף הזה יחייב, בתורו, תגובה ממשפחת סאקטי, וכן האלה. כך מתנהלים סכסוכי דם, וכך מידרדרת האלימות הכיתתית למדורי התופת שלה.

האם היה דנטה "אביר הנקמה" כפי שסנטגטה טוען? נשים את דנטה עצמו בצד לרגע ונשאל את אותה שאלה לגבי היצירה שלו. האם היצירה תומכת בנקמה כאמצעי להשגת צדק? כאן עלינו לפרש את הפואמה כיצירה לירית ולא להסתפק בדברים שההערות, הפרשנויות והביוגרפיות אומרות לנו לגבי contrapasso ב"תופת" של דנטה.

כל סטודנט העוסק בדנטה לומד במהרה, ממוריו ומהפרשנויות, ש-contrapasso הוא מושג המתבסס על שקילוּת סמלית, ואף זהות סמלית, בין חטא לגמול. לכן התאוותנים שנסחפים על-ידי תשוקותיהם האסורות בחיים, נסחפים על-ידי "סופת הגיהינום" של הקנטו החמישי, וכו'. אבל למה הקנטו שמציין את דין הגמול ההולם נפתח בתיאור של שפע מופרז וחביות העולות על גדותיהן? דנטה מכריז כי אם נאסוף את כל המתים והפצועים מכל המלחמות שהתנהלו בחצי האי האפניני מדרום לרומא מאז העת העתיקה, "כלל אין זו השוואה קולעת לחפירע תשע וטינופו העצום". זו אינה היפרבולה ותו לא. אם דבר אינו משתווה לעונשי הפַּחַת התשיעית, מה זה אומר על דין הגמול ההולם, המגדיר כביכול את כללי הענישה?

"הסירה של דנטה", אז'ן דלקרואה (1822). תצלום: ויקיפדיה

החוטא הראשון שדנטה רואה בפחת התשיעית הוא מוחמד. דנטה, ברוח המסורות של ימי הביניים, חושב בטעות שמוחמד הוא כופר נוצרי, שיצר קרע עם הנצרות כשייסד את האסלאם במאה השביעית. בשעה שהוא חג סביב התעלה, הוא רואה כי חרב של שד מפלחת את מוחמד מסנטר עד פי-טבעת – לא פעם אחת, אלא בכל פעם שהוא מופיע מול השד. כשדנטה רואה אותו לראשונה, קרביו של מוחמד נשפכים מגופו. הם תלויים בין רגליו. ואם אין די בכך, מוחמד פותח אז את חזהו במו ידיו ומזמין את דנטה להסתכל: "הבט בי מתבקע" (Vedi come storpiato è Mäometto).ְ

לפני מוחמד צועד בן דודו וחתנו עלי, אבי השיעה. גם הוא משוסע מסנטר עד מצח, והשסע שלו משלים את השסע האנכי בגופו של מוחמד. הסמליות ברורה לחלוטין גם כיום, כאשר האלימות הכיתתית בין סונים לשיעים ממשיכה לפעור פצעים במזרח התיכון.

אחרי שורה של חוטאים מושחתים נוספים, קנטו 28 מסתיים בדנטה הנועץ מבט בדה בורן, ברון מהוֹטְפוֹר שסכסך בין המלך הנרי השני לבנו. ברטרן צועד סביב החפירע התשיעי ומחזיק את ראשו הכרות בשערו, כמו מנורה. המראה המזוויע הזה מהפנט את דנטה, ולכן הוא לא שם לב שבמרחק מה נמצא קרוב משפחתו דל בלו, גם הוא אחד מזורעי הריב. דל בלו מחווה לעברו בזעם, ודורש לנקום במשפחת סאקטי – כלומר דורש שדנטה יממש בשמו את דין הגמול ההולם.

מדוע דווקא בקנטו 28 העונשים האלה נראים לדנטה, ולקוראיו, מוגזמים להחריד, הרבה מעבר לסף ה"שקילות"? אולי זה קשור לשינויים שהתחוללו זמן קצר לפני כן בחוקיהן של ערי המדינה האיטלקיות. בתקופת חייו של דנטה החלו ממשלותיהן של ערי המדינה לתבוע פיצויים על פשעים מסוימים שהזיקו לא רק לאנשים ספציפיים אלא למדינה כולה. הפשעים ה"אדירים" האלה – אדירים בהיקפם או בחומרתם – דרשו עונשים אדירים, והמדינה דרשה פיצוי, משל הייתה אחת הצדדים הנפגעים. כפי שמשער ג'סטין סטייברג (Steinberg), חוקר דנטה, בקנטו 28 מזהה המשורר בדיוק את "אותה [ענישה] מופרזת שהרשויות הציבוריות דרשו לגבות מהאזרחים שחיללו את גופה הסמלי של המדינה".

