אכלו אותי, שתו אותי, אהבו אותי

בכלכלת תשומת הלב, כולנו מוצרים, כולנו משווקים וכולנו מתחרים. המחיר הוא גופנו, שלמותנו הנפשית וגם חירותנו כבני אדם
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

בפברואר 2017, שיין פטריק בויל סיפר לכולנו סיפור. שיין, מייסדו החביב של Zine Fest Houston [פסטיבל מגזינים עצמאיים] צייץ בטוויטר לינק ל-166 העוקבים שלו, וחלק איתם קמפיין מימון המונים שנועד לכיסוי הוצאותיו הרפואיות. שיין, הסובל מסוכרת מסוג 1, חזר זמן-מה קודם לכן מטקסס לארקנסו כדי לטפל באימא שלו. לשם כך הוא נאלץ לוותר על הטיפול במרפאה הקבועה שלו, שם קיבל אינסולין במחיר שיכול היה לשלם. משום כך הוא ביקש מהציבור כסף: 750 דולר, ליתר דיוק.

הציוץ של שיין זכה לתשומת לב מועטה בלבד. הוא לא נכתב בנוסח מרתק במיוחד – רק קישור לא מאוד מושך לדף המימון, לצד הסבר פשוט: ״אני מגייס כסף כדי לקנות אינסולין בחודש הבא. הקליקו לתרומה.״

כששיין מת מסיבוכים של סוכרת, שבועות ספורים לאחר מכן, חסרו בדף התרומות של 50 דולר. שיין קימץ באינסולין, כך אמר בן דודו בקמפיין נוסף של מימון המונים שנועד לממן את הוצאות הלוויה והקבורה. אף שעמוד גיוס התרומות המקורי איננו, הציוץ של שיין עדיין שם. אחרי שלוש שנים הוא צבר 53 לייקים.

שנה לאחר מכן, אישה מרידג׳, ניו יורק, בשם דורין רודולף סיפרה סיפור אחר. הבת שלה, ניקול, נמחקה זה עתה מפוליסת הביטוח של הוריה. ניקול, כמו שיין, הייתה סוכרתית ולא יכלה להרשות לעצמה לרכוש אינסולין. דורין, כמו שין, פנתה לטוויטר. היא סיפרה את סיפורה בעזרת 280 סימני דפוס בדיוק, המספר המרבי שמותר לשימוש בטוויטר, ונמנעה מלהשתמש ברווחים כדי שתוכל לספר את הסיפור כולו: ״זה עתה קניתי שני בקבוקונים של אינסולין עבור בתי, במחיר 524 דולר.אחרי הנחה.זה כל מה שיכולתי לקנות״. היא כתבה שיצאה מבית המרקחת, ישבה במכונית ובכתה. ״לא אוכל לספר לה את זה.אספר לה שהשגתי את זה מהעבודה, כי היא יודעת שאין לי $, רק אהבה ודאגה 24.7״.

הציוץ הזה צוטט, זכה ללייקים וקיבל עשרות אלפי תשובות. רבים הציעו לשלוח כסף באפליקציות. אחרים שלפו עמוד מימון עצמי שדורין הקימה, חודשים ספורים אחרי מותו של שיין, והחלו תורמים. התרומות הגיעו ל-9,000 דולר עד שדורין הפסיקה את האיסוף. הסיפור של משפחת רודולף זכה לכתבה מחממת לב ב״חדשות יאהו״ וגם בוושינגטון פוסט. דורין החלה להזדהות ברשת כלוחמת למען האינסולין והיא ממשיכה להילחם למען הוזלת המחירים של האינסולין בארצות הברית.הברו

אינסולין, מזרק

בחברה של תחרות פרועה על הכל, גם אינסולין שווה זהב. תצלום: Biologycorner

מספרי סיפורים טובים, אלה שמסוגלים ליצור ״מיתוג אישי״ שהופך לוויראלי, שהופכים ל״משפיענים״ או ל"אושיות", הם אלה שמצליחים ללכוד את תשומת הלב הקולקטיבית שלנו

בכלכלת תשומת הלב, כמו בכל כלכלה, ישנם מנצחים ומפסידים. ישנם מי שמשתלטים על חלק גדול מספיק מזמננו ומהקליקים שלנו, מהאכפתיות ומהחמלה שלנו, מהליבידו שלנו, מכמיהותינו, מהתקציב והזמן הפנויים שלנו ואולי, מעל לכל, מהמבט שלנו. וישנם מי שלא. אלה אשר – בגלל היעדר כישורים או מאמץ, או משום שאינם מרגישים נוח לכתוב או להצטלם מזווית מסוימת – חוטאים בחטא הנורא מכל: הם אינם מעניינים. מספרי סיפורים טובים, אלה שמסוגלים ליצור ״מיתוג אישי״ שהופך לוויראלי, שהופכים ל״משפיענים״ או ל"אושיות", הם אלה שמצליחים ללכוד את תשומת הלב הקולקטיבית שלנו.

אני לא מדברת רק על מקרים קיצוניים – על רבע מיליון בני האדם שמנסים מדי שנה לשלם עבור ההוצאות הרפואיות שלהם בעזרת מימון המונים, או על אמצעי תקשורת ברשת שמשלמים לכותבים בהם רק באמצעות ״חשיפה״ (כפי שנהג ההפינגטון פוסט לעשות עד 2018), או על מקצועני אינסטגרם שפרנסתם תלויה ישירות במספר האנשים שמוכנים להקליק ״לייק״ על תוכן שיווקי שהם מקדמים, ברשת שכל תכליתה לייצר שאיפות לאורח חיים. אני מדברת על מספר הולך וגדל של אמריקנים, בעיקר מילניאלים, שעבורם מושג המיתוג האישי אינו רק אפשרות יצירתית, אלא (במידה כזו או אחרת) מציאות כלכלית.  עבור כל מי שנרשם אי פעם לאתר היכרויות או לרשת חברתית מקצועית כמו לינקדאין, או אסף מימון המונים לטובת יעד אישי או מקצועי, או השתתף ב״כלכלת החלטורות״ (gig economy) או אפילו עבור מי שמעסיק אפשרי חיפש אותו בגוגל או ברשת חברתית – עבור כל אלה, היכולת שלנו ליצור לעצמנו תדמית, בשנת 2020 יותר מאי פעם, נקשרת ישירות ליכולת שלנו להיות בעולם.

קל מאוד לקונן על האוואטרים הדיגיטליים שלנו – על הלחץ ליצור דימויים לא אותנטיים וחסרי גוף שלנו, מין עצמי שבתורו שולט במרכיבים של חיינו הגשמיים (המכונים Meatspace). אבל קינה כזו מצריכה הנחות מסוימות על המציאות האמיתית – למשל שאותנטיות היא בהכרח גשמית וקשורה לגוף הפרטי והאוטונומי שלנו. השאלה המעניינת יותר היא: כשעצמי-תדמיתי או חסר גוף מהותי כל כך לצורת הקיום החברתית שלנו, מה בכלל הופך את העצמי המקוון או הלא מקוון שלנו ל״אמיתי״?

אווטאר דיגיטלי, בחור שרירי

להירגע: זה לא הבן של השכנים. תצלום: Apollo Scribe

אישיות דיגיטלית

גופינו הדיגיטליים האצוּרים הם חלק בלית נפרד מהמציאות הכלכלית שלנו. גם אם יש לנו משרה יציבה ״נורמלית", טביעת הרגל הדיגיטלית שלנו – החשבונות שלנו בלינקדאין, עמודי הטוויטר שלנו ופרופילים דיגיטליים חשופים אחרים – מציגים אותנו בפני לקוחות ומעסיקים פוטנציאליים. אם אנחנו, כמו שליש מהעובדים בארה״ב, מתפרנסים חלקית או בצורה מלאה מכלכלת החלטורות, אז הלחצים הללו גדולים עוד יותר. גם האישיות הפומבית שלנו במקומות כמו טוויטר וגם האישיות שלנו בפלטפורמות עבודה – באתרים שמספקים לנו פרנסה ומאפשרים למשתמשים לבחור מנקה או משפצים מרשימה של פרופילים – תובעות יצירת תדמית אישית שנועדה לקדם תכלית ספציפית ולא בהכרח כזו שהושקעה בה מחשבה רבה.