בין שדנטה ראה לנגד עיניו את החוקים האלה ובין שלא, אפשר לציין סיבה נוספת לענישה המחמירה בקנטו 28, והיא טבעהּ הגיהינומי של הנקמה עצמה – כאשר מניחים לדינמיקה הפנימית של הנקמה להתפתח ללא מעצורים, היא יוצאת מכלל שליטה ומגיעה הרבה מעבר לסף השקילות. השנאה אינה חותרת לשקילות או לפרופורציה. היא נוקמת בהפרזה כל אימת שמזדמן לה. עיקרון זה חל על פרטים ועל מדינות גם יחד, ואולי אפילו על האל, או לפחות על אל מסוג מסוים החש שפגעו בו.

הדימוי הגיהינומי האולטימטיבי של השנאה המכלה הכול ומנציחה את עצמה, מופיע בקנטי 32 ו-33, כשדנטה רואה את הרוזן אוּגוֹלינוֹ לכוד בבור באגם הקרח של החוג התשיעי. בתוך הבור נמצא איתו אויבו המר רוּג'יֵרי, ואוגולינו מכרסם בפראות באחורי ראשו, כמו כלב המכרסם עצם. מכיוון שרוג'ירי נעל את אוגולינו וילדיו במגדל והרעיב אותם למוות, הרעב של אוגולינו לנקמה לאחר מותו, אינו יודע שובע. ככל שהוא מוסיף לאכול את ראשו של "האחר", כפי שאוגולינו עצמו קורא לו, כך גובר הרעב שלו לאותה "סעודת פרא".

אם נקמה ואלימות הדדית הן מהות הצדק האלוהי, הרי ש"התופת" של דנטה מואסת באל. בלתי אפשרי, לפחות עבור מבקר זה, לקרוא את הקנטי שסוגרים את "התופת" בלי להגיע למסקנה ש-Dieu n’est pas là’, כפי שאמרה נזירה צרפתייה על בוסניה-הרצגובינה, כשהמדינה קרעה את עצמה לגזרים במלחמת האזרחים של שנות התשעים. העונשים המופרזים במדורי הגיהינום התחתונים מעידים על כך שבקנטי האלה, אם לא ב"תופת" כולו, אנו עדים לצדק גיהינומי בפעולה, ולא לצדק שמימי.

כשהאלימות הופכת למעגל קסמים של נקמה ומתפשטת כמו מגיפה, היא הופכת למעין טירוף מימֶטי השואב לתוכו את כולם, כולל את האל עצמו. מכיוון שחוקרי דנטה פועלים על בסיס ההנחה שהמשורר תמיד שלט באופן מלא בפואמה שלו, הם אינם משכילים להבחין בסימנים המעידים כי דנטה – המחבר והדמות גם יחד – מתחיל לאבד את שפיותו בסוף "התופת".

בקנטו 28, המגיפה המימטית בשיאה, ועולה הרגל מאחל לאחד החוטאים שיבוא "קץ שארי בשרך". בקנטו 33, לאחר שאוגולינו מספר כיצד אכל את ילדיו במגדל הרָעָב, דנטה המחבר נכנע לדחפים רצחניים פראיים. באיבתו לעיר פיזה הוא מעלה את נהר הארנו על גדותיו כדי ש"כל נפש חיה מימיו יטביעו". בהמשך אותו קנטו, דנטה מפנה את זעמו כלפי העיר גנואה: "אי אנשי גנואה, אשר בכם כל פגם ניתן וכל דרך ארץ מכם נשללה, מדוע אבדנכם מהעולם אינם ניתן?" לא הדמות מדברת כאן, אלא המחבר. מדהים, אבל נכון, שאפילו הפרשנים המחמירים ביותר של הקומדיה האלוהית מבליגים על הפנטזיות הרצחניות האלה בסוף "התופת".

בספרו "לגנאלוגיה של המוסר" מכריז ניטשה כי דנטה עשה בלגן גדול כשהציב מעל שערי הגיהינום את המילים "הסמכות האלוהית אותי יצרה". הוא טוען שהיה מוטב לדנטה לכתוב מעל שערי גן העדן הנוצרי את המילים "השנאה האלוהית אותי יצרה". הוא ממשיך בציטוט של תומס אקווינס, שאומר כי הנשמות בגן העדן "יהיו עדים לעונשי הארורים, כדי שאושרם יהיה גדול הרבה יותר".

טענתו של ניטשה לגבי השנאה הנצחית הייתה עשויה להיות רלוונטית לגבי דנטה לוּ הנשמות בגן העדן של המשורר אכן היו מפיקות הנאה מסבלם של הארורים. לשמחתו ולשמחת קוראיו, שפיותו של דנטה שבה אליו ברגע שהוא נחלץ מהגיהינום, וכשהוא מגיע לספרוֹת השמימיות אושרו עז מדי, והוא כבר אינו חושב על החוטאים שבגיהינום. למעשה, אף אחת מהנשמות שב"עדן" לא מפגינה בהם ולוּ שמץ של עניין. הרמז היחיד לכך שהן בכלל מודעות לקיומם של הארורים נמצא במילותיה האחרונות של ביאטריצ'ה בקנטו 30 של "עדן", כשהיא חוזה כי האפיפיור קלמנס החמישי יגיע לגיהינום, אותו אפיפיור ששיבש בתככיו הפוליטיים את הקמפיין של הקיסר היינריך השביעי באיטליה ב-1310-1313.