אבל יצירת-עצמי חיונית גם כדי לצבור הון מסוגים אחרים: חברתי, למשל, או מיני לחלוטין. האוואטרים הדיגיטליים שאנחנו יוצרים בטינדר (האם אנחנו מושכים מספיק כדי שיחליקו עלינו ימינה?), אתרי היכרויות (האם אנחנו מושכים וגם מעניינים מספיק כדי שמישהו ישלח לו הודעה, או יענה לנו?) או אתרי היכרויות יוקרתיים (האם אנחנו מושכים וגם מעניינים וגם בעלי השכלה נחשבת מספיק וגם מפורסמים מספיק באינסטגרם כדי שנורשה בכלל להשתמש באפליקציה?) – הם בבואות מעוותות של האני ה״אמיתי״ שלנו. הם גם גופים דיגיטליים מקבילים, וגם, יותר ויותר, משמשים ככלים חברתיים המאפשרים גישה אל הגשמיות הכי אינטימית שלנו. על פי מחקר שנערך לאחרונה [בארה״ב] כארבעים אחוזים מן הזוגות החדשים בשנת 2017 נפגשו ברשת.

יצירת אני דיגיטלי לא רק לשם הרחבת יכולת הפעולה שלנו בעולם, אלא גם כדי למשוך יותר תשומת לב, הפכה להכרחית

מבחינה חברתית ומקצועית, אנחנו יוצרים את עצמנו ברשת. בדיוק כפי שהאופן שבו אנחנו מלבישים את גופנו, המחוות שאנו בוחרים או המבטא שאנחנו מטפחים ומעיד על מעמדנו, מאפשרים לנו לתפוס מקום לא רק גשמית אלא גם חברתית, כך גם יצירת אישיות ברשת חברתית מאפשרת לנו להקרין את העצמי החברתי שלנו אל המוחזות חסרי הגוף המסחררים. והמרחבים הללו – היכולת שלנו לחלוק תוכן לא רק עם מכרים ספורים ״בחיים האמיתיים״, אלא עם קהל רב של עוקבים – הופכים את האני הדיגיטלי-חברתי הזה ליעיל להחריד, לדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו בפני כל מי שאנחנו מכירים, בבת אחת.

איננו יכולים להפריד בין חיינו הכלכליים או העצמי החברתי שלנו מהצורך ההולך וגובר במיתוג אישי. יצירת אני דיגיטלי לא רק לשם הרחבת יכולת הפעולה שלנו בעולם, אלא גם כדי למשוך יותר תשומת לב, הפכה להכרחית. אנחנו יוצרים את עצמנו לא רק כיצירת אמנות, אלא כאובייקטים מסחריים. העצמי הדיגיטלי שלנו, כמו גופנו, הוא פגיע.

קים קרדשיאן

קים קרדשיאן ברגע טבעי של מסחר בדימוי אישי. תצלום: אווה רינלדי.

״אלים זעירים״

למרבה האירוניה, האני המיוצר הזה נתפש באופן מסורתי לא כעדות לנואשות האדם אלא כסימן לכבודו העצמי. ב״הנאום על כבוד האדם״ (משנת 1486) של הפילוסוף בן תקופת הרנסנס ג׳ובאני פיקו דלה מירנדולה, זמן קצר אחרי בריאת העולם אלוהים אומר לאדם כי היצירתיות, ובעיקר היצירתיות בנוגע לעצמי, היא חלק בלתי נפרד מהקיום בצלמו של אלוהים:

״אתה, שאינך מוגבל על ידי סייגים כלל, מרצונך החופשי – שכן נתתי לך בחירה כזו – תקבע בעצמך את גבולות טבעך... יצרתי אותך לא משמים ולא מארץ, לא בן תמותה ולא בן אלמוות, כך שמתוך חופש בחירה וכבוד, כאילו אתה הבורא והמעצב עצמו, עליך ליצור את דמותך בכל צורה שתרצה.״

ליצור את עצמנו היא צורה של האלהה-עצמית. תרבות ה״דנדי״ של המאה התשע עשרה, למשל, תוארה על ידי אחר ממתעדיה, ז׳ול ברבה ד׳אורביי, כזרם של ״אלים זעירים״. הדנדי, שהיה אדיש והפגין התנהלות אגבית, לעולם אינו מושא לחיבתם של אחרים, או למקריות המלווה את האהבה. הוא אינו אוהב, משום שהוא בלתי נגיש רגשית. אבל גם ד׳אורביי וגם חברו הדנדי שארל בודלייר האמינו כי הגנדרנות של הדנדי תכליתה לנתק בין הכוח להשפיע על אחרים לבין הכוח להיות (לפחות למראית עין) בלתי מושפעים. באנקדוטה אחת המבהירה זאת, בודלר משווה את הדנדי למיתוס התלמיד הספרטני, המסתיר שועל גנוב מהמורה שלו, תחת חולצתו. הילד שומר על ארשת אדישה נוכח פני מורהו, בעוד השועל נובר בטופריו בבטנו והורג אותו. ״גבר דנדי עשוי להיות אדיש״, מבטיח לנו בודלר, ״יתכן אפילו שהוא סובל, אבל במקרה כזה הוא יחייך כמו שחייך הילד הספרטני כששיניי השועל היו נעוצות בו״.

העצמי המיוצר של המחשבה ההומניסטית, הדנדי של פריז או לונדון במאה ה-19, הוא העצמי שיצירתו היא סוג של כוח, לא רק של היוצר על עצמו, אלא על קהלו

העצמי המיוצר של המחשבה ההומניסטית, הדנדי של פריז או לונדון במאה ה-19, הוא העצמי שיצירתו היא סוג של כוח, לא רק של היוצר על עצמו, אלא על קהלו, la foule. פירושו המילולי של המונח הוא ״ההמון״, אבל לעתים קרובות הכוונה היא לגוש הנע באיטיות, ואין לאיש מחבריו מאפיין המבדיל אותו מאחרים. הדנדיזם נועד להשפיע על ההמונים.

״המאפיין הכללי ביותר של הדנדיזם״, כותב ד׳אורביי, ״הוא ליצור תמיד את הבלתי צפוי, את מה שאינו ניתן לצפייה הגיונית על ידי מי שמורגלים בעול הכללים״. הדנדים כופים על האחרים את רצונם. הם יוצרים עולם נרקיסיסטי באמצעות השפעה על קהלם.

להיות יוצר-עצמי פירושו לעמוד מחוץ להמון, ונגדו, להתעלות על האנושות ולהפוך לסוג של מכשף. כפי שמתעד פחות נודע של התרבות הזו, הסופר ואיש האוקלט ג׳וזפין פלאדאן כתב בספרו משנת 1892 ״איך להפוך למאגוס": ״אתם חייבים ליצור את הכישוף שלכם, לא כביטוי ליוהרה, אלא כפי שיוצרים יצירת אמנות״.

רובר דה מונטסקיו, ג'ובאני בלדיני

דנדי אופייני: רובר דה מונטסקיו, דיוקן מאת ג'ובאני בלדיני (1897). תצלום: ויקיפדיה

דנדים בטינדר

השאלה ״איך ליצור את עצמנו?״ אינה ניתנת להפרדה מן השאלה ״איך ליצור דברים שהם כמונו אך גם שונים מאתנו?״.  בתרבות הדנדיזם ממש כמו בפנאופטיקון הדיגיטלי של ימינו, היצירה העצמית קשורה בקשר הדוק לעמימות העמוקה בכל הקשור לכוח ולהבטחה הצפונים בטכנולוגיה, ולאופנים שבהן אנו עשויים להפוך לא רק לסובייקטים מעוצבים באופן עצמאי אלא גם לאובייקטים, שניתן לשכפל בקלות מטרידה.

תרבות הדנדי צמחה בחוגי המאה ה-19 של פריז התעשייתית, זמן לא רב אחרי שהעיר הפכה לבמה למספר חידושים – שהיום היינו מכנים בשם הפרעות. אלה היו מנורות הגז: כחלק מחידוש פני העיר, הברון אוסמן החל ב-1853 להתקין עשרים פנסים כאלה. הם הפכו את הרחובות המפותלים והמסוכנים של העיר לראשונה למוארים בלילה, וכך גם פתוחים לכל מי שרצו לשוטט בשדרה החדשה. השדרה זכתה גם לתאומה סימבולית, מרפסת בית הקפה, שכיסאותיה פנו אל הרחוב והזמינו את ה-flâneurאו הצופים בבני אדם. במקביל צצה חנות הכלבו כתופעה בורגנית, כפי שתיאר אמיל זולה ברומן משנת 1883 ״גן עדן לאישה״. עם חנות הכלבו הגיעו חלונות הראווה, בובות הראווה והתצוגה המסחררת של שפע החפצים בייצור המוני – שבתורם הפכו את החפץ המקורי, המיוצר בבית או המיוצר על פי מידה לנדיר וככזה למיוחד ולמושא הערצה.