ביאטריצ'ה אינה שואבת הנאה מגורלו של קלמנס, או משליחתו לגיהינום של כל אדם אחר. היא מביעה זעם – זעמו המר של דנטה עצמו – על כך שהאישים שמניעים את מהלך ההיסטוריה על פני כדור הארץ מעדיפים את שסעי הגיהינום על פני השפיות שבצדק.

"דנטה והפואמה שלו", דומניקו די מיקלינו (1465), מתוך פרסקו. תצלום: ויקיפדיה

אמנם הביוגרפיה של סנטגטה לא מציגה לנו תובנות רבות לגבי הקומדיה האלוהית כפואמה, אך היא מציגה בפרטי פרטים את ההיסטוריה האיטלקית שביאטריצ'ה מגנה בקנטו 30 של "עדן" – את אופיו האקראי של רצף האירועים, ואת השחקנים המרכזיים והשוליים במאבקי הכוח שפגעו כמעט בכל אדם במרכז איטליה. זה היה סיפור של בריתות משתנות, יריבויות מרות ומעגלי נקמה מוטרפים. בגלל אמצעי הלחימה המודרניים, הסכסוכים הכיתתיים של ימינו בסוריה ובעיראק קטלניים יותר. אך בה בעת הם שרירותיים וכאוטיים פחות מאשר הלחימה חסרת היסוד והרסנית בין המשפחות הפלורנטיניות וערי המדינה האיטלקיות בסוף המאה השלוש עשרה ובתחילת המאה הארבע עשרה.

"הקומדיה", הודות לשירתה המשובחת הקוראת לאהבה, החלמה ואחווה, נוסקת מעל להיסטוריה המקומית העכורה, אף על פי שבו בזמן היא כרוכה בה. העובדה שהפואמה הזאת חוזה חלופה – קרי שהיא מסרבת בתוקף להישאר לכודה בגיהינום – הופכת אותה ליצירה אנושית להפליא מחד גיסא, וליצירה שגיבה ועל-אנושית מאידך גיסא. בימינו, כמו בימיו של דנטה, "התופת" זוכה למירב תשומת הלב, כיוון שאנו מזהים את עולמנו בעיר היגון שלו. אבל "טור הטוהר" (הפורגטוריום), וכמוהו גם "עדן", פורצים את מעגל האימה ומראים לנו שהגיהינום אינו כל הסיפור כולו.

החלק השני והשלישי של היצירה מלמדים אותנו בדרכים רבות כיצד סיוטי ההיסטוריה מוכרעים על-ידי הרצון האנושי. הגיהינום אינו מקום. הוא שורה של השלכות שמקורן בפעולות אנושיות. דנטה האמין כי הרצון החופשי הוא מתנה שהפכנו לקללה, בייחוד מכיוון שמוסדות הצדק אינם מגשימים את תכליתם על פני האדמה. בין שיד האדם מקבלת את האחריות להשלכות מעשיה ובין שלא, הרי שמעשיה הם שמובילים את ההיסטוריה.

כשאני אומר שאין צדק שמימי בגיהינום, אני מתכוון שאלוהים, בחזונו של דנטה, שם את העולם האנושי בתחום השיפוט האנושי. חירות הפעולה האנושית מאפשרת לנו, בני האדם, להחליט אם להפוך את העולם לתופת או להפוך אותו למקום שבני אדם יהיו מסוגלים לחיות בו בזכות חוקים, השכלה ומוסדות ממשל. בניתוח הסופי, contrapasso הוא חוק ההשלכות, חוק השלכות הנגד, המושל בהחלטותיהם של בני האדם ובמעשיהם.

בטרגדיה, חירות הפעולה של האדם אינה יכולה לצו הגורל. דנטה, לעומת זאת, מכנה את הפואמה שלו "קומדיה" מכיוון שבחזונו, הגורל מופקד בידיהם של בני האדם. המחויבות של דנטה לאחריות אישית, הן ברמת הפרט והן ברמת הקולקטיב, הייתה מוחלטת. בדרכה הפואטית רחבת היריעה, הקומדיה מכריזה שאנו זוכים לעולם שמגיע לנו, ושאנו עצמנו צריכים לבחור בין אחווה לקניבליזם.

רוברט פּוֹג הריסון (Pogue) הוא מרצה לספרות איטלקית בסטנפורד. ספרו האחרון הוא Juvenescence: A Cultural History of Our Age (משנת 2014).

על הספר:“Dante: The Story of His Life” By Marco Santagata, translated from the Italian by Richard Dixon, 485 p.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "דנטה ווירגיליוס", סצנה מקנטו 30 ב"תופת, ויליאם אדולף בּוּגֶרוֹ (Bouguereau), 1850. תצלום: ויקיפדיה