היתרון בחופש ליצירה עצמית היה כי העצמי היה חופשי מהכבלים של מה שאנו עשויים לכנות בשם ״ממשות״: מן הדחף הביולוגי, מן השורשיות, מן הפגיעות שנובעת מהחיים כיצור אנושי בין אנשים, בעולם ממשי שנוצר כבר

כל אלה הגיעו בזמן שרעיון ״האישה המכאנית״ – התגלמות היצירה מחדש – הפך לנפוץ מבחינה ספרותית ומינית. לא מפתיע על כן, שעל פי רשומה משנת 1858 ביומניהם של האחים גונקוּר, נפוצו שמועות על אודות בתי בושת שבהם הוחלפו הזונות הרובוטים הזהים להן.  היתרון בחופש ליצירה עצמית היה כי העצמי היה חופשי מהכבלים של מה שאנו עשויים לכנות בשם ״ממשות״: מן הדחף הביולוגי, מן השורשיות, מן הפגיעות שנובעת מהחיים כיצור אנושי בין אנשים, בעולם ממשי שנוצר כבר.

להיות בעל חופש יצירתי פירושו להיות לכוד בין הסקילה והכריבדיס של המודרניות. אם תיצור את עצמך קטן מדי, תהפוך לאחד מן ההמון חסר הפנים התועה ללא מטורה בשדרות פריז.  אפ תיצור את עצמך גדול מדי תאבד לך האנושיות. האסתטיקן בעל החיבה היתרה למלאכותי, עלול בהחלט למצוא את עצמו במצבו של האסתטיקן מן הרומן ״להפך״ (משנת 1884) של ז׳וריס קרל הויסמנס, אשר בודד את עצמו משאר תושבי פריז באחוזה מעוצבת להפליא אך אטומה הרמטית, ויצא מדעתו.

בולבאר מונמרטר, קאמי פיסארו

"בולבאר מונמרטר בלילה" (1898), קאמי פיסארו, National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

וכך גם הטינדר של אותה עת. כשהנוף הדיגיטלי החליף את שדרותיה של פריז כאתר ההתרחשות, מאזן הכוחות של יצירת העצמי השתנה. כבר אין בנמצא מספר נסיכים או פילוסופים של הרנסנס, המעצבים את עצמם מול ההמון. במקומם, ככל שלרבים מאתנו ישנה גישה לכלי יצירת העצמי, כולנו נלחמים, במובן הכי דרוויניסטי אכזרי, כדי ליצור את העצמי שלנו במרחב הדיגיטלי. אנחנו נאבקים מתאמצים להיות לא רק חסרי גוף אלא גם אוטונומיים, חופשיים ממגבלות. עם זאת, העצמי שלנו, האינדיבידואליות שלנו, המיניות שלנו, מקורות הפרנסה שלנו – כל אלה אינם בעצם נבחרים על ידנו, אלא מוענקים לנו בזכות תשומת לבם של אחרים.

ההיפרדות המוחלטת מן הגוף של היצירה העצמית הדיגיטלית, המנתקת אותנו מן האני הגשמי והתלוי שלנו, מעניקה לנו חופש מוחלט ובו זמנית גם משעבדת אותנו – הרבה יותר מסמטאותיו השגיבות של הרובע ה-8 של פריז – בכלכלה שבה אנו חייבים להתחרות זה בזה על תשומת הלב, שהופכת את חיינו לבלתי אפשריים מבחינה כספית וחברתית. כולנו הדנדים וההמון באותה מידה.

סקס בכלכלת תשומת הלב

בלתי אפשרי, כמובן, להפריד את התביעה לתשומת לב מסקס, או לפחות מארוטיות. יצירה של אני כאובייקט, שנועד למשוך תשומת לב ולהיצרך, היא גם יצירת עצמי כאובייקט של תשוקה. אנחנו מעוותים את עצמנו לטובת מבטיהם של אחרים וחירותנו כולה מתועלת לבריאת תדמיות מגרות התואמות פנטזיות של אחרים. אנחנו מופיעים בזהויות הנבחרות שלנו, כדי להתאים למקומות הפנויים בליבם של אחרים.

באינטרנט, כך אומרים, איש אינו יודע שאתה כלב. הנתק מהגוף ברשת מאפשר סוג מאוד מסוים של ארוטיות

באינטרנט, כך אומרים, איש אינו יודע שאתה כלב. הנתק מהגוף ברשת מאפשר סוג מאוד מסוים של ארוטיות. זה אינו, למשל, החזון האטוויסטי לגמרי של הסקס שמהללים ג׳ורדן פטרסון וחבריו בימין השמרני: הערצה של דם או בשר, של בינריות מגדרית שניתן לגלות בעצם מבנה היקום. להפך, זו ארוטיקה המאופיינת לא במימוש אלא באפשרות. הכול אפשרי והכול מותר, ומותר לכם לחשוב, לפנטז ולרגש את עצמכם במחשבה שאולי תעשו את זה, מבלי לעזוב כלל את הכיסא שמול המחשב. זוהי ארוטיקה של כלל 34, העיקרון הנודע ביותר של האינטרנט: אם אפשר לחשוב על זה, יש ברשת פורנוגרפיה כזו.

צעירה שחורה, בגד חשוף, נעליים צהובות

מה מוכרים פה? אולי נעליים צהובות: תצלום באינסאגרם, נייג'ל אליוט.

ברשת, אנחנו יוצרים את העצמי שלנו לא כדי לפתות, כפי שעשו הדנדים של המאה ה-19, ולכפות את רצוננו על ההמון, אלא כדי לשדל, לגרות ובסופו של דבר להתחנן שהקהל יבוא אלינו. אנחנו זקוקים לאהבה, לתשומת הלב ולקליקים של אחרים.

מפתה לראות את כלכלת תשומת הלב שלנו כדיסטופית בלבד. זהו הרי סיוט להתחרות זה בזה באמצעות אווטארים על עבודה, סקס וחברה, על כסף לתשלום עבור טיפולים רפואיים. אבל עלייתה של כלכלת תשומת הלב חושפת גם אמת שהדנדים במרפסות בתי הקפה לא הבינו: ברור שהעצמי שלנו מוגדר על ידי תשומת הלב, ועמה אהבתם של אחרים. אפילו במרחבים חסרי הגוף של האינטרנט, אנחנו יצורים תלויים לגמרי: לא רק מי שיוצרים את עצמנו או, חלילה וחס, משפיענים, אלא יצורים התלויים בתשומת לבם של אחרים, תשומת לב שבמהותה, אינה שונה מאהבה. כפי שסימון וייל ניסחה זאת במשפט הידוע: ״תשומת לב, ברמתה הגבוהה היותר, היא בדיוק כמו תפילה. היא מניחה אמונה ואהבה״.

אנחנו יצורים חברתיים, בדמותנו הגופנית או הדיגיטלית גם יחד. אנו כמהים וצריכים לעצב את עצמנו כאני שאינו סגור בתוך עצמו אלא כדמויות שזקוקות לצופים

אבל פיתוי ושידול עשויים להיות שני צדדים של אותו מטבע. התביעה לתשומת לב, להשפעה, במונחים של ד׳אורביי ממש כמו במונחי משפחת קרדשיאן, היא בו זמנית הפגנת כוח והבנת הפגיעות שלנו, בין אם אנו מבינים זאת או לא. אנחנו יצורים חברתיים, בדמותנו הגופנית או הדיגיטלית גם יחד. אנו כמהים וצריכים לעצב את עצמנו כאני שאינו סגור בתוך עצמו אלא כדמויות שזקוקות לצופים. אפילו במרחבים ה״חופשיים ביותר״, חופשיים מגופנו ומהמאפיינים המסורתיים של המגבלות האנושיות, אנחנו לא אוטונומיים. האינטרנט שהייתה אמורה לשחרר את כולנו מתאונות של זמן ומקום ולידה, חשפה בסופו של דבר – כשקרסה אל תוך דרוויניזם רגשי – את האמת על התלות האנושית, הקשורה פחות לגוף או לדם שלנו, ויותר לכך שכולנו אחראים זה לזה בכל תחום. הנתק מהגוף לא הפך אותנו לפחות אנושיים.

המשוררת ומי שמציגה את עצמה כעובדת בתעשיית המין רייצ׳ל ראביט וייט – מן הקולות האופייניים ביותר של שנת 2020 –  כתבה ודיברה לא מעט על חזון המיניות שלה כהמשך של תרבות הקפיטליזם האינטרנטי. בראיון שנערך עמה לאחרונה ב-The Cut, וייט מדברת על ארוטיות כעל חלק מהטבע העסקי של התרבות המקוונת, שבה כולנו, במיטה ממש כמו מול המחשב, מציגים זהויות בתמורה לעונג. ״סקס יכול להיות כלי לביטוי עצמי,״ היא מוסיפה, ״והוא יכול להיות תיאטרון. סקס אינו חייב להיות רציני, וסקס יכול להיות כל דבר״.

ועם זאת, היא מזהירה, ״עונג אינו הכול... והמיניות והסקסיות שלנו אינן כל מה שיש״. בקריאה ראשונה, נדמה שזו עמדה שמרנית יחסית: לפי יש, ואכן אמורים להיות, חיים נרחבים מחוץ לגבולות התשוקה הארוטית. אבל בעיני וייט, עונג מיני – שבעיניה כלל אינו זהה לסקס – אינו הכול, בדיוק משום שקל לנתק אותו מיתר החיים.

וייט מניחה שהעצמי המיני שלנו והעצמי הסוחר שלנו הם בהכרח זהים. ״נשים רבות עוסקות בעבודות מין בלי למכור מין תמורת כסף הון אחר״, אומרת וייט. ״עבודות בעינוג מיני ועבודות רגשיות הכרוכות במין. כל אישה מצופה או נדרשת, ביחסים הטרוסקסואליים, לבצע את אותן עבודות שמבצעות עובדות מין, אבל לא כל אישה היא עובדת מין״. יחידים אוטונומיים בעלי מודעות עצמית יכולים לעסוק בכך כעבודה או לא, אבל סקס, ואפילו סקס מהנה, הוא תמיד עבודת מין.

עובדת מין, אינדונזיה, ג'קרטה

עובדת מין בג'קרטה, בירת אינדונזיה. תצלום: Sumaryanto Bronto

וייט רואה בעצמי המיני שלנו – כלומר לעצמי החברתי ביותר שלנו, זה שמתקיים כדי לייצר עצמי נוספים, לתקשר זה עם זה ולהבטיח את המשך המין האנושי – לא יותר מדמות שאנו יכולים לעטות או להסיר. סקס, והפגיעות והתלות של הגופניות המלוכלכת המלווה אותו, החיים המשתמעים ממנו, הופך ללא יותר ממופע שאנו מופיעים, מעשה שאנו מבצעים, חלק מקרי ולא מהותי מישותנו.

אנו יצורים אוטונומיים ובעלי עוצמה, המתאפיינים על ידי מערכות היחסים שלהם עם יצורים אחרים, שיש להניח כי הם חזקים פחות, יצורים שאנו יכולים לשלוט בהם על ידי הוספה והסרה של תכונות לפי בחירתנו

תפישת הסקס של וייט דומה דמיון רב ביותר לתפישת המופע של הדנדים. שתיהן נובעות מאותו רעיון בסיסי שלפיו אנו יצורים אוטונומיים ובעלי עוצמה, המתאפיינים על ידי מערכות היחסים שלהם עם יצורים אחרים, שיש להניח כי הם חזקים פחות, יצורים שאנו יכולים לשלוט בהם על ידי הוספה והסרה של תכונות לפי בחירתנו. אנחנו יכולים להיכנס ולצאת מהפרסונה הציבורית שלנו, להתאים את המציאות הביולוגית שלנו לפי רצוננו. האופן שבו אנו מתקשרים זה עם זה קשור הדוקות בבחירות שלנו.

תלויים, לא חופשיים

עם זאת, כלכלת תשומת הלב במצבה הנוכחי, הדיסטופי לכאורה, מציגה בפנינו תמונה שונה לחלוטין של המצב האנושי. כלכלת תשומת הלב המקוונת – החושפת את חוסר השליטה שלנו בזהויותינו שלנו ואת התלות שלנו באחרים, משום שאנו במהותנו יצורים חברתיים – דורשת מאיתנו להשלים עם היסוד הקשור לקשר שלנו לאחרים כחלק מהותי עוד יותר בזהותנו מן הגוף הגשמי שלנו. אנו תלויים אלה באלה אפילו מאחורי המקלדת. כשאנחנו מתייחסים זה לזה, באמצעות סקס גופני או מבעד לאפלת המסך, אנחנו נאלצים להסתפק במצב האנושי הנתון – מצב נתון שאינו קשור רק לפיזיות שלנו וגם לא למגדר או לרקע הגזעי, האתני או הכלכלי שלנו, וגם לא לתפישה האטוויסטית של העצמי שלנו, אלא לצורך שלנו באנשים באחרים. העובדה שהכלכלה הדיגיטלית הנוכחית שלנו היא כלכלת תשומת לב היא מרשימה, לא רק משום ש״לייק״ פירושו כעת הקלקה, אלא משום שכיצורים חברתיים, אנו סוחרים במה שבמהותו תובע תשומת לב: אנחנו סוחרים באהבה. איננו יכולים, כמו הדנדים או וייט, לבחור מרצון, למסחר ולהפריד לתחומים את מערכות היחסים שלנו זה עם זה.

כלכלת תשומת הלב המקוונת של היום אינה סתם מרושעת, אלא טראגית, שיקוף של המציאות הבלתי נמנעת ההופכת אותנו לתלויים באחרים בכל מישור בחיינו, ושל חוסר היכולת היהיר שלנו להכיר בכך בדרך בריאה יותר

בשירה של כריסטינה רוזטי ״שוק הגובלינים״, מיניות, מסחר והרס קשורים אלה באלה ללא יכולת להפריד. אישה צעירה הולכת ליריד, אוכלת פירות אסורים וכשהיא אחוזה בתאוות היא הופכת למשהו שנאכל בעצמו. ״אכלי אותי״, היא דורשת מאחותה ההמומה, ״שתי אותי, אהבי אותי״.

ה״אכלו אותי, שתו אותי, אהבו אותי״ הנסער של הכלכלה המקוונת הוא בעצם הגילוי האמיתי ביותר של העצמי האותנטי שלנו – כיצורים הזקוקים ליצורים אחרים, אפילו אם אנו מסוגלים לאכול אבקה שהיא תחליף מזון או להעלות את התודעה שלנו לענן. סקס, מופע וכל הצורות האחרות של מערכות יחסים רצוניות אינן פעולות שאנו מבצעים, אלא מרכיבים של מהותנו, שכולם נובעים מן הצורך שלנו באהבה.

במבט כזה, כלכלת תשומת הלב המקוונת של היום אינה סתם מרושעת, אלא טראגית, שיקוף של המציאות הבלתי נמנעת ההופכת אותנו לתלויים באחרים בכל מישור בחיינו, ושל חוסר היכולת היהיר שלנו להכיר בכך בדרך בריאה יותר. חירות יצירה וטכנולוגיה דיגיטלית עשויות אמנם לאפשר לנו לחרוג אל מעבר לגוף הגשמי שלנו, אבל הן אינן מאפשרות לנו להתעלות אל מעבר למהות האמיתית של היחסים האנושיים. אנחנו יכולים ליצור את עצמנו, אבל איננו יכולים ליצור את עצמנו בנפרד מן הצורך העמוק שלנו באהבה.

הגוף שלנו, מסתבר, הוא רק תכסיס הטעיה. יתכן שנהפוך בעתיד לרובוטים, אבל לעולם לא נהיה חופשיים.

טארה איזבלה ברטון (Tara Isabella Burton) היא מחברת Social Creature: A Novel (משנת 2018). ספרה Strange Rites: New Religions for a Godless World עתיד לראות אור ב-2020.

Published by Alaxon by special agreement with The New Atlantis

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: תראו כמה אני אוהבת את ממתק האבטיח. תצלום: Deagreez, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טארה איזבלה ברטון, The New Atlantis.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אכלו אותי, שתו אותי, אהבו אותי

מאמר מעניין ומרתק!
אך אני חולק על כך שאנו (הגולש הממוצע) נמצאים ברשת כדי לקבל בין היתר "תשומת לב חברתית", הרי אחרי הכל כל אדם מבין כי התפוצה של פוסט כלשהוא תגיע לכל היותר לכמה חברים בודדים..